פרסי אופיר 2013: מתחילים!

"מפריח היונים" של נסים דיין פתח ו"סוכריות" של יוסף פיצ'חדזה סגר. בין שני אלו הוקרנו בחודשיים האחרונים עוד 25 סרטי הקולנוע הישראלים הכי טריים וחדשים שיש, כולם חלק מהקרנות האקדמיה הישראלית לקולנוע לקראת פרסי אופיר 2013. אתמול בבוקר נפתחו ההצבעות, שיסתיימו ביום רביעי בערב, ואנחנו חוזרים עם סיקור האופיר המלא (מדי) שלנו.
זו השנה השלישית ברציפות שאנחנו פה בסריטה מגיעים לכל ההקרנות – והשנה היה זה קשה יותר מתמיד – בשילוב של אובססיה מוזרה לקולנוע הישראלי יחד עם הרצון להביא את פרסי האופיר לקדמת הבמה, כפי שמגיע לפרס היחידי שיש לנו.

לפני שנדבר על הסרטים ושאר דברים בוערים שעלו השנה, רק נזכיר שהסיקור שלנו כולל את שני הפוסטים המסורתיים שלנו "חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי" ו"נבחרת החלומות" שהם מהפוסטים הבודדים שגורמים לאורון, לעופר ולי לכלוא את עצמנו ביחד בחלל אחד במשך כמה שעות ולהתווכח עד שמישהו מתעלף; תהיה לנו את סדרת "מבט מעמיק" בה נתרכז כל פעם בשלוש קטגוריות מרכזיות, נבדוק מה המצב שלהן השנה ואולי אפילו נחלוק אתכם את ההימורים שלנו; ובנוסף לאלו יהיו גם פוסטים כלליים יותר על הקולנוע הישראלי, כמו למשל על האלימות שפרצה השנה מהמסך, ועל התסביך שיש לקולנוע הישראלי עם דמויות נשיות. כדאי לכם להשאר בסביבה.

זה עוד משהו שהופך למסורת, והאמת שאני די מברך עליה: אחרי קטגוריית האיפור לפני שנתיים והליהוק שנה שעברה, גם השנה הצטרפה אלינו קטגוריה חדשה/ישנה והיא "פרס הסרט הקצר הטוב ביותר". אורון, שראה את רוב הסרטים המתמודדים עוד יכתוב עליה בהרחבה.

רשימה ראשונית של 31 סרטים, הארוכה ביותר בתולדות האקדמיה, הוגשה בתחילת המסע וזה עוד לפני ארבעה סרטים שבכלל לא נגשו השנה ("מחכים לסירקין" שהוקרן בבתי הקולנוע, "לא בתל אביב" זוכה לוקרנו, ו-"אליס" ו"שרקייה" זוכי ירושלים). כמובן שכמו בכל בשנה המספר הזה הוא לא סופי וסרטים החלו ליפול בדרך, כל אחד מסיבה אחרת. בסופו של דבר נותרנו עם 27 סרטים שמתמודדים השנה, שני סרטים פחות משנה שעברה, ועדיין זה מספר מכובד. כל כך מכובד, האמת, שהוא מעלה שאלות לגבי כמה סרטים יכול לראות חבר אקדמיה ממוצע במהלך חודשיים וחצי. לנו, כאמור, זה היה קשה. תחשבו כמה מעט זמן זה מתיר לצפייה בקטגוריה התיעודית שנותרת כל שנה בצד.
מצד אחד אני אומר, אולי צריך למצוא דרך לצמצם את מספר הסרטים כדי שחברי האקדמיה יוכלו לראות אחוז גבוה יותר. מצד שני, אני חושב שהאתגר הוא חיובי – אם יוצרים ומפיקים רוצים שיבואו לסרטים שלהם הם צריכים להלחם על זה. לא הכי כיף, אבל ככה נראים פרסי תעשייה. המלחמה מתחילה עוד משלב ההקרנות, ולא רק בשלב ההצבעות, והאמת שנדמה שהשנה ההפקות הבינו את זה. הפייסבוק והמיילים געשו ורעשו, שלא נדבר על הבלוגים שמסקרים את המרוץ שכבר בשלב ההקרנות החלו לדווח ולערבל את המים (אנחנו משתדלים באופן עקרוני לחכות עד סיום ההקרנות עם זה). אני חושב שזו הייתה עונת ההקרנות המסוקרת ביותר עד כה.

השנה הזו הייתה שנה מוזרה. אנחנו בתחילת שלב ההצבעות וכרגע נמצאים בלי פרונט-ראנר, ובלי פייבוריט ברור. נכון שהראשון שעולה לשיחה הוא "בית לחם" אבל בשלב הזה זה נראה כאילו סוף המרוץ ממש ממש רחוק מלהיות דבר מובטח למישהו.

אני לא בטוח אם יש קטגוריה אחת שאפשר להכריז עליה כסגורה השנה, אולי מלבד השחקן הראשי. בשנה שעברה ידענו שרועי אסף ("המשגיחים") ייקח, וברגע שהוכרז על הרגע המרגש בפסטיבל ונציה ידענו שהדס ירון תהיה הזוכה על "למלא את החלל" כמו שידענו שהסרט זוכה ודאי בקטגוריית הצילום. גם ידענו ש"בלדה לאביב הבוכה" יקח את פרס המוזיקה. השנה אני לא מצליח לראות אף קטגוריה שאני יכול להכריז על הזוכה בה כמובטח, מה שרק מתחיל לבלבל את משאלות הלב עם העובדות. מאוד קשה לצאת מזה.

ובקטע יותר חיובי אנחנו רוצים כאן מטעם הבלוג להכריז על סרטי 2013 כ(כנראה)שנת הקאלט. כמות הציטוטים ומשפטי המחץ (חלקם מיועדים לזה, חלק בטעות) ששובצו בסרטים השנה, והפכו להיות שימושיים בשיח שלנו, הייתה פשוט מרהיבה.
זה התחיל כבר בסרט הראשון שהוקרן, "מפריח היונים" שאולי דובר עירקית אבל השריש בנו את "שאלוהים יברך את ידיך" (והתגובה אליו: "בדאלכ") שנאמר בסרט כל כך הרבה פעמים שהוא כבר דבק לשיחות היומ-יומיות שלנו. "ההיא שחוזרת הביתה" העניק לנו את "איזה איש בינוני" ו"מקום בגן עדן" הותיר לנו כירושה את "את זונה ותמיד ידעתי שאת זונה", משפט שלצערינו יכול להיות מוכל על רוב הדמויות הנשיות של השנה.
עוד בקטגוריית ה"קאלט בטעות": ל"שבלולים בגשם", למשל, היה את "זה כאב לי ואני מבקשת שלא תעשה את זה יותר" (משפט שנאמר אחרי סצנת אונס, אולי שווה להזכיר). "זאת הייתה זאבה ממבט ראשון" ו"בוא נאמר שבטבע עדיף להיות זאב מלהיות שפן" של "יללת הזאבים", "אני מרגישה שאם יקרה עכשיו משהו נורמלי זה יהיה מה זה מוזר" מתוך "המסע אל כוכב המינימקים" ו"אני כבר לא ילדה קטנה שמאמינה באגדות" של "הבן של אלוהים". השיא הוא כמובן ל"הורה 79" שהוא כולו עולם שלם של ציטוטים שאפשר לקחת לכל מקום, בינהם "ומה אם אני אגיד לך שאני אוהב אותך", "אתה חייב לי עגיל" והקיצוני מכולם "זונה קטנה, איך גדל לך התחת".
סרטים שהעניקו לעולם הרבה יותר ממשפט מחץ אחד היו "סוכריות" עם "בוא נעשה קופרודוקציה", "ודאי שמעת על האינקוויזיציה הספרדית", "זה חתיכת טווס משוגע", "זה לא הסיפור שלי" והאהוב עלינו – "קרו דברים"; "גולדברג ואייזנברג" גם לא חסך במשפטי מופת כמו "דבר זיכרי", "כל המשפחה במושב" ואת שני המיני-מונולוגים שגרמו לנו לגעות מצחוק "אני אהרוג אותך, אני אהרוג את כל מי שאתה מכיר, אני אהרוג את כל מי שאני מכיר, ואני אהרוג את כל מי שאתה ואני מכירים" והפואמה שמסתיימת ב: "כי לזיין רגיל אחרי שאני מזיין בתחת זה כמו לזרוק נקניקיה למסדרון". לא שיא המעודן, נכון, אבל עלינו זה עבד; וכמובן הגדול מכולם "מי מפחד מהזאב הרע" שהצליח לייצר פאנץ' שרודף פאנץ' בקצב שלא זכור בארץ מאז האייטיז. החביב עלי הוא "זה יהיה הסוד הקטן שלנו", אבל אי אפשר לשכוח את "אני צריך מבער", "תקשיב לי טוב, טיפטיפון", "בוא אני אסביר לך את זה ככה שגם בלש במשטרת ישראל יוכל להבין", "למה, כי אנחנו פרימיטיבים?", "הרגת אותי" ו"הוא לא ימצא גופה אפילו באבו כביר".
כל אלו בלי להחשיב קומדיות פאנצ'ים במהותם כמו "בננות" ו"לצוד פילים"… כן, היה סוער בסינמטק תל אביב הקיץ.

ואחרי שצחקנו קצת, לפני שאנחנו מספרים לכם מה שאתם צריכים לדעת על 27 המתמודדים השנה, אני רוצה להגיד שוב תודה למאיה נדרה מהאקדמיה ועוזרותיה על כל העזרה והיחס המקסים. שאלוהים יברך את ידיכן.

27 המתמודדים לפרסי אופיר 2013 הם:

"אני ביאליק"
אביב טלמור כתב, ביים, הפיק ואפילו שיחק בתפקיד הראשי בסרט שזכה בתחרות הפרינג'ידר של פסטיבל חיפה והאחרון, וכרגע הוא אחד הבולטים מנציגי הפרינג'/גרילה של האופיר. זהו מוקומנטרי עמוס כוונות טובות (אך למרבה הצער לא הרבה יותר מזה) על משורר שחייו משתנים כאשר הוא מגלה שהוא עלול להיות נצר לשושלת של חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי.
עופר שלנו סקר.

"בית לחם"
הדבר הכי קרוב לפייבוריט שיש באופירים כרגע (ובצדק), וגם הוא מפצל קהל למחנות נלהבות באותה מידה של תומכים ומתנגדים. אספר שגם בסריטה הסרט הצליח להצית ויכוחים סוערים. מערכת היחסים בין קצין שב"כ לבין משתף הפעולה הצעיר שלו משפיעים על הדינמיקה בין כוחות הבטחון ובין הפלגים בהנהגה הפלשתינית.
יובל אדלר ביים על פי תסריט שכתב עם עלי ואקד. הסרט, אחד משלושת הסרטים השנה שצולמו על ידי ירון שרף (זוכה האופיר על "הערת שוליים"), התקבל לתחרות משנית בפסטיבל ונציה הקרוב.

"בננות"
אל תתפסו אותנו במילה, אבל יש מצב שמדובר בהפתעת האופיר שלנו. הקומדיה המוזיקלית טובת הלב של איתן פוקס עשתה את הבלתי ייאמן והצליחה להשכיח מאתנו את אפילו "הסיפור של יוסי" משנה שעברה. אבל ברצינות, מדובר באחד הסרטים הבודדים שמצליחים בדיוק איפה שהם ניסו: פשוט לשמח. זה ממש לא מובן מאליו אצלנו. עופר כבר הספיק לכתוב על הסרט באריכות.

"בשר תותחים"
סרט הזומבים-באורך-מלא הראשון של התעשייה בציון. לא משנה איך מסתכלים על זה, זה משהו מגניב. שלושה חיילים יוצאים אל מעבר קוי האויב כדי לעצור התפשטות של נגיף מסוכן שהופך אנשים למתים-חיים רעבים לבשר אדם. לפחות יש למי להצביע בקטגוריית האיפור.
איתן גפני אחראי יחד עם המפיק תום גולדווסר והמפיקה/שחקנית יפית שלו. משתתף במסלול הפרינג'/גרילה.

"גולדברג ואייזנברג"
הוקרן לראשונה במסגרת הפרינג'ידר של פסטיבל חיפה. סרטו הראשון של אורן כרמי הוא מעשייה אכזרית ומופרעת על הייטיקיסט סחי-טילים שנרדף על ידי פסיכופט עם חיבה לבירה, טריינינגים ושירה. לא פשוט לצפייה אבל יש לו כמה רגעים שקשה לשכוח. משתתף במסלול הפרינג'/גרילה.

"גולם"
עוד משתתף במסלול הפרינג'/גרילה. אדם דויטש ביים וכתב את סיפורם האקסטטי של שתי נפשות אבודות בג'ונגל התל אביבי הגיהנומי. אחד משמונת הסרטים הבודדים השנה שסובבים סביב דמות נשית (מתוך 27, אנחנו זוכרים). אלינור קלוגר ושרון פרידמן בתפקידים הראשיים.

"הבן של אלוהים"
מבית היוצר של "סיפור גדול", סיפורו של אלמן ובנו החוזר בתשובה שמוצאים את עצמם במסע גיבוש ביוון. מכרם חורי וזוכה האופיר זהר שטראוס ("לבנון") הם האב והבן ואליהם מצטרפת השחקנית היווניה אריאן לאבד, אחת הכוכבות של הקולנוע היווני ("הרי האלפים", "אטנברג" והמועמד לאוסקר "שיני כלב") שלאחרונה נצפתה בסרט "לפני חצות". כנראה יש ל-לאבד אזרחות ישראלית, כי אחרת אין לנו דרך להסביר למה היא רשומה בטפסי האקדמיה כמתמודדת חוקית.

"ההיא שחוזרת הביתה"
אחד הסרטים היותר מצופים ויותר שנויים במחלוקת של התחרות השנה כבר הספיק לזכות בשלושה פרסים בפסטיבל ירושלים (סרט ביכורים, שחקנית ראשית וצילום) שם כתבו עליו אורון ועופר. טלי שרון, אלון אבוטבול, לאורה ריבלין ואלי כהן (שגם ביים את הסרט הבא ברשימה) מככבים בסרטה הראשון של מיה דרייפוס שניתן להבין את עיקר עלילתו כבר משמו. שרון היא כרגע המובילה בקטגוריית השחקנית הראשית והיחידה שנותנת לה פייט ראוי היא סיון לוי מ"שש פעמים". אנחנו עוד נגיע לזה.

"הורה 79"
אלי כהן, האיש מאחורי "הקיץ של אביה" הבלתי נשכח, חוזר עם סרט שנעשה כולו סביב להקת ריקודי העם "הורה 79". במסורת סרטי ה-bring the old band back together ("האחים בלוז", "החבובות", "בלדה לאביב הבוכה") כהן מביא לנו את האינטריגות, האהבות והמתחים של הרקדנים המבוגרים. לא משנה מה אנחנו חושבים על הסרט, על שני דברים אחד אנחנו מסכימים: 1) נתן דטנר הוא אחד הרשעים הכי מוצלחים של השנה. 2) מדובר בקבוצת הנשים הכי לוהטת מעל גיל חמישים שאי פעם נראתה בקולנוע. אתם חושבים שאני צוחק, אבל ממש לא. לראות בשביל להאמין. באופן כללי, זאת אומרת.
עופר התייחס אליו בירושלים.

"המסע אל כוכב המינימיקים"
סרט אנימציה עלילתי ישראלי באורך מלא, שגם הגיע לאקרנים בבתי קולנוע ספציפיים עד מאוד (יש שיגידו מדי). מבוסס על מותג וסדרת טלוויזיה באותו השם, הסרט עוקב אחר יצורים בשם מיקמקים וחיות המחמד המיוחדות שלהם, הקרויות מינימיקים. כאשר טייקונית צעצועים רוקמת מזימה שמשתבשת והופכת את היצורים החמודים למפלצות, גיבורי הסרט טסים אל הכוכב ממנו מגיעים המינימיקים במטרה לתקן את המעוות. מבחינת גיל, אנחנו לא בדיוק קהל היעד של הסרט, אבל ניתן היה להנות מהמוזיקה, האנימציה לפרקים והופעת דיבוב מעולה של חנה לסלאו בתפקיד שילוב בין סבתא מגניבה לחושחש הבלש.
מיקמק (כלומר, ביים) – שי כרמלי פולק.

"הנוער"
סרטו הראשון של תום שובל על שני אחים שיעשו הכל כדי להציל את משפחתם מחורבן כלכלי. בקלות אחד הסרטים המדוברים ביותר של התחרות, גם הוא עמוס שלל פרסים מפסטיבל ירושלים (סרט, שחקנים, עריכה). גל גרינשפן הפיק בשיתוף עם האחים אדרי; ירון שרף צילם; ז'ואל אלכסיס ערכה; אדם קלדרון, המעצב המוכשר של "שש פעמים", תרם את חלקו לעיצוב האומנותי; וזוכת האופיר הראשונה בפרס הליהוק אורית אזולאי, ובכן, ליהקה. יש מצב שהיא משחזרת את ההישג הזה גם השנה.
אין לנו ספק שהסרט הזה יככב ברוב הקטגוריות, או לפחות ככה אנחנו אוהבים לחשוב. מה שכן, להכניס את שני השחקנים הראשיים (איתן ודודי קוניו הנפלאים) כשחקן אחד לקטגוריה הראשית זה מעט… בעייתי תקנונית, לא?
אורון כבר הילל את הסרט עוד בפסטיבל ירושלים ועופר קצת פחות.

"יללת הזאבים"
"ארץ בראשית" של משה אלפרט שזכה בפרס התיעודי מקבל ספין-אוף שמוגדר כעלילתי, למרות ששני הסרטים נמצאים על התפר. הם למעשה "סרטי טבע" אם כי הבמאי מכניס לתוכם סיפור התבגרות, התאהבות ועימות מול בני אדם. הסרט כבר מוקרן מסחרית ועופר כתב עליו מעט.

"כידון"
קומדית ריגול כחול-לבן (וגם אדום, אם מחשיבים את כמות הדיאלוגים בצרפתית) של עמנואל נקש. קאסט נרחב בהפקה די מרשימה על הנייר ובו אנשי מוסד מנסים לעצור נוכל שמקדים אותם כל פעם בצעד אחד, וכל זה על רקע חיסול מבחוח.
ריימונד אמסלם, ששון גבאי, שי אביבי, שמרית לוסטיג ובר רפאלי מובילים את הקאסט, אך את ההצגה גונב מכולם מנשה נוי שאולי לא יקבל מועמדות מכיוון שהוא לא רשום מטעם הסרט, אבל הוא דורש ספין-אוף משלו. לאלו שישארו עד הסוף, מובטח אחד משירי כותרות הסיום הכי מטורללים שנתקלנו בהם.

"להשאר בחיים"
סרטו החדש של זוכה האופיר ערן ריקליס ("שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"). קופרודקוציה יקרה שהיא בעצם סרט מסע/באדי-מובי על טייס ישראלי שברח מהשבי הסורי (סטיבן דורף) עם ילד ערבי יתום שמבקש לשוב לבית משפחתו בפלשתין.
כולל את המשחק החביב "ילדים, עזרו לנו למצוא בסרט את השחקנית הישראלית האהובה עלינו". לזוכים מובטחת תמונה ממסוגרת ורפרנס ל"לבנון".

"לצוד פילים"
הצלחה קופתית מסחררת ואפילו שערוריה מטופשת בצידה. האם האקדמיה תלך עם סרטו השני של רשף לוי כמו שעשתה עם סרטו הראשון, "איים אבודים"? התשובה היא כנראה שכן.
הייתי חולק אתכם את דעתי על הסרט, אבל אני חושש שהבת של לוי תפרוץ בבכי והוא יאלץ שוב להסביר לה דברים שהוא לא תכנן להסביר לה בגיל הזה.
נתנחם בזה שמוני מושונוב וששון גבאי קיימים.

"מי מפחד מהזאב הרע"
אהרון קשלס ונבות פפושדו, יוצרי ״כלבת״ (כן, אנחנו עדיין מאוהבים בסרט הזה. תודה ששאלתם) are back with a vengeance בקטע הכי מילולי שאתם יכולים להעלות על דעתכם, עם מותחן קומי שמביא את דרום קוריאה לישראל.
צחי גראד נותן את תפקיד חייו נכון לרגע זה, דבלה גליקמן בקאמבק מפואר, רתם קינן נהדר כהרגלו, וליאור אשכנזי מזכיר לנו למה אנחנו אוהבים אותו. מנשה נוי, דביר בנדק, גור בנטביץ' ונתי קלוגר בוודאי לא פוגמים.
לא נאריך במילים בשלב זה אלא נסתפק בזה: אחד הסרטים הכי טובים של השנה, באקדמיה ומחוצה לה. אנחנו מבטיחים לכם שעוד תשמעו מאתנו עליו.

"מעל הגבעה"
הסרט שמתהדר בפסטיבל קאן כאחד מהקרנותיו המוקדמות, בוים על ידי רפאל נדג׳ארי (״תהילים״, ״אבנים״) בכיכובם של אורי פפר, מיכאלה עשת (״מדורת השבט״) ומוני מושונוב שנותן פייט למנשה נוי כשחקן הכי פורה השנה.
כמו הגרסה הגברית ל״ההיא שחוזרת הביתה״ גם כאן בחור צעיר ואבוד נוטש את תל אביב לטובת בית הוריו (או אביו ובת זוגו, לצורך העניין) ומתמודד עם הבלגן שהם חייו. מרק רוזנבאום ואיתי תמיר גם הפיקו וגם כיבדו את הסרט בהופעות אורח.

"מפריח היונים"
חזרתו המשמחת של נסים דיין אל מאחורי המצלמה. דיין היה אחד הבמאים החשובים ביותר בישראל בשנות השבעים והשמונים לפני שעבר לעולם האקדמיה והביקורת. הוא גם אחד המורים הכי אהובים שהיו לי, אם יורשה לי.
סרטו החדש דובר כולו עירקית והוא מספר את קורותיה של משפחה יהודית בשנות החמישים של המאה הקודמת. דיין גם כתב את התסריט וגיבה את עצמו בצלם שי גולדמן (שגם נמצא ברשימת המתמודדים השנה עם "פלסטלינה"), אסף קורמן (בדאבל עם "מי מפחד מהזאב הרע") ובמלא תלבושות (לי אלמביק בטריפל השנה יחד עם "בית לחם" ו"פלאות") וסטים תקופתיים (מיגל מרקין, גם הוא רץ עם שלושה סרטים כולל "פלסטלינה" ו"מקום בגן עדן").

"מקום בגן עדן"
כנראה הסרט השאפתני ביותר שנעשה בארץ. האם התוצאה בהתאם? ניתן לכם לשפוט כשהסרט יצא לאקרנים. עדיף שלא נגיד יותר בשלב הזה.
אלון אבוטבול מוביל סיפור שמתפרש על פני כמה עשורים סביב גיבור מלחמה שחווה את כל המהמורות של החברה הישראלית במאה הקודמת. יוסי מדמוני ("בוקר טוב, אדון פידלמן") ביים וכתב. תום גרציאני (המצויין, בעיני), רתם זיסמן-כהן, קרן ברגר, מיכאל אלוני, יוסי פולק וגבי עמרני הם חלק מהקאסט הנרחב. בעז יהונתן יעקב ("עג'מי") צילם, אריק להב ליבוביץ' ("שש פעמים") ערך, מיגל מרקין (אלא מי?) עיצב את התפאורות, לאורה שיים העסוקה עיצבה את התלבושות ואופיר ליבוביץ' ("יותר איטי מלב") הלחין. לא נופתע בכלל אם כל הקבוצה המרשימה הזו תכנס לחמישיות.

"סוכריות"
אחד משני הסרטים השנה שחרצו תהום ביני לבין עופר ואורון. התגברנו על זה, מה שכן. אין מה לדאוג.
סרט אנסמבל פשע נוסף ממלך סרטי האנסמבל של ישראל, יוסף פיצ׳חדזה (״בסמה מוצ׳ו״, ״לנגד עיניים מערביות״ והמאסטרפיס ״שנת אפס״) על סכסוך שיוצא משליטה בין שני יצרני סוכריות, ישראלי וערבי. בונוס: יש גם שואה.
כיאה לכל סרט ישראלי שמכבד את עצמו, ב״סוכריות״ משחקים גם מנשה נוי וגם מוני מושונוב (אובר-בינגו) יחד עם עזרא כפרי, שמואל וילוז׳ני, שרה אדלר, דביר בנדק, מכרם חורי וליליאן רות. בנוסף אליהם תוכלו למצוא שלל שירים איטלקיים ורפרנסים ל״הסנדק״.

"פלאות"
כיאה לסרט של אבי נשר, כנראה הסרט הישראלי הכי שנוי במחלוקת מבחינת הביקורת (בתור אחד שצוטט פעם או פעמיים על פוסטרים אני אומר לכם – אל תאמינו לכל דבר שכתוב שם. עדיף להציץ בטבלאות המבקרים כדי לקבל מושג אמיתי יותר) ובטוח אחת ההצלחות הקופתיות הגדולות ביותר של השנה בקולנוע הישראלי.
מדובר בדרמת מתח קומית ירושלמית שנורא מחבבת את "צ'יינטאון". הסרט נכתב על ידי המוזיקאי שאנן סטריט, ומשחקים בו אורי חזקיה, זוכה האופיר אדיר מילר, יובל שרף ואפרת גוש שאני ממש עוצר בעצמי מלכתוב מה דעתי על ההופעה שלה.
עופר חלק אתנו את רשמיו החיוביים מהסרט.

"פלסטלינה"
סרטה של וידי בילו מתרחש בירושלים של שנת 1966. במוקד של הרבה מאוד עלילות משנה ניצבת משפחה קטנה, זוג הורים וילדה. האב עובד אך האם מחפשת דרכים להכנסה נוספת. היא משכירה חדר לסטודנטית ומפתחת אליה קשר רגשי. בינתיים, הילדה לא זוכה להרבה השגחה הורית ומחפשת אותה אצל השכנים – אלמנה המשכירה גם היא חדרים ובחורה צעירה לפני גיוס, ממנה היא מקווה ללמוד איך מתנשקים. מלבד זאת, העירייה רוצה לפנות את הבניין בו הם חיים, ירושלים עדיין מחולקת וזה רק חלק קטן מקווי העלילה ביניהם מדלג הסרט.

"פנתר לבן"
חשבתם מה היה קורה אם רוקי בלבואה היה נולד בטבריה? הגיע הסוף לתהיותכם. סרטו של דני רייספלד משתתף במסלול הפרינג'/גרילה וכבר זכה בלבו של אורון בפסטיבל דרום האחרון.
זאב רווח, יבגני אורלוב, וולקן ומיטל גל מובילים את הסרט הקטן ועמוס הלב הזה, שבעיני דובק קצת יותר מדי בנוסחת ז'אנר סרטי האגרוף.

"פרדייס קרוז"
סרט הביכורים של הבמאי המבטיח מתן גוגנהיים. עוז זהבי מככב בדרמת מתח על בחור הלום קרב שמסתבך עם צרפתייה בעלת מניע אפל, בסרט עם עיצוב תאורה נפלא והמון סאונדים של סיגריות נדלקות.
חבל שדווקא שני הדברים הכי טובים בסרט – הצילום ועיצוב הסאונד – לא יכולים להתמודד באופיר בגלל עניין האזרחות הישראלית של המועמדים.

"קריאוקי עם פרנק סינטרה"
נציג נוסף של קטגוריית הפרינג'/גרילה, עם השפעות ברורות של דייויד לינץ'. כמו "ראש מחק", גם סרטו של צביקה פינקוס הצטלם ונערך על פני שנים רבות (מאז 2006 ליתר דיוק), אבל הוא יותר "כביש אבוד" מאשר כל דבר אחר. זהו סיפורו של גבר המגלה כי אשתו בוגדת בו, ומחליט לנקום בה ובמושא הבגידה, אך נכנס ללופים תודעתיים ופסיכוטיים בעקבות כך. באופן שמבלבל ומקשה על הבנת המתרחש על המסך, יש לציין.

"שבלולים בגשם"
יריב מוזר ביים וכתב על פי הסיפור של יוסי אבני ״גן העצים המתים״.
בתל אביב של סוף שנות השמונים מגלה סטודנט צעיר (יואב ראובני) שיש לו מעריץ סודי. העניין מעלה בו שאלות לגבי זהותו המינית. הסרט מתהדר בשחזור יפה של שנות השמונים, מורן רוזנבלט חביבתינו בקאסט, וניצבים עם מספיק קוביות בבטן כדי לאכלס עונה שלמה של ״דם אמיתי״.
מסלול הפרינג'/גרילה.

"שש פעמים"
שנה שנייה ברציפות שפסטיבל חיפה חושף לנו את אחד הסרטים הכי טובים של האקדמיה. אני צפיתי בו לראשונה אז, ואני עדיין נסער כשאני נזכר בו. אסגיר שגם עופר וגם אורון נכבשו על ידיו.
סיון לוי (״ג׳ו+בל״) דופקת הופעת מחץ כצעירה שמסתבכת עם שלושה מבני שכבתה באחת התצוגות הכי מרהיבות ומדכאות של הנעורים בישראל של הכאן והעכשיו. רונה סגל כתבה תסריט חד פעמי ויונתן גורפינקל ביים. ערך אריק להב ליבוביץ', צילם שרק דה מאיו, ליהקה גלית אשכול ועיצב אדם קלדרון. הצדעות לכולם.

ובכן, חברים וחברות, זוהי הנבחרת המלאה של אופיר 2013 ואנחנו חייבים להגיד שבאמת הייתה שנה מצויינת. עכשיו נראה מי מאלו ישרוד את כל המסלול המפרך בדרך לאופירים. אתם יכולים לסמוך עלינו שנהיה פה בכל שלב בדרך.
נתראה ב"שמעו נא תחינתי".