פסטיבל ירושלים 2013: סיכום חגיגי (עופר+אורון)

השנה לקחנו את מורשת הדיווחים מפסטיבל הקולנוע של ירושלים לקיצוניות. אולי זו החגיגיות המביאה עימה שנתו ה-30, אולי ההיערכות שלנו בכוחות מתוגברים במהלך השנה, ואולי העובדה שאנחנו סובלים מקיץ הוליוודי חלש יחסית. כך או אחרת, יצא שכל חברי הבלוג פקדו הפעם את הפסטיבל, מי יותר ומי פחות וכמעט אף פעם לא בימים מקבילים, וכתוצאה מכך נולדו פוסטים רבים. ובכל זאת, עדיין לא הצלחנו לכסות את כל ההיצע השנתי של הפסטיבל, אשר התפרש השנה על פני 11 ימים. התחלנו עם המלצות ועם הסתקרנויות, ונסיים כעת עם פוסט הסיכום החגיגי שכבר הפך למסורת בלוגית. לא כולל הזוכים והזוכות בתחרות הישראלית שכבר סוכמה ואף חזרנו להרהר בה. בין לבין היו לנו כל מיני ספיישלים כמו פוסט מיוחד לכבוד פאנל המבקרים-במאים, או תמלול המפגש עם היוצר ריצ'רד לינקלייטר, וכמובן הדיווחים השוטפים על הסרטים בהם צפינו מדי יום. השנה הגזמנו קצת עם יבול של תשעה כאלה, כמעט אחד לכל יום של פסטיבל, כאשר עופר שוב ניצח אותי בעודו מנפק חמישה מהם (הראשון, השלישי, החמישי, השביעי והשמיני), לעומת הארבעה שלי (השני, הרביעי, השישי והתשיעי והאחרון). לכן, הוא יתחיל.

סיכום עופר

פסטיבל ירושלים מצוי בקשיים תקציביים, מה שהופך אותו לשק חבטות נוח ושאפילו גרם לאנשים להעניק לו את התואר "הפסטיבל החלש מזה שנים". מצטער, לא קונה. היה פסטיבל נהדר. כן, לא טוב כמו 2011 בו הוקרנו "הסוס מטורינו" ו"היו זמנים באנטוליה" – אבל מאז אותו פסטיבל לא ראיתי עוד שני סרטים באותה רמה. כלומר, מדובר לדעתי בשני הסרטים הטובים ביותר של העשור הנוכחי, או המאה הנוכחית אם תרצו. קשה להתלונן על פסטיבל שלא מכיל כל שנה סרטים בסדר גודל שלא פוגשים כל שנה. אם הייתי צריך לדרג את כל הסרטים שראיתי ב-2013 (או יצאו ב-2013) הטופ 10 שלי ועוד קצת למטה מזה הוקרנו בפסטיבל. אני מאוד מקווה שזה ישתנה בהמשך השנה, אבל כרגע זה המצב. אני לא רואה איך אפשר להתייחס לפסטיבל שמציג את "התמונה החסרה", "לפני חצות", "פרנסס הא." ו-"אפסטרים קולר" כחלש. אבל את כל אלו ראיתי לפני הפסטיבל. במהלכו התגלו לי עולמות חדשים ויוצרים נפלאים.

מה שמוביל אותי לפרס הראשון בפרסי בייגלה הזהב שאני מעניק בפסטיבל ירושלים. את התחרות הישראלית כבר סיכמתי והסרטים הכלולים בה פסולים מהתמודדות בפרס בייגלה הזהב. נתחיל עם פרס הביכורים. השנה, בניגוד לעבר, פספסתי לצערי לא מעט יצירות ביכורים מרחבי העולם. כן ראיתי את "מלך מומבאי", "הענק וגנו" ו"עובדים" –  שני האחרונים ביניהם ראוים לבייגלה בכל מצב נתון. אבל קיים בעולם גם בחור בשם נאוופול תמרונגרטנריט וסרטו "36" הוא חתיכת יצירת ביכורים, ובשורה של ממש לגבי עתיד הקולנוע. הוא זוכה בייגלה הזהב ליצירת ביכורים, כמו גם בפרס לצילום הטוב ביותר של מסך מחשב. שלא לדבר על הפרס החשוב באמת, פרס השם הטוב ביותר לחברת ההפקה. אבל נראה לי שאת זה עדיף לחשוף לקראת סוף הפוסט, כלומר בסיכום של אורון.

אבל לא אפשרי להשאיר את "עובדים" המופלא של חוזה לואיס ואייה בלי פרס, אז הוא זוכה בפרס "ברוח החופש" שלי, כאשר חבר השופטים הרשמי בקטגוריה העניק לו רק ציון לשבח. אני סבור כי היצירה ההומנית והממזרית הזו ממקסיקו היא הרבה יותר מכל מה שתיאור שלה יוכל להעביר. ואני מעדיף אותה אפילו על סרטים עוצרי נשימה כמו "התמונה החסרה" ו"שלוש אחיות" שהתחרו בקטגוריה. וגם על פני "אפיזודה מחיי אספן מתכות" הזוכה הדי ראוי של הפרס העלילתי בקטגוריה.

בשנה שעברה הענקתי את פרס הנשיקה הכי טובה, אך השנה היה מדובר בפסטיבל הרבה יותר אלים וזעוותי מאשר רומנטי. לכן, אני מעניק הפעם פרס לסצנת האלימות הכי טובה. הפרס הולך לסרטו של ז'יה ז'אנג-קה, "מגע של חטא", לסצנה בה בחורה משספת בסכין בחור שחושב שהיא זונה ולא מוכן לקבל מציאות אחרת. אבל יש בסרט גם הרבה סצנות אחרות של אלימות מחרידה/יפהפייה, שגורמת לפרץ האכזריות האנושית הבלתי פוסק שראיתי מול עיניי במהלך הפסטיבל להיראות כבעל מסר.

הפרס על שם פיצה "פי בריבוע" לרגע הכי מרגש בפסטיבל הולך אל מוחסן מחמלבאף שהביא אותי לדמעות כבר בהגעתו לאולם לכבוד הקרנת "הגנן" ולאחר מכן במהלך הסרט הנפלא. כאשר הודיתי לו על החוויה לאחר ההקרנה הוא פשוט חיבק אותי. אני מכיר את האמנות שלו במשך שנים ורוב הזמן חשבתי שמפגש אישי עימו לא יהיה אפשרי בנסיבות פוליטיות. אני יודע שהוא כבר ספג גינויים ואיומים במולדתו, אבל עצם הנוכחות שלו נתנה לי תקווה בכוחה של האמנות להתגבר על הפוליטיקה.

הוארח הבכיר אחר של הפסטיבל, ריצ'ארד לינקלייטר, גם הוא התגלה כאדם חביב מאוד. אבל פרס בייגלה הזהב היחידי שנותר לי לחלק לו הוא הפרס לסרט הטוב ביותר שהוקרן בפסטיבל – "לפני חצות" של לינקלייטר. ומכיוון שהסרט כבר מציג מסחרית, אנסה לכתוב עליו סקירה שתעלה בימים הקרובים.

סיכום אורון

עוד פסטיבל ירושלים שבו אני גר בכלל בתל אביב, ואחרי עשרה ימים בסינמטק וסביבתו, תחושת ביתיות מזוייפת מתחילה להתגנב. פתאום אני מתחיל לחוש רכושנות כלפי כסא מסוים באולם 1, נכנס מבלי משים שוב ושוב לאותו תא שירותים, מדלג במדרגות בעיניים עצומות (כי למי יש זמן לישון בפסטיבל קולנוע), מכוון אנשים לסינמטק 3 מכל מקום במבנה, ובעיקר מתפלל שאיש לא יגלה את שכיית החמדה שלי – המרפסת שליד סינמטק 4, המקום אליו הלכתי כדי לנוח או לכתוב בלי הפרעה. ראיתי 26 מסרטי הפסטיבל, לא כולל קצרים שפחות או יותר מכפילים את הכמות, ואני תומך בסנגוריה של עופר על ההיצע השנתי ומצטרף לתחושתו כי התמה השלטת השנה הייתה האלימות, שנכחה ברובם המוחלט של הסרטים שראיתי, במיוחד בפחות טובים שבהם. אולי יש קשר בין הדברים, אבל דווקא כן נדמה לי שהיה זה פסטיבל חלש השנה בכל הנוגע לכמות מבקרים, ויעידו על כך בכורות ישראליות שלא התמלאו עד אפס מקום, או מספר שיא של סרטים אליהם נכנסתי בעזרת תג העיתונאי, שאמור להיות על בסיס מקום פנוי בלבד.

ההחלטה המכרעת ביותר שעשיתי לפני הפסטיבל, הייתה החלפת רשת סלולרית. השנה, במקום התנצלויות חוזרות ונשנות על חוסר קליטה בכל מיני נקודות אסטרטגיות בסינמטק, קו אחד או שניים תמיד נשארו איתי, בכל אולם ובכל גרם מדרגות. אני בוחר בנושא "לא רציני" זה כהחלטה המכרעת כיוון שלהוריד את מינון הסרטים ולקחת מדי פעם כמה שעות חופש מהפסטיבל במהלכו וללא רגשות אשם, זה משהו שביצעת בהצלחה כבר אשתקד. עם זאת, העובדה שלא הייתי צריך לנפק טקסטים לעכבר העיר אונליין זו הפעם הראשונה מאז שאני מסקר את הפסטיבל, אפשרה לי לכתוב ולערוך את הבלוג בקצב עדכון שטרם ידענו כמותו בפסטיבל הזה. אתם ואתן, הקוראות והקוראים, הגבתם בהתאם והענקתם לנו נתוני טראפיק שאנחנו מתקשים להתמודד איתם מרוב נחת, כולל שיא כניסות יומי חדש כבר בשבת הראשונה של הפסטיבל, ונסיונות חוזרים ונשנים לשבור אותו בכל הימים שבאו לאחר מכן. אז אולי זה מוקדם מדי לצאת בהצהרות, ואין ספק שאני די עייף כרגע, אבל ייתכן וזהו פסטיבל ירושלים האחרון שלי, באופן אישי. כי אם כבר לפרוש אז רק בשיא, ואני מבטיח לבוא לבקר גם בשנים הבאות. פשוט לא באותה אינטנסיביות.

עם זאת, חשוב לי לציין שמדובר בתחושת העייפות הטובה ביותר שאני מכיר. עייפות שנובעת מרצון וניסיון להספיק כמה שיותר, בגבולות הסביר ומבלי להתיש את עצמי באמת. מעין תחושת שובע נעימה, יחד עם הידיעה שהפסטיבל שוב עשה את מלאכתו נאמנה – רשימת סרטי השנה שלי כבר שליש מוכנה, אולי אפילו חצי מוכנה. אם אנשים שהולכים לפסטיבל קאן יכולים לא לפקוד בית קולנוע חצי שנה לאחר מכן ועדיין לא להפסיד אף יצירת מופת או סרט "חשוב" באמת, נדמה לי שירושלים הוא הקאן שלי. ודאי שיש עוד סרטים שאני מצפה להם בלוח השנה גם אחרי חודש יולי, אבל כמות הסרטים המעולים שראיתי בפסטיבל השנה מספיקה לי בהחלט, ואני בספק אם יימצאו טובים מרובם עד דצמבר.

כהוכחה, הנה עשרת הסרטים של הפסטיבל מבחינתי, לא יודע לפי איזה סדר:

1. "צל הימים" – בחיי שגם אני מופתע מכמויות האהבה שהסרט הזה הוציא ממני.
2. "לפני חצות" – סדרת "לפני" של ריצ'רד לינקלייטר פשוט לא מאכזבת, הלוואי שתימשך לעד.
3. "36" – הביטוי "תזכרו את השם" מעולם לא היה אירוני כמו במקרה של נאוופול תמרונגרטנריט.
4. "מונסון שטוף ירי" – רוברט רודריגז בהודית, ואין לי איך לסכם זאת טוב יותר.
5. "מצולות" – בלתזר קורמאקור סגר לי את הפסטיבל בענק ובאיסלנדית.
6.  "הבית של הרדיו" – ניקולא פיליבר שב ומזכיר למה הוא אחד הדוקומנטריסטים האהובים עליי.
7. "מגע של חטא" – עד עכשיו לא הייתי מעריץ של ז'יה ז'אנג-קה. כעת המצב השתנה.
8. "הענק וגנו" – הסרט הכי טוב של אנדראה ארנולד שראיתי השנה. והוא בכלל של קליו ברנרד.
9. "נערת ליווי" – קוקטייל משובח של ז'אנרים ונושאים, עם מטריה קטנה ושבדית.
10. "קיסר חייב למות" – כנראה סרט הכלא החמודי בכל הזמנים.

לפני שנזכיר כל מיני מצטיינים נוספים בתחומים איזוטריים יותר, אתקתק בזריזות את שלב התודות שאני לא יכול בלעדיו. אז כרגיל, קודם כל תודה לסדרנים והסדרניות. זה אמנם כבר לא הסינמטק "שלי" בו אני מכיר חצי מהאחראים או העומדים בדלתות, אבל גם השנה שמחתי לשחק במשחק "מבטים כועסים עכשיו, חיוכים אחר-כך" לפני כל סרט. זיכרו שאתם בני אדם יפים ושנונים, לא מעצורי דלת. ושכל האנשים הרעים שהתייחסו אליכם לא יפה במהלך הפסטיבל ודאי מצרים על כך וישנים פחות טוב בלילה. תודה שקשקשתם איתי למרות שזה לא חלק מהגדרות התפקיד, וזה תקף גם לגבי העוברים והשבים במסדרונות. תודה מיוחדת לחנות האוזן השלישית, שהתקיימה השנה ללא סניף אם בעיר, וסיפקה אי קטן של טירוף בתוך ים השפיות שהוא הפסטיבל. תודה ליח"צ על היחס, לחברים בירושלים על מקומות הלינה, לחברי הבלוג על עבודתם המסורה וליניב שתירגם את כל הפסטיבל ואחותו. ונסיים בעוד כמה אזכורים ופרסים משלנו בקטגוריות הזויות יותר ופחות, לא כולל התחרות הישראלית שכבר סיכמנו באופן דומה.

הסרט שהיה יכול וצריך להיות הרבה יותר טוב ממה שהוא: "Aint Them Bodies Saint"
שני הסרטים שהכי הרבה אנשים התבלבלו ביניהם: "לכודה ברשת" ו-"לכודים ברשת"
הסרט שכל פעם מחדש בדקתי בתוכניה על מהו כי פשוט לא הצלחתי לזכור: "לכל אחד יש תוכנית".
הסרט שכל פעם קראנו לו "מגע של רשע" ובכך המחיש את גדולתו של אורסון וולס: "מגע של חטא".
פרס ה-WTF של השנה: "החברה קים מתחילה לעוף", שמביס בנוק-אאוט את "כנופיית החוטאס".
פרס "וול-אי" למקרן שהכי רציתי לתת לו חיבוק חם: לב סמדר.
הסרט המיותר של הפסטיבל: "הלי", אבל לא אומרים "לא" לזוכה פרס הבימוי בפסטיבל קאן.
חברת ההפקות עם השם המנצח: A Very Sad Picture Production של "36".
מפלג הקהלים האולטימטיבי של הפסטיבל: "אפסטרים קולור".
הסרט שהכי הרבה אנשים דיברו במהלכו, אבל זה היה קשור לשיעור: "אפסטרים קולור".
הסרט שאני מצטער שהמלצנו עליו מבעוד מועד כי בסוף נשארתי מחוץ לאולם: "פרנסס הא".

ואפרופו האוזן השלישית – החברים מהאוזן שוב קיבצו את מיטב סרטי הפסטיבל שכבר מצויים על מדפיהם בעמוד פוסט פסטיבל, כשירות לציבור. עבור מי שרוצה לערוך פסטיבל ירושלים פרטי, לאחר שהציבורי הסתיים לו, אפשר גם לבלוס את כל הסרטים האלה בעזרת מנוי חופשי-חודשי שהאוזן מקדמת.

הפסקה קלה – וחוזרים לשגרה, אולי אפילו עוד הערב.