פסטיבל ירושלים 2013: הסרטים המסקרנים שכדאי לראות ומדריך למהמרים

אתמול פרסמנו המלצות (ואזהרות, אבל עד גבול מסויים, כי מי אנחנו שנמנע מכם דברים) על הסרטים שכבר ראינו מתוך ההיצע השנתי של פסטיבל הקולנוע של ירושלים. זה טוב ויפה, אבל הכיף האמיתי בפסטיבלי קולנוע, לפחות עבורי, הוא ההימורים. הרפרוף בתוכניה והמרקור של סרטים לפי שמות הבמאים, ואז הקריאה החוזרת לפי רמת הסקרנות והעניין שעורר התקציר ובעקבות זאת – המרקורים הנוספים. האושר גדול במיוחד כאשר מדובר בפסטיבל שאפשר לסמוך על עבודת האוצרוּת שלו, כמו במקרה של פסטיבל ירושלים. ודאי שלא כל הסרטים שם לטעמי, אבל בזכות צוות הפסטיבל, ובעיקר אבינועם חרפק, הטעם הקולנועי שלי התרחב והתפתח עם השנים. יש כמה וכמה במאים שסרטיהם מגיעים שוב ושוב לעיר הקודש (חלקם כאן גם השנה, ועל כך בהמשך), שהופכים למזוהים עם הפסטיבל שלה. בשלבים שונים של השנה, כאשר נקרית בדרכי ידיעה על סרט חדש של קולנוען מסויים שכבר ראיתי בעבר בפסטיבל, אני מרגיש בטוח שכן לא מן הנמנע שתהיה לי אפשרות לצפות בו בפסטיבל הבא. זה יוצר מעין קשר פסטיבל-יוצרים-צופים שנדמה כי כולם מרוויחים ממנו.

עוד דבר שמתרחש לאחר שנבנתה מערכת יחסים בין הצופה החוזר והפסטיבל שמתחדש מדי שנה, הוא שהתעוזה, שלי לפחות, הולכת ותופחת. בתעוזה אני מתכוון לא רק ליכולת לסמוך על הקשר בין התקציר לסרט עצמו (עניין בעייתי למדי בקולנוע המסחרי לפעמים) אלא ממש על סתימת האף וצלילה אל תוך סרט שאני אמור להירתע ממנו, או הנועז מכל – להיכנס אל סרט שאין לי אפילו זיכרון קלוש ממנו בשלב התוכניה, סתם כי יש לי עכשיו חור של שעתיים ועדיף למלא אותו בעוד קצת קולנוע. אולי יום אחד, כשאהיה מספיק בקיא בשפת התוכניה ובדפוסים לפיהם נבחרים הסרטים בפסטיבל הסרטים, אכתוב מדריך של ממש לפענוח מהיר של התוכניה העמוסה. כרגע אסתפק בהערות בלבד, תוך כדי שאבליט את הסרטים שהכי מסקרנים אותי באופן אישי, בעזרת שני הפרמטרים המרכזיים לבחירת סרט מסויים מתוך בופה שלם – שם שקופץ החוצה מן הדף ולוכד את העין, או מילות מפתח בתקציר ששובות את ליבי פעם אחר פעם. אזכיר רק שאני מדבר כאן על סרטים שלא ראיתי (וסביר שהדבר נכון גם לגבי חבריי לבלוג) אחרת היה ניתן למצוא אותו בפוסט ההמלצות על סרטים שכבר ראינו. כרגיל, אני ממליץ לעבוד מול חלון או לשונית נוספים, בו מצויה התוכניה המלאה של הפסטיבל.

פילוח התוכניה לפי שמות יוצרים ומשתתפים

בין היוצרים שתמיד נהוג למצוא בירושלים, כמה מן החשודים המיידיים הגיעו כמצופה גם השנה. בלתאזר קורמקור האיסלנדי ("101 ריקיאוויק", "Jar City") הוא אחד מאותם שמות שאני חייב את היכרותי להם לפסטיבל הזה. מודה, בפעם הראשונה נכנסתי לסרט שלו רק בזכות השם המגניב של הבמאי (סיבה מטופשת להחריד, אני יודע) אבל מאז אנחנו מסתדרים היטב בזכות הקולנוע דווקא. קורמקור מגיש הפעם עם מעשייה על דיג שיכור ומזדקן, ששורד סערה איומה והופך לשיחת הכפר הקטן שממנו הוא בא, ומשם לסנסציה עולמית. הסרט נקרא "מצולות".

עוד יוצרים בעלי שם שודאי מוכרים לקהל הישראלי בכלל ולפוקדי פסטיבלים קודמים בפרט כוללים את: מרג'ן סטארפי, המוכרת לעולם בזכות "פרספוליס" הדוקומנטרי-מונפש, שמככבת הפעם בעצמה בסרט מצולם בשם "כנופיית החוטאס" שנראה הזוי לא פחות מיצירתה הקודמת, "עוף בשזיפים"; האחים טביאני מגיעים לירושלים עם סרטם האחרון, "קיסר חייב למות", שגם זכה בברלין וגם נשמע כמו הפרק האחרון של הסדרה האלמותית "אוז" – כנופיית אסירים מעלה מחזה שייקספירי בין כותלי בית הסוהר; דייויד גורדון גרין האמריקאי, מי שהחל את הקריירה כהבטחת אינדי ("ג'ורג' וושינגטון") והפך לבמאי של קומדיות סטלנים ("פיינאפל אקספרס") מציג סרט שיכול להיות שילוב אפשרי של השניים. זהו "פרינס אוולאנש" (יענו, נסיך מפולת) ובו פול ראד ואמיל הירש מגלמים שני עובדי מע"צ; ומהצד האסיאתי, ישנם שניים שטרם הוזכרו אצלנו וחבל שכך. האחד הוא "מגע של חטא", סרטו החדש של הבמאי הייחודי ז'אנג ז'יה-קה ("העולם") אשר מגיע טרי-טרי מפסטיבל קאן שהסתיים לא מזמין, והשני הוא "מסוגפות" סאגה אפית של קיושי קורוסאווה ("טוקיו סונטה") אשר פוצלה לשניים בפסטיבל בשל גודל היריעה הסיפורית.

סרטי ביכורים מדוברים, נישאים בדרך כלל על שני סוגים של גלי אהדה – האחד, יצירות קצרות של הבמאי, אשר קנה לעצמו שם עוד לפני שהשלים פיצ'ר ראשון, והאחר הוא זכיות בפסטיבלים. "ההיא שחוזרת הביתה" של מאיה דרייפוס, משתייך לקטגוריה הראשונה. סרטה הקצר של הבמאית, "ביקור חולים", לא רק הכיר לתעשייה שלמה את טלי שרון, אלא גם השחיל לתודעה הקולקטיבית את שמה של יוצרת הסרט, אשר תעמוד במבחן הגשמת הפוטנציאל השנה. שלא במקרה, תסריטה הראשון באורך מלא מתמקד ביוצרת צעירה (בגילומה של טלי שרון, ניחשתם נכון) שכולם מצפים ממנה לכתיבה ועשייה, אך היא עסוקה בתסכול ודחיינות, עד אשר האהבה מתדפקת על הדלת. בדמות גבר בן חמישים. "36" של הבמאי התאילנדי בעל השם הבאמת-בלתי-אפשרי, נוואפול תמרונגרטנריט (לא נשענתי בהיסח הדעת על המקלדת, זה שמו!), העוסק במאתרת לוקיישנים לסרטים שנמחק לה הארד-דיסק ובו תמונות חשובות, ומשם זה הופך להרהור על געגוע וזיכרון בעידן הדיגיטלי. הסרט מגיע אל ירושלים אחרי זכייה בפסטיבל בוסאן הקוריאני והצגה ברוטרדם. לא שני הפסטיבלים החשובים בתבל, אבל בראשון מביניהם ישב פבלו, שמדבר בשבחו של הסרט מאז ועד עכשיו. וזו אולי הסיבה השלישית והלא פחות חשובה להסתקרן מסרטי ביכורים – המלצות של חברים.

שחקנים ושחקניות הם אף פעם לא סיבה בלעדית מספקת בעיניי לרצות לצפות בסרט מסויים, אבל יש יוצאים מן הכלל. אם, למשל, מישהו היה מספר לי שאיזה במאי בשם ג'ורג' סלוצר הצליח למצוא ולהציל את הסרט האחרון בהחלט בכיכובו של ריבר פיניקס, עשרים שנה אחרי שמת בפתאומיות באמצע הצילומים וגלגלי הפילם הועברו לחברת ביטוח – כנראה שהייתי חורג ממנהגי. ובכן, זה בדיוק הסיפור מאחורי "דם אפל", שמקים לתחייה את הכוכב שנלקח מאיתנו בטרם עת ומשלים את הסרט ההוא שמעולם לא הוקרן. עוד אופציה שתגרום לי להשליך מהחלון אקסיומות ילדותיות היא הרכבת קאסט שאין לעמוד בפניו, כפי שעושה "Ain't Them Bodies Saints", אשר איגד יחדיו את רוני מארה, קייסי אפלק, בן פוסטר וקית' קארדין. העלילה מספרת על זוג פושעים, שמופרד כאשר הבעל הולך לכלא ואשתו ההריונית נמלטת לעיירה טקסנית, שם ממתין השריף המקומי לאיחוד בינה ובין בעלה כדי לסגור על שניהם, אבל המשך התקציר של הפסטיבל מבטיח השוואה לטרנס מאליק ורוברט אלטמן של שנות השבעים – אז לא הייתי בונה אך ורק על העלילה. לבמאי קוראים דיוויד לאורי.

היוצאים מן הכלל בקטגוריה זו, שאינם שחקנים, במאים או כל דבר אחר שקשור לקולנוע, הם סופר ישראלי ולהקה רוסית. הסרט "פוסי ריוט – תפילת פאנק" מביא את סיפורן של הנשים מאחורי הגיטרות ומסכות הסקי, להקת "פוסי ריוט", אשר נעצרו בחורף 2011 אחרי ששרו שירים נגד בחירותו המחודש של ולדימיר פוטין לנשיאות רוסיה. ובתואר הסרט המפתיע של הפסטיבל זוכה "יש ילדים זיגזג", עיבוד הולנדי לספרו של דוד גרוסמן. עם איזבלה רוסליני וברוהרט קלאוסנר בתפקיד הנבלים. נשבע שלא המצאתי את כל זה, ובעיניי זה נשמע נהדר.

במעבר חלק לקטגוריה הבאה, של בחירת סרט לפי נושאו כפי שמשתקף מן התקציר, אציין מקרים שבהם הכל מסתדר. גם שמות שכיף לפגוש על המסך, וגם סינופסיס שמבטיח גדולות ונצורות. "ג'ינג'ר ורוזה" של סאלי פוטר ("אורלנדו") הוא דוגמה מובהקת – גם יוצרת מעניינת, וגם ז'אנר שחביב עליי במיוחד, בדמות סיפור התבגרות בריטי, על שתי חברות בלונדון של שנות השישים. קאסט שכולל את אל פאנינג הצעירה, ולצידה אנט בנינג, כריסטינה הנדריקס, טימותי ספול ואוליבר פלאט ודאי שמוסיפים לציפיה. מנסיוני, כדאי להשאיר את הציפיות בכניסה לאולם בפסטיבלי קולנוע, אבל מאוד קשה לעשות זאת.

הימור על סרט לפי תקציר בלבד, נושא, או גחמתיות

מאוד חשוב לשבור את הכבדות היחסית שהיא מנת חלקו של כל פסטיבל קולנוע מעצם הגדרתו, ובירושלים למדתי לעשות זאת בזכות סרטי מתח ואקשן, שתמיד שווים ועולים בזיכרון בסביבות דצמבר, כאשר הגיע הזמן לסכם שנה. הפעם מצאתי כמה וכמה מטעמים פוטנציאליים. הבולטים שבהם כנראה יהיו צמד סרטיו ההונג-קונגיים של סטיבן פונג "טאי צ'י זירו" ו-"טאי צ'י הירו", שני סרטי אמנות הלחימה על האיש שהמציא את הטאי צ'י. "מונסון שטוף ירי" מבטיח מלודרמת פשע הודית עם שני שוטרים, צעיר ואידיאליסט ומבוגר שאצבעו קלה על ההדק, שרודפים אחר רוצח אכזרי המכונה "שיווה", כמו האל ההודי. ו-"7 תיבות" הפראגוואיי מבטיח מותחן אקשן בו נער מסכים להבריח 7 תיבות בעלות תכולה מסתורית עבור בצע כסף, אך מגלה עד מהרה שדמויות מכל צדי החוק מעוניינות במטען שלו.

עוד משהו שתמיד מוכיח את עצמו הוא הימור על סרטים מטא-קולנועיים, או אפילו אקספירמנטלים. לסינפילים כבדים מומלצים "ארס ונצח", סרט בן כשישים של ז'אן איזידור הצרפתי, אחד מיני רבים שהכריזו על מותו של הקולנוע (ומתו בעצמם מאז, בזמן שהאמנות השביעית ממשיכה לשרוד) וניסו ליילד אותו מחדש. גם "כל זאת יכול להיות", המבוסס על נובלה שוויצרית בשם "הליכה" שבה מתחקה הסופר אחר זרם התודעה של אדם הולך, נשמע כמו פיסת אקלקטיקה שלא רואים כל יום. מהצד הקליל יותר, שמתי עין על "די וולט" סרט על היפסטר טוניסאי צעיר שעובד בחנות להשכרת סרטים וחולם על הגירה מהעולם הערבי אל זה המערבי ואהבה אירופאית. חובבי הקלאסיקות הגנוזות ודאי כבר סימנו לעצמם את הגרסה הספרדית של "דרקולה" משנת 1931, בבימויו של טוד בראונינג ובכיכובו של בלה לוגוסי. הסרט צולם באותה שנה ובאותו הסט של הסרט המפורסם יותר, כשהצוות הספרדי מחליף את הצוות דובר האנגלית ועובד בלילה. הפסטיבל יקרין את הסרט בליווי מוזיקה חיה של גארי לוקאס, הגיטריסט של ג'ף באקלי.

להמר על סרט לפי ארץ המוצא שלו יכול בהחלט להשתלם, שכן ישנן אומות קולנוע שמתפקדות כמעט כמו ז'אנרים בפני עצמן. מספיק שאגיד שהסרט "תבנית" מגיע אלינו מטורקיה, השכנה הרחוקה, וכבר תדמיינו שוטים ארוכים, קצב איטי, דמויות כתובות לעילא ויופי חזותי מפעים. אני מנחש שאת כל אלה ועוד (או פחות, בכל זאת, הקולנוע הטורקי נוטה למינימליסטי) יהיה ניתן למצוא בסרטו הראשון של עלי איידין, שטווה סיפור על פועל מסילות רכבת שעדיין לא התגבר על היעלמות בנו לפני 18 שנה. גם סקנדינביה לא נוטה לאכזב, ואם התקציר של "נערת ליווי" מבטיח מותחן פראנויה בכיכובן של זונות קטינות ופוליטיקאים מבוגרים, אני מניח שהוא יקיים. חוץ מזה, נמאס כבר מסרטים תיעודיים על קשרי הון-שלטון, כשכולם יודעים שמה שבאמת חסר לנו הם סרטי און-שלטון. בפינתינו "היי, בחיים לא ראיתי סרט מהמדינה הזאת, ברור שאני רוצה!" כיכב אשתקד "הפשיטה", פצצת האקשן האינדונזית. השנה מאכלס את המשבצת "החברה קים מתחילה לעוף", שיהיה הצפון-קוריאני הראשון שלי. אם יש בדיקטטורה הזו רבע מהכשרון שקיים אצל שכנתה הדרומית, אני מניח שאהנה. ואם לא, אז אכתוב שנהניתי מאוד, כי עם רודנים לא מסתבכים.

ולקינוח, אספר כי הסרט "ֿהפעם האחרונה שראיתי את מקאו" מוקרן בפסטיבל פעם אחת בלבד (בניגוד לשתיים או אפילו שלוש הקרנות כנהוג) ועוד בשעה מקבילה לסרט הפתיחה. סיבה מוזרה אך ראויה לרצות לצפות בו, הלא כן? אשמח להמלצות או אבחנות משלכם ושלכן על התוכניה של 2013.