פסטיבל חיפה 2012: היום האחרון וסיכום

יצא שחזרתי הביתה מוקדם ממה שחשבתי, אחרי ששברתי את שיא הצפייה שלי בפסטיבל (35 סרטים שנה שעברה, 36 השנה), ולכן חשבתי למה למרוח את הדיווח היומי האחרון מהפסטיבל למחר בבוקר. כבר עכשיו זה חדשות שמתיישנות במהרה ולכן עדיף לפרסם את זה כבר בערב ולתת לנו לחזור לשגרה כבר מחר.

הפסטיבל השנה היה בקצת פחות טוב משנה שעברה, אבל עדיין מרשים בכל הסטנדרטים של הפסטיבלים בארץ. מכיוון שראיתי 17 סרטים מתכניית הפסטיבל עוד לפני יומו הראשון בהזדמנויות שונות, איפשרתי לעצמי להמר קצת יותר. לצערי גיליתי שרוב ההימורים המוקדמים שלי שווים לתחת, סלחו לי על הצרפתית, אבל זה רק אפשר ליותר סרטים להפתיע.
במהלך הפסטיבל כתבתי כל לילה לבלוג, כפי שודאי שמתם לב. זה קרה בדרך כלל בין השעות 2 ל-4 לפנות בוקר אחרי שכבר קמתי בערך בתשע כדי לנסוע לפסטיבל, בלי קשר לימים שבהם גם הייתי צריך להוציא כתבה לעכבר העיר. זה היה אינטנסיבי.
זה יצר מספר פעמים ששכחתי לכתוב על משהו חשוב בהקשר של הסרטים שהוזכרו, אבל גרוע מכך – גרם לי לעשות כמה טעויות, בחריפות משתנה, שהיו נשארות שם אילולא הייתם מעירים לי עליהם. אז אני רוצה להתנצל על אילו, ולהודות למגיבים הנאמנים שלנו, וכמובן לכל קוראי הבלוג שעזרו לנו לשבור את שיא הכניסות היומי שלנו.

לפני שנדבר על שלושת סרטי היום המצויינים – ביניהם נציג יוון לאוסקר וסרט אנימציה אמריקני מעולה – אני רוצה להגיד כמה תודות באופן אישי.
תודה לעדי ונדרוב ודורית חורדי שכבר שנה חמישית משמשות בתור האמהות שלי בפסטיבל ודואגות למה שאני צריך, לפעמים לפני שאני יודע שאני צריך את זה. שתי אלה אחראיות לאווירה המדהימה בחדר העיתונות שהוא בקלות המקום הטוב ביותר להיות בו בין הסרטים.
תודה לשותפיי לטירוף עירון, חגי, ענת, ניר, מור, עמית, סמורז, גיל, נעמי, נטלי, נוגית, אורון, יניב (ותומאס) ששוב הפכתם את הפסטיבל הזה לבלתי נשכח, ואני קצת שונא אתכם כי גרמתם לי לדילמות כבדות האם להספיק עוד סרט בכוחות אחרונים או להרגע אתכם בפאב. עשיתם את עשרת הימים בלתי נשכחים לא פחות מהסרטים שראינו.
ציון לשבח מטעמי הולך לסבטה, הסדרנית הכי אחראית, מסודרת, ולצערי גם מעט נטולת הומור, ששלטה במתחם ועשתה סדר בהכל בלי לראות בעיניים. היום בבוקר היא שאלה אותי בתקיפות אם לא נמאס לי כבר מסרטים. אבל נראה לי שזו הייתה הזדהות השלכתית מצדה.

אם אני אמשיך, אני אכנס למערבולת שמאלץ ובואו נודה בזה – זה לא באמת מעניין אף אחד.
אז מה היה לנו ביום האחרון של הפסטיבל, ומה כדאי לזכור להמשך השנה…

"עולם לא הוגן" – Unfair World
נציג יוון לאוסקר הוא לא מסוג הסרטים היוונים שהתרגלנו לראות בשנים האחרונות, ובטח לא בפסטיבל השנה. סרטו של פיליפוס טסיטוס הוא קומדיה יבשושית שמאוד מזכירה את סרטיו של הבמאי הפיני אקי קאוריסמקי, ובמרכזו שוטר עייף מפתח קשר עם אשת נקיון צעירה על רקע פשע שביצע.
"עולם לא הוגן", מסתבר, הוא אחד הסרטים שהכי נהנתי בהם בפסטיבל, ולמרות שאני לא רואה לזה סיכוי כרגע, אני ממש מקווה שיגיע לשורט-ליסט של האוסקר. המשחק של אנטוניס קפטזופולוס ותאודורה טיזמו באמת נפלא, והסגנון של הסרט פשוט שבה אותי. חפשו אותו.

"פראנורמן" – Paranorman
סרט האנימציה החדש של אולפני יוניברסל הוא אחד מסרטי האנימציה הכי טובים שיצאו מחוץ לפיקסאר בשנית האחרונות. מעבר לאנימציית הסטופ-מושן הנפלאה שלו, יש לו גם תסריט ששובר הרבה מאוד חוקים של סרטי אנימציה, ואפילו של סרטי אימה. הוא מצחיק, מרגש בטירוף (החזקתי את הדמעות בחלק האחרון של הסרט כדי שאף אחד לא יידע. זה הצליח חלקית) ואפשר לומר שגם די מפחיד.
הקטע הכי מגניב שקרה בהקרנה הוא שבמהלך רוב הסרט כל הילדים שבאולם לא הפסיקו לדבר, לפענח את העלילה, לחשוב קדימה, ולעכל בקול רם. בגלל האנרגיה של הסרט כל רגע מצחיק וכל רגע מפחיד לוו בהתייחסות מפורטת של הזאטוטים. על פניו דבר כזה אמור להעביר אותי על דעתי ולגרום לי לייחל להקמת יותר מרכזי הפלות בארץ, אבל דווקא הפעם הבנתי שהם עוברים חוויה כל כך עוצמתית שאין מצב שאני הורס להם את זה בהשתקה או מבט מריר ומרושע.
הכל השתנה לקראת סוף המערכה השנייה (אין ספויילרים): "פראנורמן" מגיע לאיזשהו שיא מאוד גבוה רגע לפני שנכנסים למערכה השלישית וכאשר העניינים נרגעו, קלטתי שבאולם שורר שקט טוטאלי. הילדים באולם היו פשוט בהלם מוחלט, והם כבר לא הצליחו לדבר או מצאו לנכון לחשוב בקול רם. הם פשוט היו עם הסרט לחלוטין, מרותקים למסך. זה היה מקסים.
אבל גם המבוגרים, במיוחד חובבי סרטי האימה והזומבים, יהנו מאוד מהסרט. מאוד עם סימן קריאה. אני באופן אישי לא זוכר שהיה סרט אנימציה שהסתיים עם שיר של הוויט-סטרייפס ושדמות מרכזית בו התדוותה על היותה גיי באופן הכי נונ-שלנטי שיש. אבלוציה, כנראה.

"בעלי הבית" – Padroni di Casa
סרטו של הבמאי האיטקלי אדוארדו גבריאליני מזכיר באיזשהו אופו את "כלבי הקש" של פקינפה: שני גברים מרומא מגיעים לכפר קטן ודל באנשים כדי לשפץ בית של זמר מפורסם שגר שם. נוכחותם במקום מתקבלת באופן שלילי אצל המקומיים עד להתפוצצות אלימה במיוחד.
זה אולי ישעמם אתכם לקרוא את זה שוב בפעם השלישית, אבל גם הסרט הזה טוב מאוד. לא כמו שני הסרטים שלפניו אמנם, אבל אורכו הראוי (90 דקות) והדרך הפשוטה בה הסיפור מתגלגל מסצנת הפתיחה היפה ורבת המשמעות ועד לשוט הסיום, תפס אותי די חזק. לא מזיק בכלל שבסרט משחק אליו ג'רמנו, שבעיני נתן את אחד התפקידים הכי גדולים של שנת 2010 בסרט "החיים שלנו", ואפילו זכה על כך בפסטיבל קאן. הפתעה נפלאה נוספת בסרט היא השחקנית הצרפתייה ולריה ברוני טדסקי ("5X2", "שחקניות") בתפקיד מעולה ומאוד לא מאפיין.
בצד השלילי, אני חושב שהמערכה השלישית יכלה להבנות באופן קצת יותר חכם מהמהירות שבה פתאום הכל מתדרדר, וזוהי חולשתו המרכזית של הסרט.

אז זהו. כך תמו עשרה ימים של סרטים. בסוף הפוסט תוכלו למצוא לינקים לכל הדיווחים היומיים, כולל אילו סרטים נצפו באותו היום.
אבל לפני זה, הנה רשימת הסרטים האהובים עלי מהפסטיבל שכדאי לכם לראות:

"אהובות" – Les Bein-amies, צרפת
"אוסלו, 31 באוגוסט" – Oslo, August 31st, נורבגיה
"ברברה" – Barbara, גרמניה
"גייבי" – Gayby, ארה"ב
"הדחיה" – La Demora, אורוגוואי
"הקיר" – Die Wand, גרמניה
"דמיין" – Imagine, פולין
"הסווני" – The Sweeney, בריטניה
"זו רק הרוח" – Just the Wind, הונגריה
"כולם במשפחה שלנו" – Everybody in our Family, רומניה
"כל השוטרים הם נבלות" – ACAB, איטליה
"עולם לא הוגן" – Unfair World, יוון
"פיאצה פונטנה: הקשר האיטלקי" – Romanzo di una Strage

ואלו הדיווחים בהם תוכלו למצוא את כל האינפורמציה:
סרטי הפסטיבל שראיתי לפני הפתיחה
היום הראשון: כולם במשפחה שלנו, ברברה, המסאטר
היום השני: קאט, ברבריאן סאונד סטודיו, רחמים, הדחיה
היום השלישי: הילדים סרייבו, המכולת של קמיהאטה, דמיין, אייס מן
היום הרביעי: החורף שעבר, 38 עדים, אחרי לוסיה, הירושה
היום החמישי: הקיר, פיאצה פונטנה, רובוט ופרנק, שש פעמים
היום השישי: עוד לא ראיתם כלום, היופי שלך אינו שווה דבר…, זו רק הרוח
היום השביעי: הנער שאכל מזון ציפורים, ריאליטי, אחות
היום השמיני: גייבי, הרי האלפים, שון לי והמשורר, הסוויני + מחשבות על הזוכים בתחרות
היום התשיעי: אנה קרנינה, להרוג בונה, אהובות
היום העשירי: עולם לא הוגן, פראנורמן, בעלי הבית

היה כיף. תודו שהיה כיף.