• סרטים חדשים: ״מלך האריות״ שואג דיגיטלית
  • אויב בטווח אפס
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2019
  • מלך האריות
  • בישראל מחכים ל״מידסומר״, סרטו של ארי אסטר
  • מתכוננים אל ״מלך האריות״ בגרסת 2019
  • פרסי אופיר 2019: החמישיות של סריטה
  • ״דמוקרטיה על סף תהום״, סקירה
  • ״הצלילה״, סקירה וניתוח
  • כמה תלונות שאי אפשר יותר לשמוע על נטפליקס
  • פרסי אופיר 2019: של מי האופיר הזה בכלל
  • ״המתים אינם מתים״, ניתוח קצר והצעה לפרשנות
  • ספיידרמן: רחוק מהבית
  • סרטי 2019 - סיכום המחצית
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2019
  • ״המוסד״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2019

פסטיבל חיפה 2012: הסרטים

11 בספטמבר 2012 מאת אור סיגולי

ההתרגשות כבר בעיצומה. פסטיבל חיפה – ללא כל ספק עשרת הימים האהובים עלי בשנה העברית – עוד שנייה קורה. קרוב לתחילת הפסטיבל (יום שבת, ה-21 לספטמבר) אעלה פוסט על כל מה שצריך לדעת למגיעים אליו. אבל לפני זה, אנחנו נפתח עם הסרטים שיוקרנו השנה.

תכניית פסטיבל חיפה 2012 פורסמה במלואה לפני כמה ימים. תוכלו למצוא אותה כאן.
כרגיל בשנים האחרונות, פסטיבל חיפה נותן הצע די נפלא של סרטים שעוד נשמע עליהם שנה הבאה, כמו כמה סרטים שכיכבו בפסטיבלים של העונה שהסתיימה.
קל ללכת לאיבוד בתוך כל זה.

אז איך בעצם בוחרים אילו סרטים לראות בפסטיבל? לכל שיטה יש את יתרונותיה וחסרונותיה. דרך אחת היא לקרוא על הסרטים – או לפחות הסרטים שמוצגים בימים הפנויים שלכם – ולבחור אינטואטיבית על פי מה שנראה לכם מעניין או מתאים לכם (לא כולם קופצים משמחה אל מול הקרנת סרט יווני בן שלוש שעות. מסתבר). אופציה שנייה היא לבחור על פי במאים שמוכרים לכם או שחקנים שאתם אוהבים.  אופציה שלישית היא סתם להמר. האופציה הרביעית – והבעייתית מכולן – היא לברר בעיתונים או באינטרנט ולשמוע מה למבקרים ולמסקרים יש לומר.
השיטה הזו, שהיא הקלה והנוחה מכולן, מייצרת כל שנה וכל פסטיבל סיטואציה מוזרה שבה כולם עטים על אותו סרט ואותה הקרנה. הסיבה היא שרוב הסרטים בפסטיבל מוקרנים בהקרנות בכורה ומעטי מעט בארצנו הספיקו לראות אותם. לכן המבקרים והמסקרים מסתמכים על ביקורות מחו"ל, הודעות יח"צניות, נוכחות בפסטיבלים עולמיים והיסטוריה של היוצרים. ארבעת האלמנטים האלו גורמים לכל מי שכותב על הפסטיבל להמליץ בדיוק על אותם סרטים. כך קורה שהקרנה של סרט כל כך אנטי-קהל כמו "הסוס מטורינו", שפונה לבערך חמישה אחוז מצופי הקולנוע בעולם, מפוצץ עד אפס מקום בפסטיבל ירושלים; ואנשים מילולית מטפסים זה על גבי זה כדי להכנס להקרנה של "טרה פרמה" בחיפה, בהתלהבות שאין לה כל הצדקה בזמן שיצירת מופת קטנה כמו "עצי השיטה" הוקרנה בשקט באולם קריגר.

כזכור, אני אדווח באופן יומיומי מהפסטיבל ולכן תוכלו להתעדכן על הסרטים השווים והשווים פחות רוב פעמים מספיק בזמן לתפוס את ההקרנות הנוספות שלהם.

הפוסט שלפניכם מחולק לשניים: החלק הראשון הוא הכרויות קצרצרות לכל הסרטים שכבר ראיתי מתכניית הפסטיבל (כרגע מדובר ב-14 סרטים אבל אעדכן את הפוסט אם אראה עוד בהמשך), כולל חמישה מתוך התחרות הישראלית. רק לסרט אחד לא אוכל להתייחס, "החיים בינתיים" של ענר פרמינגר, מכיוון שהשתתפתי בהפקתו כשחקן וכאיש צוות.
החלק השני מוקדש לסרטים שאני מאוד רוצה לראות אך טרם ראיתי. אני לא יכול לעמוד על טיבם כרגע, אבל אני בטח יכול להעניק לכם חומר למחשבה לפני שאתם מגיעים לפסטיבל השנתי המקסים והנפלא הזה.

סרטי הפסטיבל שכבר ראיתי:

"אוסלו ה-31 באוגוסט" – Oslo, August 31st
סנסציית הפסטיבלים הזו מ-2011 היא לא רק אחד הסרטים הכי טובים שתראו בפסטיבל, אלא גם אחד הסרטים הכי טובים שנעשו שנה שעברה. כה רבה השמחה שפסטיבל חיפה מאפשר לנו לצפות בו על מסך גדול. אלו הם 24 שעות בחייו של אנדרס שיוצא לחופשה ממרכז הגמילה בו הוא מאושפז לראיון עבודה באוסלו, ובדרך עושה חשבון נפש עם החיים והאנשים מעברו. אורון הקדיש לסרט סקירת די.וי.די. אני צפיתי בסרט הזה לפני כמה חודשים, והאהבה שלי אליו רק הולכת וגדלה ככל שאני חושב עליו יותר.

"איגור ומסע העגורים"
לצערנו סרט הילדים של יבגני רומן נותר ללא מועמדויות לפרסי האופיר השנה, אבל אל תטעו – מדובר בסרט חמוד להפליא, עם תסריט מעט מופרך אבל עם גלונים של רגש כדי לחפות על זה.
איגור עוזב את החיים עם אביו הצפר ברוסיה לטובת עלייה לארץ עם אמו (אולה שור סלקטר שבוודאי נתקלתם בה כחולת הסרטן ב"העולם מצחיק", נפלאה כאן כתמיד). את קשיי ההסתגלות שלו הוא מנסה לשכך בעזרת מעקב אחרי משפחת עגורים שעתידה לעשות עצירה בעמק החולה. דיתה גרי ואיתן לונדנר כתבו.

"בעין הסערה" – The Eye of the Storm
דרמה מסגוננת ומעט מעייפת מאוסטרליה. פרד סקפיזי שביים גם באוסטרליה ("זעקה באפילה" עם מריל סטריפ) וגם בארה"ב ("רוקסן") מביא למסך שילוש מרשים של שחקנים: ג'ודי דייויס המדהימה תמיד ("רומא באהבה"), קיסרית הקולנוע הצרפתי שרלוט רמפלינג ("בריכת שחייה"), וגדול שחקני אוסטרליה ג'פרי ראש ("ניצוצות"). כולם מתרוצצים זה סביב זה בסיפור על משפחה לא מתפקדת רגע לפני מות האם השתלטנית.
המשחק אולי מצויין, הסטים התיאטרליים מרשימים, אבל המלודרמה האוסטרלית הזו קצת צפויה ועולה על העצבים באיזשהו שלב. שלי בכל מקרה. מומלץ לחובבי מלודרמות משפחתיות אדוקים במיוחד.

"חדר 514"
ציפיתי שסרטו של שרון בר-זיו יזכה לקצת יותר נוכחות בפרסי האופיר מעבר למועמדות בודדת לפרס השחקנית הראשית (אסיה נייפלד), זאת בעקבות החיבוק שקיבל בפסטיבלים מחו"ל (טרייבקה, קאן, קרלובי וארי ועוד ועוד ועוד) וההתהלבות של חברי האקדמיה. אבל זה לא קרה.
אני כנראה במיעוט, אבל לצערי לא הצלחתי להתחבר לסרט, המתרחש כמעט כולו בתוך חדר חקירות של משטרה צבאית. עם זאת מילה טובה מגיעה לאודי פרסי, בתפקיד הקצין המואשם באלימות מופרזת, שמצליח להחיות את הסצנות בהשתתפותו.

"טירנוזאור" – Tyrannosaur
מצד אחד, שיבוץ מוזר לסרט שכבר נחשף בפסטיבל הקולנוע הבריטי עוד בפברואר, והוקרן גם בערוצי הטלוויזיה. מצד שני – אין שום יכולת להתלונן על עוד הזדמנות לצפות בסרט המטלטל והחד-פעמי הזה שביים השחקן פאדי קונסידיין ("באמריקה").
פיטר מולאן, אוליביה קולמן וג'יימס מרסן, שלושתם, ללא יוצא מן הכלל, נותנים את הופעת חייהם בדרמה הכבדה והאכזרית הזאת על החולשות של בני האדם. מדובר בצפייה לא פשוטה בכלל, אך מהזן הנשגב ביותר שאפשר לקוות אליו.

"טרישנה" – Trishna
הבמאי הפורה מייקל וינטרבוטום הוא אחד היוצרים המרתקים ביותר בבריטניה. כמעט כל סרטיו בין אם המוצלחים ("טריסטרם שאנדי", "וונדרלנד") או הבעייתיים ("אני רוצה אותך", "הרוצח בתוכי") שווים התייחסות או צפייה. "טרישנה", לצערי, שייך לקבוצה השנייה.
"טרישנה" הוא עיבוד לקלאסיקה של תומאס הארדי "טס מדורבוויל" שכבר עובדה לקולנוע ולטלוויזיה לא מעט פעמים בעבר, המפורסמת מבינהם היא "טס" של רומן פולנסקי. ווינטרבוטום העביר את העלילה מודרניזציה להודו של היום. את תפקיד טס/טרישנה הוא העניק לפרידה פינטו ("נער החידות ממומבאי", "מלון מריגולד האקזוטי") שאם לשפוט לפי קצב העבודה שלה היא כנראה השחקנית היחידה בכל הודו.
רגעיו המעניינים ביותר של הסרט הוא המעקב אחרי הפיכתו של מאהבה טוב הלב והצעיר של טרישנה לאדון נפשע וחסר רחמים. הבעיה היא שזה מגיע אחרי מעל ל70 דקות מהסרט.
עם זאת, הסרט יכול להיות חוויה לאוהבי הרומן הרומנטי כמו לחובבי הודו וקסם המזרח.

"כל השוטרים הם נבלות" – A.C.A.B:  All Cops are Bastards
יציאה נפלאה של הפסטיבל. בסגנון שנע בין ריאליזם קשה לבין קולנוע קינטי ועוצר נשימה, סרטו הראשון של הבמאי סטפנו סולימה עוקב אחרי ארבעה שוטרים ביחידה לפיזור הפגנות של רומא. מעבר להיותו של הסרט הזה פיסת קולנוע מרהיבה, הוא מרתק באופן בו הוא מתאר באופן אנושי ורגיש אך לא סלחן את חייהם של האנשים שאנחנו רגילים לראות כנציגי הרעים – הכוחות עם הקסדות והאלות שנלחמים באזרחים. שלא כמו בסרטים אחרים שדנים באלימות המבעבעת של בני האדם, סולימה מצליח שלא לעשות גלוריפיקציה לאלימות. הוא גם מוציא משחק מעולה משחקניו הגברים ועושה כבוד לקולנוע האיטלקי ולקולנוע החברתי באותו הזמן. מומלץ בכל פה.

 

"לורנס איש ערב" – Lawrence of Arabia
הנה מתנה גדולה של פסטיבל חיפה אלינו השנה: הזדמנות לצפות על מסך גדול ביצירת המופת של דיויד לין, בכיכובו של פיטר אוטול באחד התפקידים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע.
אני בטוח שיש מעט מאוד צופי קולנוע שלא מכירים את הפלא הפילמאי הזה משנת 1962. אני יכול להבטיח לכם שאסור לוותר על אירוע כזה. אפילו שאורכו 216 דקות.

"למלא את החלל"
אחרי שהתבשרנו שסרטה של הבמאית רמה בורשטיין זכה בשני פרסים בפסטיבל ונציה, אחד מהם הוא פרס השחקנית להדס ירון הצעירה (אחד מהתארים היוקרתיים ביותר שהשיג הקולנוע הישראלי מעודו), ובנוסף לכך 13 המועמדויות שקיבל לפרסי אופיר – קשה לחשוב על סרט ישראלי שיהיה יותר מדובר מ"למלא את החלל" בזמן הקרוב.
מכיוון שאני, באופן אישי, אינני נמנע על מעריצי הסרט וחושב שבעיותיו מחפות על הצלחותיו (עיצוב התלבושות עמוס המחשבה של חני גורביץ' ותפקידה העוצמתי והנוגע ללב של עירית שלג, בין היתר) אין לי עניין להרוס את החגיגה ואשב בשקט בצד בהקשר הזה. ברשותכם.

"מנתק המים"
אלמלא "ההתחלפות", סביר להניח שהייתי מכריז על סרט הביכורים של עידן הובל כסרט האהוב עלי מכל סרטי האקדמיה הישראלית של 2012 (שנותר ללא מועמדויות כלל). עם זאת, זה לא אחד מהסרטים שאפשר להמליץ עליהם בקלות. הסרט הזה איטי מאוד, בעל קצב מדוד, כמעט טרנסנדנטלי, שמתעקש לחוות את הדברים במרחק בטחון. עם זאת, כל אלה לא רק שלא פוגמים בו, אלא הופכים אותו בעיני ליצירה פיוטית ומרגשת פי כמה וכמה. לסרט יש כמובן כמה אלמנטים חלשים כמו ההתפזרות שלו לקראת סופו ובחירות מוזיקליות מעט צורמות, אבל כל אלו משניים לכוח של הובל הבמאי, איתי מרום הצלם ("אף פעם לא מאוחר מדי") ומשה איבגי שטורח להזכיר לנו שוב איזה שחקן גדול הוא.
אני כתבתי על הסרט בעבר. יחד עם זאת, סקירה מיוחדת לסרט תעלה בבלוג בהופעת אורח של אסף שניר (שסרטו הקצר, "העשירי", ישתתף בתחרות הסרטים הקצרים של הפסטיבל).

 

"מרגרט" – Margaret
האמת היא שאני צפיתי בגרסת הבמאי הארוכה יותר של הסרט, ולכן אני לא יכול לעמוד על ההבדלים בין הגרסה שראיתי לבין הגרסה שתוקרן בחיפה. אורון כתב על הסרט ועל הסיפור המעניין שמאחוריו באריכות. אני חייב להודות שעל אף כמה רגעים עוצמתיים ומשחק נהדר, הסרט לא הותיר את חותמו עלי.

"נוף בערפל" – Landscape in the Mist
כאשר עשינו את פרוייקט "50 הסרטים של סריטה" לפני כמעט שנה, קיבל סרטו של תיאו אנגלופולוס את המקום ה-10. רק שתבינו עד כמה אנחנו מוקירים את הסרט הזה, אחת מיצירות המופת הבלתי נתפסות של הקולנוע.
גם אם ראיתם וגם אם לא – מעטות ההקרנות בפסטיבל חיפה שאתם רוצים להיות בהן כמו זו. באחריות.

"עלטה"
עוד סרט שניסה את מזלו בפרסי אופיר האחרונים, אך לא זכה לשום אזכור. זה בעיקר מרגיז בהתחשב בתפקיד המעולה שעושה בו ניקולאס יעקוב בתפקיד הראשי, שהיה מבחינתי אחד המועמדים המובילים לתואר שחקן השנה.
אני חייב  להגיד לכם שבעיני מדובר בסרט טוב מאוד, בעיקר בזכות שני אלמנטים מצטיינים במיוחד שמטשטשים את התסריט השטחי וכמה הופעות משחק בעיתיות: האחד הוא, כאמור, הופעתו של יעקוב (שכבר נתתי לו את תואר "תגלית השנה" באי אילו הזדמנויות). השני הוא הבימוי הרהוט והמהוקצע של מיכאל מאיר, שבחלקו השני של הסרט הופך אותו לדרמת מתח שמתקדמת נהדר ושהכניסה אותי לחרדה אמיתית לגורל הדמויות.

"פלייטיים" – Playtime
עוד הקרנה חגיגית ליצירת מופת ששינתה את פני הקולנוע: עבודתו המונומנטלית של ז'אק טאטי "פלייטיים" (מקום 49 ברוייקט ה-50 שלנו).
חבל לי מאוד שלא קיימו את ההקרנה הזו שנה שעברה, בסמוך להקרנת הבכורה הארצית של "ההתחלפות" של ערן קולירין. "פלייטיים" השפיע רבות על הסרט ההוא, ואם תצפו בו עכשיו לראשונה, תגלו שגם על עוד רבבות של סרטים אחרים.

ההימורים – מדגם מסרטי הפסטיבל שאני מאוד רוצה לראות:

"אהובות" – Les Bien-aimes
עם כל הכבוד לקי-דוקים וללורנסים ולאנגלופולוסים, הסרט שהכי משמח אותי בפסטיבל השנה הוא זה של כריסטוף הונורה, שאחראי על אחת האהבות הכי גדול שלי Les Chanson D'Amour. לא כל הסרטים שלו הם מצטיינים (סרטו האחרון שהוקרן בחיפה, "מסדרים ללינה את החיים" היה די משעמם), אבל הפעם הונורה ממשיך עם המחוות לז'אק דמי במיוזיקל שכולל את – שימו לב – קתרין דנב, ביתה הנפלאה ושחקניתו הקבועה קיארה מאסטרויאני, לודבין סינייה, לואי גארל (אל תגרמו לי להתחיל לדבר עליו אפילו) וגם הבמאי מילוש פורמן. איך אפשר להגיד לא לזה?

"אחרי לוסיה" – Despues de Lucia
סרטו של מישל פרנקו שזכה בתחרות "מבט מסויים" בקאן האחרון.

"אייס מן" – The Iceman
אחרי התגובות החיוביות מונציה וטורונטו, מגיע הסרט הזה בהשתתפות מייקל שאנון (שהמילה "אוסקר" כבר נזרקה בהקשרו), וינונה ריידר, ג'יימס פרנקו, סטיבן דורף, כריס אבנס וריי ליוטה.

"אני ואת" -Io e te
קצת מציק לי השיבוץ של סרטו האחרון של ברנרדו ברטלוצ'י, מגדולי במאי הקולנוע של שנות השבעים, אך ורק באולם טיקוטין. זה מחשיד מעט. אבל על אף השנים הקשות, לא נבוא לראות את ברטולוצ'י החדש?

"ארגו" – Argo
סרט הפתיחה של הפסטיבל יוקרן שוב במהלכו. בן אפלק מביים בשלישית קאסט די אדיר בסיפור על נסיון חילוץ מקורי למדי של ה-CIA. הדיבור עליו הוא שהוא אחד הסרטים האמריקאיים הבולטים של 2012.

 

"ברבריאן סאונד סטודיו" – Berberian Sound Studio
השתדלתי לא לקרוא הרבה על סרטו של פיטר סטריקלנד, אבל מהמעט שגיליתי זה נשמע כמו משהו שאני ממש רוצה לראות.

"ברברה" – Barbara
זה יהיה נציג גרמניה לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, ומהדיבור עליו בעקבות פסטיבל ברלין (שם זכה בפרס הבימוי) כנראה יש לו סיכוי לא רע.

"גייבי" – Gayby
הסרט הוקרן בפסטיבל SXSW החביב עלינו. לפי התקציר מדובר בגרסת הגיי ל"רווקה פלוס". כולנו מקווים שאני טועה.

"ה"סוויני"" – The Sweeney
דרמה משטרתית בריטית עם ריי וינסטון? אתם יכולים לרשום אותי כבר מעכשיו.

"הים הצהוב" – The Yellow Sea
לא יודע מה אתכם, אני סומך על אורון*.
*-אני לא סומך עליו כל הזמן. הוא בכל זאת אהב את "הסוס מטורינו". אבל אני סומך עליו רוב הפעמים.

"הירושה"
אחד משני הסרטים היחידים בתחרות הישראלית שלא ראיתי. ועוד בבימויה של היאם עבאס. ועוד בהשתתפות מכרם חורי, קלרה חורי, אשרף ברהום ויוסוף אבו ורדה.

"הרי האלפים" – Alps
הבחירה של היוונים שלא לשלוח את הסרט הזה כנציג לאוסקר השנה הפתיעה לא מעט (הבחירה הרשמית שלהם, "עולם לא הוגן", גם היא מוקרנת בפסטיבל) במיוחד בהתחשב בעובדה שהבמאי של הסרט הוא זה שסידר ליוון את המועמדות הקודמת שלהם עם "שיני כלב".
אז כן, לבמאי של "שיני כלב" יש סרט חדש שגם זכה בפרס התסריט בונציה הקודם. עכשיו תגידו שאתם לא באים.

"זו רק הרוח" – Just the Wind
בפסטיבל חיפה של 2010 הוקרן סרטו הקודם של בנץ פלגיאף "רחם" וזכה להצלחה לא קטנה. פלגיאף היה גם אמור להגיע כאורח הפסטיבל אבל בסוף זה לא יצא לפועל (אמו חלתה, אם אני זוכר נכון). גם השנה הוא לא יגיע, אבל לפחות הסרט שלו שזכה בפרס חבר השופטים בברלין כן. הסרט גם ייצג את הונגריה באוסקר הקרוב.

"חרקירי: מותו של סמוראי" – Hara-kiri: Death of a Samurai
טאקשי מייקה הוא במאי שכדאי לראות על מסך גדול. גם אם הסרטים שלו גורמים לך להצטער שנולדת. אחרי "איצ'י הרוצח", "אודישן", "13 מתנקשים" ו"גוזו", הוא מהבמאים האלה שכשהם עושים, אני בא.
על פי הויקיפדיה זהו הסרט הראשון בתלת מימד שהוקרן במסגרת פסטיבל קאן. אני לא הבנתי אם בפסטיבל הוא יוקרן גם באופן הזה (הסרט יוקרן רק בקריגר).

"להרוג בונה" – To Kill a Beaver
לא יודע הרבה על הסרט הזה. נשמע מדליק.

"מכשפת מלחמה" – Rebelle
ממה שהבנתי (ולא בדקתי  יותר מדי) מדובר בגרסה האכזרית של "חיות הדרום הפראי". ואני תמיד בעד גרסאות אכזריות יותר. של כל דבר.
הילדה בת ה-14 שבמרכז הסרט זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל ברלין וטרייבקה (שם זכה גם בפרס הסרט).

 

"מעבר לגבעות" – Beyond the Hills
אני לא אחד ממעריצי הקולנוע הרומני. למעשה, את רוב הסרטים שראיתי מאימפריית הארט-האוס הזאת לא באמת אהבתי. ועם זאת, אני ממשיך לחזור אליהם, מקווה שאולי הפעם זה ישתנה. האם זה יקרה עם סרטו של כריסטיאן מונג'יו ("ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" המעייף)? נחכה ונראה. הסרט ייצג את רומניה באוסקר הקרוב.
שימו לב שיש גם סרט טורקי בפסטיבל שנקרא "מעבר לגבעה". תבדקו טוב למה אתם מזמינים את הכרטיס…

"עולם לא הוגן" – Unfair World
נציג יוון לאוסקר הקרוב. זכה בפרס הבימוי והשחקן בפסטיבל סן-סבסטיאן הספרדי.

"פיאצה פונטנה: הקשר האיטלקי" – Romanza di una Strage
הבמאי מרקו טוליו ג'יורדנה מפורסם בעיקר בזכות המיני-סדרה הקולנועית שלו "קסם הנעורים" שהצליחה יפה מאוד בארץ. סרטו החדש הוא דרמת מתח שסובבת סביב התקפת הטרור על בניין הפיאצה פונטנה בסוף שנות השישים.
הסרט זכה בשלושה פרסי דונאטלו (פרסי הקולנוע האיטלקיים) לפרס שחקן המשנה (פיירפרנססקו פאבינו שמגלם את התפקיד הראשי ב"כל השוטרים הם נבלות"), שחקנית המשנה והאפקטים המיוחדים. ארץ המגף טרם החליטה את מי היא שולחת לאוסקר, אבל הסרט הזה הוא אחד הפיינליסטים.

"רובי ספרקס" – Ruby Sparks
הצוות של "מיס סאנשיין הקטנה" חוזר בקומדיה חדשה.

"רחמים" – Pieta
לצערו של קים קי-דוק, שהיה מאוד פופולרי בארץ ובעולם בתחילת האלף ("אביב, קיץ, סתיו, חורף… ושוב אביב", "הקשת", "להרגיש בבית"), זכייתו בפרס הסרט הטוב ביותר בונציה שהסתיים זה עתה  תזכר יותר כתואר שהיה אמור להגיע לסרט אחר, "המאסטר" של פול תומאס אנדרסון.
אבל בשורה התחתונה – למי אכפת? קים קי-דוק חדש בפסטיבל חיפה. עוד הצלחה.

"ריאליטי" – Reality
ב-2008 ראיתי בפסטיבל חיפה את "גומורה", סרטו הקודם של מתיאו גארונה, ועף לי המוח. ראיתי אותו עוד שלוש פעמים מאז והוא נותר אחד הסרטים הגדולים ביותר של כל הזמנים בעיני. סרטו החדש נשמע קצת פחות מעניין, אבל לבמאים שאוהבים לא מפנים את הגב.
הסרט זכה, די במפתיע יש לומר, בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן.

"שש פעמים"
סרטו של יונתן גורפינקל שהתקבל לפסטיבל סן-סבסטיאן הוא אחד משני הסרטים מהתחרות הישראלית. האמת, שמעתי עליו לא מעט שבחים מאנשים שהספיקו לראות אותו.

אלו רק חלק מהסרטים שכבר מסומנים אצלי אך כמובן שהם בגדר הימור בלבד. אולי ההפתעה של הפסטיבל בכלל לא נמצאת ברשימה הזו… נצטרך לחכות ולראות…

תגובות

  1. היי, פלייטיים משובץ בתור "הקרנת חוצות"… אני חושש שמדובר בהקרנת וידיאו על מסך בלתי אפשרי באמצע גן או פאטיו… בקיצור… אם ההקרנה היא בתנאים לא משהו… לא הייתי ממליץ ללכת אליו. יש לך מדיע על זה?

    1. אור סיגולי הגיב:

      "פלייטיים" יוקרן ברחבה הראשית בערב על מסך מעל הכניסה למתחם הסינמטק. בגדול זה לא הדרך הכי טובה להשאב לסרט, אבל ממה שאני זוכר מההקרנות עד עכשיו יש משהו ממש מקסים בקבוצה גדולה של אנשים שפשוט נעמדים וצוחקים יחד באמצע הרחבה הסואנת.
      אולי כצפייה ראשונה זה לא הכי מיטבי, אבל כחוויה יש בזה משהו מדבק.

      1. הסאונד לא אמור להיות נורא חשוב בסרט הזה? מה יהיה עם הסאונד!

        1. הסאונד מאוד חשוב. ובניגוד לצ'פלין, זה סרט שדורש הרבה יותר ריכוז ותשומת לב של הקהל לפרטים קטנים, אולי יותר מכל קומדיה אחרת. אני בספק גדול אם היו פרצי צחוק בקהל שהסרט יוקרן בדרך הזו. הוויזאוליה שלו כן תתפוס אנשים, כי זה באמת מדהים, אבל זה שז'אק טאטי הוא קומיקאי לא הופך את זה לסרט שמתאים להקרנת חוצות.

  2. איתן הגיב:

    אני עדיין מנסה לשחק עם לוח הזמנים שלי כדי להיות כמה שיותר בחיפה, אבל בינתיים:
    1. גם אותי מעניין הסרט של מרקו טוליו ג'ורדנה, אבל יש לומר: הוא היה המפסיד הגדול של טקס הדוד-די-דונטלו (פרסי האקדמיה שלהם). הוא היה מועמד ל-15 פרסים. הוא זכה רק בשלושה. הסרט שזכה הוא גם הסרט שאני מעריך שהאיטלקים ישלחו לאוסקר, והוא נראה לי כרגע כסרט היחיד שיכול לתת פייט לסרט של האנקה: מדובר ב"קיסר חייב למות" של האחים טאוויאני (שנקנה להפצה בארץ, ויעלה כאן מתישהו בחודש-חודשיים, שנה-שנתיים הקרובות).
    2. "ברברה" הגרמני. ראיתי. מאוד אהבתי. יופץ בארץ בקרוב.
    3. בכלל, אני לא רואה טעם לעלות לחיפה בשביל לראות סרטים שבמאה אחוז יופצו מסחרית. למשל, ."ארגו". למשל, "רובי ספארקס". שניהם מאוד מסקרנים, ומקבלים ביקורות טובות בחו"ל. על שניהם חבל לבזבז כסף וזמן בחיפה. נראה אותם בזמן ובמקום הנוח לנו.
    3. הי הלו! "4 חודשים, שלושה שבועות, ויומיים" (או כמו שאורון אוהב לקרוא לו בקיצור "4-3-2") הוא יצירת מופת! על הסרט החדש שמעתי הסתייגויות, אבל אני (כנראה) שם.
    4. ברטולוצ'י החדש הוא בכלל פרויקט טלויזיוני שמצא את דרכו איכשהו לאולמות הקולנוע. ההקרנה ב"טיקוטין" מחזירה אותו למקורות.
    5. אני ממש השתעממתי מ"גומורה". גם החדש שלו לא קיבל ביקורות מי-יודע-מה. אני לא שם.
    6. קים קי דוק. אוהב אותו, למרות שהסרט שלו שראיתי בחיפה בשנה שעברה ("אריארנג") הציג אותו כאישיות לא נעימה במיוחד, וכאיש מאוד אגוצנטרי המאוהב בעצמו הרבה יותר מדי. עם זאת, הפרס בונציה כנראה אומר משהו על הסרט הזה.

  3. עידו גלעד הגיב:

    כותבי "סריטה" יקרים,
    היה מעניין אותי לדעת מה הסרטי האהובים על כל אחד ממכם (בלי קשר לפרויקט ה-50)
    האם יש לכם רשימות כלשהן ב-Imdb? סתם כי אני מחפש מה לראות וסומך על הטעם שלכם….

    1. וואו, אם נתחיל זה לא ייגמר… אני אישית לא מאמין ברשימות, בעוד כדי לדעת מה הסרטים האהובים על אור ועופר תצטרך יותר מקום ממה שיש באינטרנט 🙂
      ממליץ להתחיל עם סיכומי השנה שעברה שלנו:
      http://srita.net/2012/01/02/wrapping_up_2011/

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.