שנה אחרי הזכייה ההיסטורית של הולנד, כאשר במאית "שושלת אנטוניה" מרלין חוריס הייתה האישה הראשונה שזכתה באוסקר הבינלאומי, נראה שהמצב המגדרי ממשיך להתקדם למקום טוב. הזוכה של 1996 אמנם לא היה בבימוי אישה, אבל לראשונה מאז 1985, שני סרטי במאיות נכחו בחמישייה השנתית. נראה כאילו חומות המגדר קצת נופלות בקטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, אבל במרוצת השנים גילינו שזו הייתה לא יותר מאשליה. הפרס הזה הוא עדיין אחד הגבריים ביותר של האוסקר, שני אולי רק לקטגורית הצילום הטוב ביותר.
המידע הזה הוא אולי המרתק ביותר שאני יכול לסחוט על הפרס בשנת 1996, כי וואו איזו שנה קשה זו הייתה Read more
פעם, לפני שנים רבות, 2022 כזה, כשהחיים שלי היו אחרים בתכלית מרהיבה ממה שהם היום, החלטתי לשתף את קוראי סריטה בסטייה מוזרה שלי עם סקירה על שלושה סרטי כריסמס חדשים שעלו בנטפליקס. זה היה אחרי שכתבתי על כמה אחרים, וכמובן הופעת האורח שלי בפודקאסט טראש-טוק שם ליהגתי על סרטי חג מולד להט"בים.
עופר שלנו בעצמו עשה משהו כזה עוד ב-2019, אבל אני חשבתי לעצמי שואלי אפתח מין מסורת, שבכל שנה בסוף נובמבר או תחילת דצמבר, אביא מדגם מייצג של סרטי חג המולד טריים ומוזרים שעלו בנטפליקס, כאלו שמטרתם היא לחנוק אותנו מסכריניות סנטימנטלית ותפיסות עולם שהיינו צריכים להשאיר בשנות החמישים. יחד, אם תרצו, ננסה לדמיין לרגע שאנחנו לא חיים במדינה מדברית קורסת, אלא חלק מהעולם הגדול שיכול לברוח עם בוא החורף אל אשליה של משפחתיות מעושה וערכים לבנבנים.
אבל, כאמור, הרבה מאוד השתנה מאז 2022, ולי לא היה את הזמן והיכולת להרים ספיישל נטפליקריסמס נוסף. גם ב-2025 אני לא בדיוק האדם הפנוי ביותר, אבל החלטתי להתעקש, ובתקופת זמן קצרה, ולפני שאספיק להתחרט, צרכתי שלושה מסרטי חג המולד החדשים של נטפליקס על מנת שאוכל לרוץ לספר, כי אולי היו כאלו שנהנו מזה אז, כשכולנו היינו צעירים ותמימים הרבה יותר.
אז הנה חוזר הנטפליקריסמס לסריטה עם שלושה סרטים שאיכשהו התברגו היטב בראש רשימת הצפיות השבועיות של ענקית הסטרימינג. ואני לא באמת יודע אם זה בגלל שיפור בעשיית ובחירת הסרטים, או שמא התדרדרות קוגניטיבית שלי, אבל איכשהו המצב הרבה פחות גרוע השנה מאשר ב-2022. את הסרטים אפרוש מהחיובי ביותר לחלש ביותר, אבל כמובן שאסייג שהטווח איננו מרהיב במיוחד. מה שכן מפתיע הוא זהות כמה מהיוצרים של הסרטים האלו שהגיעו מעולמות רחוקים מאוד מתת הז'אנר הפופולרי והמחובק הזה. וכן, לגמרי במקרה יצא שהפעם מדובר בשלושה סרטי במאים. אני לא לוקח אחריות על זה. עוד מובטח לנו כוכבת ניינטיז שמקבלת מעט מאוד תפקידים ראשיים לאחרונה, ואולי הבחור הסקסי ביותר שראיתי בסרט השנה.
נטפליקריסמס 2025 – מתחילים… Read more
לרובנו, שמו של הסרט האמריקאי "חלומות רכבת" (Train Dreams) די טרי, אבל האמת היא שנוכחותו מלווה את עולם הקולנוע מזה כתשעה חודשים, לכן בלתי נמנע מלהיכנס לדימויים של היריון, וכנראה אחד מוצלח. לשמחת הכלל, אני אמנע מזה.
בכורתו הייתה בפברואר בפסטיבל סאנדנס, שם הוצג במסגרת הפרימיירות, כזו שאיננה תחרותית. אני לא יכול לומר בוודאות של מי הייתה הבחירה למקם את הסרט הזה דווקא שם, אבל כמי שצפה בתשעה מתוך עשרת סרטי התחרות האמריקאית לסרטים בדיוניים של אותה מהדורה – שכללה סרטים מצוינים כמו "סורי בייבי", "Twinless" ו"לבוש אזרחי", כמו גם כמה סרטים מטומטמים למדי – "חלומות רכבת" יכל להשתלב שם בקלות מדהימה, וכנראה גם לזכות, בטח בהתחשב זהות המנצח של אותה שנה, "אטרופיה" הנעלם שעליו עדיף לא להכביר במילים.
מתוך סאנדנס 2026 כמה סרטים זכו לתהודה לא מועטה: "סורי בייבי" כמובן, "The Perfect Neighbor" התיעודי, "אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך" שכמה שבועות לאחר מכן נסק בפסטיבל ברלין, וסרט האימה "צמודים" הם מהשמות הבולטים. לצידם, "חלומות רכבת" כנראה היה הסרט האמריקאי המדובר ביותר של הפסטיבל (שאין בו סקס להט"בי) Read more
טקס האוסקר ה-68, זה שציין את סרטי 1995, כבר צבר לעצמו מוניטין של אחד המוזרים והמשונים אי פעם, כזה שהביא את הטרללת הניינטיזית לשיאה. זה נמצא בכל קטגוריה, מהמועמדים ועד הזוכים ששברו סטטיסטיקות, ובכל שנה שעוברת נראים חסרי פשר יותר ויותר. שלא נדבר על כך שזו הייתה חגיגה מאחדת, תמונת מחזור אם תרצו, של כל הנבלים הגדולים של הוליווד המודרנית: מל גיבסון, הארווי וויינשטין, ג'ון לאסטר, קווין ספייסי, בריאן סינגר, וודי אלן ואם אנחנו כבר בשוונג אז גם סוזן סרנדון.
על הטקס הזה כתבתי פעמיים, בפרויקט הזוכים על "לב אמיץ" ובפרויקט המפסידים על "אפולו 13". עכשיו אנחנו מתבוננים עליו דרך הפריזמה החוץ-אמריקאית, וגם פה יש כרכים למלא, במיוחד כאשר קרו בו דברים נדירים, חלקם חסרי תקדים אז. Read more
כמו עם פרויקט זוכי האוסקר שעשיתי לפני יותר זמן ממה שאני מוכן להודות בו, גם עם פרויקט האוסקר הבינלאומי ממש חיכיתי להגיע כבר ל-1994. אלו שנחשפו לטקסטים שלי יודעים שזו שנה מאוד קריטית בחיי, זו שבה באופן לא מודע החלטתי להשקיע את כל הווייתי בקולנוע, וגיליתי את האוסקר שהשתלט על המוח שלי כמו פטריה מ"האחרונים שבנינו". לעניינו, מה שזה אומר הוא שהסיקור מנקודה זו יתחיל להשתנות מעט כי אני כבר יכול לתת מידע מיד ראשונה, אבל יותר מזה, החוויות האישיות שלי יתחילו להתערבב בתוך הסיקורים. כידוע חוויות אישיות לרוב אינן מחזיקות כעובדות, אבל אני מבטיח לעשות את ההפרדה הראויה.
כעת אנחנו בנקודה בה הניינטיז כבר בתנופה מלאה, העשור הזה כבר מגובש מבחינת מוזיקה, אופנה, קולנוע ותרבות פופולרית, והנה אנחנו באחד הטקסים המפורסמים ביותר של ימינו אנו – הקרב (לא באמת היה קרב) בין "ספרות זולה" ל"פורסט גאמפ". באופן כללי, הטקס ה-67 היה אחד מיוצאי הדופן ביותר אי פעם, אבל אנחנו פה להתמקד בחרך הקטן של הקולנוע הבינלאומי, והחדשות הטובות הן שגם הפעם יש חדשות טובות. Read more
הנה לכם קונספט משונה: התעמקות לא רלוונטית בנושא שעקרונית לא קיים. ועדיין, זו פינה שאני די רוצה לסגור וחיכיתי זמן מה בשביל האפשרות. מה גם שזה סיפור מעניין שכדאי לזכור, ואם אפשר להוסיף פה איזו דל"פ עסיסית (למרות שאת זה ספציפית ימים יגידו. יש בי אמונה), אז למה לא ללכת על זה. Read more
אחרי שלושה סרטים שהתקבלו באופן יחסית מעורב בין תומכים נלהבים אל מול קהל אדיש ומבולבל ("מידות רעות", "חוטים נסתרים", "ליקריץ פיצה"), חזר אחד מגדולי הבמאים בכל הזמנים (תתווכחו אתי על זה) פול תומס אנדרסון עם סרט חדש – "קרב רודף קרב". הקרנותיו המוקדמות חוללו כותרות מאוד דרמטיות לגבי הגעתה של יצירת מופת חדשה, כך שעוד לפני יציאתו הרשמית, סרטו העשירי של אנדרסון נשא על עצמו יותר הייפ ממה שאיזשהו סרט יכול לסחוב. ואז קרה הנס: לפחות לפי הקונצנזוס, הציפיות לא אכזבו. כמובן שיש אחוז של קהל שלא ראה בסרט את הגדולה שהבטיחו, אבל נראה שרוב העולם חוגג.
ההתלהבות העצומה מ"קרב רודף קרב" קשורה בעיני לא רק בגלל שזה – סלחו לי על ההצטרפות המוחלטת אל המקהלה – סרט ענק שאין לי דבר לומר בגנותו, אלא אולי כי בתקופה שבה כל תקווה שלנו מתנפצת על חופי מציאות משוננים ואפלים, משהו הצליח להסתדר. חיכינו למשהו טוב, והנה הוא הגיע. אולי זה מגוחך לעשות היקש כזה, אבל אני מאמין שאנחנו מנסים להיתפס בכל דבר חיובי שקורה. אנדרסון הצליח לתת לנו את זה, ישתבח שמו (של אנדרסון, כן?).
ב"קרב רודף קרב" צפיתי כבר פעמיים והשלישית עוד תגיע. היה די מדהים איך זו השנייה עברה לי מהר יותר מזו הראשונה למרות שידעתי מה הולך לקרות בכל אחת מ-140 הדקות שלו. ומכיוון שכבר קיבלנו את הסקירה לסרט, מטעמו של עופר, חשבתי להצטרף למסיבה ממקום קצת אחר, כמו שעשיתי עם "פרזיטים" אי שם ביקום אחר לחלוטין מזה שאנחנו נמצאים בו היום, ולכתוב על המלצות צפייה משלימות. Read more
למרות שהניינטיז לא נחשבות לעשור שיא מבחינת איכות או קאנוניות המועמדים של פרס האוסקר הבינלאומי, בטח ביחס לעשורים אחרים, הן בהחלט משמעותיות בהקשר להתעצבות הפרס הספציפי הזה. אולי אפילו יותר מכל אחת אחרת שקדמה לה.
מכיוון שהאקדמיה הייתה אמריקאית באופן די מוחלט באותן שנים (בשונה מהאלף החדש, אז פתחה את שעריה ליוצרים מכל העולם) מעניין להתבונן בבחירות שלה לפרס הבינלאומי בזמן שהוליווד חוגגת את מה שלימים יראה כמו שיאה, או לפחות תור הזהב האחרון שלה: התוצרת שלה היא הנחשבת ביותר בעולם, שיטת הכוכבים שולטת בקופות הכרטיסים, ושובם של הדמוקרטים לבית הלבן בניצוחו של מאהב הליברלים ביל קלינטון, הפכו את התקופה למופלאה ואוטופית למדי.
בחזית הבינלאומית כבר ראינו איך דברים מתחילים להשתנות. ב-1992 לראשונה ולאחרונה בתולדות הקטגוריה סרט נפסל על בסיס תקנוני לאחר שקיבל מועמדות (האקדמיה החליטה שהמדינה המגישה, אורוגוואי, איננה מעורבת מספיק בהפקת הנציג שלה); וב-1993 קרה עוד משהו שלא נראה לפני כן Read more
כמו הטקסט על הסרט "היט", גם זה על "שבעה חטאים" מגיע בעקבות הקרנה בסינמטק ירושלים, במסגרת תכניית "אקשן ניינטיז" של חודש אוגוסט 2025 (למרות שעל החלק הראשון של השם אפשר להתווכח). זה גם מה שנתן השראה למיני-סדרה בסריטה "יחידת משטרה 1.9.9.5" שמוקדשת לסרטי השוטרים של השנה הספציפית הזו, כשאלי הצטרף עופר עם הטקסט על "ימים משונים". בתקווה שנכתוב על עוד מסרטי המשטרה של 1995, אולי בהשתתפות עוד נציגים מסריטה, אבל בכל מקרה הגענו כעת לפסגה, לעניות דעתי. Read more
כמעט מהרגע הראשון, כל הקונספט הזה של "קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר" (או "הסרט הטוב ביותר בשפה זרה" בשמו המקורי), על פיו מדינה אחת שולחת סרט אחד שמייצג אותה להתמודדות בתחרות מטעמה, היה בעייתי ודי מחורר. לראייה, כבר בשנתו השלישית של הפרס במתכונתו התחרותית, 1958, הועמדה יוגוסלביה בזכות "הדרך שאורכה שנה" – סרט שצולם באיטליה, דובר איטלקית שבויים על ידי איטלקי. לאט לאט עוד ועוד מדינות הבינו את הטריק, וכך אלג'יר וחוף השנהב זכו עם הפקות צרפתיות דוברות צרפתית ("Z" ו"שחור ולבן בצבעים", בהתאמה), מייצרות עוד קצת בלגן שכולם נראה שהעלימו ממנו עין בקלות. בשנות התשעים זה החל להשתנות.
אני לא בטוח אם זה בגלל שהאקדמיה שינתה את חוקיה והפכה לקפדנית יותר, או שאולי התמורות שעבר הגלובוס שלנו באותה תקופה השפיעה על כך (איחוד גרמניה, התפרקות ברית המועצות, החלוקה מחדש של מזרח אירופה והבלקן), יכול להיות ששילוב של שניהם, אבל החל מהניינטיז התחילו הצרות להיערם, והן בהחלט ממשיכות גם היום. זה כבר ברמה שבה תוהים האם בכלל יש רלוונטיות לפרס מסוג כזה באוסקר.
1992, השנה שאליה הגענו בפרויקט, הביאה לאירוע חסר תקדים מבחינה תקנונית, כזה שלא התרחש לפני או אחרי Read more