פסטיבל הסרטים חיפה 2026: ״פרידה מבצק״, ״האגר – ארץ״, ״אני רוצה לספר את הסיפור שלי״, ״מקום שקוראים לו תקווה״, ״שלום 2030״

אחרי שהדיווח הקודם מהפסטיבל הוקדש לסרטים בינלאומיים המוקרנים בפסטיבל חיפה, פוסט זה מוקדש לכמה מסרטי התחרות הישראלית, עלילתיים ותיעודיים כאחד, קצת לפני חלוקת הפרסים מחר וסיום הפסטיבל מחרתיים. על סרטים אחרים בתחרות אני מקווה לכתוב בהקדם.

פרידה מבצק

"פרידה מבצק" הוא סרט שמנסה ובמידה רבה מצליח לייצר אווירה ייחודית בקולנוע המקומי, סרט שנטוע עמוק בירושלים שהיא גם אמיתית, גם משחזרת עבר לא רחוק באופן חלקי וגם קסומה ומוזרה. הבמאי שמעון שי והתסריטאי שהוא גם השחקן הראשי, אברהם שלום לוי, ניסו סוג של קומדיה מוזרה, רומנטית וסוריאליסטית, תוך חיבור של מספר אלמנטים שהקשר ביניהם לפעמים צורם ולפרקים מתחבר בצורה מוזרה: קומדיה על עבודה במשרד, עם התפתחות של סיפור האהבה איטי בין שני חריגים וביישנים. סרט שהוא בדרכו רומנטי לא פחות על הקשר שבין אדם למאכלים האהובים עליו, עליהם הוא נאלץ לוותר בהוראות הרופא.
זה גם סיפור על גיבור שחי בדירה משלו אך בבניין משותף עם הוריו, כולל אמא לוחצת בגילומה של תיקי דיין, בעלת ניסיון ביצירות על קרובי משפחה בדירות שונות באותו בניין וכלת פרס אופיר על הופעתה בסרט זה, והאב שלחוץ בעיקר לגבי השקט שלו (גברי בנאי). יש גם עלילה שקצת פחות עובדת על מציאה מקרית של ציור רב ערך בעוד המוזיקה שכתב ישראל ברייט מציאה סוג של עלילת משנה ברקע: אדם מנסה להתחיל לשיר. יש משהו מוקצן אך גם נוגע ללב בכל אחד מן הרכיבים, בעיקר כאשר הבמאי מייצר גם סוג של פשטות לצד השונות של המבע הקולנועי וסוג הסיפור. יש גם במקומות בהם זה מרגיש בעיקר תמוה ומובלגן.

שלום לוי מגלם את איציק, עובד יעיל אך לא בכיר במשרד במרכז ירושלים בתחילת שנות האלפיים (הסרט כולל את מראה הרחובות הנוכחי ששונה עקב הרכבת הקלה). חיי החברה שלו הם בעיקר אכילת הבורקס האהוב בבוקר ואכילת האוכל הטעים לא פחות של אימא בערב, אם כי היא לעתים דוחפת בצורה אגרסיבית. הצורך בדיאטה מוביל גם לפרידה כואבת, אבל גם לעלייה במפלס העצבים באופן שמובילים גם לסצנות בהם הסרט הולך רחוק מדי, אבל גם לרגעים בהם ההתפרקות מאפשרת גם התקרבות ליפעת (עדי זינגר) עובדת במשרד עם בעיות משלה, בקו עלילה מקסים וקסום בדרכו. סוג של סרט שהופך דמויות שהיו יכולות להיות דמויות רקע בסרטים אחרים לסיפור אהבה ראשי כפי שמגיע להם.

זהו סרט שפוסע בקו ייחודי וצריך להיות בראש של האווירה המוזרה שלו על מנת ליהנות מן הרגש וההומור שזה מציע ועבורי רוב הזמן זה עבד, גם אם יש מקומות בהם סרט הלך לאיבוד, או אולי רק אני הלכתי לאיבוד בקשר שלי עמו. בסופו של הדבר, בין הרומנטיקה העדינה, המבט מעורר התיאבון על האוכל הירושלמי וגם היציאה מן הפסים לפרקים התחברו ליצירה מהנה.

האגר – ארץ

סרטו העלילתי השני של שמואל ברו (״זרובבל״) מספר את סיפור תחילת ההגירה מאתיופיה לישראל בשילוב של סגנון הקרוב לקולנוע האפריקאי ואפוס תנ"כי. סוג של מעשי אבות של שנות השבעים במאה העשרים, דרך סיפור עמוס פרטים ותפניות קיצוניות שהחלק הכי בלתי יאומן בו, מבצע הברחת יהודים ממדינת האויב סודן לישראל – התרחש במציאות. אין טעם לחפש אמינות או משחק באופן המוכר מהקולנוע הישראלי או המערבי. הקאסט של השחקנים אתיופי, רובם לא יהודים וחיים באתיופיה. הם משחקים מול מצלמה בדרך אחרת וברו מביים את היצירה שלו בסגנון הזה, דרך עלילה גדושה הנעה במהירות, ודורשת מן הקהל להשלים פערים או להפנים כי יש דמויות שייעלמו מן הסרט. עם או בלי לצוץ מחדש.

בשעה בה אתיופיה מצויה במלחמת אזרחים והצבא יכול לגייס בכפייה או אפילו לירות באנשים באופן אקראי, רבים מתושבי כפר חקלאי-יהודי בצפון אתיופיה מדברים על האפשרות של מסע דרך המדבר – לירושלים. אב המשפחה שבלב הסרט, יצחק, נוטה שלא להסתכן במסע, בניגוד לעמדה של אשתו שרה. השמות התנ"כים הללו רומזים לטבע של הסיפור, אם כי הסרט מדגיש ועוסק גם בדורות אחרים בעלי שמות פחות תנ"כים באופן ישיר, כמו שני הבנים הגדולים של הזוג, שיכולים להיות מגיוסים בכל רגע. הבכור, אספה, לא ממש מצליח לבצע היטב את כל המשימות. אחיו אדיסיי מצטיין בתחומים רבים, כולל ברומן התחלתי עם בת למשפחה אחרת. זוהי סוג של נקודת מוצא בסרט שיש בו יותר תפניות קיצוניות וטרגיות מרוב הסרטים שתראו השנה, דחוסות לתוך פחות משעה וחצי.

ייתכן וסיפור ההפקה של הסרט, שצולם לאורך שנים רבות באתיופיה וגם בישראל בה שוחזר מחנה פליטים מסודן הוא עניין לסרט בפני עצמו. עקב קשיי ההפקה, חתומים על הצילום לא פחות מארבעה צלמים ושלושה עורכים, אבל התוצאה מרגישה אחידה, או לפחות בעלת שני חלקים אחידים. החלק הראשון מצולם בנופים ציוריים ומלאי אור באתיופיה, כמו גלויה מעידן אחר ועלילה שיש בה משהו ראשוני, אגדי אך גם עגום. החלק השני מתחרש במחנות פליטים דחוסים בסודן או בכבישים מדבריים בלילה, בהם דומה כי כל דבר הוא סכנה.
החלק הראשון מתפקד בצורה קסומה וטובה יותר בעוד ייתכן ובחלק השני הדברים קצת מאבדים את הקצב או יוצאים מפוקוס כאשר דמויות מחוץ למשפחה עוברות להוביל את העלילה לפרקים. מעניין לראות כיצד יגיב הקהל הישראלי ליצירה הזו, חריגה בנוף המקומי בשפה המדוברת ובשפה הקולנועית, אבל מספרת את הסיפור שהוא גם חלק מן ההיסטוריה הישראלית כולה ושל קהילה שהיא חלק מיוחד מן המרקם הישראלי-יהודי במלואו.

אני רוצה לספר את הסיפור שלי

בפסטיבל שלא מעט סרטים בו עסקו בדמנציה, סרטו החדש של תומר הימן מתמקד אדם מבוגר מאוד עם זיכרון שנותר צלול, אולי אפילו צלול מדי. שמעון רוטשילד בן ה-97 בתחילת העבודה על הסרט ובן 100 בסיום, הוא זה שרוצה לספר את הסיפור שלו ולדייק בפרטים: ארוחת שבת במשפחה יהודית בת 11 נפשות בגטו בפולין, ההגעה למחנה הפליטים אושוויץ, הגעה אקראית לקבוצה המיועדת לניסויים רפואיים אשר הצילו את חייו וצעדת המוות. אחד מן האחרונים שיכולים להעיד בבהירות, סיפור המשלב חוויה אישית מאוד ומילים מוכרת ובלתי נתפסות.

הימן, במאי תיעודי שלפרקים לא חושש מלהכניס את עצמו ליצירות שלו במינונים שונים, מעניק לו הזדמנות לשחזר את הזיכרונות שלו באמצעים קולנועיים, כולל קאסט של ילדים ושחקנים מקצועיים לשחזור הסצנות, אולפן צילומים שמגלם את פולין וצוות בעל ניסיון שיצור גרסה חיה של הזיכרונות. אולם לסרט הפנימי כלל הנראה יש יותר מבמאי אחד – יש את הצילומים שהימן תכנן ויש את הירידה לפרטים שרוטשילד דורש, גם באופן שדורש הרבה מהילד שמגלם את דמותו וגם בצורה המייצרת עלויות נוספות, או מבקשת מן הצלם המנוסה דניאל מילר לעשות דברים שהוא חושב שאינם אפשריים. אבל הלב של הסרט הוא לא מה שנוצר מן השחזור, אלא הלהט והעקשנות של שמעון רוטשילד בפרטים וביצירת קולנוע "אמין" לחוויה האישית שלו. העבודה על השוטים היא העניין יותר משוטים עצמם.

השחזור הוא רק נדבך אחד בסרט. התיעוד של הגיבור בידי היימן וצלם הקטעים התיעודיים אבנר שחף נעשה לא רק באולפן, אלא בבית וכולל לא רק את הנעורים בשואה, אלא מבט על חיי זוגיות בגיל מבוגר עם אשתו, שגם היא ניצולה, אך היא לא ששה לשחזר את עברה. מלבי לרדת לפרטים, חלק זה מציג חיים אמינים ועשירים. באופן מעניין, בדומה ל"חלומות מסע" שמוקרן גם הוא בפסטיבל, הסרט כולל נסיעה לים המלח לקראת סיומו, כאשר בסרט זה ים המוות הוא סימן לחיים, לא לסיכום שלהם, אלא להישרדות ורוגע. היימן הוא אחד מן הבמאים הפורים והמצליחים בקולנוע התיעודי בארץ במאה ה-21, שרבים מסרטיו זכו לקהל גדול ואפשר לקוות שזה יהיה הגורל גם עם יצירה זו, שייתכן והיא אחד משיאי העבודה שלו עבורי.

מקום שקוראים לו תקווה

סרטו של איתן כהן מצטרף לקבוצה גדולה למדי של סרטים ישראלים שהם תיעוד של מסע אישי ומשפחתי. במקרה הזה, במהלך הפסקת אש בחורף 2025 הבמאי לוקח את בנו בן השש, מיכאל כהן, למסע ברחבי הארץ בחיפוש אחר תקווה, כפי שהילד חווה את המילה בגן הילדים אולם דומה כי עד תחילת הצילומים, ההגדרה של הילד את המילה היא אחרת.

אולי מבלי להבין את הסמליות או הכוונות שלו במסע בצורה מלאה, כהן יוצא עם בנו למסע נוסטלגי בארץ בחיפוש אחר מה שהוא חש שנעדר ממנה – זה גם תקווה, אבל זו גם שייכות, הנאה, או קשר לילדות. המסע נערך ברכב אספנות ובעודו נע בסיבובים כי הארץ לא גדולה במיוחד, הוא חוזר גם לקסם של הילדות וגם לאנשים שהוא שואף כי יציגו לילד תקווה, אך הדבר לא תמיד בה לידי ביטוי. מה גם שמדובר בילד המתגעגע לאחיו הקטן, לאימו לסביבה המוכרת, כך שהצורך למצוא תקווה נע לעתים לעבר הצורך למצוא בידור לילד.

למעשה, כפי שהסרט חושף בהדרגה, ייתכן ומיכאל הוא לא מי שצריך למצוא עבורו תקווה, אלא מי שצריך להעניק אותה לבמאי הסרט, שעורך את המסע עבור עצמו. הוא מצוי בעיצומו של משבר אישי ונפשי הקשור גם לחיבור למקום, לאמונות שונות וגם לרגשות אשם וספק לגבי החיים בארץ. זהו שיר האהבה לארץ, אך גם שיר שמיואש מן הארץ. זה קולנוע מעניין ומצחיק לפרקים, אבל גם כזה המעורר אי-נחת מבחינה אתית, כאשר ילד מעיד מספר פעמים כי הוא לא מעוניין במסע המופרך שהוא גם לעתים מפרך.

כדרכו של ילד, יש רגעים בהם הוא מתעורר בחיים ורוצה להמשיך את המסע, בדרך ליעדים אפשריים או לא. כך שגם הצפייה בסרט נעה בין קצוות – בין תחושה שזוהי יצירה אינטימית מדי של אדם שגורר את משפחתו לתוך משבר אישי, לבין תחושה כי הסרט הוא טיפול בריא המייצר חיבור מחדש בין אב לבן ובין המשפחה למקום המורכב שהוא ארץ ישראל. מקום שאולי יש בו ייאוש, אך ייתכן כי כל מקום בו מגדלים ילדים הוא גם מקום של תקווה.

שלום 2030

חיפוש של תקווה בארץ יכול להיות קשה בימים אלו, אך סרטו של אורי לוי מציע מבט על אנשים בעלי שפע של תקווה, אם כי ייתכן והגדרה נכונה יותר תהיה אנשים שבוחרים בתקווה כמוצא יחיד בחיים בלתי אפשריים, נוכח אבל אישי והקצנה פוליטית, ישראלים ופלסטינים שלא רק מאמינים בו קיום, בחרו בתאריך הקרוב יחסית, שנת 2030, כדדליין להשגת שלום באזור, אם לא קודם.

הגיבור הראשי בסרט הוא מעוז ינון, פעיל שלום שמוכן לסלוח. גם לרוצחים של הוריו בשביעי לאוקטובר, אך לא מוכן לסלוח ״לגבי העתיד״, כל חזון של עתיד שכולל לחימה ולא שיתוף. למי שלא מכיר, הוא מסתובב עם החזון שלו שנראה לפרקים תמים ומנותק ברחבי הארץ והעולם, לפעמים ביחד עם הפעיל הפלסטיני עזיז אבו-סארה, שאחיו נהרג במהלך האינתיפאדה הראשונה. שני הגיבורים נתקלים בהתנגדות לגישה שלהם ולאמונה באי-אלימות, גם בתוך המשפחה ומצד הקרובים ביותר. רוב האנשים בשני הצדדים מאמינים כי הצד השני אלים ואכזר יותר, מה שיכול לייצר פחדים שממשיכים את מעגל הלחימה שנראה כבלתי נמנע.

אבל יש רגעים בסרט של לוי בהם לפתע החזון של ינון ואבו-סארה נראה שכולל לא רק תקווה ואמונה ערכית במחילה, אלא גם כלים פרקטיים לעתיד שונה, פתרון של חיים משותפים שלא כרוך בהכרח בפתרונות הפוליטיים המדוברים. בון האפיפיור ותוכניות אמריקאיות פופולריות, יש מי שמקשיב להם, אם כי פחות בארץ ולוי כולל בסרטו גם את הקולות האחרים בחברה, אלו שמייצגים את קו החשיבה הנפוץ יותר, אך גם המאייש יותר.

מעבר לכך, הסרט מתמסר לתקווה של הגיבורים בעודו חושף גם צדדים אחרים בחיים שלהם, בעיקר של ינון, שהופך בסרט לדמות מעוררת הערכה והשראה בעיניי, גם אם קשה לי לראות את החזון שלו מתממש וחלק מן הצופים יבקרו או יחושו רתיעה מן העמדות שלו. אין צורך לקבל את כל או את רוב העמדות שלו על מנת להעריך את האדם הנואש לתקווה וגם לעשייה למען אמונתו, חריגה ככל שתהייה אפילו בשמאל בארץ.