פסטיבל ירושלים 2026: "בארצו של ארטו", "הסמוראי והאסיר", "הבנות שלנו"

הדיווח הזה עולה בסריטה בבוקר היום האחרון של הפסטיבל (מחר חצי יום בונוס), ואני חושבת שאני כותבת בשם כולנו שיש פה תודה גדולה. זה כבר חוזר על עצמו כי אנחנו חיים יותר משלוש שנים בתוך לימבו שכל אחד מהסרטים שכתבתי עליהם משוקף בו בצורה כזו או אחרת, כי הצפייה שלנו מושפעת ממי שאנחנו וממה שעובר עלינו. אבל כן, אני אגיד את זה שוב: עצם קיומם של פסטיבלי קולנוע, כאלו שבאים אליהם אורחים מחו״ל, בהווה המתמשך הבוער הוא מנוע של תקווה, של אוויר, של תנועה למען כל מה שטוב, כל מה שעוד יכול להיות טוב. זה הדיווח השביעי שלנו, עופר כתב את כל הקודמים ואפשר לקרוא אותם במרוכז בתגית.

בארצו של ארטו
In the Land of Arto

אישה שמרכיבה אקדח של בן הזוג המת של אישה אחרת, תוך כדי שהיא נותנת לה הסבר פוליטי-בטחוני על המצב בין ארמניה לאזרבייג'אן משנות ה-90 ועד היום: זו סצנה שעוברת את מבחן בכדל? הסרט שביימה וכתבה תמרה סטפניאן הוא דוגמה נהדרת לכך שבזמן שמדובר באיסוף סטטיסטי משמעותי, הוא לא הפרמטר היחיד להערכת ייצוג נשי בקולנוע. והסרט המדובר הוא קודם כל סרט על סלין (קאמי קוטן), אישה שמבינה כמה היא לא ידעה על הגבר איתו חלקה חיים.

או לפחות, ככה הוא מתחיל. הוא ממשיך כאשר סלין משמשת כמתווכת עבורנו בין ההיסטוריה וההווה המדממים של ארמניה, לבין נקודת מבט של דמות שרק חשבה שהיא יודעת משהו. דרך מפגשים עם כמה אנשים, ובעיקר חיבור יותר ממושך עם ארסין (זאר אמיר), אישה שחיה שם, ואוהבת את הגברים שחיים שם, אבות ומאהבים. אנחנו נכנסים יחד איתן אל תוך ההרים, העמקים, האגם המרהיב, המוזיקה, החיבור ושדות הקרב והקטל שלא נפסק.

זה סרט על מלחמה מבלי להיות סרט מלחמה. כלומר, הלחימה מכתיבה ומפעפעת בכל, היא נוכחת כל הזמן, אבל רוב הזמן בלתי נראית. לוקח לנו המתבוננים מן החוץ זמן להבין עד כמה עמוק היא יושבת בתוך הנראטיב, בתוך הנופים, בתוך האנשים. כי הסרט מפליא לבלבל אותנו בהתחלה, עם מוסכמות על סלין שמגלה סודות אפלים על בן זוגה, אותו ארטו משם הסרט. קל להניח שזו תהיה דרמה על החיים האחרים שלו, מסע בדיעבד של יריבות רומנטית אחרי המוות. או מסע של אבל שיהפוך לגילוי עצמי. או סיפור על ארץ שנחרבה בגלל כוחות טבע חיצוניים שבכל זאת יש בה יופי. יש נגיעות של כל אלו, אבל הסרט נע בין האפשרויות כמו נוף מתחלף, עד שהוא מתמקד בקו האופק – בשדה הקרב שהיה והקרב שיהיה והקרב שעכשיו.

הבחירה באישה ממדינה אחרת כדי לחזות, להתחקות ולנסות להבין, בגלל החיבור הרגשי שלה, הופכת את המבט שלנו לקרוב יותר. לא רק בגלל שלנו פה יש חיבורים מדויקים ברמת כאב לב ונשימה נעתקת בכל המדובר על מלחמה שפושה בכל ועל אנשים שלא מוותרים על המקום שבו הם חיים ועל האנשים שלהם שם. "אני ארמני, אני אוהב דם כי זה מה שאני מכיר", זה ציטוט לא מדויק אבל המשפט הזה נאמר בצורה כזו או אחרת במהלך הסרט. נאמר בחיוך, מפיו של בחור שבסך הכל אוכל שיפוד על האש בחוף הים בערב רגוע. המצב לא משחרר לרגע. 

זו בחירה מרעננת, להיות סרט שבו לשם שינוי יש לנו גיבורה שמותו של האהוב שלה הוא המאורע המחולל, ולא גיבור שהאישה המתה שלו היא המאורע המחולל. הנוכח-הנעדר מורגש היטב, גם אם הטיפול בזיכרון שלו הוא בין החלקים הפחות חזקים, ברגע שאלו מעט חוזרים על עצמם ומסבירים לנו רגשות שכבר הבנו. על כך מפצה הגשה באופן בהיר של מצב קשה, שמכניסה אותנו פנימה דרך יחסי הורים וילדים, דרך חברים, דרך חיות בתוך מצב תמידי של מוות אופף.
זה מוכר מדי, זו דוגמה לאיך מדברות מלחמה ומראות מלחמה בלי מעשי גבורה ובלי הטפה על המחיר הנורא, אלא כמצב נתון שזז אך כל הזמן נשאר, המחשה של מקום אחר שמרגיש דומה, של אהבה וייאוש וכאב שמצולמים ביופי כמו שהצלמת קלייר מאתון ("דיוקן של נערה עולה באש") יודעת לרתק, להפעים ולעמת אותנו. "אני אוהבת את אבא שלי, אני אוהבת את המדינה, כל יום אני מפחדת שאאבד את שניהם" אומרת ארסין לסלין ומוסיפה: "אני עושה מה שאני יכולה כדי לשמור עליהם". איך לא נזדהה.

הסמוראי והאסיר
The Samurai and the Prisoner

קודם כל, תרצו את כל התה אחרי סרט הסמוראים האפי (משמע, הוא מתרחש לאורך שעתיים וחצי) של קיושי קורוסאווה. וב"תה" אני מתכוונת גם למשקה עצמו, וגם לשבת ולרכל או לחפור לעומק מה קרה פה עכשיו, מה ראינו בעצם הרגע: איך היצירה הזו מעזה להיות סרט סמוראים שהוא בכלל סרט על שלל דברים אחרים, ובו זמנית תסריט שמבוסס על רומן היסטורי רב מכר (של הונובו יונזוואה) כך שבטח יש בו קמצוץ של אמת. ומאיפה התעוזה להביא אותנו לשבת מרותקים מול מה שנראה כמו תככים ומזימות בעת מלחמה, אבל בפועל לתת לנו סיפורי אלף לילה ולילה, חידות בסגנון רצח בחדר נעול, ומערכת יחסים שקורצת לרגע ל"שתיקת הכבשים", אם היה מחזה אבסורד. ולמה ברור שזה סרט שאנחנו נהנות ממנו, אבל הוא מתנהל כמו הצגת תיאטרון מלפני כמה עשורים, כולל מחוות דרמטיות ומשפטים קצרים וחד-משמעיים מגוחכים מרוב שהם בוטים. ואיך יכול להיות שהוא מלא סתירות, אבל באותה נשימה ישיר באופן כמעט מופרך, ויוצא תחת ידיו של במאי שיודע טוב מאוד לייצר ניואנסים ועמימות כשהוא רוצה? מה קורה כאן. 

הסרט מתחולל ברובו בתוך וקצת מסביב לכתלי טירה מתבצרת בהובלת מוראשיגה אראקי (מסאהירו מוטוקי), סמוראי שהחליט למרוד בלורד שפחות או יותר השתלט על יפן של המאה ה-16. בתוך החדרים מתרחשות ישיבות מלחמה תכופות, והמצב לא מזהיר. האויב לא מעריך מורדים, לא חס על בני בריתם, ובכללי לא חס על ראשים של אנשים, כולל קרובי משפחה תמימים של מי שעברו לצד השני. תחת הרקע הזה ניתן לצפות לסרט על אסטרטגיה של קרבות, והמהלכים הצבאיים עצמם. אבל אלו מפוזרים ביד קפוצה, בזמן שהיד שאוחזת בחרב הסמוראי מבקשת לעשות הכל, פחות או יותר כל מה שאפשר, רק לא את זה.

מהר מאוד משהו מוזר מתברר לנו לגבי מוראשיגה: הוא סמוראי מהולל, מנהיג אמיץ שהצליח לגייס סביבו מוטיבציה של כמה שבטים קטנים ונחושים, שלא מעוניין להשתמש בכוח. יתרה מכך, הוא לא מעוניין לקחת חיים – בעיקר כשאלו שסביבו דורשים שיערוף את ראשם, יצלוב אותם, יניח להם להתאבד כי "זו הדרך המכובדת להפסיד". כך הוא כולא במרתף הטירה קולגה לשעבר, קנביי (מסאקי סודה) שהגיע מהצבא של האויב כדי לשוחח ולנסות לשכנע אותו לוותר על המרד.

בין השניים מתפתחת דינמיקה קבועה שתוחמת את הסרט לארבעה פרקים, שמופרדים לפי עונות השנה. בכולם מקרים מסתוריים שהסמוראי בעל כישורי ההנהגה לא מצליח לפתור בכוחות עצמו, ואיתם הוא מגיע בכל פעם אל האסיר שלו, כדי שזה יפענח עבורו את הפשעים החידתיים. אלא שהמפגשים האלו הם עוד תעלול מבני ותסריטאי בסרט שמתעקש להתחפש לכל מיני דברים, לצחוק ולשחק עם הציפיות שלנו, ולהבהיר לנו בהדרגה כמה דברים על מלחמה, על כריזמה, על מודעות עצמית, על אמונה ומוטיבציה, ואפילו על אמנות ועל אספנות כצורה של התנגדות.

יש בו לפחות סצנה אחת בה הקהל צחק בקול, לא מאמין למה שהתרחש כעת ברצינות תהומית לנגד עיניו. אבל מדובר בגיחוך מכוון, מידיו של מי שהביא לנו בעבר סרטים שמחזיקים את הנפש האנושית בין כפותיהם ומוחצים או מחבקים אותה, ולפעמים עושים זאת בבת אחת. אנחנו ניצבים בפני במאי שמפליא לפרוט על מיתרי הרגש שלנו, וככזה אנחנו יודעות שהוא עושה לנו כאן משהו בכוונה. הסמוראי מדבר עם אשתו וחושף בפניה נימים של רגישויות שלכאורה לא מתאימות למנהיג, התמקדות בזוטות שאמורות להיות זניחות כשכל כך הרבה מונח על הכף. והיא משיבה לו באישור, מתוך ההבנה שלה לחשיבות של סמלים – בין אם אלו סמלים דתיים או סמלים של טקסים אסתטיים אחרים.

הסרט מציג לנו עד כמה אנחנו זקוקים למשמעות, לסיפורים, ובאותה נשימה שואל עד כמה אנחנו מאמינות להם, ומתי הם עוברים את הגבול ומשמשים אותנו להצדיק טירוף מערכות. כל זה בתוך שלל מחוות לסרטי ויצירות עבר נוספות (אישית חשבתי על האורז ב-״Branded to kill״), להיסטוריה, לאנושיות. כל הבלבול המכוון לפעמים מעט מתארך ומשתהה וקצת מותח אותנו, אבל הוא שווה את זה, כי באמת שלפעמים עדיף פשוט לרצות לעצור הכל, ולהכין תה.

הבנות שלנו
Our Girls

לפעמים יש סרטים שסצנת הפתיחה שלהם תופסת אתכם – וזהו, שיהיה לכולנו בהצלחה. בלי לתאר אותה, חוץ מכך שבנוסף לדיאלוג ולמה שמתרחש בה היא מצולמת בלב נוף מרהיב ואידיאלי בלב האלפים האוסטרים, אפשר לציין שכל הקהל באולם הגיב. וכן, גם השתנקות או להניח יד מופתעת על הפנים זו תגובה. אחד הדברים המרשימים בסרט של מייק ואן דים, שגם כתב את התסריט עם ליקלה מוס, הוא המעברים בין הומור קליל, לסצנות מלאות רגישות, להומור שחור משחור, לרגעים כבדים להחריד, וחוזר חלילה. קשה לאזן סרט שעוסק בשני זוגות חברים טובים, לכל זוג בת מתבגרת, והחיים שמתהפכים עליהם במידה כזו שהם חיים לפרק זמן קצר בגיהינום בלב הנוף השמיימי. 

הזוג הראשון מורכב מאנוק (ת'קלה רויטן) ודני (פדיה ואן הואט, מ-"Speak No Evil"). הם ההורים של מדלון (רוזה ואן לוואן), הוא קלישאה של גבר משועמם מהחיים, היא קלישאה של אישה ממורמרת. הזוג השני, ההורים של אליז (פרדריקה ואן בארסן) הם גוון (נורטיה הרלאר) ואריק (ולנטין דאננס) – הוא חנון מרובע שעד היום לא מאמין במזל הטוב שנפל בחיקו, כלומר שהיא, צלמת מרשימה וקלילה, בכלל מוכנה להיות אשתו. בין הבנות יש מתיחות קלה, בין הזוגות יש חברות אמיצה, ברמה שהם רכשו יחד בית קיץ באלפים ואליו הם מגיעים יחד כל קיץ לחופשה משותפת, כבר עשר שנים. זה רקע שנשמע כמו מתכון לסודות ומתחים שיבעבעו עד שייחשפו ויתפוצצו לכולם בפרצוף, וזה די נכון. אבל הנסיבות המאוד מסוימות, נקרא להן, של "מה כבר יכול להשתבש? הכל", באופן נוראי במיוחד, לוחצות, בכוונה, להם ולנו על כל הכפתורים הרגשיים האפשריים. 

המתח החזיק את כל האולם מגיב, לפעמים בהלם, לפעמים בעצבים, לפעמים בצחוק ספק משועשע ספק מיואש, אבל אף פעם לא באדישות. מדובר בשעה וחצי של דרמה שמציגה לנו אנשים במצב קיצון פצוע רגשית, מתוך מצוקה שעלולה להיות קצת יותר מדי לחלקנו, אבל גם מסקרנת כי יש בחלק גדול מהסצנות איפוק מסוים, או אולי נימוס. במיוחד בדיאלוגים, שמעורר פליאה. אם לחשוב על סרט שנעשה כמו כדי להתעלל בצופים במיוחד, ״Speak No Evil״ שציינתי קודם, ואפרופו התעללות גם ״משחקי שעשוע״, יכול להיות שיש איזה עניין של נימוס תרבותי, של רצון להמשיך להתנהג יפה גם כשהנשמה שלך עולה בלהבות.
במקרה של שני הסרטים שהזכרתי כדוגמאות, מדובר על דינמיקה מוטרפת שמגיעה למחוזות של סרטי אימה, כולל אחד שמתמקד גם הוא בדינמיקה בין שני זוגות. אבל כאן הגורם המאיים הוא במונחים ריאליסטיים שגם אם מאוד ספציפיים, לא משייכים את הסרט בשום שלב למחוזות ז׳אנריים שאינם דרמה. או לרגעים לקומדיה מאוד אפלה. אבל היכולת, לפעמים ממש הצורך שנאמר בקול רם, לשבת יחד לארוחה, להמשיך להתנהל באופן מתורבת, לדבר על הדברים בצורה שקולה, צורמים יותר מהסצנות בהן דברים כן יוצאים משליטה.

קשה להבין אם רגעי האיפוק הם קטע תרבותי מוגבר ל-11, או פער תסריטאי רגשי כלשהו, אבל הם מאפשרים לתהות מבלי להפסיק לרצות לדעת מה יקרה, איך כל זה ייפתר, אם בכלל, ואילו מן בני אדם שני הזוגות האלו יהיו כשהלימבו שבו הם נמצאים שקשור לבנות שלהם, יוכרע סוף סוף. הסרט מציג לנו תגובות שונות מול קטסטרופה של אי ודאות. הכל לגיטימי, הכל הגיוני אבל לא הגיוני. חלקן נראות מלאכותיות בחד ממדיות שלהן, אבל אז, סליחה אם נשאל איפה זה פוגש אותנו: לנו יש ניסיון די טרי בתגובות שונות מול אסונות של אי ודאות מתמשכת, הרבה יותר מהימים הספורים שבמהלכם הסרט מתרחש. שום דבר לא הגיוני, אין נכון ולא נכון.
האפשרות לצפות בדינמיקה המתעקשת להתנהג "יפה" ולתמלל, בתוך מצב שכל מה שמרגיש נכון לעשות בו הוא לקרוס על הרצפה ולצרוח, מייצרת מועקה מצד אחד, אבל גם מניחה באופן מפתיע יסודות שמספרים על מי האנשים האלה כשהם לא רק הורים, מה חשוב להם, מה עובד ולא עובד לזוגות האלה. טוב, בעיקר מה לא עובד, וכיצד זה מה שיעצב וישפיע על מה שיקרה להם ומי שיהיה איתם אחר כך. וזו התבוננות מצמיתה, אבל גם מרתקת.