״התגלית״ (Disclosure Day), סקירה

סטיבן ספילברג כבר מתקרב לגיל 80, לפחות מבחינת הזמן שחלף מאז שנולד. משמע, הוא בשלב בקריירה בה ייתכן ולא נותרו לו עוד סרטים רבים לביים ובדומה לחברו מרטין סקורסזה, ייתכן והוא נכנס לשלב בקריירה בו כל סרט שלו הוא לא בהכרח הסרט שחותם את הפעילות האמנותית שלו, אבל יכול במידה רבה להיות סרט מסכם, או לפחות אקורד סיום מבחינת תחום העיסוק והמסר שהאמן רוצה להעביר. וספילברג, לצד היותו הסמל של הקולנוע המסחרי והקשוב לקהל, הוא גם ללא ספק אמן. אחרי "הפייבלמנים" שעסק ישירות בביוגרפיה הפרטית של הבמאי ומשפחתו, מגיע סרט שהוא המשך לנושא מהותי בקריירה שלו ודרך כך גם אולי סוג של סיכום. זאת בשילוב מבט של הבמאי, התסריטאי דיוויד קפ והצוות כולו, על המצב הפוליטי בימינו. גם בלי קשר ישיר לביוגרפיה של היוצר, "התגלית" (Disclosure Day) הוא סרט לא פחות אישי שלו, לתחושתי.

אך אל חשש, ספילברג בולט בגלל שהאישי שלו קרוב למסחרי וסרטו החדש מציג כמה סיקוונסים של מרדף ופעולה עשויים היטב, בתוספת מגע מיוחד שדומה שהוא מן הבודדים שיכול להוסיף אותו. לצד זאת, הופעות מוצלחת של השחקנים ועבודה יעילה ומבדרת של כל המחלקות הטכניות, יחד עם סיפור מעניין שמבקש לספק גם מספר רגעים מרגשים. עבורי הוא גם רוב הזמן מצליח, גם אם לפעמים הולך למקומות מודגשים מדי, או לא מנומקים מספיק. שיפוט סופי לגבי האופן בו הסרט מתמקם בתוך הפילמוגרפיה העשירה של הבמאי יהיה אפשרי רק ממרחק של זמן, אולם נכון לעכשיו אני מניח שהוא רחוק משיאו כשם שהוא רחוק מן הסרטים החלשים ביותר שלו. זה די ממקמם אותו כאחד מן הסרטים האמריקאים הכי טובים של השנה נכון לעכשיו, כאשר האיכויות שלו מפצות על הפגמים.

בתוך גוף העבודה העשיר והמגוון של ספילברג, שמור מקום מיוחד לסרטי מדע בדיוני בככל וסרטים בנושא חייזרים בפרט. זאת אף על פי שאין רבים כאלו – "התגלית" הוא הפיצ'ר הרביעי בלבד של ספילברג בהם חייזרים הם חלק מהותי בעלילה. שני הסרטים הראשונים בנושא, "מפגשים מהסוג השלישי" ואחריו "אי.טי. – חבר מכוכב אחר" היו מכוננים הן בביסוס המעמד של הבמאי כמי שמגדיר מחדש את הקולנוע המסחרי (אחרי הפריצה עם "מלתעות") והן במקומות אליהם הז'אנר יכול ללכת. גם מבחינת העומק הפילוסופי והפסיכולוגי ובעיקר בגלל המימד הרגשי שהבמאי הוסיף לשני הסרטים הללו. כמו כל סרט מדע בדיוני טוב, הסרטים הללו לא מדברים רק על מציאות מדומיינת, אלא גם על המצב האנושי, אם או בלי קשר למבקרים מכוכבים אחרים.

בניגוד לסרטים עליהם גדל הבמאי בשנות החמישים (או "מלחמת העולמות" שהוא עצמו ביים בשנת 2005), המבקרים החוצנים לא היו בהכרח איום, או רק איום על המין האנושי. הם גם הזדמנות למפגש ובעיקר יצורים בעלי עולם פנימי ורגשות משל עצמם. האיום היה לא פעם התגובה של בני האדם למבקרים, בין אם ברדיפתם ובין אם בהסתרת המידע מן הציבור. הנושאים הללו שבים ועולים גם ב"התגלית", ששמו המקורי רומז בצורה יותר ישירה לנושא שלו – יום של גילוי או חשיפה של חומר שהיה עד כה חסוי. הדרמה היא לא סביב ביקור חדש, אלא סביב הסוף להסתרה ארוכת שנים.

עבור יוצרי הסרט ובראשם הבמאי, הדבר מתייחס גם להסתרה של מידע בנוגע לנוכחות אפשרית של חוצנים בכדור הארץ. ספילברג מאמין באופן אישי שאכן התרחשו ביקורים ותצפיות, אבל לו אין מידע שאינו זמין כבר לציבור. ההסתרה נוגעת גם לשליטה של הממשל וזרועות לא רשמיות שלו במידע באופן כללי וזה משהו שיכול לדבר לכל הקהל, גם כאלו שאינם חולקים את האמונה בנושא הספציפי הזה. נושא אקטואלי אחר שקיים בסרט וצופים בישראל עשויים להתחבר אליו מתרחש ברקע: מלחמה שיכולה להחריב את העולם, מה שגורר שילוב של פאניקה אך גם חוסר ויתור על חיי הפרט, או בידור.

למעשה, הסרט נפתח בקהל הצופה באירוע ספורט אלים לצרכי בידור: קרב היאבקות שמתרחש באולם קטן, לעיניי קהל נלהב שכולו קם ומריע מול כל מכה. פרט לאדם אחד. דניאל קלנר (ג'וש או'קונור) הגיע לשם על מנת למסור תיק על מנת שישחררו את חברתו שנחטפה. זו ג'יין (איב יוסון) לא ממש יודעת מדוע הייתה יעד, שכן סודיות יש גם במערכות יחסים אינטימיות כמו שלה ושל דניאל, אבל הוא יודע הרבה מאוד דברים. דניאל עבד במשך שנים באבטחת מידע בחברה לא ממשלתית אבל כזו שעובדת עם הממשל, ודומה כי יש לה רשות להיות מעל החוק. כעת דניאל הוא בוגד שעומד לחשוף חלק מן המידע ומחזיק בחפץ שאנשים הבכירים יותר ממנו מפחדים מכל תזוזה שלו.

הבכיר ביותר בתאגיד שרודף את הגיבורים הוא נואה סקנלון (קולין פירת'). הוא נחוש לשמור על המידע בסוד ויש לו גם יכולות טכנולוגיות שזרות כרגע לרוב האנושות. רק מאוחר יותר הוא לומד כי דניאל הוא רק אחד מתוך כמה עריקים שמתכננים את יום החשיפה. המדען הבכיר ביותר שערק הוא הוגו (קולמן דומינגו), ביולוג במקצועו. עושה רושם שבעודו מצוי במחתרת הוא עסוק במה שנראה כמו בניית סט לסרט, אבל הכל יוסבר במהלך הסרט עצמו ולא במהלך הסקירה הזו.

עוד במקביל, חזאית בטלוויזיה המקומית של קנזס סיטי מיזורי, מרגרט פיירצ'ילד, רואה ציפור רבת יופי. זהו מאורע מחולל או נקודת מפנה גדולה יותר ממה שנדמה. מרגרט עוברת שינוי בעקבות המפגש ומשהו מחבר בינה ובין דניאל, אבל ייקח זמן עד ששניהם יבינו. בן הזוג המוזיקאי של מרגרט (ואייט ראסל) לא מבין מה עובר עליה וזה עוד כלום לעומת מה שעובר עליה בעבודה.

את מרגרט מגלמת אמילי בלאנט שאני מחריג אותה מציון שמה בסוגריים כמו במקרה של שאר הדמויות והשחקנים, שכן ההופעה שלה היא לא רק הכי טובה בסרט שרובו מלוהק ומבוצע היטב, ההופעה שלה היא סוג של רגע שיא. היא מנצלת כמעט את כל היכולת המגוונות שלה, עד לרמה כי אולי יהיה אפשר לרשום אותה למועמדות לאוסקר לא רק כשחקנית, אלא גם כאפקט מיוחד. היא מתפקדת בסרט גם כגונבת ההצגה שמשחקת בצורה קיצונית וגם בתור הנציגה של הקהל שלא מבינה מה קורה סביבה, או בעיקר מה קורה בתוכה. הדמות שלה צריכה להיות רדופה ונרדפת בו בזמנית והשחקנית איכשהו עושה את זה בצורה טבעית.

פרט עלילה נוסף שנחשף בדקות הראשונות של הסרט ולכן אציין אותו גם כאן, הוא העבר הדתי של ג'יין – היא כמעט הייתה נזירה. הדבר גם מחזיר אותה, מילולית, למנזר בו התלמדה (שם היא מוצאת את אליזבת מארבל, שחקנית שתמיד כיף למצוא) וגם ספק מעמת אותה מול החבר שלה. הוא עסוק במתמטיקה, מדע וחייזרים בעוד היא נטועה בעולם הדתי שלכאורה הוא סיבה מרכזית להגבלת החשיפה למידע. בכך הסרט גם עוסק באמונה, נושא מרכזי נוסף. האמונה נוכחות במרומז גם בשפה הקולנועית. סצנת הפתיחה עליה דברתי עמוסה בשוטים בהם ניתן לראות "פלייר" בצילום, כלומר פס אור החושף את נוכחות המצלמה, אבל גם מייצר סוג של יופי על טבעי, משהו נשגב הקיים מעבר לדימוי. האפקט הפשוט הזה, שאפשר גם להחשיב כ"טעות" מכוונות בצילום, חוזר בעוד סיקוונס חשוב לקראת הסיום. זו לא רק אמונה באל, אלא גם אמונה במשהו גדול יותר ממה שנחווה ברגע הנתון. אמונה בדמיון ופלא, מוטיב חוזר אצל ספילברג ברוב סרטיו ולא רק בתחום המדע הבדיוני.

מעבר לקצת אמונה דתית נפוצה, קצת יותר אמונה בנוכחות של חיים שמקורם לא בכדור הארץ, העיקר הוא אמונה בטבע האנושי. ובנושא זה, הסרט מודע לכך כי הטבע האנושי מוביל לספקנות, הסתרת מידע גם במערכות יחסים, ומלחמה שאולי תחסל את כולנו. יותר מכך, הסרט מאמין בחמלה כחלק מן הטבע הנוכח בנו, חמלה כמרכיב המרכזי באדם, חמלה ככוח על. כדרכו של הבמאי, יש בכך משהו תמים ומוגזם במודע. אך הוא מעדיף את התמימות הזו, או אפילו רואה בה נשק, לא משנה עד כמה נאיבי זה נשמע. עם פסקול טיפוסי של ג'ון וויליאמס, גם כאשר זה בוטה זה יכול לסחוף.

יש לציין כי הפסקול, כמו אלמנטים אחרים בסרט, נע קרוב מאוד לבוטה. או במקרה של וויליאמס קרוב מדי ליצירות עבר שלו, גם אם אלו יצירות שדי הגדירו איך מוזיקה בסרטים נשמעת היום. זה בולט אצל קפ, תסריטאי שעידון אינו החלק החזק שלו ושלא תמיד מכניס רבדים לכל דמות. התסריט כאן לא בדיוק מצליח לאזן בין סיפור, דמויות ומסרים שיוצרי הסרט שאפו להעביר. התמהיל שהיה כה מדויק ב"מפגשים מהסוג השלישי" והוביל ליצירת מופת שיותר אנשים צריכים לדבר עליה כיום, לא ממש נוכח בסרט הזה. חורים רבים בעלילה הם לא בהכרח דבר שפוגם בהנאה, אבל מה שהולך לאיבוד קצת אחרי נקודת האמצע הוא היכולת להסביר בצורה מנומקת מספיק את החוקיות של עולם העלילה, או כל התעלומות שנפתרות.

באותה המידה, המערכה האחרונה כוללת החדרה כמעט ישירה של מסרים לקהל וגם זה מרגיש קצת עמוס ובוטה. אם כי כפי שציינתי, גם כאשר העלילה של הסרט מבולגנת, המסרים נובעים מתפיסת עולם סדורה שיש בה כנות ועומק, לצד מודעות עצמית לגבי הרבדים התמימים שיש בה. כאשר הסרט נוטש רצף של סצנות מרדף ופעולה לטובת שיחה בין שתי דמויות שמסבירות את תפיסת העולם שלהם, זה מוציא את התסריט מאיזון יחסי. אולם, ספילברג הוא במאי שמסוגל לביים שני אנשים מדברים בצורה שמרגישה כמו דו קרב.

עוד חולשה של הסרט שצצה לפרקים היא האופן בה הסרט מבקש להזכיר כי הוא "תקין פוליטית" במונחי 2026 דרך גיוון אתני, ברגע גס במיוחד בו נמנים שמות של דמויות משנה רבות, וכל שם מצביע של זהות אתנית אחרת ומלווה בפרצוף מתאים. זה מרגיש מאולץ בגלל שפחות או יותר ארבע מתוך חמש הדמויות הראשיות מגולמות בידי שחקנים לבנים מהאיים הבריטים. זה גם מאולץ כי הסרט לא צריך את זה. הוא מתגלה כמספיק מכבד, מבין ואוהב אדם באשר הוא אדם, ללא קשר למוצא, זהות או תפיסת עולם. יותר נכון, אהבה ליישות החיה באשר היא ישות שיכולה להרגיש ולתקשר. כפי שציינתי, איכות הסרט גוברות על הפגמים וגם אם זה לא המיטב של הבמאי, סרט עובד בפני עצמו. הוא גם פרק חשוב וסגירת מעגל מסוימת בגוף עבודה עשיר.