אימה לנשמה, מרץ 2026: מיוחד למשפחות צמודות 

כתבתי את המדור הזה של אימה לנשמה בסוף פברואר, ימים ספורים לפני שהשמיים שוב התחילו ליפול ולהפיל עלינו, בגלל נסיבות שאין לנו שום השפעה עליהן. מה שלא צפיתי הוא שאהיה נוסטלגית אל מילות הפתיחה שלו, כי כרגע כאשר הבן הצעיר שלי אומר שהוא ייקח את מכונית הצעצוע-רובוטריק החדש שלו לגן מחר, אני צריכה להזכיר לו שמחר אין גן, אנחנו לא יודעים מתי יהיה, אנחנו גם לא יודעים איך כל זה אמור לעבוד אם אנחנו אמורים לעבוד. ולהגיד לגדול שלנו סליחה אבל אין לנו מושג מתי זה ייגמר, וכן גם אנחנו חושבים שמלחמה זה מעצבן והיינו שמחים לחזור הביתה אבל אי אפשר כי רק כאן יש ממ"ד, וככה לא תצטרכו לרדת למקלט בלילה וכמה מזל יש לנו ולמה אלו הסטנדרטים.

המדור עדיין מוקדש למשפחות, אז זה היה בגלל יום המשפחה, ועכשיו זה בגלל מבחן ההישרדות שהוא משפחות ממבחר מודלים, דורות ומצבי צבירה, שמבלות יותר זמן בעיסוק אלו באלו. בין אם זה יחד צפופים בגלל הנסיבות או בדאגה מרחוק, כולנו בתסיסה כרגע, ונובטת בנו התנהלות אחרת, חדשה-ישנה, עם משקעים מבית ילדותנו, דינמיקות שמנסות ולא תמיד מצליחות להתעדכן, בשיחות קרובות או רחוקות. אלו משפחות של דם ומשפחות של בחירה, שפתאום מקבלות התנהלות מודאגת מסוג אחר. והדברים שיש לנו להיאחז בהם בדרך כלל, נשמטים או מקבלים צורת זמינות אחרת.

"הכלה!" היה כבר אמור להיות זמין לנו בבתי הקולנוע השבוע. עד שנוכל לשמוח או להתאכזב ממנו, אזכיר שאנחנו ברנסנס פרנקנשטייני, עם המפלצת וכלתה מככבות בסדרת האנימציה המשובחת של ג'יימס גאן, ״Creature Commandos״, הגרסה הקולנועית של גיירמו דל טורו בנטפליקס ויצא עיבוד חדש בקומיקס שמספר את הסיפור בצורה אחרת ב-Image Comics, כחלק מסדרה חדשה שמציגה את המפלצות של יוניברסל. והוא לא חדש, אבל בין הפריטים הספורים שלקחתי איתי לקרוא אל דירת ההורים עם הממ"ד המרגיע, יש גם את הגרסה של אמן המנגה ג'ונג'י איטו לרומן הגותי של מרי שלי.

עוד פריט שלקחתי איתי, הוא הגליון השני של מגזין האימה "בלהות" בעריכת דנה שוופי ואמיר חרש. גילוי נאות, מפעפע בתוכו טקסט שלי על נזילות מגדרית בסרטי "הנוסע השמיני", ואני חברת מערכת. הייתה אמורה להיות חגיגת השקה בעוד כמה ימים, שאני משערת שתידחה אלא אם כן נופתע לטובה. רוח הדברים שנושבת ממנו, ואחריה אני רודפת בעקבות כן, היא שתמיד, ולכן גם עכשיו הזמן להתנחם בתוך התכנים המפחידים. הם עוזרים לנו לקלף את שכבות ההגנה ולפגוש את מה שביקשנו לנרמל, ולאפשר לנו לחטט בפצע ממרחק בטוח, אך באינטימיות אינטנסיבית, כמו טיפול בהלם לנשמה שלנו. הנה הפתיחה המקורית, ואחריה, המלצות משפחתיות צפופות:

פברואר הוא חודש של חורף לכאורה, אלא אם כן אנחנו ב-2026 בישראל ואז יש בו גם ימי שרב שמזכירים שאנחנו חיים בגרסה מזדחלת של אפוקליפסה. הוא גם החודש שבו יש רומנטיקה צרכנית בדמות מתקפות של לבבות אדומים על כל מיני דברים הגיוניים יותר ופחות שאפשר לקנות, ובהתאמה, סרט אחד ברשימה הפעם עוסק גם בדייטינג. חוץ מזה אובמה סיפר לנו שהוא מאמין בכך שיש חייזרים, המלחמה לא באמת נגמרה והשיקום לא באמת התחיל, איראן, והעם באיראן. ובאמצע, בגני הילדים בישראל ציינו את יום המשפחה. ילדים חמודים השחילו באצבעות שמנמנות חרוזים שבכלל לא עלולים לחנוק אף אחד לשרשראות, צמידים ומתלים, חלקם מעטרים ברכות מקושטות בצבעים מנצנצים עם מיטב המליצות של נועם חורב, או מה שהבינה המלאכותית משעתקת שיהיה מרגש וכללי לפחות כמותו. קיבלנו תמונות ממוסגרות, משחקים עם לבבות, וסרקזם לגבי היכן נשים את כל הטוב הזה וכמה זמן אמורים לשמור כל יצירה של הילדים שלנו מגיל שלוש ועד הנצח בצד, ההקדשה לתא המשפחתי, תשומת הלב שקטנטני הבית מעניקים לו במעין היפוך קטן ורגעי של השתאות, הוא באמת אירוע חמוד מאוד. יש בו חזות של התנהלות שגרתית, נורמטיבית ומיטיבה, בימים שהם הכל חוץ ממובנים מאליהם, כאשר הטראומה והפוסט טראומה אורבות לנו מכל פינה. 

ולכן, כדי שנאוורר היטב את הסתירה בין החמידות המשפחתית לבין הפאניקה היומיומית, ליקטתי לנו ארבעה סרטי אימה שתפסתי לאחרונה, כולם עוסקים בצורה מצמררת כזו או אחרת בתא המשפחתי ועד כמה הוא יכול לשבש, לאלחש ולחמש אותנו. נלך הפעם לפי סדר הזמינות, כאשר הראשון זמין בדיסני+ אחרי סיבוב בבתי הקולנוע, אחד ב-shudder למי שיש גישה, אחד ב-Tubi עם אותו סייג ואחד שהופץ לאחרונה באנגליה, אבל הבליח בסאנדנס של 2025, כלומר – הוא בסביבה יותר משנה, אבל לא זמין חוקית, למיטב ידיעתי. הם בדרגות שונות של פחד, גועל וטריגרים, אסייג בהתאם.

הטורף שטח פראי
Predator: Badlands

יש לדן טרכטנברג מחויבות ורסטילית בצורה מרתקת לסדרת סרטי "הטורף". הוא, חתום על בימוי שלושת האחרונים, כולל "הרוצח של הרוצחים" האפיזודיאלי באנימציה, שהיה עובד טוב פי כמה לו היה חלק מסדרת טלוויזיה. הוא שונה מהותית מ"הטרף" בעל הטון הכבד יותר ששילב עומקים תרבותיים שאף אחד כנראה לא ציפה לקבל מסדרת סרטים על גזע חייזרים חכם אבל בעיקר תחרותי וברוטאלי, שכל מה שהוא רוצה זה לנצח ולצוד יריב, לפחות חצי-ראוי. והנה, כעת הגיע לדיסני פלוס הגרסה שלו ושל התסריטאי שכתב איתו גם את "הטרף", פטריק אייסון, גרסת הטורף לכל המשפחה.

אני לא צוחקת. הסרט שמציג טורף לא-יוצלח ביחס לסטנדרט אליו התרגלנו, דק (דימיטריוס שוסטר-קולואמטנגי והרבה איפור), ונותן לו שם ומציג חלק ניכר מהסרט מנקודת מבטו הוא PG-13. כלומר, אלים, כן, אבל עם דם ירוק בעיקר, ועם רמת אלימות ובעתה מרוככת מספיק כדי שהוא יתאים לצפייה לנוער. עכשיו, הנוער, כלומר, הבת של חברים שלנו שהכי קרובה לגיל הזה, רואה ״דימון סלייר״ ושם יש תוכן הרבה יותר אפל, אלים ואכזרי אפילו שמדובר באנימציה. אז כן, זה לגמרי סרט לכל המשפחה הפעם. אם המשפחה מוכנה לצפות במשפחות אחרות שההתנהלות שלהן כל כך גרועה, בוגדנית ורצחנית לחברים הגרעיניים בה, שמעתה כל טריקת דלת בבית תרגיש כמו משק כנפי יונת שלום. 

מה שקורה בגרסה המרוככת לסרטי "הטורף" הוא שהטורף הוא הגיבור, ולא פשוט מפלצת עם קודי התנהגות ואפס אמפתיה כפי שהתרגלנו. וזה בסדר עלילתית, אבל מעט משונה לעיכול אם יש היכרות מקדימה עם המותג. זה תמוה כמו שהיה יוצא עכשיו סרט נוסף בסרטי "האלווין" שהגיבור שלו הוא מייקל, וסיפור הרקע שלו, גם אם ידענו עליו, מסופר כאן באופן קורע לב ומעורר הזדהות, ואז הוא הולך לאיבוד לפני שהוא מתחיל לרצוח בייביסיטריות, במטרה להוכיח את עצמו למשפחה שלא רוצה אותו, מתביישת בו ורואה בו חרפה לייצוג שלה בעולם. ואז, הוא פוגש אישה סינטתית מלאת אמפתיה וחסרת פלג גוף תחתון ומתחיל להסתובב איתה על הגב. ובזמן שהוא רק רוצה לרצוח איזו בייביסיטרית כדי להוכיח למשפחה שלו שהוא שווה משהו, היא מלמדת אותו איך להתבונן על העולם בעיניים קצת יותר חומלות, ויחד הם מגלים עולם חדש.

זה לא הגיוני, ומעט מטופש כמו שזה נשמע. למזלנו, דק הטורף הכושל, לא מגיע לכדור הארץ כדי לחסל בייביסיטריות. הוא בוחר לנסות ולהוכיח את עצמו, אחרי שאבא שלו מבהיר שהוא רואה בעצם הקיום שלו עלבון מספק כדי להוציא עצבים רצחניים על אחיו שבסך הכל לא רצה את אח שלו מת, בכוכב מסוכן להחריד. דק רוצה לצוד מפלצת שאי אפשר להרוג, לגאול את עצמו. למזלו, גם הארגון שהוא הנבל האמיתי בכל סרט או סדרה בסרטי הטורף או הנוסע השמיני, עוד מימי סרטי ה"טורף נגד הנוסע השמיני" העגומים, ווילנד-יוטני, מתעניינים גם הם באותה מפלצת. ככה יוצא שדק פוגש את ת'יה (אל פנינג), החצי-סינתטית, כי החצי השני שלה התפרק כשפגשה את המפלצת הנחשקת. היא יודעת מספיק על העולם הזה כדי ששניהם ישרדו, אם דק רק ילמד להקשיב לה, ולכבד את הסביבה. 

אם זה כבר מתחיל להישמע כמו סרט של דיסני פלוס, זה הזמן לעדכן שבשלב מסוים מסתובבת איתם חיית מחמד מבדרת. הסרט מתנהל באופן צפוי ועם דמויות בעומק רצפה, לצד אקשן שברובו לא מפצה על הרדידות. כן יש בו יצורים מרשימים וכמה רגעים שכן מעוררים עניין, בעיקר כשהרגליים של ת'יה חוזרות לפעול, לאו דווקא במחובר לשאר הגוף שלה. אבל ההתעקשות לשייך את הסרט למותג "טורף" עושה לו עוול, כי ההאנשה החומלת של המפלצת שלמדנו להעריך ולפחד ממנה מרחוק לא מעניינת כאן. הסרת מעטה העמימות ממשהו מבעית הופכת אותו למפחיד הרבה פחות. וכאן אין לכך הצדקה עם סיפור מסעיר או מקורי, רק עם גנריות מפוהקת. היה הרבה יותר קל לעכל את הכל לו דק לא היה טורף, אלא, נניח, סתם בן אדם שמגיע מבית הרוס עם בעיות. גם אז, כנראה, היינו מקבלות משהו שהוא יותר סרט ילדים סתמי מאשר סרט אימה משפחתי. 

כמה הוא מפחיד: יש חיסולים ואובדן כואב, בעיקר בהתחלה. יש אלימות, ויש כמה יצורים – חלקם מופלאים וחלקם דוחים, כולל דק עצמו, שכנראה ידאיגו ילדים מתחת לגילי העשרה. אבל לא משהו מחריד מדי.
כמה הוא למשפחה: יש לנו פה בן סורר רק בגלל גנטיקה או היעדר כישורים מתאימים שלומד בדרך הקשה שמשפחה לא בוחרים, אבל משפחה נבחרת כן. יש לנו בת בודדה בעולם שמשתוקקת למשפחה ברמה כזו שהיא מוכנה להתפשר עד לרמה שהופכת אותה עיוורת לסכנות. אז כן, בטח, סרט בינוני מינוס על כך שקרבת דם לא מנצחת אנושיות. במיוחד אם יש לך ניבים שצומחים לך על הפרצוף.

Mother of Flies
ברית בין הפגרים

משפחה שעושה סרטים ביחד, מתמודדת עם אתגרים ביחד. משפחת אדאמס, האמיתית, לא הקולנועית: מביימים, כותבים, מפיקים, מככבים, עורכים ומלחינים את סרטי האימה שלהם כבר אי אלו שנים טובות. התוצאות הן סרטים עצמאיים שהעשייה בהם מורגשת, לא כולם טובים באותה מידה, אבל כולם שובי לב, עם ביטויים יצירתיים גם מבחינת הפקה וגם מבחינת סיפור לרעיונות מרכזיים מעולמות האימה. הסרט הנוכחי אישי במיוחד, כי הוא עוסק בהתמודדות משפחתית עם סרטן, מחלה ששני ההורים חוו על בשרם, מה שאומר שכל המשפחה מכירה מקרוב. על הסרט החדש חתומים טובי פוזר וג'ון אדאמס יחד עם אחת הבנות שלהם, זלדה אדאמס על הבימוי והכתיבה.

הוא אינטימי למדיי, ומלווה את מיקי (זלדה אדאמס), נערה שהולכת לנסות טיפול אחד אחרון, וניסיוני במיוחד, שאולי ירפא את הסרטן שלה, שבא לידי ביטוי בגידול בבטן. היא הולכת להתמסר לכמה ימים למרפאה אלטרנטיבית מסתורית בשם סולביג (פוזר), או בקיצור, מכשפה. זו הולכת לרקוח מיני מרקחות, לחשים, ולבצע טקסים משונים כאלה ואחרים בבקתה בה אפשר להתארח ולישון על מצע של אזוב, בלי שירותים, וביער הסמוך איתו יש לה חיבור אינטימי. יותר מכך: יש לה קשר עז דווקא למה ולמי שמתו. ובהתאמה, כך היא מבטיחה למיקי, היא יכולה להשפיע ולשנות מצבים מסכני חיים. יש לה דיבור בנושא.

מיקי מוכנה להאמין לה. אבא שלה (ג'ון אדאמס) שמתלווה אליה, קצת יותר סקפטי. זה לא אומר שהוא לא זקוק לסוג של טיפול בעצמו. משהו שיאפשר לו להתמודד או בכלל להכיר במה שעובר על הבת שלו, ובמה שעובר עליו. הסרט מתנהל בתוך שכבות שונות של מתח: בין מחלה קשה לתקווה קלושה, בין להאמין למישהי שמבצעת טקסים שלא נחשבים מקובלים, וחלקם גם לא אסתטיים או הגייניים במיוחד, לבין להניח שחייבת להיות כאן הונאה. בין הרצון שלנו לשליטה ולהבנה, לבין הפחד ששום דבר לא נמצא באמת בשליטתנו, וגם בין פתיחות לתפיסות שונות, לבין רדיפה של כל מה שלא מתיישב בדיוק עם העמדות שלנו.

גם בסרט הזה מרגישים את העשייה העצמית, בעיקר בצילום שמרגיש קצת כמו הפקת אולפן לפעמים, למרות שיש פה די הרבה צילומי חוץ, וגם במשחק שלפעמים קצת נוקשה. יש גם מעט סיבוכים בסיפור הרקע, אבל עם זאת, יש כאן המצאה של פולקלור מעניין, ורצון לתהות על קנקנה של סולביג ולהבין מה מניע אותה, תוך כדי פיתוח הזדהות עם מיקי ואבא שלה. ברמה הוויזואלית יש אי אלו סצנות שמעוררות אי נוחות אבל לא מאפשרות להתיק את המבט.

כמה הוא מפחיד: יש לו רגעים, בעיקר בחלקים שמספקים לנו הצצה לעולם של סולביג. בנוסף – הנושא של הסרט קשה, אז אם נערה חולה בסרטן היא לא משהו שתוכלו להתמודד איתו כרגע, כדאי לדעת על כך מראש.
כמה הוא למשפחה: ברמה המטא-נרטיבית, עצם הידיעה שהמשפחה מתייחסת לסרט כאפשרות לאוורר ולעבוד את החוויות שלהם עם מחלת הסרטן, כבר מייצרת חוויית צפייה עם עוד רבדים של חיבור. בנוסף, יש כאן סיפור על בת שמחפשת את משמעות החיים ולא משנה כמה זמן יש או אין לה, ואבא שצריך להבין שהבת שלו היא אדם נפרד ממנו, ומישהי שמסוגלת לעשות החלטות עבור עצמה. הוא יכול לכבד אותה ולהיות שם בשבילה, ובאותה נשימה, הוא צריך להכיר במה שעובר עליהם ועליו, לטובת שניהם.

Match
שידוך

נתחיל עם החלקים שעושים חשק לצפות בסרט שזמין ב-Tubi וגם מוגדר כהפקה של גוף הסטרימינג החינמי (פלוס פרסומות). דאנישקה אסטרהאזי שביימה, אחראית גם לרימייק של "Slumber Party Massacre" שהיה עדכון מבדר, חינני שנון יחסית ואף מודע לעצמו במידה של המקור. התסריטאים אל וג'ון קפלן קשורים לתסריט ולהפקה של סרט אימה אחר מ-Tubi מ-2024 בשם ״Lowlifes״ שמומלץ בחום כי הוא לוקח את המוסכמות של סרטי ה"משפחה נחמדה מגיעה לבית של משפחה לא נחמדה ואוי ואבוי מה שקורה לכולם" ועושה מהם סלט קווירי מצחיק, אלים ומשובח.
דבר אחרון: מדובר בסרט דוחה בצורה קיצונית, ותודה לאור על ההמלצה שהזכירה לי לתעדף אותו. כמה דוחה? זה היה הרעיון של סצנה מסוימת אפילו יותר ממה שהתרחש בה, שבמהלכה צעקתי על המסך "למה הסרט היה חייב ללכת לשם, למה למה למה, איכס מה עשיתי רע". האם זה עושה חשק? כשמזהירים אותי שסרט הוא מזעזע, אבל לא רק דוחה לשם הדוחי, אני מעוניינת לבדוק במה מדובר. ובכן, בדקתי. 

פאולה (המברלי גונזלס) גוללת את חיי המין והאהבה שלה באפליקציות גנריות שלא נושאות את השמות של האפליקציות האמיתיות כי סיבות. במונטאז' שמזכיר את ״The dead thing״ ומחוויר לעומת "Fresh" עוד סרטים שעסקו בין היתר בהשלכות קטלניות של התשישות מדייטינג בעולם של טינדר ושות', היא פוגשת שלל בחורים שלא באמת מתאימים. עד שסוף סוף, מגיע הנרי (ז'ק אדריאנס). הוא מושלם, מדבר כמו ג'נטלמן ארכאי, ושום דבר בחיבור המהיר שלהם לא מרגיש לה חשוד. לא האינטרנט שנתקע בדיוק כשהם מנסים לדבר בשיחת וידאו סוף-סוף, לא העובדה שהדייט הראשון שלהם הולך להיות אצלו בבית כי יש לו מחלה אוטואימונית והוא מפחד משפעות וקורונה. בטח, נורמלי לגמרי. 

למזלה של פאולה, אחותה מריה (שיאן חימנז) כן חושדת. במיוחד כשאחותה הולכת לדייט המסתורי ולא חוזרת בזמן לבקר את אבא שלהן אחרי ניתוח. עדיף שלא תדעו יותר מדי על מה שמתרחש בהמשך. סביר להניח שתנחשו חלק מהטוויסטים, אבל חלקם כן הפתיעו, וגם אם לא – העניין בסרט הוא לא בדיוק ההפתעות, אלא יותר ההבנה המזדחלת, ואז המהירה והמבעיתה של פאולה ובהמשך גם של סביבתה הקרובה, עם איזה מצב קצה מבעית, מבחיל וחולני היא צריכה להתמודד. מה שעבד עבורי היה דווקא היעדר העידון. זה לא סרט שרוקד בזהירות או בעמימות ליד הנושאים שהוא רוצה להעלות.

הסרט ישיר גם במוכנות שלו ללכת למחוזות שיגרמו לחלקנו להפסיק לצפות, וגם בכך שאחרי החלק הראשון שבו יש תהייה קלה לגבי לאיזה בית מטורלל פאולה הולכת להגיע, טיבו של הבית המטורלל נחשף מאוד מהר. לא מורחים אותנו בעניין הזה יותר מדי, והרי בדרך כלל כשמחכות הרבה, הגילוי נופל בחלחלה שלו על הפחד העמום שהרגשנו קודם. כאן קורה ההפך. החלחלה מובילה אותנו עם לחיצה על כפתורים של גועל פיזי, ואז עם חלחלה של פגיעות אחרות. היא מתקיפה אותנו דרך מראות ותחושות, מתחילה בווליום זוועתון של 11 ואז מגבירה.

כאן המקום  להזהיר שאם נושאים של ניצול, אלימות ופגיעה מינית מטרגרים אתכם, כדאי לבוא מוכנות. וגם, וזה אחד הדברים המרכזיים שבהם הסרט נופל – הוא לוחץ מאוד חזק על דוושת הדחייה הפיזית באופן שיושב בצורה מיושנת, ואפילו נצלנית בחלק גדול ממנו. לייצר דמות שהמנגנון המפחיד שלה הוא שהיא קודם כל מעוררת דחייה בגלל איך שהיא נראית ובגלל נושאים שאינם בשליטה שלה זה, נו, מגעיל. וזול. ובריוני וקצת לבעוט כלפי מטה במישהו חסר ישע. אלא שפה חוסר הישע מתרגם לפגיעה באחרים. ויותר מזה אני לא אוסיף. תראו, או לא, בעצמכן. 

כמה הוא מפחיד: זה סרט בהפקה דלה וקטנה וזה מורגש, שיהיה ברור שלא מדובר בסוגה עלית ואין פה גם כוונה כזו. מדובר קצת בטראש אבל כזה שכן בחר להשקיע היטב במה שמראים לנו. יש עבודת איפור, אבזור וכיעור אפקטיבית להחריד. וכמו שהזהרתי, יש בו כמה סצנות איומות במיוחד לא בדיוק בגלל מה שמראים בהן, הסרט באופן מפתיע בניגוד לאיך שהוא נקרא הוא לא סרט עינויים גרפי בכלל, אלא בגלל מה שקורה בהן, שיבחנו את הגבולות של חלקנו.
כמה הוא למשפחה: הוא עוסק בקשרי דם עמוקים, בתחושות מחויבות, בציפיות ומדגיש את הצורך בהיפרדות בריאה. יש בו הצגה של חוטים בלתי נראים שמחברים אותנו למי שחולקים איתנו גנים, לטוב ולרע ולרע מאוד. 

Rabbit Trap
צלילה למחילה

סרטו הראשון באורך מלא של ברין צ'ייני הוא קודם כל שאפתני. הוא גם קצת גבולי במחוזות האימה כי הוא לא שם כל הזמן, אבל יש בו אווירה מערערת שהולכת ומתגברת ככל שהסרט מתקדם והזוג שבמרכזו הולך ומתבלבל. הצלע הנשית היא דפני (רוזי מקיואן), מוזיקאית פורצת דרך בשנות ה-70, שדמותה קיבלה השראה מהמוזיקאיות וטכנאיות הסאונד דליה דרבישייר ודפני אורם. שתיהן עבדו ב-BBC, והיו מעורבות ביצירה והפקה של מוזיקה אלקטרונית שהקדימה את זמנן, כולל הפתיח של דוקטור הו לדרבישייר, ומכשיר על שמה לאורם. דפני של הסרט מתבודדת עם בן זוגה דארסי (דב פאטל) בבקתה כפרית בוויילס אליה עברו מלונדון כדי לאתר ולהקליט קולות שונים ומשונים ושלל תדרים מן הסביבה הטבעית יותר והעירונית פחות. אלו אמורים להזין את ההשראה של דפני ולסייע לה לסיים להקליט אלבום ניסיוני חדש. לצד המחווה ל"התפוצצות" של דה פאלמה שהוא בעצמו מרפרר ל"יצרים" של אנטוניוני, הסרט הולך לכיוונים אחרים.

הזוג שלנו מקליט צלילים שמקורם לא ברור, אבל לא כי מתבצע בהכרח פשע. אנחנו לא בסרט עירוני, אלא בחוויית דג מחוץ למים של זוג עירוני שמוצא את עצמו בסביבה "טבעית" יותר, ולכן גם יותר פראית, ראשונית, שמחברת אותם לרבדים נסתרים, תדרים נסתרים אם נרצה, ואותנו כצופים לאזורים של אימת פולקלור, ועוד כמה דברים. במהלך אותם שיטוטים להקלטת צלילים מסקרנים דארסי מועד, פחות או יותר, לתוך מה שמכונה מעגל פיות: צמיחה מעגלית ללא פשר. ושם קורה לו משהו לא ברור. בוויילס ספציפית הן מכונות טילווית' טאג, ואנחנו יודעות את זה כי קצת אחר כך צץ ילד נטול שם בגיל לא ברור (ג'ייד קרוט, שאיננה ילד אלא שחקנית בת 27) שמתלווה אל דארסי ומוצא חיבה יתרה אצל דפני. הוא מדבר איתם על חיבורים, על צלילים, על הטבע שסביבם כולל מלכודות לארנבים, והכוחות הטמונים בו, והוא מוצא חן בעיניהם אבל גם מסתורי ומבלבל.

יש בסרט עיסוק באגדות, בילדות, במטענים שונים, בדברים שנאמרים ובאלו שאינם נאמרים. הילד, שהליהוק המגדרי ההפוך מכוון פה מכמה סיבות שאפשר לשער, לוחץ לזוג הנשוי על מגוון כפתורים. אלו מתחברים לעובדה שאין להם ילדים משלהם, לזהויות שלהם, כל אחד בפני עצמו ובתוך התא הזוגי, על השאיפות שלהם ועל הפחדים, בעיקר של דארסי שקשורים לביעותי לילה משתקים שהוא חווה באופן תדיר. יש בסרט צילום מרשים של האזור הכפרי המבודד שמחזק את האווירה מטושטשת הגבולות שהולכת ונוצרת, עם כמה סצנות מטרידות, בעיקר כשהטבע ואותו ילד שלא רוצה ללכת הביתה כשאומרים לו, מתחילים לשנות את הזוג, משפיעים עליהם, ומערערים את תחושת השליטה שלהם בעצמם, ובמציאות. ההתקדמות איטית, לפעמים עמומה וסבוכה עד לרמה שמעיקה על ההנאה מחוויית הצפייה, ולכן חלק מההתרה יכולה להיראות קצת קלה מדי כשזו מגיעה. ועדיין, יש בסרט הזה ערך במה שהוא מבקש לומר, באופן שבו הוא מטפל בנושא, ופי כמה כשמדובר בסרט ביכורים.

כמה הוא מפחיד: אימת פולקלור עדינה ברובה, אם כי יש קצת חיות מתות, קצת עניינים של נוזלים ודברים ריריים כאלו ואחרים. ויש בו עיסוק בפגיעה שיכולה להיות מטרגרת – אז גם כאן, אם טראומה, ניצול או פגיעה בתוך המשפחה הם לא חומרים שתרצו לגעת בהם כרגע, הנה אזהרה כנה. אם כי הטיפול בהם פה עדין ומכבד.
כמה הוא למשפחה: הוא מציג לנו שאלות על טיבה של משפחה, ומה נחשב לתא משפחתי, בזמן שהוא בוחן טראומות וחשש משחזור דפוסים, לצד השתקה – עצמית ותרבותית. הוא בוחן הפרה של ההסכם הלא כתוב של שמירה על הבטחון האישי, של הגנה, של דאגה, ואת המחיר שפגיעה כזו גובה.