״פרנקנשטיין״, סקירת נטפליקס מאוחרת

שני סרטים התגנבו אל רשימות סיכומי השנה שלי מבלי שתכננתי שיתברגו כה גבוה. ושניהם עוד לא זכו לסקירות שלי, על אף שבי נשבעתי שזה עוד יקרה. והנה, בעודנו נושמות נשימות עמוקות בין סיכום השנה לעונות של פרסים וערימות של אימה קולנועית חדשה כבר פה, לבין זוועות ונפלאות החיים שמתדפקים על דלתותינו תדיר, אם לא עכשיו, אי מתי נדבר על העיבוד הקולנועי השאפתני, הגדול מהחיים ומהמוות, השונה ועם זאת הנאמן למקור שהוא ״פרנקנשטיין״ (Frankenstein) של מרי שלי?

גיירמו דל טורו הוא עוד אחד מבמאי האימה הגדולה של הלב. הכוונה היא ליוצרים ויוצרות מכובדים שהחיבה שלהם לגותי, למקאברי, לפצוע, לחי-מת, למתעלל, למיילל, ולמדמם לא מגיעה ללא אמפתיה. להפך, יש בהם רכות שמבקשת לפלס לה דרך מבעד למדקרות האכזריות של הנרטיבים הקולנועיים שהם טווים. דל טורו נמצא בחברה טובה בהקשר הזה יחד עם מייק פלנגן, איסה לופז ואחרים.

בצפייה ראשונה 70% מהחוויה שלי באפוס שנמשך כשעתיים וחצי על המסך הגדול, הייתה תלונות, ו-30% הערכה. עם הזמן, וגם אחרי צפייה שנייה על המסך הקטן והפנמה של חומר המקור לו האזנתי במקביל, משהו התאזן לו. זה לא שהסרט, שמספר את סיפורם של ויקטור פרנקנשטיין והיצור המבוזה אותו הרכיב מחלקי אדם, תיקן באורח פלא את הבעיות שמצאתי בו. הו לא, אלו עדיין שם ותכף אתייחס אליהן. משהו בו כמכלול, וזה דבר נדיר בעיניי, הלך וכיסה על הפגמים כמו תחבושות מלאות חן וחמלה, הלך והחליק אותן תוך שהוא חושף את הרגשות הגדולים שניצבים בליבו של הסרט, שמתיישבים בהבדלים שבינו לבין חומרי המקור, מבעבעים ומרהיבים דרך הבחירות האסתטיות העקביות לכל אורכו.

יש משהו באופן שבו הסרט עשוי, באופן שבו הוא שוטף אותך, שמפצה על כמה מהחסרונות הבולטים בו. ניכרת בו הקפדה ותשומת לב לכל פרט ופרט, כאשר הנופים רחבי הידיים מחד, החללים הצפופים מאידך, ועיצוב התלבושות, כולם מרכיבים תמונה שמפעילה רגשית כמעט כמו הנרטיב וההחלטות של הדמויות על המסך. כששרוולי שמלת חתונה עם בדים משתפלים מהם מרפררים לרצועות התחבושות שעטפו את גופו של היצור בתחילת דרכו, כשארונות קבורה מעוטרים באופן רב הבעה שמנציח את המתים כאילו הם עומדים לרדוף אותנו לנצח, האהבה של דל טורו ליצירה המקורית של מרי שלי ולעיבודים הקולנועיים הרבים שבאו אחריה – מחלחלת גם אלינו.

מדובר בסרט שהוא חלם וחשש לעשות במשך שנים. ככזה, אפשר להעריך אותו כסרט שעומד בפני עצמו ולא רק כעיבוד קולנועי. הוא אמנם לוקח מן האסתטיקה של קודמיו, משמר למשל את המוסכמה של כליאי הברק הענקיים בראש הטירה הגותית המוזנחת והמפוארת בו זמנית שהתקבעה בקולנוע – ולא מגיעה מהספר. אבל יש בסרט של דל טורו ניואנסים שהם רק שלו, חלקם מעדנים את הנרטיב והפומפוזיות. למשל, אין זעקות פליאה בנוסח "זה חי!!!" מצד אחד, אבל גם אין את בעתה מיידית עם היווצרה של המפלצת והתכחשות אליה מרגע שהיא קמה לתחייה, כך בספר.

הסרט הוא, בקווים רחבים, אותו הסיפור עם אותו המבנה. אדם צעיר בשם ויקטור פרנקנשטיין (אוסקר אייזק) מלא בעצמו עד כדי כך שהוא מבקש למרוד ולנהל את כבלי החיים והמוות של העולם הזה. הוא רוצה להוכיח שבאפשרותו לברוא אדם, או יותר נכון להטליא אחד ממגוון חלקים כדי לבנות יצור כלאיים מוצלח שיתפקד כמו שצריך. למרבה התדהמה, הוא מצליח.שמרגע ההצלחה, הוא לא זוכה לתהילה או לנחת המשוערת. אחת התמות שנוכחות גם בספר וגם בסרט היא הפער הבלתי ניתן לגישור בין החלום והתגשמותו החומרית. מה שבספר מתרחש תוך רגעים ספורים, פה הולך ונבנה. ויקטור של הסרט לא מזועזע ממה שהעז להפיח בו חיים. להפך, הוא רואה בפרי עמלו, המתנשא מעליו בגילום ג'ייקוב אלרודי, כהבטחה שאמורה להמשיך ולהתקיים, כמו השקעה מניבה.

בסרט כמו בספר, ולפעמים כמו בחיים, הרעיון של לשחק את אלוהים הוא משהו שרק מחכה להשתבש. ועלילת השיבוש הטראגית מוצגת לנו גם כאן בשני חלקים – משתי נקודות מבט שבהתחלה אין רחוקות ומנוגדות יותר מהן בעולם כולו, שני קווים מקבילים שלא יפסיקו לרוץ זה לצד זה ולהרוס הכל. עד שהבלתי אפשרי קורה, ונוצר ביניהם חיכוך, התקרבות, נקודת מפגש שלא הופכת הכל לפחות קורע לב או בודד, אבל לפחות מספקת סוג כלשהו של חום אנושי, של כנות, של חרטה.

בזמן שהמבנה והדמויות, ברובן, דומות, ההתרחשות בתוך הקווים המנחים, המוטיבציה והיחסים וגם הגוונים של אופיין, אחרים. בהתאמה יש גם פעולות שמתרחשות באופן שונה בצורה מהותית, מתוך בחירה של דל טורו להעמיק את התהום בין היצור לפרנקנשטיין ולצבוע אותם יותר בשחור ולבן, עם כמה שפחות אמביוולנטיות בכל הקשור ליצור עצמו. התפלצות, במקרה של הסרט, היא בעיני המתבונן בלבד – ואלו עיניים שברובן הן אכזריות ומבוהלות מכל מה שחריג, ששופטות את היצור על פי חזותו והפוטנציאל הממומש או הלא-ממומש שלו, ולא על פי מי שהוא ומעשיו.  השיפוטיות הקרה הזו קיימת גם בספר, אבל היא מחוברת למעשים שמעוררים בעתה באמת ובתמים.

לדוגמה, אם בספר המפגש שלנו עם היצור מובא דרך עיניו המפוכחות והמזועזעות של ד״ר פרנקנשטיין בגוף ראשון, בסרט ההתבוננות שלנו היא מבעד לעדשה רכה וחומלת, כזו שמתאימה יותר לאופן שבו הוא נראה דרך עיניה הטובות, הסקרניות והמלאות פליאה מקיומו ואופן פעולתו של כל יצור חי של אליזבת (מיה גות'), ולא של אדונו המתוסכל ולאחר מכן המבוהל. מה שאמור להיות יציר ביעותים מחריד שגורם לאנשים להתפלץ, מוגש לנו כאן כפלא חדש, יצור שמצוי בהרמוניה עם הטבע בסצנה אידיאלית שמדמה אותו לשלגיית הירואין-שיק. הדבר נכון למראה שלו, שאכן גם בספר הוא אמנם מתואר כמעורר תגובות קשות אבל לא חייב להיות מעוות לגמרי. כלומר, חוץ מהעובדה שהוא מורכב מחלקי גופות וכל זה. נכון הדבר גם להתנהלות שלו באופן יחסי, הנקמנות והזעם שלו הרבה יותר קלים לעיכול בגרסה הקולנועית כי כנראה שהלב הגדול של דל טורו רוצה שנאהב את היצור, שכל-כך מגיעה לו אהבה והיא נגזלת ממנו שוב ושוב ושוב מרגע תחייתו.

עוד דוגמה טובה לשינויים הבולטים שמתגלים ברגע שמתמסרות לנבכי הסרט היא דמותה של אליזבת, ואיתה הפקעת השונה של ההקשרים המשפחתיים שמטפחים בפרנקנשטיין את הרצון לנצח את המוות. אליזבת של הסרט פוגשת את ויקטור לראשונה כששניהם אנשים בוגרים, והיא כבר מאורסת לאחיו הצעיר, החיובי והמעשי (פליקס קמרר). או יותר נכון, זה שטוב יותר עם כסף מאשר בביתור גופות. היא זוכה למעט יותר סוכנות כאן, ולסיפור רקע דתי כמישהי שגדלה במנזר ומגלה עניין פלאי בטבע, מרותקת מן היצורים הקטנים, החרקים, ויש לה ביקורת חדה על מעשיהם של היצורים הגדולים, בני האדם ובעיקרם הגברים שבשם רעיונות נאצלים מייצרים מלחמות וחורבן.
לעומת בת דמותה מהספר, שהיא למעשה אחות מאומצת של ויקטור, שם השניים מיועדים להפוך לזוג כמעט מגיל חד-ספרתי, בזמן שהוריו מתייחסים אליהם ואל אחיו כאל פרסים יקרים מפז, אליזבת של הסרט היא הניגוד המשלים של ויקטור. היא לא גדלה איתו בבית אוהב גם אם חונק בצמר גפן. היא מגיעה אליו כתשוקה אסורה, שבשום שלב, אגב, לא ברור מה היא בעצם עושה עם אח שלו, והאם יש לה עניין אמיתי בו. היא שלמה עם עצמה ועם השקפות העולם שלה שנובעות משילוב של יראת שמיים והתעניינות ביולוגית – מתוך כבוד לכל יצור חי (או מת).

אליזבת של הסרט פוגשת בוויקטור שבור. הוא גדל תחת אב מנוכר עם סט ציפיות לא אפשרי, שנראה ששנא אותו על כך שהוא לא זהה לו, ודומה יותר לאימו (שוב מיה גות', בתלבושות גותיות מרהיבות, כי למה לא קצת פרוידיאניות). ויקטור משלם מחיר על הרכות הנשית שלו כנער ביחס לאביו הנוקשה. וזו בשילוב אובדן האם מתניעה את שאיפת חייו, ההתגברות על המוות. זו באה לידי ביטוי גם בחזון שהוא כריתת ברית עם ספק מלאך ספק שד שממשיך להבעיר בוויקטור את התשוקה – להוכיח את עצמו, לנצח את המוות, לנצח את אבא שלו, לנצח את כולם.

זה עד כמה דל טורו אוהב להראות לנו מה קורה כשילדים גדלים לא טוב. וזה משכנע ואמין, ויש למערכת היחסים הזו שעתוק נבזי ומשמעותי בהמשך, כאשר היא משתקפת בדיוק ביחס שוויקטור נותן לבן שלו, כלומר, ליצור. יש אי אלו מרכיבים שהופכים את הלב המדמם של הסרט לשונה מזה של הספר, מבלי לפגום בהערכה שניכרת אליו בעיבוד. השניים שבלטו עבורי הם ההעברה הבין-דורית של הורות מנכרת, והניואנס המעט שונה של הבדידות. בספר ויקטור גדל בבית אוהב, על בעיותיו שלו, אבל יש משהו נורמטיבי לפחות על פני השטח במקום בו הוא צמח, מה שהופך את הפסינציה שלו עם המוות להתנהלות לכאורה שלא במקומה. גם שם יש רצון להוכיח אב, לביסוס עליונות וזהות, אבל העוצמות בסרט הן אחרות. ויקטור של הסרט היה ילד שנוא על ידי אביו, ילד שחושב שיש סיכוי סביר שאותו אב גרם, או לפחות לא מנע, את מותה של אימו האהובה.

בעוד הספר מציג צורך עז של גברים בחברתם של אחרים, תשוקה לשיתוף רגשות מעבר לאינטלקט, המצב הזה נוכח בסרט פעמיים. פעם אחת ביחסים של ויקטור עם הגברים בחייו, כולל הדוד של אליזבת (כריסטוף וולץ) שמממן את הניסויים שלו מתוך מניעים אישיים, ויש בקשר הזה נימים של השתוקקות והתלהבות הדדית. לאו דווקא מכינית אבל כזו שמעידה על חוסר גדול, על בור שויקטור לעולם לא ימלא, משהו בו שזקוק לאישור, להתפעלות, לחברה. ובפעם השנייה מול אליזבת. ההתאהבות חסרת הסיכוי שלהם בסרט, שמלאה במתח, גם הוא כפול, גם של השקפות עולם מנוגדות וגם של העניין הפעוט שהיא מתחתנת עם אחיו החביב, זה משהו סוער ואחר מההתאהבות הברורה מאליה שבספר.
העובדה שלאליזבת הקולנועית יש דעות על היצור, ואפילו סימון של מערכת יחסים משלה שהייתה יכולה לרקום איתו, היא אחת מהחוזקות של הסרט. ההבדל והמהות יכולים להתרכז לכדי משפט אחד שוויקטור אומר "לראשונה בחיי התעניינתי בחיים – ולא במוות". כך הוא מתאר את הרגשות הגואים בו בזמן שאנחנו רואים את אליזבת ואותו מפלרטטים, מקניטים, רוקדים. זה חסר סיכוי, זה רומנטי וגותי בו זמנית, וזה כמעט גורם לנו לשכוח לרגע שמשום מה ויקטור של הסרט הוא אחת הדמויות הבלתי-נסבלות שהמסך נאלץ לסבול בשנים האחרונות.

המשחק של כולם בסרט נע בין בסדר גמור ליוצא מן הכלל, והכריזמה של אייזק מפצה על מה שהוא בוודאות. כי אחרת אי אפשר להבין את זה, בחירה ליצור דמות ראשית שהיא-היא האויב הכי גדול של עצמה, ושל כל מי שמתקרב אליה, עד לרמה שאפילו כנער אומלל יש בדמות הזו משהו מעיק ולעומתי. ויקטור סובל מאב בלתי נסלח, וכנראה שדרך ההתמודדות שלו היא להגביר את ההתנשאות והיוהרה שלו ל-11. ככזה, אנחנו מתפתות לקוות שהנוכחות של היצור, לאור החדווה הראשונית של ויקטור כשהוא מצליח להעיר אותו לחיים, גם אם במחיר נוראי, תשפיע עליו באופן דומה להתרועעות עם אליזבת. כמו אנשים קשים בגלל נסיבות חיים איומות שההורות מרככת אותם פתאום. זה לא משהו שקורה בבת אחת אלא שלב שלב, בהבנה בדרך להורות ותוך כדי, כל יום, בקבלה שעלינו לשים את עצמנו בצד לא כי אנחנו לא חשובים, אלא כי הילדים או הילדות שלנו, לא שייכים לנו, הם לא שעתוקים שלנו, והדבר הכי טוב שנוכל להעניק להם הוא את הבטחון להיות מי שהן והם – בנפרדות בריאה מאיתנו, אבל עם אהבה ותמיכה שאינן תלויות בדבר. בפרט לא בחלומות ובסיוטים, בשאיפות ובטראומות שנשליך עליהם.

לוויקטור של הסרט אין יכולת לעבור תהליך כזה. או לפחות, הוא צריך לעבור עוד כמה טלטלות איומות, גרועות יותר מאלו של נעוריו, כדי להצליח להפנים ולהשתנות. ולכן הטרגדיה כאן היא כזו שידועה לנו מראש, שוב פעמיים: גם כי הכרנו את הסיפור בגרסאותיו השונות שקדמו לזו, וגם כי לאורך כל הסרט אומרים ומראים לנו, דרך המבנה שלו ודרך הריקנות שמנסה להתמלא בעצמה שלה אצל ויקטור לאורך כל הדרך, שאין ליצור המסכן סיכוי לקבל את היחס ההורי לו הוא זקוק. השבר הגדול של ויקטור הוא כמו צל, כמו קללה שמלווה את היצור באשר ילך, כמו כתב אשמה לכל המין האנושי. טוב, בעיקר לצד הגברי שלו וסליחה, על מבט שטוח וחלול, אכזרי ומשולל אמפתיה. ככל שהיצור נותר משהו, מישהו בפני עצמו, כך ויקטור הולך ומסתבך, והסלחנות שלנו כלפיו בתור מי שליווינו מתחילת הסרט והתפעלנו מכישוריו הולכת ואוזלת, עד שאין לנו מנוס אלא לעבור לנקודת המבט של היצור – ולצלול עוד פנימה אל נדבכי החיפוש אחר קבלה, למרות הכל.

יש לסרט ערימות של פגמים, חוץ מהאופי הבלתי-נסלח של ויקטור שלפעמים גובל בגיחוך, לצד האכלה בכפית של התשובה לשאלה הבוטה לכשעצמה: "מי המפלצת האמיתית פה". הדיאלוגים לפעמים מעט מקרטעים ונשמעים מתאמצים ולא טבעיים, בעיקר בין ויקטור לאחיו – ובכלל כל מערכת היחסים של שני אלו לוקה בחסר, לעומת הקשר שלו לאליזבת, לדוד שלה או ליצור. כאילו האח היה מעין סרח עודף שלא לגמרי ברור היה מה לעשות איתו, וכך הוא מקבל הבלחות של אבחנות שמונחתות עלינו בלי פיתוח מספק. גם האמפתיה ליצור לפעמים מוגזמת, כי יש, בכל זאת, כמה דברים שהוא עושה שלא אמורים לעבור בסלחנות. ויש בסרט מנעד של שיאים רגשיים שלפעמים מגיעים כמו משום מקום. אבל לפעמים, תלוי במצב הרוח שלנו, הם פוגעים בול ומטלטלים כאילו שהיינו כליאי ברק. זו באמת תצוגת תכלית נדירה של סרט שבו השלם עולה על סך חלקיו, ויש בו כל כך הרבה אהבה והקפדה, שאין אלא לקבל אותו בסלחנות כמו שהוא, ולהתמסר.