״אלה מקיי״, סקירת דיסני+

אני מתלבט מזה זמן האם לכתוב סקירה על הסרט "אלה מקיי" (Ella McCay). עוד מן התקופה שלפני השלב הארור במלחמה בה אנו נמצאים, נכון לחודש מרץ 2026. הסרט צץ בארץ בדיסני פלוס כמעט בלי תשומת לב בתחילת חודש פברואר, במה שהיה פחות או יותר האישור הסופי לכך שהוא לא יופץ מסחרית בבתי הקולנוע כפי שתוכנן עבורו – סרט שאולי היה מי שקיווה בסתר שיהיה ההפתעה של עונת הפרסים. במקום זאת, "אלה מקיי" הוא סוג של שק חבטות בקרב המעטים שצפו בו, סרט שקל לכתוב אודותיו ויש דרכים רבות לרדת עליו ולתהות על מה לעזאזל חשבו האנשים שמימנו אותו ועבדו עליו.
זה בהחלט סרט שקשה להגן עליו ויש שפע של דברים שניתן לציין בו כלא עובדים עד מביכים. הסרט מרגיש מנותק מן הזמן בו הוא יוצא כעת וגם מן השנה בה הוא מתרחש, שנת 2008. הוא מנסה להיות מעודכן בערכים הליברלים של ימינו אבל הוא עושה זאת בצורה די מאולצת ולעתים בתחושה כי נשים בהכללה גסה בסרט הן חכמות ומוסריות וגברים הם פגומים עד פושעים, גם אם יש חריגות מכך. למשל אם הגבר הוא בן מיעוטים או מאוהב בבת מיעוטים. אבל הסרט לא מרגיש עדכני לרגע.

התחושה היא כי הבמאי-תסריטאי,  , לא באמת פגש או דיבר עם אנשים מתחת לגיל 60, אבל הוא מחבב את הקונספט ורוצה לעסוק בו. לא שהתיאור שלו של אנשים מבוגרים יותר אמין במיוחד, בעיקר בגלל שיש בסרט תמימות לגבי העולם: אמונה כי יש אנשים שהם טובים מטבעם וניתן להפוך אותו למקום טוב יותר, גם דרך פוליטיקה וגם בפעילות חוץ פרלמנטרית. כשהעולם עולה בלהבות ובדברי שנאה, החזון של ברוקס מרגיש מנותק מן הזמן. בכך לא תמו הבעיות: מבנה התסריט מפוזר וכולל לקראת הסוף סצנה ארוכה בקו עלילה עם דמויות שכמעט או בכלל לא פגשנו, הרבה שחקנים מוכשרים שמופיעים למעט מדי רגעים על המסך, תפניות שעוברות ברגע והתעכבות על דברים שהם פחות חשובים לעלילה. אני יכול להמשיך. המשימה של מציאת פגמים ב"אלה מקיי" היא קלה למדי. אבל לא באתי לקבור אותו. באתי לשבח אותו, גם אם אי אפשר להגן עליו לחלוטין.

בניסיון לכתוב על הסרט, באתי לראות איפה אני אוהב ונהנה מן היצירה המאוד פגומה הזו. בלי להכחיש את הניתוק והטעויות, אבל עם הערכה לאידיאלים ולטון האישי של הבמאי שהוא בעל זכויות רבות בקודמיה בקולנוע ובטלוויזיה בארה"ב. גם אם חתום על כמות קטנה יחסית של סרטים כבמאי ולא ביים סרט מאז 2010, אז הוא יצר את "איך אתם יודעים", סוג של האלה-מקיי של תקופתו. עכשיו יש אנשים שנשבעים שהסרט הוא למעשה טוב וקומדיה רומנטית חכמה ומסכימה. במרחק הזמן, יש אנשים שמחבבים אותו יותר למרות שאני עדיין לא מתחבר לסרט ההוא. אולם קל לי להאמין כי "אלה מקיי" יזכה לגורל דומה. תקטלו אותו עכשיו, בעוד כמה שנים תראו את הדעות של המעריצים שמוצאים בסרט נחמה.

גם הסרט שיצר ברוקס בתחילת שנות האלפיים, "ספנגליש" קיבל גורל דומה: ביקורות פושרות וקוטלות בשעה שיצא וגל מעריצים או חובבים מאוחר יותר. לפני כן, ברוקס היה סוג של יקיר האוסקרים עם שלושה מארבעת סרטיו הראשונים: "תנאים של חיבה" זיכה אותו בפרס האוסקר כפי שאפשר לקרוא בפרויקט של אור, ו"הכי טוב שיש" זיכה את שני השחקנים הראשיים בו בפרסים, ג'ק ניקולסון והלן האנט. לעומת זאת, "משדרים חדשות" הסתפק רק במועמדויות, אבל זה בגלל שהוא טוב מדי עבור פרסים, או עבור העולם הזה. סוג של קומדיה רומנטית וגם סרט על מצב התקשורת בו יש משהו מפתיע, חכם ומענג כמעט בכל סצנה. זה לא סרט נטול פגמים, אלא סרט שהפגמים רק מוסיפים לו.

בנוסף, אפשר גם לתת לברוקס קרדיט על סדרות טלוויזיה מצליחות מאוד בהם הוא מעורב כמפיק וכותב כמו "המופע של מרי טיילור מור" ו"טקסי" ובעיקר המעורבות שלו כמפיק ב"משפחת סימפסון" מהרגע הראשון ועד סוף הימים ככל הנראה. כמפיק הוא גם מעורב בסרטים "ביג", "ג'רי מגוויר" ובראשית הקריירה של ווס אנדרסון עם ״בוטל רוקט״ (״פשיעות קטנות״ בשמו העברי). הפגמים של ״אלה מקיי״? הדיאלוגים שנשמעים כאילו הוא לא פגש מימיו אנשים צעירים או בני אדם בכלל, מבנה עלילתי מפוזר, קצב לא אחיד ותמימות בערכים? זה נוכח בכל הסרטים שהוא כתב במידה זו או אחרת. כולל האחד שציינתי כטוב מדי עבור העולם הזה. זה בהחלט באג, אבל גם פיצ'ר. זה מה שהופך את הסרטים שלו לכאלו שכמעט תמיד קל לרדת עליהם, אם רוצים, אבל גם ניתן למצוא בהם נחמה רגשית גם בצורה הכי פגומה שלהם. לצד הנאיביות, יש בהם גם הכרה בכאב הכרוך בקיום ובכך כי לפעמים החיוך והאופטימיות הם דרכים להתמודד עם המציאות, שלא מספקת סיבות לכך יותר מאשר משהו שנובע ממה שבאמת מתרחש בעולם.

מה שברוקס מצטיין בו הוא גם הגורם שיכול לזכות לביקורת הקשה ביותר בקרב מי שלא מתחבר לסרטים שלו: הדיאלוגים. ככותב, ברוקס הוא ממשיך המסורת של הוליווד הקלאסית, בה לא היה ניסיון לתת לדמויות לדבר בצורה אמינה, אלא בצורה שהיא יותר שנונה, חצופה ומלאת משמעויות כפולות מן המציאות. אף בן אדם אמיתי לא דיבר כמו שמדברים ב"קזבלנקה" למשל, או אפילו קרוב לכך. אז לא לא הפריע. לקהל שצופה בסרטים ישנים זה לא מפריע כי יש את מרחק הזמן. מסרטים עכשווים, הצפייה היא למידה מסוימת של ריאליזם באופן בו אנשים מדברים. ברוקס לא מכוון לכך, אולי הוא לא מסוגל. אבל הוא כן כותב שפה שיש לה ניגון מיוחד למילים ולדרך בה הם נאמרות, שפה בה ברוב המשפטים יש ניסיון לבדיחה וגם למשמעות סימלית. ב"אלה מקיי" יש הרבה מקרים בהם זה מרגיש מיושן ובעיקר מאולץ; אך עבורי, יש גם לא מעט רגעים בהם זה עובד ואז יש לסרט קסם שקשה למצוא בסרטים בימינו והדבר הופך את חווית הצפייה הראשונה בסרט לסוחפת, חרף הפגמים.

הליהוק של הדמות הראשית נשמע גם הוא כמו משחק מילים: השחקנית הבריטית אמה מקי ("חינוך מיני", "אמילי") נבחרה לגלם את הדמות ששמה כשם הסרט, כאשר הטענה היא כי השם שלה לא שיחק תפקיד בליהוק. בציר העיקרי של העלילה, אלה מקיי (שוב, הכוונה לדמות ולא לשחקנית) היא סגנית מושל במדינה בה היא נולדה בארה"ב, והיא מגלה כי המושל (אלברט ברוקס, אין קשר משפחתי לבמאי) עומד להתמנות לתפקיד בקבינט של הנשיא החדש, מה שאומר שהיא תוקדם לתפקיד המושלת בגיל 34 – וזו הזדמנות. אלה מקיי לא נרתעת לרגע מעבודה קשה או פעילות למען הציבור, אבל לא משחקת מלוכלך או מבצעת את קיצורי הדרך או משחקים עם האמת, האופייניים לפוליטיקה. ולכן לא סביר שתיבחר בדרך זו. יש לה פחות משנתיים, אבל זה די והותר על מנת להעביר חוק חשוב שישפר את חיי האזרחים באותה מדינה כלשהי בארה"ב. אולם יש סיבוך בדרך, שכן עיתונאי מנסה ללחוץ אותה בעקבות מידע שהוא קיבל על שערוריית מין בה היא מעורבת. אמנם מדובר במין עם בעלה, אבל במיקום ובנסיבות שיכולת לסבך אותה. המשך התסבוכת הוא כשהסרט יוצא לקטעי פלאשבק לא קצרים לנעורים שלה.

בגדול, אמה סובלת מנוכחות של שלושה גברים בעייתיים בחייה, בצורה שונה. כל אחד מהם מוסיף לה אתגרים בימים הראשונים שלה במשרת המושלת. הראשון בהם הוא אבא שלה, אדי (וודי הרלסון), שמנסה לחזור לחייה אחרי חיים של נתק, כאשר אלה הפנתה לו גב אחרי שורה של רומנים שניהל בנסיבות מחמירות מאוד, ודומה כי הוא לא מסוגל לומר אמת יותר מדי. השני הוא בעלה של אלה, ראיין (ג'ק לאודן). ראיין הוא בעל רשת פיצריות בהווה ובן הזוג של הגיבורה מאז התיכון, ויש סיבות להאמין כי הוא אף פעם לא היה ראוי לה. דומה כי גם הוא מאמין בכך, למרות שהוא מנסה לשמור את הנישואין בעוד אלה מתחילה להבין את השקרים שלו כלפי גורמים רבים, בהם היא עצמה. הגבר השלישי הוא אותו מושל החולק איתה מפלגה פוליטית, אבל מייצג את הפוליטיקאי הדוגל קודם כל בעצמו ומאמין, אולי בצדק, כי כך נוהגים כולם. אלה עזרה לו לעלות לגדולה והוא גם רוצה לתגמל אותה, אבל לא בכל מחיר ולא בדרך ההתנהלות שלה.

יש בסרט גם את הגברים הפחות-בעייתיים שמהווים נוכחות חיובית בחיים של אלה: נש (קומייל נגנ'יאני) נהג/מאבטח נאמן שהיא לוקחת איתה עם הקידום למרות שהומלץ לה לשדרג, ואחיה קייסי (ספייק פירן), שהוא דמות שלפעמים נדמה שהיא בסרט משלה, סוג של גאון עם פוביות חברתיות קשות שייתכן ולא יצא מן הבית במשך שנתיים. להגדיר אותו כנוכחות חיובית בחיים של אלה מותח את ההגדרה והקשר ביניהם גם הפך לרופף עם השנים, אבל הוא בהחלט סוג של קשר עם אהבה הדדית. בשלב מסוים גם קייסי מקבל עלילת משנה שהיא בערך היחידה בה הסרט הסרט ממש עוזב את אלה כמי שמובילה את העלילה, לטובת סוג של קומדיה רומנטית בינו ובין בחורה בשם סוזן, המגולמת בידי איו אדיברי. היא נראית מבולבלת לגבי הנוכחות שלה בסרט הזה אבל היא מצחיקה גם כאשר לא ברור איך היא קשורה לכל הסיפור.

טרם ציינתי גם את הנשים האחרות החשובות בעלילה. ג'יימי לי קרטיס מגלמת את הלן, הדודה האוהבת והתומכת שגם מנהלת בית קפה והיא גם הדמות השנייה בחשיבותה בסרט, פחות או יותר, והיא כל מה שמצפים מדמות שלי-קרטיס תגלם. רבקה הול נהדרת בתור אמא של אלה, אבל סובלת מבעיה טיפוסית של דמויות בסרט הזה ושל הקריירה של הול בכלל – מעט מדי זמן מסך. אני לא יודע כמה זמן היא על המסך, אבל ניכר שזה לא יותר משתי דקות. ויש גם את המזכירה של אלה, אסטל (ג'ולי קבנר, הקול של מארג' סימפסון), שהיא גם דמות המספרת של הסרט וכבר בפתיחה היא שוברת את הקיר הרביעי וטוענת בפני הקהל כי היא לא נייטרלית לגבי הגיבורה.

אף אחד מצוות השחקנים לא מספק את תצוגת השיא של הקריירה שלו, אבל רובם שחקנים שכיף לראות גם אם זה בתפקיד קטן מדי או כזה שהסרט לא לגמרי שייף, או בנה בו מורכבות. מקי מנסה לתת לגיבורה אנרגיות שמזכירות את ההופעה של הולי האנטר ב"משדרים חדשות" של אותו במאי, ומבחינת יצירת חן ושילוב של חוכמה ותמימות בדמות הראשית היא סוג של מצליחה. גם אם בניגוד לסרטי שנות השמונים שכתב ברוקס, החסרונות של הדמות אותה הסרט מעריץ לא ממש בנויים היטב. בעיקר, הסרט צריך להתאמץ על מנת להגיע למסר האופטימי שלו לגבי היכולת של אנשים עם שאיפות טובות לשפר בקצת את העולם, בתוך ומחוץ לפוליטיקה. כאמור, זה סוג של אופטימיות שמרגיש מנותק מ-2008 כפי שהוא מנותק מ-2026.

אבל אולי אנחנו עדיין צריכים להתעטף באופטימיות. לכן, ייתכן כי ההפצה דווקא במסך הביתי טובה לסרט הזה. בבית, בצפייה לא מחייבת, קל יותר להתעלם מן הפגמים ולא לחשוב על חוסר ההגיון שבתפניות העלילה וכן למצוא את רגעי הקסם בכתיבה ובהופעות של רוב השחקנים. קשה לומר שזה סרט טוב או אפילו שנגעתי בטקסט הזה בכל ההחלטות התמהות שיש בו, אבל זה סרט רע שיש בו משהו שעושה קצת טוב בלב. ייתכן שדווקא כאשר הוא יתיישן, הוא ירגיש מעט טוב יותר.