אוסקר 2025/26: סקירת מועמדים תיעודיים – ״השכנה המושלמת״, ״פתרון של אלבמה״, Come See Me in the Good Light

קטגוריית הסרט התיעודי היא בדרך כלל אחת מן היותר מעניינות בפרסי האוסקר. אף כי סרטים ידועים ומדוברים מתמודדים בה, רשימת המועמדים תמיד כוללת הפתעות. האגף התיעודי לא בהכרח מעמיד את הסרטים הכי מדוברים או אלו של הבמאים הכי מפורסמים, וכך היה גם השנה כאשר כמה סרטים שהיו בראש טבלת ההימורים נותרו מחוץ לטקס. מעניין לציין כי מדובר בסרטים של הבמאים שזכו בעבר וייתכן והאגף התיעודי מעדיף לגוון ולחשוף קולות חדשים. אופציה אחרת היא שלא תמיד הסרטים הכי מדוברים הם הכי טובים.

לדעתי זה המקרה עם הסרט " סימור הרש: כיסוי וגילוי" סרט של נטפליקס על עיתונאי חשוב כנושא ובמאית זוכת אוסקר (לורה פויטרס) ועיתונאי חשוב נוסף (מארק אובנהאוס) כבמאים, אבל גם דיוקן שכולל כמה חלקים בעייתיים בעיניי. זה עדיין סרט מעניין ומומלץ, אבל חמשת הסרטים המועמדים טובים יותר בעיניי. מקופחים מפתיעים אחרים הם "2000 מטר עד אנדריבקה" ו"הסיפור על סיליאן" עליהם כתבתי כאן, כאשר לפחות הראשון מבניהם הוא אחת מן החווית הכי מטלטלות של השנה החולפת בקולנוע התיעודי. בשני המקרים ניתן לטעות כי הבמאים יצרו סרטים דומים וטובים מעט יותר בעבר וגם תוגמלו על כך באוסקר (״20 ימים במריופול״ ו״ארץ הדבש״ בהתאמה).

חמשת המועמדים כוללת סרטים תיעודיים מגוונים, חלקם של במאים ותיקים ומצליחים כפי שניתן לקרוא בסקירה הבאה על שלושה מהם, כולם זמינים בסטרימינג בישראל. מועמד ראוי נוסף, "מר אף אחד נגד פוטין" (Mr. Nobody Against Putin), הוקרן בפסטיבל דוקאביב ומשום מה הייתי משוכנע שכבר כתבתי עליו, אבל מסתבר שלא. כעת חלף כבר יותר מדי זמן מאז הצפייה, אבל אני ממליץ לצפות גם בו במידה ויש הזדמנות, כי גם הוא דוגמא לתיעוד עיתונאי אמיץ של מורה שהופך לעיתונאי ומורד, די במקרה. העריכה מקנה לסרט אחידות והופכת את המסע שלו נגד האופן בו החינוך מאפשר למלחמה להמשיך לזכות בתמיכה למותחן מרגש. בתקווה שהוא יהיה זמין באופן חוקי בישראל גם לצפייה ביתית. לגבי המועמד החמישי, הסרט האיראני ״Cutting Through the Rocks״ זה לא צפוי לקרות.

Come See Me in the Good Light
בואי לראות אותי באור הטוב

הסרט הזה מסתתר באפל TV ואני רושם זאת כך כי בניגוד לשירותי סטרימינג אחרים, אצל אפל לא חושבים כנראה שאוסקר זה משהו שראוי לשווק, או מציעים את הסרט כשמחפשים קולנוע תיעודי. כמיטב המסורת של אפל, בגוף הסרט יש תרגום לעברית אבל אין לו שם עברי בקטלוג או בכלל. זה קצת יצר עבורי בעיה בניסיון להיזכר למי מיועדת הפנייה בכותרת, כי הסרט דן בין היתר בזהות מגדרית של אדם א-בינארי.

הסרט עוקב אחר אנדריאה גיבסון, משורר.ת עם הצלחה גדולה באופן לא שגרתי לתחום העיסוק. אפשר לומר שמדובר ברוקסטאר של עולם הספוקן-וורד, לרמה של יכולת להתפרס מכתיבה ועמדה רשמית כמשורר המייצג של קולורדו. החל משנת 2021 גיבסון מתמודד.ת עם מחלת סרטן השחלות, אולי מחלה סמלית למי שוויתר על הזהות המגדרית כאישה לטובת קוויריות א-בינארית. אבל הסרט פחות דן באירוניה ויותר בחיים עצמם, בצל המוות שהרופאות טוענות כי הוא בלתי נמנע והשאלה היא רק עניין של מתי. גיבסון שואפ.ת לחיות עד כמה שניתן וגם להמשיך ליצור. הסרט הוא מעקב אינטימי אחרי החיים של גיבסון ובת הזוג מייגן פאלי, מרצה לספרות ומשוררת מצליחה בפני עצמה.

במאי הסרט הוא ריאן ווייט, בעל ותק בעשייה תיעודית שכוללת לא מעט דיוקנאות של נשים, שאולי מאתגרים את התפיסה המקובלת של נשיות, ביניהן סרינה וויליאמס, ד"ר רות וסטהיימר ופמלה אנדרסון. בסרט הזה הוא יוצר קשר אינטימי של ממש עם הזוג המתועד ומתקבל סרט שנוגע במקביל באופן רגיש בשורה של נושאים: דימוי גוף, קשיים במערכת יחסים, הבדלים בדרכי כתיבה, וסוגים שונים של שירה (למרות התהילה, אוצר המילים של גיבסון אינו עשיר במיוחד), זהות מגדרית, חברות עם אקסיות, ניסיון לייצב את תיבת הדואר, וגם שיחות אינטימיות וטבעיות על מיניות.

המחלה מרחפת מעל הסרט כנושא שאמנם הוא אינו היחיד, אבל הוא מרכזי. במידה רבה, הסרט הוא גם על האופי בו המחלה שמה את ההיבטים האחרים בפרופורציה וגם על כך שבכל זאת, כל ההיבטים אחרים מוסיפים להיות חשובים. בנוסף, זה לא סרט על סיפור אהבה הרמוני ומושלם, זה סרט על מערכת יחסים אוהבת, תומכת ומורכבת, סרט על מאבק מעורר השראה שלא בהכרח יצליח.

למרות שפע הנושאים הללו והעיסוק בדמות יחסית מפורסמת, יש משהו צנוע בסרט שנוטה שלא לשחק עם השפה הקולנועית, או אם האופן בו הוא חושף מידע בפני הקהל. אפשר לומר כי הוא עוסק פחות במצוקה פוליטית לעומת שאר הסרטים המתמודדים מולו באוסקר, אולם נכון יותר לומר כי מעצם הנושא שלו הוא טעון פוליטית. הוא פשוט סרט שזועק פחות ומסביר ומשלים יותר, גם אם קטעי השירה וההופעה יודעים מתי להתסיס ולהביע קשת גדולה של רגשות. כולל זעם, חמלה ובחינה עצמית בלתי פוסקת והבנה כי העצמי הוא דבר שמצוי בשינוי תמידי תמיד ובטח כמצבי קיצון כמו מחלה.

The Perfect Neighbor
השכנה המושלמת

נעבור לנטפליקס עם הסרט הכי נצפה ומתוקשר מבין המועמדים, שהוא גם הפייבוריט לזכייה. סרטה של גיטה גנדביר נוגע במספר נקודות הקוסמות לקהל ונמצאות במרכז הדיון הציבורי. בבסיסו, זהו סיפרו של פשע אמתי הקשור גם בגזענות ובחקיקה בעייתית בדרום ארה"ב. הבמאית מספרת את הסיפור בגישה שהיא על פניו הפוכה להתערבות יוצרים וקיבוע הנרטיב עבור הקהל. הסרט לא מורכב מחומרים שצולמו עבורו, אלא כמעט אך ורק מחומרי תיעוד של משטרת פלורידה, כמו שיחות למוקד חירום, צילומים מתא מעצר ובית משפט, ובעיקר מצלמות הגוף של השוטרים שעל פניו לוכדים את הסיפור באופן אובייקטיבי. אולם גנדביר, שהחלה את דרכה בתור עורכת, יודעת כי הנרטיב נקבע במידה רבה בשלב העריכה. לכן השילוב המועט של קטעים שלא בתיווך חומרי המשטרה מדגישים את הצד בו היא נמצאת ביחס לסיפור, ואת המסר שהיא מנסה להעביר.

הסיפור מתרחש בשכונה שלווה למראה במדינת פלורידה, עם שפע של חללים למשחקי ילדים. למן ההתחלה נמסר כי מדובר בסיפור של רצח ובמרכזו דמות שמכנה את עצמה השכנה המושלמת, אולם בפועל היא האויב של ילדי השכונה. סוזן לורינץ היא סוג של נבל אמתי מחומרי מציאות, שכנה המרבה להתקשר למשטרה בטענות כי הילדים חודרים לשטח הפרטי שלה (והיא ככל הנראה טועה להחשיב מדשאה סמוכה כשטח שלה) או מקימים רעש, או מאיימים עליה. זאת בעוד הילדים וההורים שלהם טוענים כי ההפך הוא הנכון.

לורינץ היא אישה מבוגרת שלא אוהבת ילדים, משתמשת לעתים בשפה גזענית ותמיד בשפה מתנשאת, לא מסוגלת לראות את הטעויות שלה ובגדול דמות חריגה. מולה, ה"אויבת" שלה היא איי-ג׳יי אוונס, גרושה אפריקאית-אמריקאית צעירה ואם לארבעה ילדים בגילים שונים, עובדת מקדונלדס שעושה את מירב המאמצים כדי שהילדים שלה יקבלו תנאים טובים עד כמה שניתן, בחינוך וברווחה אישית. למרות שמטבע הדברים ילדים עושים רעש, די ברור מי מהשתיים היא חברותית יותר ושכנה טובה בפועל. ממצב הפתיחה הזה, חלקו הראשון של הסרט נחווה כמו התנגשות צפוייה מראש בדרך לאסון וחציו השני כמותחן בשאלה האם הצדק המשפטי אכן ייעשה.

כל זה עובד היטב, כולל רגעים בהם גם לורינץ מעוררת הזדהות מסוימת. אולם העריכה בהחלט מייצרת התערבות, גם אם בצד שהוא כנראה הצודק יותר במקרה הזה. אפילו אם לורינץ היא נבל של ממש מתוך המציאות, וגם אם לא נעשה שימוש בצילומים שלה במיוחד עבור הסרט אלא רק בחומרי המשטרה, קשה להתנתק מן התחושה כי יש משהו נצלני בדרך בה הסרט חודר לפרטיות שלה. באופן שהשכנים שלה מעולם לא עשו (כנראה), במיוחד ברגעים בהם היא נראית לא כמו פושעת מיזנטרופית שמודעת היטב לנקודת החולשה בחוק, אלא כאישה עם בעיות נפשיות. זה כולל חרדה קשה, מה שהוביל לתפיסה מעוותת של המציאות ולאסון שלא ניתן לדעת עד כמה הוא תוכנן מראש, או היה ניתן למניעה וכיצד.

The Alabama Solution
פתרון של אלבמה

הפתרון של שירות הסטרימינג הטרי HBO מקס: בחיפוש ניתן למצוא את הסרט רק באנגלית, אבל בכתוביות בגוף הסרט מופיע גם השם העברי נטול ה' הידיעה שרשמתי. אם כי הסרט יכול לצוץ גם בעמוד הבית, או בלשונית עם המועמדים האחרים לאוסקר שניתן לצפות בהם שם, החל מן המועמדים המובילים לזכייה בסרט העלילתי ועד למועמדים בקטגוריות התיעודי הקצר.

גם הסרט הזה עוסק בפשע אמתי, ובמקרה זה הפשע הוא בעיקר של אלו שאמורים לשמור על הפושעים במתקני הענישה. במדינת אלבמה, בתי הכלא מצויים בתפוסת יתר של כ-200% מהתכנון, בעוד שצוות הסוהרים הוא שליש מן התקן. דומה כי המדינה לוקחת לתפקיד כל מי שמוכן לבצע את המשימה, אף כי מדובר בתפקיד רגיש. גם לפושעים מגיע יחס של בני אדם ועל פני תלונות האסירים, מרקעים מגוונים ועם מגוון של עבירות שהובילו לכליאתם, הפתרון של רוב הסוהרים הוא אלימות. לעתים בלי הצדקה ואחרי יצירת מצב שמעודד אלימות ועימותים בקרב האסירים.

דו"ח של הממשל הפדרלי, שנכתב במהלך הכהונה הראשונה של טראמפ בבית הלבן, קבע כי מערכת הכלא במדינה לא מתפקדת ויש לבצע רפורמה מקיפה, תוך דרישה שהדבר יעשה בידי הממשל ולא המדינה הדרומית. המושלת הפופולרית של המדינה לא מוכנה לשמוע על כך ומציעה "פתרון של אלבמה", גם אם דומה כי עיקרו העברת האסירים ממספר בתי כלא בגדול בינוני ואכלוס יתר, לשלושה בתי כלא מרכזיים שגם הם יסבלו מאותה הבעיה. בינתיים, מאות אסירים מתים מדי שנה והמדינה לרוב לא מפרסמת את הנסיבות שהובילו למותם.

על הסרט חתומים צמד במאים. המוכר בניהם הוא אנדרו ג'רקי, היוצר של "הג'ינקס", אם כבר מדברים עם פרויקטים של פשע אמיתי. לצידו הבמאית שרלוט קאופמן, שעבדה עימו כמפיקה בפרוייקטים אחרים. יש לה גם קצת רגע בתור שחקנית וזה הפיצ'ר הראשון שלה כבמאית, אם כי לא הדבר הראשון או השני שהיא ביימה. השניים אחראים על אריזת הסרט ולא על כל החומר המצולם בו. שכן, מטבע הדברים, מדינת אלבמה די הגבילה את הגישה של היוצרים לצילום בתוך הכלא. לכן הבמאים יצרו קשר עם אסירים והם מעבירים להם תיעוד שהם צילמו מטלפונים ניידים. על פניו, טלפונים כאלו אסורים במתקני הכליאה. הם מוברחים פנימה בתיווך הסוהרים שזקוקים להשלמת הכנסה, בדומה לסמים. התוצאה היא סרט הומני שמכבד את האסירים השונים ונותן להם לספר את הסיפור שלהם ולתעד את התנאים וגם את האופן בו מקרים לא מתקבלים על הדעת של אלימות שיטתית מסכנת חיים מטויחים, בין היתר דרך איום על האסירים.

באופן לא מפתיע, הרוב המכריע של האסירים הם בני מיעוטים. זה המצב בארה"ב, בטח במדינה דרומית כמו אלבמה, שבאופן היסטורי לא אהבה התערבות פדרלית בנעשה בה, בכל הקשור ליחסים בין גזעיים. כפי שנחשף בסרטים תיעודיים קודמים על הנושא, מצב הכליאה והשיפוט הוא עדיין נושא בעל משמעות גזענית והעסקת אסירים בתנאים שקרובים לעבדות היא חלק מהותי מן הכלכלה בארה"ב. "פתרון של אלבמה" נוגע בנושאים הללו אבל כדרכו של קולנוע הנובע מן המציאות, הדברים לא תמיד נופלים לכאן או לכאן בחלוקה הפשוטה. למעשה, המקרה המרכזי בו הסרט עוסק נוגע לאסיר לבן שהוכה בלי הצדקה בידי סוהר אפריקאי-אמריקאי, ואת היתר הפרטים של הפרשה הספציפית הזו לא אחשוף. הסרט מתפקד היטב הן כתיאור הכלל והן כמותחן משפטי על המקרה הספציפי הזה.

מדובר בסרט בעל חלקים רבים וכמה גיבורים מתוך ומחוץ לכתלי מתקני הכליאה. חלקם ביצעו פשעים חמורים, חלק הסתבכו במקרים כאלו. לכולם מגיע עדיין יחס אנושי ולא נקמה מצד הסוהרים, כל עוד הם פועלים בשירות החוק ולא כסוגרי חשבונות. נושא האלימות בבית מאסר רלוונטי לא רק לאלבמה או ליתר המדינות בארה"ב, ומעורר שאלות על האופן בו מדינה משתמשת בכוח שבידה במקרים בהם קיצור הליכים או מחשבה על האסיר כנחות מובילה לתוצאות קשות. אף כי ייתכן ויש פתרונות, בתוך כל מדינה או מוסד באופן מסוים. לפעמים הפתרונות הללו לא פשוטים, לא כלכליים או לא מספיקים את היצרים של הסוהרים שמוצאים פורקן חוקי לאלימות שבתוכם. אבל "פתרון של אלבמה" אינו רק סרט פוליטי, הוא סרט על בני אדם ומאבקים בנושאים שאולי שווה לנסות לפעמים. מתוך הקבוצה המצומצמת עליה כתבתי בקצרה בפוסט זה, הוא גם הסרט המועדף עליי.