״עוזרת הבית״, סקירה

נהנתי מן הסרט "עוזרת הבית" (The Housemaid) של הבמאי פול פייג. טוב, המשפט הזה לא מדויק, כי נהנתי רק מן החלק האחרון של הסרט. חצי השעה האחרונה, אם להיות נדיב, בפועל קצת פחות. על פניו זה מציב בפני אתגר להסביר מדוע נהנתי רק מן החלק של הסרט שכמעט כל כתיבה עליו תהיה ספוילרים, אבל אנסה לעשות זאת בכל זאת.

הסרט הוא מותחן המבוסס על רב מכר שכתבה פרידה מקפאדן, אותו עיבדה לתסריט רבקה סוננשיין. לספר שפורסם בשנת 2022 כבר יצאו שני המשכים והוא תופעה תרבותית, כך שעיבוד קולנועי היה רק שאלה של זמן. לא קראתי את הספר, אולם עושה רושם כי הוא מסוג הספרים שאנשים נהנים ממנו בשתי דרכים שונות ולא בהכרח סותרות: חלק רואים בו יצירה עמוקה עם ביקורת חברתית נוקבת וקול נשי, חלק רואים בו סוג של גילטי פלז'ר. האתגר הניצב בפני העיבוד הקולנועי הוא פנייה לשני הקהלים הללו במקביל, סרט שהיה גם כיף מטופש וקומי וגם יכלול הפתעות עבור חלק מן הצופים ולא ירדד את המסר החברתי-פוליטי. באופן כללי, מסרים חברתיים עוברים לא פעם טוב יותר מתחת לרדאר בסרטי ז'אנר בצורה טובה יותר מאשר בדרמה רצינית, אבל זה מצריך שליטה בטון של הסרט. ושליטה בטון של הסרט היא אחד מן התפקידים הכי חשובים של הבמאי.

פייג בנה לעצמו קריירה קודם כל בטלוויזיה, כשעבד בסדרות רבות, עם דגש על סדרות קומיות בהן הצליח הן להעביר את ההומור והן לתת מימד רגשי. כאשר עבר לקולנוע, התמחה בקומדיות המדגישות קאסט נשי ("מסיבת רווקות", "מרגלת", "מכסחות השדים"), עד שביים את "בקשה מסתורית", סרט ששווק כ"מהצד האפל של פול פייג". ב-2025 הוא ביים גם המשך לסרט ההוא שיצא ישר באמזון פריים, וגם את "עוזרת הבית", שנראה שמגיע מאותו צד אפל. במקרה שלו, האפלה מסתתרת בקרב בתים של בני המעמד הגבוה והנשים שחיות בהם. פייג נותר במאי שעובד טוב עם שחקניות ויודע לספר בדיחות, כולל כאלו גסות ומטופשת, בתוך עולם אמין. העניין הוא שלוקח לו זמן בסרטים מן הצד האפל שלו להדגיש כי הומור אפל הוא גם חלק בלתי נפרד מן העולם הזה. הוא עושה זאת בצורה נהדרת בחלק האחרון של הסרט.

בסרט של יותר משעתיים, יש גם חלקים בהם הבמאי לא מצליח לעשות זאת. בפתיחה, במשך יותר משעה, הסרט מתקדם בקצב קצת איטי מדי. מילי (סידני סוויני) מגיעה לראיון עבודה כעוזרת בית אצל משפחה עשירה. זהו סיכוי קלוש: קורות החיים שלה וההמלצות הן זיוף שקל לעלות עליו, ובעלת הבית, נינה (אמנדה סייפריד) נראית חביבה אך חכמה מספיק על מנת לעלות על השקרים. מילי ממש זקוקה למשרה, בתור מי שחיה ברכב שלה ונמצאת בסכנה לשוב לכלא אם תפר את תנאי השחרור שלה. אולם באורח פלא, מילי משיגה את העבודה ועוברת לחיות בעליית הגג בבית אותו חולקת נינה עם בעלה אנדרו (ברנדון סקלנאר) ובתה סיסי (אינדיאנה אל), ילדה בשנים המוקדמות של בית הספר היסודי. בבית עובד גם גנן מוזר בשם אנזו (מיקלה מורונה) שלא מדבר אבל נראה שהוא לא מרוצה מן הנוכחות של מילי. מדי פעם מגיעות לבקר אמהות אחרות של ילדים בכיתה של סיסי, או האמא של אנדרו, אוולין (אליזבת' פרקינס).

בחלק הראשון, הנוכחות של אוולין בעיקר עוזרת לבסס כי הסרט מכוון תמיד גם לקאמפ. ההופעה של פרקינס היא קאמפ בטריטוריות של נורמה דזמונד למן ההתחלה. לעומתה, מה שהשחקניות האחרות עושות בכוונה מתעתע בחלק הראשון של הסרט והן מבצעות זאת היטב. סוויני היא, בניגוד למה שרבים חושבים, שחקנית טובה שיודעת לבחור תפקידים שמתאימים לה ויוצרים גוף עבודה שמתכתב עם העיסוק החוץ-קולנועי בגוף שלה, עיסוק שגם אותו היא מכתיבה. סייפריד היא אחת מן השחקניות הכי מוכשרות בהוליווד וזה הופך לברור יותר בשנים האחרונות, בהן כבר לא מנסים לבנות אותה כשחקנית המובילה סרטים רומנטיים. היכולות שלה מגוונות יותר והסרט הזה מדגים אותן. אם כי בחלק הראשון, שתי השחקניות הראשיות קצת הולכות לאיבוד, כמו הסרט כולו, בין הקאמפ אותו הזכרתי לניסיון לדרמה גותית מעוצבת היטב. כמו בסרטי "בקשה מסתורית", זהו טון פייג לא מצליח ליצור עד הסוף.

לא עוזר לו גם ליהוק גברי פחות יעיל מן הליהוק הנשי. סקלנאר לא מספיק כריזמנטי או מסתורי כפי שהתפקיד דורש ממנו ודומה כי הנוכחות של מורונה בסרט היא בעיקר על מנת שהקהל ינסה להיזכר מאיפה הוא מוכר לו (מסרטי ״365 ימים״ בנטפליקס). לא ממש ניתנת לו הזדמנות לשחק, גם בשלב בו הדמות שלו קשורה לפיתולי העלילה. הקשר לסרטים מהם מורונה מגיע נראה בבירור בחלק השני של הסרט הנוכחי, בו הוא הופך ממותחן לא-בדיוק-פסיכולוגי למותחן אירוטי. מבין כל הצדדים האפלים והמוארים באישיות של פייג כבמאי, אירוטיקה היא הצד הכי פחות מוצלח. בארה"ב חלק מן ההקרנות בסרט מלוות בצפייה אירונית הלועגת ליצירה, ואני סבור כי צפייה כזו רוב הזמן מפספסת את הטון הקאמפי/קומי המכוון מאוד של הסרט. אולם לא בסצנות המין, שפשוט נראות תלושות ולא קשורות לתקופה בה אנו צופים בסרט. גם אם לא ניתן להגיד כי יש בהן מימד ארוטי שעובד, כי בכל זאת סוויני מצולמת שם וגוף יפה הוא גם הדבר העיקרי שסקלנאר מביא לסרט.

ואז כאמור מגיע החלק האחרון. יש בו תפניות בעלילה, אבל הן לדעתי לא העיקר, אולי כי הן לא הפתעות של ממש. בחלק האחרון הסאטירה החברתית על מעמדות בחברה, וגם בתוך המשפחה ובמערכות יחסים, משתלבת היטב בהופעה של השחקניות ובקצב שהופך דינמי יותר. בין היתר כי אחרי רמיזות עמומות ומוזרות לפרקים, הסרט פשוט מספר את הסודות שלו ונהנה להיות וולגרי ושנון במידה, בעודו עושה זאת. עבורי זה עבד בעיקר בתור קומדיה, אבל לא הייתי מבטל את המימד ברגשי והמלהיב שיש בסוג הספציפי של הנרטיב בו הסרט בסופו של דבר פוסע. זה לא מקרה של סוף טוב הכל טוב עבורי, כי יש בסרט יותר מדי חלקים שלא עובדים, אבל זהו בכל זאת מסע מספק בדרכו. אולי כזה שלקח את הזמן שלו, ובטח לא סרט גדול שחייבים לראות, אבל כאמור מהתחלה – נהנתי.