פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 38: שנת 1993

למרות שהניינטיז לא נחשבות לעשור שיא מבחינת איכות או קאנוניות המועמדים של פרס האוסקר הבינלאומי, בטח ביחס לעשורים אחרים, הן בהחלט משמעותיות בהקשר להתעצבות הפרס הספציפי הזה. אולי אפילו יותר מכל אחת אחרת שקדמה לה.
מכיוון שהאקדמיה הייתה אמריקאית באופן די מוחלט באותן שנים (בשונה מהאלף החדש, אז פתחה את שעריה ליוצרים מכל העולם) מעניין להתבונן בבחירות שלה לפרס הבינלאומי בזמן שהוליווד חוגגת את מה שלימים יראה כמו שיאה, או לפחות תור הזהב האחרון שלה: התוצרת שלה היא הנחשבת ביותר בעולם, שיטת הכוכבים שולטת בקופות הכרטיסים, ושובם של הדמוקרטים לבית הלבן בניצוחו של מאהב הליברלים ביל קלינטון, הפכו את התקופה למופלאה ואוטופית למדי.
בחזית הבינלאומית כבר ראינו איך דברים מתחילים להשתנות. ב-1992 לראשונה ולאחרונה בתולדות הקטגוריה סרט נפסל על בסיס תקנוני לאחר שקיבל מועמדות (האקדמיה החליטה שהמדינה המגישה, אורוגוואי, איננה מעורבת מספיק בהפקת הנציג שלה); וב-1993 קרה עוד משהו שלא נראה לפני כן – אנחנו כבר בשנה ה-38 של הפרס, וזו הפעם הראשונה בה אירופה נמצאת בנחיתות מספרית, אחת מהשנים הבודדות בתולדות הקטגוריה עד ימינו אנו בה זה התקיים.

עד כה אירופה הכילה לפחות שלושה מועמדים מתוך החמישייה, ולא פעם ולא פעמיים מילאה את הקטגוריה כולה. בטקס ה-66 לראשונה ולאחרונה, נראתה שליטה מזרח-אסייתית בקטגוריה: וייטנאם, טייוואן והונג קונג הצטופפו להן בחמישייה, מאפשרות מקום רק לספרד ובריטניה לייצג את אירופה. עם זאת, כשזה הגיע לקו הסיום, האקדמיה הלכה על המוכר והבטוח, מעניקה את הפרס לאחת האירופאיות. האם בצדק או לא? אספר לכם ממש עוד רגע.
העולם יצטרך לחכות שבע שנים נוספות כדי לראות את הזוכה האסייתי הראשון. רמז לבאות: הבמאי של הזוכה ההיסטורי של מזרח אסיה היה אחד המועמדים של השנה לה התכנסנו כעת.

המדינות שהגישו נציגות ב-1993 אך לא נכללו במועמדויות היו אוסטריה, איטליה, איסלנד, ארגנטינה, בולגריה, בלגיה, גרמניה, דנמרק (עם סרטו של אנדרס רפן, אבא של), הודו, הולנד, הונגריה, טורקיה, יפן ("מאדאדיו" של קוראסווה), מקסיקו ("קרונוס" של דל טורו), נורבגיה, סין, סלובניה, סלובקיה, פולין, פורטוגל, פינלנד, פרו, צ'ילה, צרפת, קנדה, קרואטיה, רומניה, שוודיה ושווייץ. ישראל שלחה את זוכה האופיר "נקמתו של איציק פינקלשטיין". חלום שלי להיות בהקרנת האקדמיה שלו.

הטקס ה-66 הוא כמובן האוסקר המיתולוגי של סטיבן ספילברג, שסחף את השנה בקטע חריג עם "רשימת שינדלר" ו"פארק היורה". זו גם שנה יוצאת דופן בהקשר הלהטב"קי עם שתי הזכיות של "פילדלפיה" (שחקן ראשי לטום הנקס ולשיר המקורי של ברוס ספרינגסטין). זה גם הדהד לקטגוריה בה אנחנו מתרכזים, עם שני סרטים במרכזם דמות ראשית של גיי ועוד אחד עם דמות משנה בולטת. היו ימים.

בריטניה – "הד ווין"

המועמדים

בריטניה – "הד ווין" (Hedd Wyn)

באופן צפוי להדהים, המועמדות הבריטית הזו ייצרה לא מעט פרובוקציות וטענות ב-1993. נתחיל בכך שידוע לכולנו מהי השפה הרשמית של הממלכה המאוחדת, ולכן הנוכחות שלה בפרס שאז נקרא "הסרט הטוב ביותר בשפה זרה" הוא מעט מוזר, בטח בהתחשב בכך שבריטניה הפכה ליצרנית סרטי אוסקר עצומים כבר מאז שנות הארבעים. אבל כמובן שבריטניה לא הייתה מועמדת על סרט באנגלית, אלא דובר וולשית, וגם פה נכנס דיון פוליטי שלם על ניכוס תרבותי כשבעצם בריטניה מועמדת על יצירה קלטית, במקום, נגיד, ויילס.

זאת הייתה הפעם השנייה בה בריטניה מנסה את מזלה בקטגוריה הבינלאומית, אחרי ההפקה הסובייטית-בריטית "אבוד בסיביר" ב-1991. "הד ווין" ("שלום מבורך" בוולשית) הוא סרטו של פול טרנר על פי תסריט מאת אלן לוויד, המבוסס על סיפור אמיתי מימי מלחמת העולם השנייה. גיבור הסרט הוא אליס האמפרי אוונס (הוו גארמון), צעיר רגיש ורומנטיקן שחולם להיות משורר לאומי. כאשר בריטניה מכריזה מלחמה על גרמניה ב-1914 הוא רואה כיצד העולם סביבו משתנה, אבל מסרב להיות חלק מהקרבות. לאחר שאחיו מתגייס, אליס מבין שהוא חייב לצאת לשרת את מדינתו, גם אם אהובתו מנסה למנוע ממנו זאת.
אני אסגיר את הסוף כי כנראה שלא תראו את הסרט הזה לעולם, אבל אם תכננתם אתם מוזמנים לקפוץ קדימה – אליס יוצא למלחמה ושם מוצא את מותו. כאשר מגיעות הידיעות האיומות למשפחתו, מתקבל גם מכתב המבשר כי אליס זכה בתחרות השירה הלאומית, הדבר אליו פילל כל חייו הקצרים.

הונג קונג – "שלום לפילגש" (Farewell My Concubine)

על אף מועמדותה ב-1991 ("הפנסים האדומים"), הונג קונג לא שלחה נציגות לאוסקר שנה לאחר מכן. ב-1993 שבה בכוחות מחודשים עם זוכה דקל הזהב של אותה שנה (בזכייה משותפת עם המועמד ההיסטורי לפרס הסרט, "הפסנתר"), ובכיכובה של אותה השחקנית הראשית ממועמדותה הקודמת.
גם הסרט הזה יצר כמה פרובוקציות בינלאומיות, בעיקר מטעם הממשלה הסינית שלא השתגעה על התמות הלהט"בקיות שלו יחד עם המוטיבים הפוליטיים, גורל הדמויות וההתמודדות שלו עם ההיסטוריה.

"שלום לפילגש", הפקה סינית-הונג קונגית-דרום קוריאנית, היא דרמה היסטורית מפוארת ועמוסה שביים צ'ן קייג', אז בן 41, המבוססת על ספרה של לי-פי הואה. הסרט מתרחש באמצע המאה העשרים בסין, ומלווה במשך עשורים שלוש דמויות שחוות את התמורות הרבות של המדינה. אלו הם דוזי (לזלי צ'נג) שבצעירותו ננטש על ידי אמו והפך להיות שחקן וזמר אופרה המתמחה בדמויות הנשיות שעל הבמה, שאושיטו (ז'אנג פנגיי) בן גילו של דוזי שמוצא תהילה גם הוא כזמר אופרה, וז'ושיאן (גונג לי) אהובתו של שאושיטו. אני אפילו לא אתחיל לפרט על מהלכי העלילה הרבים המתפרשים על פני כמעט שלוש שעות, אבל חכו רגע לחלק הבא של הפרק כי דברים להגיד על הסרט הזה יש לי לא מעט.

"שלום לפילגש" הגיע לאוסקר לא רק עם דקל הזהב (הזוכה הראשון דובר סינית), אלא גם עם גלובוס הזהב, פרס מבקרי לוס אנג'לס, ה-NBR, שני פרסי של מבקרי ניו יורק (סרט זר ושחקנית משנה), ועוד אזכורים רבים במהלך העונה.
את הסרט רכשה והפיצה מיראמקס של הארווי וויינשטין. אולי זו אחת הסיבות שהוא גם הסרט היחיד שאינו דובר אנגלית שנכנס ללוח המועמדויות הכללי עם נוכחות בפרס הצילום. אסגיר קצת מההמשך – הגיע לו הרבה יותר.

וייטנאם – "ניחוח הפפאיה הירוקה" (The Scent of Green Papaya)

הערבול המדיני המשיך גם עם הנציגות הווייטנאמית, סרט שהוא בראש ובראשונה הפקה צרפתית (שאף צולמה בצרפת) אבל נשלח מטעם וייטנאם בעיקר על בסיס זהות הבמאי טראן אן הונג, שלושים שנה לפני שניסה לייצג את צרפת בתוצאות הפוכות ("הקדירה").
"ניחוח הפפאיה הירוקה" גם הוא נחשף בפסטיבל קאן של 1993 ספציפית במסגרת מבט מסוים, וסיים את הסיבוב בריביירה עם פרס מצלמת הזהב לסרט ביכורים. כך הפך טראן לאחד הבודדים שהיה מועמד לאוסקר הבינלאומי בזכות סרטו הראשון. זו הנציגות הראשונה ששלחה המדינה לאוסקר (כנראה התעכבה עם זה בגלל חשבון פתוח עם ארה"ב מסיבות מוצדקות להפליא), ונכון ל-2025 זו עדיין המועמדות היחידה שלה.

האמת היא שהמועמדות הזו היא אחת מיוצאות הדופן ביותר נכון לנקודה הזו של פרס הסרט הבינלאומי. באמת שלא ראינו הרבה כאלה במרוצת השנים. לא רק הזהות המזרח-אסייתית של הסרט מבליטה אותו, אלא גם הקצב והעלילה. אצטרך ללכת עד תחילת שנות השמונים למצוא משהו שאפילו דומה ל"ניחוח הפפאיה הירוקה", וגם זה יהיה בכוח ("התוודעות", "שלושה אחים").
סרטו של טראן נפתח בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים, כאשר ילדה קטנה מגיעה להיות משרתת של משפחה עשירה בסייגון. בשנים שחולפות היא הופכת להיות חלק מהמשפחה, על אף הפערים המעמדיים, וגם השינויים הכלכליים שפוקדים את הבית משנים את מיקומה בהיררכיה.
זה באמת לא סרט של הרבה סיפור, אז אין כל כך מה לפרט בהקשר הזה. זו פשוט יצירה שצריך לראות ולנשום אותו עמוק פנימה. לא משהו שאנחנו נתקלים בו יותר מדי בפרויקט הזה.

וייטנאם – "ניחוח הפפאיה הירוקה"

טייוואן – "מסיבת נישואים" (The Wedding Banquet)

באיזשהו מקום, כל הפרויקט הזה התחיל בגלל "מסיבת נישואים", אספר לכם כאן ועכשיו. זה היה איפשהו בספטמבר 2024, כשהלכתי להקרנת הסרט הזה בסינמטק ירושלים, בדיוק כשחיפשתי איזשהו פרויקט לתרום לסריטה. במהלך הצפייה התחלתי להריץ בראש מחשבות שקשורות לאוסקר סרט הבינלאומי הטוב ביותר, חשבתי להתמקד בשנים ספציפיות או במדינות מסוימות, כשתוך כדי עלה לי הרעיון ללכת על כל הקופה – לכתוב על כל המועמדים והזוכים מההתחלה. ארבעה ימים אחר כך צפיתי ב"הנבל הבורמזי", "הקפטן מקופניק" ו"ג'רווייז", והשקתי את הפרק הראשון. אז תודה על זה, סינמטק ירושלים.

טייוואן הגישה נציג לאוסקר לראשונה ב-1957 אבל רק מתחילת שנות השמונים שלחה מתמודד באופן קבוע. עד כה (2025) היא הייתה מועמדת שלוש פעמים, כולן בזכות אותו במאי, וכמובן שעשתה היסטוריה בשנת 2000 אבל יש לנו זמן עד אז.
מה שעוד יוצא דופן ב"מסיבת נישואים" הוא שארה"ב גם חתומה עליו, ובכל זאת הצליח לקבל כשירות לקטגוריה. הוא אפילו מתרחש כולו בארה"ב, מה שהופך אותו בסך הכול לסרט השני בתולדות הפרס שעלילתו בארה"ב, אחרי "הארץ החדשה" השוודי ב-1972.
הבולטות שלו לא נגמרת בזה – "מסיבת נישואים" הוא אחת הקומדיות הבודדות שהיו מועמדות לאוסקר הבינלאומי, ואחת ממעטות שגיבורן הבלעדי הוא דמות להטב"קית. עד כה היו לנו בסך הכול את "לשכוח את ונציה" (איטליה 1979), "יום מיוחד" (איטליה 1977) ו"גברתי היקרה" (ספרד 1972). כולן כמובן הפסידו. נצטרך לחכות עוד 24 שנים, ל-2017, כדי לראות זוכה פרס הסרט הבינלאומי שעוסק בלעדית בדמות על הקשת הגאה.

"מסיבת נישואים" הוא סרטו השני של אנג לי (שבעצמו יהיה שיאן אוסקר מעניין בעתיד), אותו כתב יחד עם ניל פאנג וג'יימס שיימוס (משתף פעולה כמעט קבוע עם לי בהמשך). הוא עוסק בגאו, מהגר טייוואני צעיר שחי עם בן זוגו האמריקאי סימון, וחלק משמעותי מזמנו הפנוי הוא מעביר בלנסות להדוף את ניסיונות השידוך של הוריו שעוד נמצאים בטייוואן, מודאגים מהרווקות המאוחרת של בנם. כדי להרגיע אותם, גאו מחליט להתחתן עם וויי-וויי, אמנית טייוואנית צעירה וענייה שמחפשת גרין קארד, אבל המצב תופס תפנית בעייתית כאשר הוריו מחליטים להגיע לחתונה. וויי-וויי צריכה לעבור לבית של סימון וגאו, והם צריכים לטשטש כל זהות גאה בחייהם עד שיוכלו לשלוח את המשפחה חזרה למולדתם. באופן טבעי, קל זה לא יהיה.
"מסיבת נישואים" היה לאחד הסרטים המדוברים של 1993, עם ביקורות מהללות ופרס דב הזהב של פסטיבל ברלין (בתיקו עם "האישה שיצרה שמן שומשום". מעניין שגם ברלין וגם קאן הסתיימו בתיקו באותה השנה). בחלוף השנים הסרט זכה גם לעיבוד בימתי, וגם לרימייק ב-2025.

הזוכה

ספרד – "הפיתוי היפה ביותר של חיי" (Belle Époque)

11 שנים לאחר שזכתה באוסקר על "להתחיל בשנית" הבלתי נסלח, חזרה ספרד לדוכן המנצחים, מצטרפת לקבוצת עילית של שבע מדינות להן יותר מאוסקר בינלאומי אחד בנקודת הזמן הנוכחית (איטליה, צרפת, רוסיה, שווייץ, דנמרק, שוודיה, צ'כוסלובקיה). זה התרחש בזכות סרטו של פרננדו טרואבה, גם הוא חלק מתוכניית פסטיבל ברלין למיטב ידיעתי.
זוהי דרמה קומית נוסטלגית המתרחשת בספרד של תחילת שנות השלושים. פרננדו הצעיר עורק מהצבא ומוצא את עצמו בחוותו רחבת הידיים של מאנולו, לו ארבע בנות: קלרה האלמנה, ויולטה הלסבית אבל לא מדברים על זה, רוסיו השאפתנית ולוז התמימה. מוקסם מהן לחלוטין, פרננדו מחליט להפסיק ולברוח ולהשתקע במקום, מוצא את עצמו מעורב באופן שונה (אבל לא יותר מדי) עם כל אחת מהאחיות.

את פרננדו גילם חורחה סנצ'ז שממשיך להיות שחקן עסוק עד היום. שאר הקאסט כולל את מאריבל ורדו המוכרת לנו מ"ואת אמא שלך גם", "המבוך של פאן" ו"הפלאש" אם מישהו ראה, פרננדו פרנן גומז ("לשון הפרפר"), ובהופעת בכורה – גם בפרויקט הזה וגם בקולנוע באופן כללי – שחקנית ספרדייה בת 19 העונה לשם פנלופה קרוז. הישארו בסביבה עוד כמה פרקים בודדים, ותראו אותה מככבת בעוד זוכה גדול מטעם ספרד. ממש עוד מעט אנחנו שם. ואם כבר רמז לאלמודובר והקשר הפנלופי, את הזוכה הזה צילם חוזה לואיז אלקיין, שחתום על "אמהות מקבילות", "כאב ותהילה", "לחזור" ועוד ועוד.

ספרד – "הפיתוי הכי יפה של חיי"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

אירוע כמו זה של 1993 לא היה לנו המון זמן בפרויקט, משהו כמו עשרה פרקים לכל הפחות, אז אני חושב שראוי להתחיל עם ההכרזה הבאה: "שלום לפילגש", נציג הונג קונג, הוא בעיני אחת מיצירות המופת הגדולות של המאה העשרים. הסרט הזה הוא צפיית חובה בעיני, ניצחון קולנועי מרהיב בתחומי ההפקה, הנראטיב והמשחק, כזה שצריך להיחגג כאחד הסרטים הגדולים הטובים ביותר אי פעם, ומצער למדי שהוא מעט נשכח עם השנים.
מעבר לכך שהוא ויזואלית ואודיופונית לא הגיוני, השילוב הנראטיבי בין הפרטי והפוליטי הוא כזה שמעטים הצליחו כמוהו לפניו ואחריו. זה מסע מפואר מתחילתו ועד סופו, והופעות המשחק של לזלי צ'ונג וגונג לי הן בלתי נשכחות. לכן, בזמן שמשמח למדי שהוא גם השתחל לפרס הצילום, הוא לגמרי היה צריך להשתלב בפרסי עיצוב התלבושות, העיצוב האומנותי, האיפור, השחקן הראשי, שחקנית המשנה, הבימוי והסרט לכל הפחות. 1993 הייתה שנה מצוינת באוסקר, וקשה לבוא בטענות לבחירות האקדמיה, אבל עדיין "שלום לפילגש" הוא בחזקת מעידה של המצביעים.
בהתחשב בכמות הפרסים שצבר והביקורות שקיבל, נראה שלפחות על הנייר "שלום לפילגש" היה אמור להיות הזוכה הקל, או לפחות כזה שיעקוף בקלות את הדרמה הקומית הספרדית נטולת התהילה. זה כידוע לא מה שקרה, והאמת היא שאין הרבה הפתעות לגבי מה הביא לכך.

שלושת הסרטים האסייתים של 1993 היו בפער מהוללים ומעוטרים יותר ממתחריהם האירופאים, אבל זה לא בהכרח מה שמביא את הזהב בסופו של דבר. ראינו את זה עשרות פעמים לפני כן. תוצאות האמת, אני מאמין, היו מכיוון שבכל זאת הייתה – וכנראה עדיין ישנה – פחות סובלנות לסרטים אסייתים באוסקר. לראייה, בכל שנות הקטגוריה זכו רק ארבעה נציגים ממזרח אסיה במסגרת התחרותית (טייוואן, דרום קוריאה ויפן פעמיים). אם תוסיפו לכך ששניים מהנציגים האסייתים של 1993 היו בעלי זהות להטב"קית, והשלישי הוא סרט קטנטן מבחינת הסיפור שלו, די ברור למה הם במינימום ביטלו אחד את השני, אם בכלל היה להם סיכוי מלכתחילה.
האמת המתסכלת היא שכל אחד מהם היה זוכה נפלא בפני עצמו. על "שלום לפילגש" כבר התבטאתי בהתלהבות – המועמד הבינלאומי הכי טוב שראיתי מאז "סוד הקסם הבורגני" ב-1972 – אבל גם "ניחוח הפפאיה הירוקה" ו"מסיבת נישואים" מתבצרים גבוה ברשימת סרטי הקטגוריה לדורותיה.
מבין השניים, זה של וייטנאם וזה של טייוואן, אני נוטה יותר לכיוון הראשון. "מסיבת נישואים" סרט נהדר, והנוכחות שלו במסורת הסרטים הגאים ובמיוחד ההקפצה שעשה לקריירה של אנג לי (זה הסרט שהעניק לו את "על תבונה ורגישות"), הופכת אותו לראוי במיוחד. עם זאת, הסרט הווייטנאמי-צרפתי של טראן מרגיש הרבה יותר מיוחד ומאתגר. זה קולנוע שכמעט אף פעם לא נחגג במסגרות מיינסטרים כמו האוסקר, אבל גם בפני עצמו הוא כזה שראוי לכל השבחים והפרסים.

מי שבעיני נמצא במקום הרביעי – בפער משלושת האסייתים – הוא מועמד אנגליה הראשון "הד ווין", הכי דרמה קלאסית של האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר. זה בכל אספקט סרט יציב, אבל גם מאוד נשכח וחסר את הייחוד שייתן לו את האדג' להתבלט מעל השאר. מאוד מובן מדוע המצביעים נטו לכיוונו, הוא בהחלט עשוי היטב והמסר שלו חשוב, אבל זה בעיקר מרגיש כמו הסרט של הגווארדיה המבוגרת יותר, אלו שאוהבים את הסרטים שלהם מצפוניים, היסטוריים, נטולי סאבטקסט ויפים למראה.
אמנם מעט מאוד מהנציגים של 1993 זכו לתהודה בדברי ימי הקולנוע, כך שאין באמת קייס זועם נגד "הד ווין", אבל מועמדות ראשונה לגיירמו דל טורו על סרט הקאלט שלו "קרונוס" או עוד מועמדות לקוראסווה כנראה היו נתפסות טוב ביותר בראייה היסטורית.

הונג קונג – "שלום לפילגש"

וכך, שוב, אני צריך לקחת על עצמי את העמדה הטרחנית ובפעם המי יודע כמה (סתם. אני יודע. זו הפעם ה-14) להתלונן על הנציגות הספרדית.
זו כבר בדיחה בשלב הזה, איך המדינה האהובה ויצרנית הקולנוע המוערכת שוב ושוב משתלבת בקטגוריה הזו עם המועמד החלש ביותר. החדשות הטובות הפעם הן ש"הפיתוי היפה ביותר של חיי" הוא הנציג הטוב ביותר שלה מזה ארבעה עשורים. החדשות הרעות הן שהרף שקבעה ספרד מאוד מאוד נמוך.
האמת היא שכסרט "הפיתוי היפה ביותר של חיי" די בסדר. הוא עשוי באופן סביר, המהלכים די ברורים ומובנים, הוא נאה לעין, ובגדול מצליח במה שהוא מנסה לעשות. יש רק שני דברים שהופכים את כל העניין הזה לבעיה: 1) העובדה שהוא זכה אל מול שלושה סרטים אסייתים שנחשבים כפסגה קולנועית אז כמו היום בזמן שהזוכה הספרדי נתפס כפיסת נוסטלגיה ולא הרבה יותר מזה, ו-2) הזמן שחלף מאז 1993. כי מה אגיד לכם, לראות את הסרט הזה בעיניים של השיח העכשווי זו חוויה לא נעימה בלשון המעטה.

הנה מה שקורה ב"הפיתוי היפה ביותר של חיי" בפריזמה של פוליטיקת זהויות: בחור, די למל"ם, שום דבר מיוחד אצלו, מגיע למקום חדש ושם פוגש ארבע אחיות. הוא מתאהב באחת ומכריז על כך פומבית אבל היא לא בקטע שלו, ואז מחליט שהוא מאוהב באחרת אבל היא בקטע של בנות אז סוג של מנצלת אותו בזמן שהוא מחופש למשרתת, ואז הוא מנסה עם השלישית וזה גם לא הולך. אחרי שכל האופציות האחרות התישו את עצמן, הוא נזכר שהצעירה ביותר מאוהבת בו כל הזמן הזה, ומשתכנע שהוא בעצם אהב אותה יותר מכולן (אחרי ששכב עם שלוש האחיות שלה, כן?). היא כמובן נלהבת, נעתרת, בוכה קצת, ומפה לשם סקס ליד הנחל וחתונה.
מה שמעניין הוא שמסגרת עלילתית פחות או יותר זהה לזו הייתה גם של מועמד אחר בקטגוריה הזו, "העלמות מווילקו" הפולני של 1979, ואפילו אז טיפלו בזה הרבה יותר טוב.

בשנות התשעים זה עבר בסדר. עכשיו זה לכל הפחות זוועה. מנקודת המבט של האחות הצעירה, היא רואה איך בחור שבו היא מאוהבת משגל את שלוש האחיות שלה, כולן הודפות אותו, ואז הוא בא אליה ואומר לה – וואו, רק עכשיו הבנתי שזאת היית את כל הזמן. כי כאילו קיבלתי שלוש דחיות רצופות ואת בכל זאת נראית כמו פנלופה קרוז אז נראה לי נלך על זה. והיא, כי אף אחד לא ידע לכתוב נשים בניינטיז, פשוט הכי מאושרת על זה שהוא סוף סוף התאפס על עצמו. כל המערכה האחרונה זה גאזלייט, ולי ספציפית הייתה בחילה.

לשמחתי גדלנו מאז ש"הפיתוי היפה ביותר של חיי" זכה באוסקר (מעניין כמה מופעי קרינג' כאלה עוד מחכים לי), ובאמת שאין מה ליפול על סרט שנעשה בתקופה כל כך נושנה מבחינת שיח הזהויות. אבל בין אם מסתכלים על הזוכה כיצירה שעומדת בפני עצמה, ובין אם משלבים אותה כחלק מתחרות ספציפית, זה לא עובר סבבה בכלל, יהיו הנסיבות המקלות אשר יהיו. זאת בעיני הפעם הראשונה בתולדות הקטגוריה שהסרט הכי חלש מבין כל החמישייה זכה. ברור שספרד היא זו שתבצע את זה. יש עוד שתי מועמדויות וזכייה אחת לספרד בהמשך הניינטיז, וכבר עכשיו אין לי כוח.

אם לחזור לחדשות החיוביות, 1993 המשיכה קו לא רע של העשור. 1990 הייתה מעולה, 1991 סבבה ברובה, ו-1992 נפילה קשה. 1993 הקפיצה את הרמה שוב, ואני איכשהו אופטימי גם לגבי זו הבאה – השנה בה אנג לי הפך להיות אחד הבודדים שמועמדים שנתיים רצוף, רוסיה חזרה בפעם האחרונה כמנצחת, ושתי מדינות קיבלו את רגע התהילה האוסקרי הראשון שלהן.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1993:
צרפת – 28 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 24 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 15 (מתוכן 2 זכיות)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 10 (מתוכן זכייה אחת)
רוסיה / ברית המועצות – 10 (מתוכן 3 זכיות)
שוודיה – 10 (מתוכן 3 זכיות)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
דנמרק – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
יוון – 4
מקסיקו – 4
ארגנטינה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
בלגיה – 3
הולנד – 3 (מתוכן זכייה אחת)
אלג'יר – 2 (מתוכן זכייה אחת)
הודו – 2
הונג קונג – 2
נורבגיה – 2
קנדה – 2
איסלנד – 1
אוסטריה – 1
בריטניה – 1
ברזיל – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
טייוואן – 1
ניקרגואה – 1
סין – 1
פורטו ריקו – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989
1990, 1991, 1992