סרטים נגד טילים: המלצות צפייה מאתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים

נכון לרגע כתיבת שורות אלו, הצפי לסיום המלחמה נראה רחוק ודומה כי הסטרימינג הוא הדרך העיקרית לצורך סרטים כהסחת דעת. משמע, אותו מצב שאורון כתב עליו בשבוע שעבר בפוסט על השירות "לב בבית" של קולנוע לב. הפעם, אני אכתוב בקצרה על אתר נוסף בו אפשר לבלות שעות/עד קץ הימים בצפייה בסרטים, עם סדר גודל של כותרים שדומה שהוא לא פחות גדול מכל שירות סטרימינג בינלאומי. רק שהוא מורכב אך ורק מסרטים ישראלים, בהיותו ארכיון סרטים הישראלי של סינמטק ירושלים, מפעל מבורך של שימור והנחלת ידע שאתר האינטרנט הוא רק חלק מן הפעילות החשובה שלו. אבל זה החלק הנגיש והעשיר בימים אלו.

בעבר, הכניסה לאתר כללה חלוקה לשתי קטגוריות: מבט היסטורי ואמנותי, כלומר חומרי ארכיון מפעם שמורכבים מדיווחי חדשות, סרטים ביתיים וארכיונים אישיים שנגדמו על השנים הראשונות של המדינה (בעיקר); לצד זאת סרטי קולנוע "אמנותיים", שזה בפועל הקולנוע שהופק בארץ – סרטים עלילתיים באורך מלא, סרטים תיעודיים, סרטים קצרים לרבות סרטי סטודנטים. כיום החלוקה באתר מגוונת יותר שכן ההגדרות בכל מקרה כוללת לא מעט מקרי גבול.

בכל חלוקה או הגדרה, באמת שניתן לצלול במשך שעות באתר הארכיון הן באיתור של חומרים נדירים בהקשרים שונים והן בצפייה בסרטים ישראלים מוכרים או נדירים שזהו המקום הטוב ביותר למצוא אותם. בניכוי סרטים חדשים יחסית, אתר הארכיון המקום הראשון לפנות אליו אם רוצים למצוא סרט ישראלי כלשהו. רוב הסרטים המסחריים באתר זמינים להשכרה בתשלום. אין באתר כל סרט שתחפשו, אבל יש רבים: קלאסיקות ששברו קופות בארץ, חביבי הביקורת, או קוריוזים ביזאריים שהופקו כאן. אחרי לבטים ראיתי שאין אפשרות לסקור את רוב הדברים המומלצים שזמינים באתר הארכיון, פשוט כי יש יותר מדי.

יש טעם חלקי בלבד באוצרות אישית באתר, שכן הוא מציע כמה מסלולים כאלו תחת הלשונית "בחירת העורכים". למעשה, היא מציעה סדרה של מאמרים מלווים בקטעי סרטים, כאשר את הסרטים המלאים ניתן למצוא באתר, לאחר הקריאה. בין היתר אפשר לראות את הקריאה של ניר פרבר בסרטי ג'ורג' עובדיה, לקרוא את ליאור דיין מפרק את הדימוי הקולנועי והיצירה של אביו אסי דיין, את אסנת טרבלסי על סרטי אבי מוגרבי, את יעל שוב על דמות החיילת בקולנוע הישראלי, ואת אמיר י. וולף על הקולנוע הישראלי של שנות השישים. אמיר קמינר תרם מספר מאמרים, על הקולנוע של ראשית שנות התשעים והבמאים עמוס גיתאי ועמוס גוטמן. זוהי סקירה חלקית בהחלט של המאמרים, שכל אחד מהם מוביל להרבה אופציות לצפייה, כולל רבים שלא סקרתי, הפותחים שער לקריאה היסטורית אחרת.

כאמור, יש הרבה אופציות בתשלום צנוע וגם הרבה סרטים בחינם ולעתים קשה לדעת איך לנווט בשפה של האתר, למרות שהצוות שלו כן מעדכן אותו בהתאם לרוח הימים, עם קישורים לסרטים מן העבר השופכים אור מפתיע על אירועים אקטואליים. מבין מכלול הסרטים בחינם, בחרתי חמש אופציות בולטות לטובת המלצה, כרגע או בכלל.

בגלל המלחמה ההיא

סרטה של אורנה בן דור מתאר את יהודה פוליקר ויעקב גלעד במהלך הקלטת האלבום הקלסי "אפר ואבק", סביב העיסוק בנושא החיים כבני הדור השני לשואה שעולה באלבום. משמע, שילוב של סרט תיעודי על רוק וסרט על זיכרון השואה שבדרך פלא, מרגיש בועט, מרגש ומכבד לאורך כל הדרך. בעיניי זהו אחד מן הסרטים הכי טובים שהופקו בארץ, מכל סוג. בעיקר באופן בו הקשבה לדמויות יכולה להיות מלווה כמבט יצירתי על החיים שלהם והסביבה בה הם פועלים.

סרטי עמוס גוטמן

רוב היצירה של הבמאי פורץ הגבולות זמינה לצפייה באתר, כאשר "חסד מופלא" עליו כתב אצלנו אור, מוצע בתשלום. השאר – בחינם. וזה כולל את "בר 51", יצירה פרועה על זוג אחים שמגיע מעיירת פיתוח ללב של תל אביב המלאה בפיתויים, סכנות וקבלה לשונה ולאחר וכל מה שהוא לא ישראל הרשמית. הסרט הוא גם חגיגה סגנונית ויש בו סיפור שובר מוסכמות שהוא גם שובר לב. אבל גם "נגוע" הארוך, סרט אישי רעב ליצירה ולאהבה נמצא כאן, והוא איכשהו גם תמונה של שנות השמונים השונות מן ההווה (בין היתר לגבי המקום של להטב"קים בחברה) וגם אקטואלי כתמיד, צמד לסרט הקצר והשונה מאוד באותו שם.

עורבים

הדאבל פיצ'ר ל״בר 51״ יכול להגיע ממקום שונה. סרט הסטודנטים של איילת מנחמי הוא איפשהו על התפר שבין סרט קצר לסרט באורך מלא. גם הוא מציע מעבר מן הפריפריה לגרסה אפלה ומפתה של תל אביב צעירה, מגוונת מינית ומגדרית, ועדיין כזו בו כל אדם מחפש סוג של אמפטיה וקשר שהוא לא יודע איך להגדיר.

נקודת תצפית

זמן קצר אחרי שנות השמונים, זעקה אחרת לחופש ממקום שונה לגמרי. עמדת שמירה במהלך האינתיפאדה הראשונה נראית כמו מבט על מלחמה שאינה דומה למלחמה היום, והרדיו המשמיע מוזיקה וחדשות נראה שונה מן המכשירים הסלולריים של ימינו. אבל סרטה הקצר של דינה צבי ריקליס על חייל המאוים שגם רוצה להתקרב לסביבה הערבית המקיפה אותו, הוא סוג של הרהור על טבע של החיים שלנו כאן: במצב של מלחמה ושאיפה לשלום, בין מבט חומל למבט טקטי כחלק ממאבקי כוחות.

איש רחל

בניגוד לאופציות האחרות שהצעתי, הבחירה הזו היא יותר נתיב של מבט על סרט שמדהים שהוא נעשה מאשר המלצה על סרט שלם מבחינה אמנותית. בכל מקרה, באמצע שנות השבעים ובין שלוש מועמדויות לפרס האוסקר, משה מזרחי ניסה את כוחו בעיבוד פיוטי-אישי לסיפור המקראי של יעקב. עם הנופים של צפון ארץ ישראל, באנגלית, ועם מיקי רוני האגדי בתפקיד לבן. זה סרט שלא לגמרי עובד ויש בו התנגשות בין הרגעים רומנטיים מופשטים לסיפור ולשלל מבטאים שונים, אבל הוא ניסיון מיוחד ומרתק בדרכו.