סרטים חדשים: ״קרוב אלי״, ״לא לשחרר לעולם״, ״אדיוס בואנוס איירס״, ״החשוד האחרון״ (ושובו של יום הקולנוע הישראלי, בטעם גלידה)

יותר מדי אירועים, פחות מדי כוחות אדם או אפילו פנאי. זו התחושה השבוע בסריטה, כשאנחנו בקצב טוב של פוסט ליום אבל עדיין מתקשים להקיף הכל. פרסי אופיר מאחורינו, יום הקולנוע הישראלי שמתקיים היום לפנינו ויסוקר בקצרה בהמשך. פסטיבל סאונדטראק נפתח אתמול בסינמטק תל אביב, פסטיבל חיפה שיתקיים (בתקווה) בסוכות הכריז על סרט הפתיחה – ״זרע התאנה הקדושה״, מהסרטים המדוברים בפסטיבל קאן האחרון, בבימויו של מוחמד ראסולוף האיראני הגולה. בעתיד הקרוב הרבה יותר, אחרי שנתאושש מיום הקולנוע ישובו אל בתי הקולנוע שלושת סרטי ״שר הטבעות״, אותם יהיה אפשר לראות במרתון לכל הטרילוגיה או כל סרט בפני עצמו. את זה כבר לא נספיק כנראה לסקור שנית אבל בזכות לירון יש לנו צמד סקירות השלמה, אחת מהן פופולרית מאוד והשנייה צריכה לקבל יותר תשומת לב לפי דעתי. מבין ארבעת הסרטים שמגיעים מחר לקולנועים כבר כתבנו על אחד אז זו התחלה טובה, ותסלחו לי מראש אם אדלג שוב על הסטרימינג כשיש לנו נספח שלם לסרטי היום להגיע אליו.

קרוב אלי – שאני עדיין כותב את שמו ״קרוב אליי״ אבל הפוסטר שכנע אותי לוותר על י׳ אחת, מגיע אל הקולנועים בתזמון מושלם. לא רק בזמן ליום הקולנוע וכדי להישאר גם אחריו, אלא רכוב על ארבעה פרסי אופיר, כולל הסרט הטוב ביותר. מה שאומר שהוא נציג ישראל לאוסקר, ולכן יהיה חייב להיות מופץ לפני סוף החודש, מה שמראש לא הייתה אמורה להיות בעיה. סרט הביכורים של תום נשר החל את דרכו בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, שם כתב עליו עופר וגם שם זכה בפסלונים לרוב. הזכייה החוזרת היא של השחקנית הראשית, ליה אללוף בתפקיד קולנועי ראשון, המגלמת צעירה שאחיה (עידו טאקו) מת במפתיע. זה לא ספוילר, זו נקודת המוצא עלילתית שגם שואבת השראה מחייה האישיים והנודעים למדי של היוצרת (גם הוריה, איריס ואבי נשר, היו פומביים למדי בנושא). בחזרה לבדיון שעל המסך, הגיבורה לומדת כי אחיה האהוב הסתיר ממנה אהובה סודית (דריה רוזן) ומנסה ליצור עימה קשר, דרכו שתיהן יוכלו לעבד את הרגשות המבולבלים שלהן. בתפקיד המבוגרים: נטע גרטי, יעקב זאדה דניאל ושלומי שבן. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט שצילם שי פלג.

לא לשחרר לעולם (Never Let Go) – זה עומד להישמע מוכר, אבל נעשה את זה בכל זאת: האלי ברי מגלמת אם לשני בנים, המגינה עליהם מפני העולם שבחוץ. הם מדקלמים מנטרה בכל פעם שהם יוצאים החוצה, קשורים בחבלים לבית העשוי עץ ולא מרחיקים ממנו אל תוך היער המקיף אותו יותר מן הדרוש. ככה זה באפוקליפסה מסוג כלשהו, זומבים או רוחות אם להסיק מהקדימון, וכמובן שהאידיליה מאויימת והסדר החדש עתיד להיות בסכנה. ראינו את הסט-אפ הזה ממש לפני שבוע ב״נשימה אחרונה״, או מוקדם יותר הקיץ ב״הם באים בלילה״ וגם ״הם רואים הכל״, שאין ביניהם קשר מלבד השם והפרמיס. כנראה שכל התסריטאים בהוליווד חשבו על אותו רעיון בזמן הקורונה. לצמד שכתב את הנוכחי קוראים קווין קוכלין וריאן גרסבי (״חלומות רעים״) והבמאי הוא אלכסנדר אז׳ה, מה שהופך את הסרט לקצת יותר מעניין פתאום.

החשוד האחרון (Sleeping Dogs) – קשה לעבור שבוע בלי תרגום כל-כך יצירתי שהוא גנרי. לא שהייתי הולך לראות סרט בשם ״כלבים ישנים״, אם כי ״כלבים חולמים״ בפסטיבל ירושלים ואינסוף סרטוני אינטרנט של כלבלבים מנמנמים כבר הוכיחו אחרת, אז מה אני יודע. ראסל קרואו הגיע לשלב מעניין בקריירה, ובו בכל סרט הוא נראה יותר ויותר כמו סנטה קלאוס עד שלא תהיה ברירה אלא להתחיל לכתוב לו רק את התפקיד הזה. הפעם הוא מגלם בלש משטרה לשעבר, הסובל מאובדן זיכרון וקצת דומה לסנטה, אך נאלץ לשוב לעבודתו כדי לפענח פרשיית רצח. בעודו עובר טיפולים חדשניים המשיבים זיכרונות עבר לא נעימים, כך הם משתלבים במקרה עליו הוא מופקד בהווה. קארן גילן מבליחה לפתע בטריילר, והבמאי הוא אדם קופר – תסריטאי שהתחיל טוב (״Accepted״) המשיך רע (״אקסודוס: אלים ומלכים״) ואיכשהו רק התדרדר (״אמונת המתנקש״).

אדיוס בואנוס איירס (Adios Buenos Aires) – סרטים ארגנטינאים שעושים עלייה לישראל זה גם סוג של טרנד, או לפחות יהיה בשבוע הבא. בינתיים יש את סרטו של הרמן קראל (במקור הוא German שזה בעצם…חרמן?) השב אל ארחנטינה של 2001. לא בדיוק תקופה שאפשר להתרפק עליה, אבל בשביל זה יש סרטים. דייגו קרמונסי מגלם את הגיבור, שלהקת הטנגו שלו מתקשה לעורר עניין עד שהיא מגייסת לשורותיה זמר מבוגר החוזר מפרישה. כל זאת בזמן שהוא מתכנן לעזוב את מדינתו האהובה אך המצויה על פתחו של משבר כלכלי, שאכן מתפרץ ערב אחד ומשבש את כל התוכניות. בתפקידי משנה: מרינה בלאטי, רפאל ספרחלבורד, מנואל ויסנטה, ומוזיקת טנגו.

נספח יום הקולנוע הישראלי

העיר הזאת – מפרסי אופיר חזרה למסכי הקולנוע

בפעם השלישית השנה, ורביעית בשנתון של תשפ״ד, בתי הקולנוע מלאים היום רק בסרטים ישראליים ורק בעשרה ש״ח הכרטיס (לא כולל עמלות למיניהן). בניגוד לפעמיים הקודמות של 2024, בקיץ ובחורף, יש כמה וכמה חידושים ותוספות להיצע שעולה הפעם על 40 סרטים. לא נותר לי אלא לחלק אותם לקבוצות, כדי להצליח לתת קצת יחס לכל סרט וסרט.

הקבוצה הראשונה תהיה סרטים שכבר כתבנו עליהם בסריטה, כולל לינק. להערכתי זה הכי יעיל עבור מי שיתלבטו ויוכלו להקליק ולקרוא דעה. בלי קשר להיכן הסרט הוצג ומתי כתבנו עליו, הרשימה הזו כוללת את: "אין צל במדבר" של יוסי אבירם, "האחו הקטן" של אבנר פיינגלרנט, "החייל הנעלם" של דני רוזנברג, "העיר הזאת" של עמית אולמן, "המעורר" של רנן שור הלר, "חלב" של מאיה קניג, ״טאבו״ של שאולי מלמד, "כביש הסרגל" של מיה דרייפוס, "מבצע ווקאליגה – גורל ודם" של אייזק נבוואנה, מיה רודיך, ואורי יעקובוביץ', "מתחת לצל של השמש" של שלום הגר, "סיפור חיים" של טובה אשר, "סרט בסנטר" של קובי פרג', "עיד" של יוסף אבו־מדיעם, "עשרה חודשים" של עידן הובל, ו"תמיכה מלאה" של מיכל כהן. אליהם יש להוסיף את "קרוב אלי" שהוזכר לעיל ויש לנו מעל שליש רשימה שסוקר על ידינו. התחלה לא רעה.

הקבוצה השנייה היא סרטים שכבר הוקרנו בישראל, בין אם בפסטיבלים או בבתי הקולנוע (כולל בימי קולנוע קודמים) ולכן הם רק יוזכרו משום שכבר קיבלו כבוד כלשהו בעבר. אלו הם: "ארוגם ביי" של מרקו כרמל, "ברווזים" של שחר רוזן, "גולסטאר" של אמיל בן שמעון, "דגים גם טובעים" של רוברט יון ואנטון צ'קישב, "המהנדס" של דני איי, "חיה בסרט" של עמית מילר, "חמדה" של שמי זרחין, "כיסופים" של קרן נחמד, "מזל חתולה" של חנן סביון וגיא עמיר, "נקמה יהודית 6" של יהודה גרובייס, "סוס בלי שם" של אסף אסולין, "עד שתחזור" של שרי אזולאי תורג'מן, "צ'ק אאוט" של יונתן דקל, "תמונות יפואיות" של אריק לובצקי ומתי הררי. גם זה בערך שליש ורשימה מאוד לא הומוגנית, כוללת להיטים שעדיין בקולנוע מחד וסרטים שספק מתי יעלו אחרי כל-כך הרבה טרום-בכורות, אז אולי זו בכלל הזדמנות אחרונה לראותם על מסך גדול בעתיד הקרוב.

הקבוצה השלישית היא המסקרנת מכולם, מכיוון שהיא כוללת סרטים שטרם נחשפו למעט לחברי אקדמיה. על חלקם אפילו לא שמעתי עד היום. לכן אתעכב עליה מעט יותר ואתחיל עם תת-קבוצה שהיא סרטים שהוכרזו כמשתתפי התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה: "בנות כמונו" של לי גילת, "הנכס" של דנה מודן, "חליסה" של סופי ארטוס, ו"נדל"ן" של ענת מלץ. אם תרצו פריוויו או לפנות לכם ולכן מקום בלו״ז החיפאי, סמכו עליי שמאוד כדאי להגיע לכרמל בסוכות השנה (בכפוף לתנאי חיזבאללה). יוצא דופן שהוא קבוצה בפני עצמו זה "געגוע", רימייק אמריקאי של שבי גביזון לסרטו שלו, עם ריצ׳ארד גיר בתפקיד שי אביבי. הוא מתקשר אולי לחבורת הבמאים הוותיקה שמציגה סרטים חדשים, בין אם זה ארז תדמור שיש לו דאבל, גם "סודה" התקופתי וגם ההמשכון "בחורים טובים 2" שבטח יהיה להיט, או דובר קוסאשווילי שחוזר לעשייה עם הקומדיה הנדל״נית "כסף קל".

אפשר אולי להוסיף להם את "הטבעת", בכורת בימוי אמנם אבל של השחקן והיוצר אדיר מילר, מחוזק באחים הבמאים יואב ודורון פז. עוד דרך לסגור כאן מדור בתוך מדור הוא להוסיף סרטים שהתחרו באופיר, אך לא קיבלו מועמדות: "טאצ' מי" של בוריס קז'דאן על נערת ליווי רוסיה שמגיע בליל סגר קורונה אל לקוח מסוגר, "מלוח קצת חריף" של אדם סוריאנו על זוג המפעיל מסעדה בביתם העומד בפני הריסה, ו"קרבי בהחלט" של דונדי שוורץ המציג סיפור אהבה הנרקם בין מפונים מהדרום בבית מלון, כחלק מגל סרטי השבעה באוקטובר.
אגב, שוורץ הוא הבמאי עם הכי הרבה סרטים ביום הקולנוע, יותר מתדמור: יוצגו גם "קרבי בהחלט 2" הממשיך את קודמו, וכן "שלושה בסירה עם חור" המציג אף הוא משולש רומנטי על רקע השלכות אירועי הטבח. האחרון הוא גם אחד מהסרטים שלא שמעתי על קיומם לפני כן, כמו גם "לא משנה היכן" של אייל קנטור, דוקו דרמה על סילבר הג׳נדר-פלואיד, ו"תסתכל עוד מעט לא תראה כלום" של מתן אברמוביץ', דוקומנטרי על האדריכל ברוך משולם. לא משנה מה תבחרו לראות, בין אם ללכת על בטוח או להמר על הרפתקה, זה זמן טוב לתמוך בקולנוע המקומי. כמאמר הכותרת של הסרט האחרון ברשימה.