• המתאבקים
  • כחום הגוף
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה
  • ״תוכנית א׳״, סקירה לסרטם הבינלאומי של האחים פז
  • אוסקר 2023/24: הימורים על המועמדים
  • ״הגול הבא מנצח״, סקירה
  • סיכום 2023: הסרטים שעשו לנו את השנה הקולנועית
  • סיכום 2023: זוועות המציאות בראי הקולנוע
  • סיכום 2023: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע
  • סיכום 2023: עשרים הרגעים שעשו לאור את השנה
  • סיכום 2023: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • סיכום 2023: אימת החודש סוגרת שנה
  • סיכום 2023: הסרטים הכי טובים שגילינו השנה לראשונה

פסטיבל חיפה 2023: הזוכים, "דבי הייתה פה", סיפור חיים", "כיכר האודיטוריום" (בונוס)

6 באוקטובר 2023 מאת עופר ליברגל

פסטיבל חיפה מתקרב לסיומו, אבל אנחנו טרם סיימו לדווח ובפוסט זה נשלים חוב לגבי סרטים מסקרנים ומעניינים מן התחרות הישראלית, שני סרטים של במאיות שבחרו בסגנון שמפצל ביודעין את הקהל, אבל יצרו קולנוע שמעניין לדון בו. ולפחות עבורי, יש בו גם לא מעט רגעים המצדיקים הצפייה ומייצרים פתח לדיון שאני מקווה שעוד יימשך. בנוסף, אסקור סרטון קצר שייתכן ויעלם מן השיח עם תום הפסטיבל, אבל החלטתי לתת לו את הכבוד הראוי. אבל עוד לפני כן, רשימת הזוכים והזוכות בפרסים שחולקו אתמול בטקס מטעם הפסטיבל.

הזוכים והזוכות

החייל הנעלם

תחרות התחרות הישראלית העלילתי

פרס הסרט העלילתי הישראלי הטוב ביותר: "החייל הנעלם". בימוי: דני רוזנברג הפקה: חיליק מיכאלי, אברהם פירחי ואיתמר פירחי, לאון אדרי, משה אדרי (יונייטד קינג פילמס)
פרס סרט הביכורים: "לרוץ על החול". בימוי: אדר שפרן הפקה: אדר שפרן, משה אדרי, פיטר רומל, רוני אברמובסקי
פרס התסריט הטוב ביותר על שם ענת פירחי, תרומת משפחת פירחי: "לרוץ על החול". תסריטאים: אסף זליקוביץ', יואב הבל, שראל פיטרמן
פרס קרן תרבות חיפה להישג אומנותי בסרט עלילתי ישראלי: "דבי הייתה פה". בימוי: דנה גולדברג. הפקה: אביתר מונצ'ז – מונצ'ז הפקות, מפיקות שותפות: דנה גולדברג, קלאודיה לנדסברגר
פרס קרן תרבות חיפה למשחק: יובל סגל, "סיפור חיים". בימוי: טובה אשר. הפקה: יוני אשר

על כל סרטי התחרות אפשר לקרוא בפוסט של אורון. את שני הזוכים המרכזיים אור הבליט בפוסט ההמלצות המקדים שלנו. על שני הזוכים הנוספים אכתוב בהמשך, כאמור. כמעט על כל הזוכים הבינלאומיים כתבנו, כפי שאפשר להיווכח בלינקים בשמות הסרטים, ואת הקולנוע הישראלי התיעודי והקצר לא הספקנו.

תחרות הקולנוע הישראלי התיעודי

פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר (The Tobias Szpancer Award for Best Israeli Documentary Film): "נוני עיוני". בימוי: פז שוורץ במאי שותף: אוריאל סיני הפקה: אסנת סרגה, אורלי אטלס–כץ, עינבל לוי, נועה להב-מובר
ציון לשבח לסרט תיעודי: ״השמיעי קולך״. בימוי: שרית אסנפי מפיקה: נטלי קקון הפקה: ציפי ביידר, קסטינה תקשורת

התחרות לקולנוע ישראלי קצר

הפרס לסרט העצמאי העלילתי הקצר הטוב ביותר: תיקו. "לעננים חיים קצרים ברוח" – בימוי: מוחמד אבו אחמד, הפקה: רוזלין אגבריה, ג'לאל מסארוה. ו-"קראו לה זהבה", בימוי והפקה: תמר ברוך.
ציון לשבח: תיקו. "פרוצדורה פאסיבית" – בימוי: דינה זילברג, הפקה: טל מוסקוביץ' ומתן גזובסקי, "בצילו של ההר" – בימוי: מאיה קסל, הפקה: טל מוסקוביץ', מתן גלזובסקי
הפרס לסרט הסטודנטים הקצר הטוב ביותר: "יפתח של הלילה". בימוי והפקה: יפתח אילוז, ביה"ס מנשר לאמנות

תחרות "כרמל" לקולנוע בינלאומי

פרס כרמל לסרט הטוב ביותר: "במצב קריטי", איראן|גרמניה 2023. בימוי: עלי אחמדאדזה. הפקה: סינה עטיאן דנה, עלי אחמדאדזה
ציון לשבח: "אזור העניין". בימוי: ג'ונתן גלייזר הפקה: ג'יימס וילסון, אווה פוזינקה

עוגן הזהב – התחרות לסרטי ביכורים

פרס עוגן הזהב לסרט הטוב ביותר: "כלבי ציד", מרוקו|צרפת|בלגיה|קטאר|ערב הסעודית 2023. בימוי: כמאל לאזרק הפקה: סעיד האמיש בנלארבי
ציון לשבח: "היפנוזה", שוודיה|נורבגיה|צרפת 2023. בימוי: ארנסט דה ייר, הפקה: מימי ספאנג

ברכות לזוכים ולזוכות.

דבי הייתה פה

סרטה החדש של דנה גולדברג הוקרן במסגרת בתחרות הישראלית, אבל לא באולם רפפורט כמו יתר סרטי התחרות, אלא באולם הסינמטק הקטן יותר. אולי מפני שבדומה לסרטיה הקודמים של היוצרת (״אליס״, ״מות המשוררת״ וסרטיה קצרים) הוא נמצא על התפר שבין הקולנוע העלילתי לקולנוע הניסיוני ובמקרה הנוכחי הסרט מצולם במתכוון במצלמות פשוטות המייצרות, על פניו, חוויה לא אסתטית. יחד עם זאת, הקולנוע של גולדברג תמיד מרתק והאסתטיקה במקרה זה מתכתבת עם הנושאים של הסרט ועם מה שדומני הוא העלילה הכי עמוסה בפרטים מכל סרטי הבמאית, אך יחד עם זאת גם הכי מדויקת – עלילה המשלבת מתח ורגש לצד העיסוק החכם במדיום ובדרך שבה הסיפור מסופר ומוסתר. 

מצד אחד, המעבר לאולם הקטן יותר של הסינמטק יצר אווירה אינטימית ותומכת, ההולמת סרט של במאית שתמיד עוסקת גם בתחושת האינטימיות בתוך יחסים ובעת צפייה בסרט; מאידך, דומה כי הדבר תרם לכך כי הסיקור של הסרט הוא מצומצם יותר ולתחושתי זה סרט שצריך גם לחוות אותו ולדון בו. גם אם מדובר בדיון לא פשוט שיוצא מתוכו. לא בהכרח כי קשה להבין מה מתרחש, אלא כי יש משהו מתריס לא רק במראה של הסרט, אלא גם בהתנהגות של הדמויות, באופן שבו הוא חוגג ייצוג של נשיות מגוונת בגילאים שלא נראים הרבה בקולנוע, ובנתינת דגש לייצוג מורכב שהוא לא בהכרח חיובי. ייתכן ובתור גבר סטרייט אני לא האדם המתאים לשפוט את כל ההיבטים של הייצוגים בסרט, שיש בהם לפחות בחירה אחת מעוררת מחלוקת, אבל דומני כי הסרט ראוי לשלל פרשנויות. הפרשנות שלי היא חלקית וראשונית מטבעה ובשלב זה, גם אם היא כוללת כמות גדולה יחסית של מלל ביחס לסקירה שנכתבת במהלך פסטיבל קולנוע.

תחושה של חוסר נחת עוטפת את שוט הפתיחה של הסרט, שנראה לקוח מתוך מצלמת גוף של שוטר או פרדמדיק, כולל תאריך שבהמשך יתברר שהוא מהותי. בלב השוט נראה טיפול באישה כנראה-מעולפת על חוף ים, כאשר אישה אחרת אוחזת בה ומסרבת לוותר על הקירבה, גם כאשר נאמר לה כי הדבר מכביד על מאמצי ההצלה. האקט הזה נראה כאוהב ודואג, אבל גם כמשהו שיכול להיות בעייתי: לפעמים קירבה הופכת להגבלה ואהבה הופכת לאובססיה. המתח הזה זוכה להדהוד במהלך הסרט, גם אחרי שנכיר עוד שלב במערכת היחסים המוצגת.

האישה המעולפת היא דבי, שאחרי האירוע עברה להיות מאושפזת במחלקה סגורה במרכז לבריאות בגהה. האישה הדואגת היא בת זוגה, ריבה, המבוגרת מדבי בעשור. לרגל יום הולדת ה-51 של דבי, ריבה מביאה לה סוג של מתנה: במאית הקולנוע מיכל תעזור להם לעשות סרט. מיכל היא סטודנטית של ריבה בקורס וידאו-תרפיה, אבל יש לה ניסיון קולנועי קודם, או לפחות שאיפות בתחום. מיכל מצוייה בשנות ה-40 לחייה ואף כי בהתחלה היא לכאורה המתעדת, היא הופכת לחלק מרכזי בסרט בשתי דרכים. ראשית, חלק הארי של השוטים בסרט בו אנו צופים מצולם על ידה, נצפה על ידה מתוך מטרה להפוך בסופו של דבר ליצירה שלה. באופן חשוב נוסף, ריבה היא דמות מהותית בחייה של מיכל שמוצאת את עצמה כחלק משרשרת של נשים אוהבות ואובססיביות, שכל אחת מהן מודעת רק לחלק קטן מן השרשרת. בעת העשייה, מיכל מתחילה לקבל תשובה יותר מלאה.

השרשרת הזאת כוללת נשים נוספות, בהם אקסית של דבי וגם אישה צעירה הנמשכת לנשים מבוגרות. כל אחת מן הנשים הללו מעוררת הזדהות והבנה ויחד עם זאת, כולן חוצות גבולות ביחס שלהן לאחרות באופן לא מוסרי. ייתכן וחציית הגבולות של מיכל מתפתחת להיות המהותית יותר, שכן אנו מרכיבים את הסיפור דרך המבט שלה, מבט המסתכל גם על מה שהנשים האחרות מנסות להסתיר ממנה, והסתרה שלא תמיד היא מודעת. בחיפוש שלה אחר ״האמת״ מיכל כל הזמן משקרת והיא הדמות שמייצגת את העשייה הקולנועית, מה שיכול להתפרש גם כביקורות עצמית על הסרט שבדרכו מסתיר וחושף מידע ובוחר מתי ואיך להראות לנו גם זווית אחרת על מיכל.

פחות או יותר כל שוט בסרט כולל גם הנחה של נקודת המבט ועיצוב הפריים, גם אם לכאורה כל פריים הוא מבט לא מלוטש, כיאה לחומר גלם שצולם עבור תחקיר ולא בהכרח משהו ש"יועד" לסרט הסופי. למשל, בסצנה הראשונה בה דבי פוגשת את מיכל, הפנים של דבי חתוכות לאורך השוט שכן המצלמה מכוונת לישיבה ודבי עומדת. לכאורה, היא מקבלת סרט עליה כמתנה. בפועל, דומה כי היא לא ערוכה לסרט. לאורך התיעוד מיכל תדבר עם אנשים שלא בהכרח מעוניינים לדבר איתה או להיות מצולמים, ובשלבים שונים היא מסתירה מכל אחד מהם את מהות הסרט שלה. זה נכון בראש ובראשונה לגבי הנשים שהסרט הוא "למענן" ועל הסיפור שלהן, אלא שמיכל חוקרת ומגיעה לפינות שהוסתרו ממנה. כולל דברים שהגיבורות מסתירות מפני עצמן. הקולנוע שבתוך הקולנוע בסרט הזה הוא פולשני ולא אתי, וסביר להניח שיעלו גם תלונות אתיות לגבי העשייה של "דבי הייתה פה" עצמו בכל הנוגע לנושאים בהם הוא עוסק ולבחירות בדרכי ייצוג של חלקים שונים באוכלוסיה. האנושיות שהסרט מציג היא תמיד יפה, תמיד אוהבת, אך גם תמיד פגומה, אנוכית ודורסנית.

על פניו זהו קולנוע המדגיש שובל של נשים הכרוכות יחד, אבל גם המקומות בהם הוא משתמש בקול גברי הם מעניינים, בגלל החריגה. הדבר הבולט בהקשר זה מגיע מיד אחרי שוט הפתיחה, בשיר "מחכים למשיח" של שלום חנוך שמופיע על רקע כתוביות הפתיחה ועל גבי נסיעה מדרום לתל אביב לגהה. שיר רוק אייקוני בקול של גבר, שיר שיש בו גם הקשר פוליטי (אם כי כללי) וגם שיר שנקטע בפתאומיות ברגע מפתיע ולכאורה לא "נכון" בסרט, שמתנהל בכללים משלו. הגברים שכן מופיעים בהם הם על פניו כלים במקרים רבים: בין היתר נותן שירות, שוטר נוסף שנשמע רק בקולו או עדים לסיפור של הנשים. כמראה, נאמר כי הכותרת "דבי הייתה פה" נכתבה בתוך שירותי גברים, דבר שהוא רמז לכך כי הסרט מעלה סוגיות של פריצת גבולות לגבי מגדר. אני לא בטוח מה הם כל הכיוונים או האמירות שלו בתחום וכפי שציינתי אני לא בהכרח האדם המתאים להתלונן או להצדיק את הבחירות בנושא, גם אם יש לי דעה. הרבדים שבהם הסרט יותר נגע בי הם אחרים. בעיקר רובד דואלי: תיעוד יפה של אהבה שמוכנה להדגיש את עצמה למען האחר, אך כריכת האהבה הזו בפריצת גבולות, שעבוד של אחרים, ובכמה מקרים אופציה לפגיעה קשה, כולל בבלתי מעורבים.

הגדרת הז'אנרים של הסרט גם היא יכולה להיות מתעתעת. על פניו, יש בסרט עלילת מתח, אבל לא כל הדמויות חוות אותה כעלילת מתח. למעשה, ייתכן וזה המצב רק עבור מיכל המתעדת. עבור אחרות, מדובר בסיפור של טראומה וגם עבור הקהל המצב מתעתע. פרט מידע שנמסר בשלב מאוחר הוא מצד אחד טוויסט מעורר מחלוקת, כפי שעלה בשיחות עם אחרים בפסטיבל, ומצד שני גם ברגע החשיפה שלו מובן כי עבור רוב מי הדמויות לא מדובר במשהו שמזעזע או מפתיע ובטח לא במשהו שאמור להפתיע, אלא בדבר טבעי. כך שעצם ההתייחסות לאירוע הזה כתפנית או כגלוי היא אולי תוצאה של ההתייחסות של מיכל או של מי שמספר/ת את הסרט, שכן המבט הוא לפעמים חיצוני והעריכה היא לא בדיוק באחריות מיכל. ברובד נוסף, המילה "וידאו-תרפיה" נאמרת מספר פעמים אבל דומה כי הסרט חותר נגד האופציה של ריפוי באמצעות הצילום, לפחות במקרים הללו. הווידאו במקרה הזה לא מרפא, אלא יוצר פצעים חדשים. הניסיון שלו לשחזר טראומה תמיד בורח למקומות שלא נוגעים במקורות הכאב, אלא רק מייצרים כאבים חדשים.

סיפור חיים

סרטה החדש של טובה אשרנדיה שם זמני״) עוסק באדם ששמו חיים יששכר (יובל סגל), אבל הסיפור חיים שלו, בשלב שנראה בסרט, הוא סיפור של חיים שפספסו, של תקווה שאיכזבה אותו ומטילה צל על כל מה שנותר בחייו. על פניו הוא סובל מקשיי הקיום: הוא עובד כמאבטח ומתקשה לכלכל את עצמו ואת אמו המבוגרת (לאורה ריבלין) והסרט מתאר באופן איטי במתכוון את המאבק שלו לשרוד בכבוד, לקבל יותר שכר באמצעות פניה למנהלים ולרשויות, וניסיון להתאגד ולארגן מחאת עובדים. אולם בפועל, לב הסרט הוא החיים שהוא יכול היה לחיות עקב השכלתו וכישרונו, חיים שהתפספסו ממגוון סיבות. חלקן אולי קשורות לאופי שלו, חלקן אולי עניין של מזל או בחירה שגויה.

הרובד הזה מועבר דרך שבירה של הקיר הרביעי. דמויות מהחיים שפוספסו מדברות ישירות למצלמה והן מדברות על הגיבור בסוג של חיבה והערכה, אף על פי שמובן כי כולם ניתקו ממנו מגע. מדובר באשתו לשעבר, שני ילדיו ובת-זוג נוספת; כולם עדיין אוהבים אותו, לפחות מול המצלמה של הגורם הלא יודע אליו הם פונים. כולם גם נטשו או נוטשים אותו במציאות של רוב הסרט, בחלק מן המקרים עם מגע קל בלבד, בחלק מן המקרים מדובר בניתוק מודע ואכזרי.

כל זה הופך את הסרט ללא קל לצפייה, שכן הרגעים בהם מדברים על האהבה כלפיו והאיכויות שלו כאדם הם קצרים וישירים יחסית, בעוד התיאור של המציאות של החיים שהוא חי בפועל, כמעט לבדו, נוצר בעזרת סצנות ארוכות. חלקן חוזרות על סיטואציות דומות ורבות מהן נראות כמו קלישאות או מצבים מוכרים מקולנוע חברתי. אבל בתוך הסצנות הללו, יש כמה רגעים נהדרים של זיקוק הכאב וזריחה רגעית של האנושיות שנותרה בדמות, ואלו שזורים לכל אורך הסרט. המשחק של סגל טוב מאוד גם משום שהוא לא הולך עד לקיצון, אפילו בחלק של הסרט בו הדמות שלו לכאורה נשברת, מתפרצת או פונה לאלימות ולמעשים בעייתים. אבל האופי שלו נותר תמיד מורכב יותר ומשהו בו כולל גם איפוק, אפילו אם הוא מצוי במצב של שבירה ארוכה ונגררת.

לא כל הבחירות בסרט עבדו עבורי והבחירה של נקודת המבט של המצלמה לא תמיד אידיאלית, אבל זה חלק מן העניין. גם ברגעים בהם דומה כי הסרט עוקב אחר הגיבור מקרוב, בנוסח האחים דארדן, אשר והצלמת טוליק גלאון משלבות סגנונות קולנועיים אחרים. למשל זום-אין ברגעים כמו-אקראיים, כאילו זה סרט של הונג סאנג סו (במאי שלא נוטה לעסוק בנרטיבים כאלו). גם המוזיקה של שאול בסר נכנסת לפעמים בצורה המעניקה לדמות חמלה, אבל גם מדגישה כי הסרט לא פוסע בדיוק בשבילי הריאליזם. מבט על המציאות נוכח בסרט בעיקר דרך הקצב האיטי, קצב המכריח את הסרט לשהות בסבל של הדמות הראשית ופחות בנקודות המוכרות של העלילה.

השהות הזו מעוררת אי נחת לפרקים, אבל יש גם רגעים שמראים את האופי הגיבור כמי שמנסה להיות חלק מן החברה שקצת נטשה אותו, כמו בעת בצפייה במשחק כדורגל. ברגעים אחרים הוא חש מושפל, כולל ברגעי הצורך ללכת לבית תמחוי, או לאסוף קפה מן המטבחון בעבודה. חיים של הסרט הוא לא דמות שנעים לשהות בחברתה כל הזמן, והסרט מראה אותו במצבים לא נוחים. כולל במצבים בהם הוא נוטש את המוסר. אך רוב הזמן, הסרט מיישיר אליו מבט באופן שמראה את האנושיות שעוד נותרה בו, וגם את כל מה שיכול היה להיות מאוד אחרת.

סקירת בונוס: כיכר האודיטוריום

בפחות מחצי דקה, יוצרי הסרט הקצר הזה (נו טוב, פרסומת לקניון), שמוקרן לפני כל הקרנה בפסטיבל, הצליחו לפרק את תרבות הצריכה הקפיטליסטית ואת אשליית הבטחון של מיתוס המשפחה הישראלית. "הכיכר", הזירה ההיסטורית לאירועים ולשמיעת הדעות ברחבי הקהילה, הופכת למקום בו קיים רק ניתוק ונותר רק לקנות בסביבה שניתן לתאר אותה כמרכז קניות. אבל הכיכר לא מוגדר ככזה או כקניון, רק כמקום אליו משפחה מגיעה דרך המדרגות הנעות, הדהוד מודרני למעלית המורידה את הפועלים למכבש במפעל ב"מטרופוליס". אלא שהשעבוד המודרני הוא לא לעבודה, אלא למה שמוגדר כ"הנאה". אולם, זו הנאה המפרקת את המשפחה.

במקום השגחה הורית, כולם נעלמים ל"ילד" המספר את הסיפור. התפקידים המגדריים הקלאסיים צצים: האם הולכת בעקבות הריח לחנות בשמים והאב מסתבך בבחירת בקבוק יין, משמע שניהם מתבשמים ומשתכרים בידי פיתויי שוגג הפוגמים בשיקול הדעת. והילד? על פניו, הוא זוכה לבחור "משהו בשבילו", אבל זוהי רק אשליה של בחירה חופשית. הוא לוקח ספר מערימת ספרים, אך מדובר בספר שונה מיתר הערימה שתחתיו! ניכר כי הספר הונח במקום אסטרטגי על מנת שהילד יבחר בו, מסליל אותו בחיים אפילו בזירה בה הוא לכאורה אמור לצבור דעת. יתרה מכך: לקיחת הספר לא מקבלת אפילו את כל הפריים, שכן המסך מתפצל ובצידו השמאלי ניתן לראות ילד אוכל סושי: האם זהו אותו ילד? אין לדעת. הפריים לא חושף את מלוא פניו, בהשלמת המלאכה של מחיקת הזהות.

על פניו, בסוף מתקיים איחוד משפחתי, כבדרך נס, בזירה המכונה "סופר", רמז לז'אנר גיבור העל. אך זהו חיבור כוזב ואקראי, כפי שנחשף בשורת הסיום המצמררת: "הכל קורה בכיכר". כלומר, המציאות כולה הצטמצמה לזירה זו והדמיות לכאורה קנו דברים עבור העולם החיצוני, אך הם כבר לכודים לנצח.

תגובות

  1. חזיר בר חיפאי הגיב:

    ניתוח הפרסומת שלך מבריק. זאת צריכה להפוך לפינה קבועה שלך: ניתוח פרסומות.

  2. עדי הגיב:

    כמה מצמרר שהסרט הזה זכה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה, יומיים לפני השביעי באוקטובר 2023

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.