• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

פסטיבל ירושלים 2012: דיווח #2 (אורון)

9 ביולי 2012 מאת אורון שמיר

היום אני בחופש מירושלים וסרטיה, כך שיש לי זמן להעלות על הכתב את דעותיי הקצרות על כל מה שראיתי מאז יום חמישי ועד ראשון בערב בפסטיבל הקולנוע. כפי שודאי שמתם לב, עופר גם הוא בפסטיבל ואחראי לפוסט הקודם, אז אני מבטיח לא לחזור על סרטים שהוא כבר כתב עליהם. או אולי רק לציין אותם ולהוסיף את מחשבותיי שלי לגביהם. גם ההספק שלי היה דו-ספרתי (11, אם אתם מתעקשים), כיסה הרבה מדינות ובעיקר – היה חסר נפילות כמעט לחלוטין. אני רק מזכיר שאין מדובר בסקירות של ממש, בטח שלא ביקורות, אלא רק התרשמות ראשונית, או אפילו אוסף של שרעפים הנוגעים לכל אחד מן הסרטים שכבר ראיתי. ואני כמובן מקווה שהטוב ביותר עוד לפנינו, למרות שכבר ראיתי את הסרט האהוב עליי השנה, לפחות נכון לרגע זה.

שנתחיל?

"עולם חשאי"
אחת ההחלטות היותר נפלאות שלי בפסטיבל הזה הייתה ויתור על טקס הפתיחה המסורתי בבריכת הסולטן, ושהייה בסינמטק בו מוקרנים בינתיים סרטים שאינם של וודי אלן. על הסרט הראשון שראיתי בפסטיבל עופר כבר כתב בדיווח שלו, כך שלא נותר לי אלא מאוד להסכים איתו. היה זה ספתח מעולה מבחינתי, שחרג גם מעבר לגבולות של "סרט מסע מקסיקני" וגם יצא באופן מעניין מתוך נקודת המוצא העלילתית שלו, שחששתי כי תלך לכיוון של "הנותנת". סיקוונס הסיום כה הפתיעה אותי ברגישות שלו, עד כי מצאתי את עצמי בגרון חנוק ועיניים לחות. ככה מתחילים פסטיבל סרטים, אם כי יש גם צד שני למטבע  – שוט הסיום, שהיה נראה לי מאוד ייחודי בשעתו, הפך לטריק קולנועי שחזר על עצמו גם בסרטים אחרים. אבל גם את זה אשאיר לעופר, שטוען שהוא ראה יותר סרטים המשתמשים בו ממני.
(הקרנה נוספת: יום רביעי ה-11.7 ב-9:30)

"תביא ת'חומר"
כן, גם את זה עופר כבר ראה, אבל ארשה לעצמי להתייחס אליו ביתר פירוט. כלומר, עד כמה שניתן לפרט לגביי סרט קטן, דל תקציב באופן שניבט מן המסך בכל פריים כמעט, אשר הדלק שלו היא תשוקה קולנועית אדירה ואווירה משוחררת אך לא חפיפניקית כלל. זוכה פסטיבל SXSW, היורש של פסטיבל סאנדנס מבחינת אלטרנטיביות, ענה על כל הציפיות. אדם לאון, בסרט הביכורים שלו, מציג את עצמו כסוג של ספייק לי חדש. הוא מפגיש אותנו עם שני צעירים ניו-יורקיים עם חלומות גדולים ומציאות מקרקעת, אשר חושבים עצמם לאמני גרפיטי ומלכי הרחוב כאשר המצב לא יכול להיות רחוק מכך, כפי שמסתבר לנו ככל שהעלילה מתקדמת. המפגשים שלהם עם העולם יוצרים סיטואציות חצי משעשעות וחצי צובטות, כאשר הסרט כולו נשען על הקסם האישי הנשפך מצמד השחקנים הראשיים והאנונימיים עד כה – טשיאנה וושינגטון וטיי היקסון.
במהלך השנה האחרונה אני מצוי בקונפליקט – בעיקר עם עצמי אבל גם קצת עם אור – לגביי הגישה שאני מאמין בה לפיה אם פשוט תצאו לצלם סרטים, דברים טובים יקרו. הרבה יותר מדי סרטים (בעיקר ישראלים) הוכיחו לי אחרת, הזכירו לי שאין תחליף לדגירה מסיבית וממושכת על תסריט, כמו גם השגת מימון וצילום בטיימינג הנכון. אבל אז מגיעה מן הפצצה קולנועית מאולתרת וחכמה כמו "תביא ת'חומר" ומזכירה שיש גם מידה של צדק בצורת המחשבה שלי ושכל מה שצריך בשביל לצלם סרט זה את הרצון הפשוט לצלם סרט. אה, וגם כשרון וקצת מזל, מסתבר, כי מעבר לעבודה הקשה שאין ספק כי הושקעה, סוד הקסם של הסרט נותר חמקמק.
(הקרנה נוספת: יום שליש ה-10.7, ב-10:00)

זה היה יום חמישי, בסיומו פרשתי אל הדירה הזמנית והמקסימה שקימבנתי לצורך הפסטיבל (מתן, שוב תודה). יום שישי שלי התחיל לא מדהים, כאשר התבררה בפניי העובדה המצערת כי תג הכניסה שלי לא שווה הרבה באולם הקטן של סינמטק 2, שהיה מלא עד אפס מקום לכבוד הקרנת "חתול להשכיר", קומדיה יפנית מוזרה שאני עוד מקווה לתפוס בהקרנות חוזרות. וכך יצא בעצם שהסרט הראשון שלי ליום זה הוקרן רק אחר-הצהריים.

"איה"

סרטם של מיכל ברזיס ועודד בן נון, הוקרן בפסטיבל מחוץ למסגרת התחרות הישראלית. הוא מספר על אשה צעירה שטעות בזיהוי בנמל התעופה מובילה אותה למפגש עם זר מוחלט. איה (שרה אדלר, המבריקה תמיד) מוצאת את עצמה כנהגת של שופט בתחרות מוזיקה (אולריך תומסן), אשר הגיע במיוחד מסקנדינביה וצריך הסעה לירושלים. במהלך הנסיעה מתחיל להירקם קשר מיוחד בין השניים, כאשר כל העת מרחפת מעליו הידיעה כי מתישהו תתגלה האמת. מלבד עשייה קולנועית מדוקדקת ורבת חן וקסם מוזר, מקפידים היוצרים לכוון לדרמה שנוטה אל הקאמרי והאינטימי. לחובתו של הסרט עומד אורכו. הן מבחינה אמנותית, כיוון שיש משהו בלתי מספק ובו בעת גם מעט נמתח, והן משום שסרט בן 40 דקות מרגיש קצת ארוך מדי בשביל סרט קצר ולגמרי לא מספיק ארוך בשביל להיות מוקרן בבתי הקולנוע. כנראה שפסטיבלים הם ההזדמנות היחידה לתפוס סרטים מסוגו של "איה", כך שאני שמח שעשיתי זאת והתוודעתי אל צמד היוצרים האלה.
(הקרנה נוספת: יום רביעי ה-11.7 ב-11:45)

"הדשוט"
משם דילגתי בזריזות אל הסרט הראשון שלי בפסטיבל מחוץ למתחם הסינמטק. ולמקרה שלא אמרתי זאת מספיק פעמים בשנה שעברה – אני מאוהב במקרן של "לב סמדר". איזו הקרנה צלולה וקריספית, אפילו לעומת צמד המקרנים הדיגיטליים החדש של סינמטק 1 ו-3. לגביי הסרט, הרי שהיה מדובר באחת מצפיות החובה הבודדות שלי בפסטיבל. את סרטיו של פן-אק ראטאנרואנג התאילנדי אני מכיר כבר מספר שנים (יאיר רוה, שוב תודה) ותמיד שמח לשוב מחדש אל הטריטוריות החלומיות-הזויות-פיוטיות של הקולנוע שלו. כאשר הבטיחו בתוכניה מעשייה ניאו-נוארית, הייתי קצת סקפטי. מה לבמאי הזה ולנראטיב? חשבתי שפן-אק פשוט יעשה את הטייק שלו על הז'אנר, או יעניק לו פרשנות חדשה. מצד אחד, צדקתי. בערך. מצד שני, מה זה היה הסרט המושלם הזה? מה עושים כאשר אחד הסרטים הראשונים שתפסתי בפסטיבל הוא במקרה גם אחד הסרטים שהכי הדהימו אותך השנה? כנראה שממשיכים לחפש לו מתחרים, למרות שזה יהיה קשה עד מאוד.
זהו סיפורו של שוטר לשעבר שהפך לרוצח שכיר, אשר אחת מן ההתנקשויות שלו משתבשת ומותירה בו מום משונה – פגיעת קליע בראשו גורמת לו לראות את העולם הפוך. זוהי רק נקודת הפתיחה לסרט רווי תהפוכות ופיתולי עלילה בלתי אפשריים כמעט, המגובים בעשייה קולנועית מרהיבה עד כדי התרגשות אמיתית. מעט מאוד יוצרים מצלמים את הטבע בכזו יראת כבוד והתפעלות כמו פן-אק, אשר נדרש הפעם להפגין את יכולותיו גם כמספר סיפורים קוהרנטיים. אולי זה כיוון שאני סאקר של נראטיבים שבורים וקפיצות בזמן, אבל לדעתי הוא עשה עבודה מזהירה. מה גם שהסרט כלל גם פטיש אחר שלי – עלילות כל-כך מופרכות שהן למעשה הגיוניות לגמרי, בסגנון צורת החשיבה של הג'וקר מ"האביר האפל". אתם יודעים, סיפורים שגורמים לצופים רבים להגיד "מה, הוא באמת תיכנן את כל זה?" ולי לגלגל עיניים נוכח חוסר ההבנה הבסיסי שאין זה משנה. ברוב שלבי הסרט מתחרים ביניהם מספר מוחות קרימינליים, כאשר כל הזמן תהיתי מי יהיה השחקן הבא שייחשף, מי הבוס האמיתי בשרשרת הדירוג, מי משחק במי בעצם ומי מודע למה. זה נשמע מסובך ומפותל, אבל בסרט זה מעסיק את המוח ללא הרף באופן שהופך את הצפייה לחוויה אמיתית. איזה סרט מפעים, איזו יצירה מפוארת ואיזו הפתעה עצומה מבחינת כיוון חדש אליו שבר הבמאי של "חיים אחרונים ביקום" ו-"גלים נסתרים". מה חבל שהסרט לא שובץ להקרנות נוספות בפסטיבל.

"אליס"
התחרות הישראלית החלה אף היא ביום שישי, כאשר במסגרת העלילתית תפסתי כבר בערב הראשון את המסקרן מבין הסרטים בעיניי – פיצ'ר הבכורה של דנה גולדברג. מי שלא מכיר, מוזמן לפוסט רטרוספקטיבי שלי הנוגע לבמאית. בקצרה, מדובר ביוצרת עצמאית אשר ברזומה שלה כבר שישה סרטים קצרים, אותם יצרה מאז 2003, ובעיניי הקדימה ואולי אף ניבאה את גל הקולנוע העצמאי ששוטף את ישראל בשנתיים האחרונות.
גם בסרטה הארוך הראשון היא חוזרת אל הנושאים המעסיקים אותה – בעיקר דינמיקה של מערכות כוח ושליטה, כמו גם נשיות ואהבת נשים. אליס, גיבורת הסרט, עובדת בלילות בהוסטל של נערות במצוקה, מביאה עימה הביתה את האנרגיה השלילית, מפחדת מבעלה הדואג ומתעלמת מבנה הקטן. אבל בהוסטל ישנו גם אהובה, מקור לכוח, כמו גם שתי נערות בעלות קשר מסובך ומסבך. גולדברג שוב מוכיחה את הבנתה העמוקה את נפש הגיבורות שלה, כמו גם את ראייתה השלמה את כל הקשור בהחלפת אנרגיות בין אנשים. אפשר ממש לשמוע את אליס נשחקת, בעודה רק רוצה לעשות טוב עבור הנערות מוכות הגורל, אבל סופגת מהן המון רוע ומחסורים שאין לה ברירה אלא להדחיק או לפרוק על הקרובים והחשובים לה. המעגל שנוצר הוא הרסני, וגולדברג יוצרת עולם לוחץ וחונק בו נדמה לעיתים כי אין אפשרות לגאולה. או לפחות לא לפתרון סיפורי רגיל, מה שמוביל אל סוף שהוא גם מתבקש וגם מפתיע.
משחק מעולה ורב-גוני של אילנית בן יעקב, כמו גם של שתי התגליות הצעירות דריה שיזף ונטע בר רפאל, מסייעות לבמאית לנווט את הסיפור במבוכי ותהומות הרגש והמועקה, אל מה שיכול להיות מתחרה על מספר פרסים בתחרות. מאידך, שמעתי גם תגובות קרירות או מסוייגות יותר. יכול להיות שהעובדה שהצילום, למשל, אינו מנסה לייפות את המציאות של הסרט, לא יתחבב על כל אחד. בעיניי יש לו דווקא מספר הברקות, כמו למשל רגע בו הגיבורה עוצרת את רכבה בצד כדי להקיא, כאשר חצי מהפריים מכיל את הסטיקר "תן חיוך – הכל לטובה" המודבק במכוניתה. או שאולי בעצם זו הברקת ארט, אני לא בטוח. בכל מקרה, זהו הטון של הסרט, ואישית נדמה לי כי קשה להישאר אדיש אליו – לטוב ולרע. את האגרוף בבטן, כפי שאוהבים לכנות זאת, אתה חוטף לא משנה מה. השאלה היא מה תבחר לעשות עם זה אחר-כך. אני בחרתי לחבק ולהרהר. לכן גם ויתרתי על סרט נוסף ביום זה והחלטתי לשוב בכוחות מחודשים ביום המחרת.

"טעם החיים"

בבוקר יום שבת חיכה לי סרט נוסף שציפיתי לו ארוכות – היצירה החדשה של אלכס דה לה איגלסיה, במאי ספרדי מטורף, גאון קולנועי ואהוב ליבי מאז פסטיבל ירושלים 2011. אחרי שהבריח את רוב שוכני הסינמטק דאשתקד עם "בלדה טריסטה", ומאידך קנה לעצמו מעריצים חדשים לכל החיים, חוזר הבמאי לפסטיבל השנה עם סרט שהייתם מצפים למצוא בקולנוע "לב”, כך לטענת כמה וכמה אנשים שדיברתי איתם לאחר הצפייה. באופן אישי, אני קצת מתקשה לראות זאת, אם כי מסוגל להבין. הסיבה לכך, המאוד מתנשאת יש לציין, היא שלעיתים קרובות מצאתי את עצמי כצוחק היחידי ברגעים שהיו בעיניי ציניים מאוד, אבל נתפסו כנראה בראש של שאר הקהל כאותנטיים. או שאולי יתר הצופים בחרו להתעלם מן המבוכה שנוצרת כאשר סרט מבקר אותך באופן אישי, בזמן הצפייה בו.
מדובר בקומדיה מאוד מצחיקה, מעט עצובה ולגמרי ביקורתית, המייצרת סחף בלתי רגיל כמו גם מתח ועניין לכל אורכה. במעין מחווה ל"הקרנבל הגדול" של בילי וויילדר, בורא דה לה איגלסיה סיפור מופרך על פרסומאי מפורסם-לשעבר, שאחרי יום זוועתי במיוחד נקלע לתאונה ביזארית שבה הוא נוחת באמצע אתר היסטורי ישר על מוט ברזל. אם יזיז את ראשו – ימות במקום. מלבד פרמדיקים ואמצעי תקשורת לרוב, אל זירת האירוע מגיעים גם בני משפחתו וגורמים יחצניים, המעוניינים להפוך את העניין למסחרה. מה שבאמת מצחיק, הוא שהגיבור בהחלט מעוניין לשתף פעולה, ואף רואה בכך הזדמנות עסקית לכל דבר. כלומר, בזמן שראשו משופד ומיליון מצלמות תקועות לו בפרצוף.
באווירת הטירוף החגיגית והאופיינית של הבמאי, ובסיועה של השפה הספרדית, נולד סרט שיש בו הרבה יותר מורכבות מעומק ממה שנראה בתחילה, מבלי לגרוע מהיותו בידור ברמה הגבוהה ביותר. אלה לא רק הבדיחות הפרטיות הקטנות של אלכס וצופיו (נסו לספור כמה פעמים מופיעות המילים "קרקס" או "ליצן" בסרט הזה, אני נקרעתי בכל פעם שזה קרה. או חפשו את קלורינה בנג, אשתו של הבמאי וכוכבת סרטו הקודם, גרדו בראש לנוכח גודל התפקיד שניתן לה ואז תבינו הכל עד סוף הסרט). זה פשוט מרהיב וחצוף באופן יוצא דופן בעיניי לרדת על הצופים שלך עוד במהלך הסרט, ואז להיכנס בכל הכוח בתרבות המערב בנגיחה אדירה, תוך כדי נקע בעפעפיים מרוב קריצות לסרטים או רגעים קולנעיים אחרים. אני פשוט מעריץ את האיש הזה. אגב, שוב סרט שלו זוכה אצלי בתואר כותרות הפתיחה המרהיבות של השנה. נראה לי שאצפה ב"טעם החיים" עוד פעם כבר בסופש הקרוב.
(הקרנות נוספות: יום שישי ה-13.7 ב-19:00 וגם יום שבת ה-14.7 ב-9:45)

"חיות הדרום הפראי"
אחרי התאוששות ארוכה למדי, שמתי פעמיי אל סרט שהייתי חייב לקנות כרטיס (שורה ראשונה, הכי בצד) כדי לזכות לצפות בו. האולם הגדול של הסינמטק היה מלא לגמרי, הכל לכבוד אחד הסרטים המדוברים של השנה אחרי שהציג בקאן וזכה בסאנדנס. כיוון שעופר כתב עליו יפה, אחסוך את דבריי הביקורת שלי. רק אומר שלמרות שבן זייטלין עשה משהו נדיר מאין כמוהו בעיניי – לייצר אווירה ולוק שאין שני להם כבר בסרט בכורה – ההייפ סביב הסרט הזה מופרך לחלוטין לטעמי. מדובר בסך הכל במסחטת דמעות סטנדרטית, עם כמויות קיטש שלא יאמנו. אולי אכתוב עליו באריכות כאשר ייצא לאקרנים בקרוב מאוד.

"חיותה וברל"
ומ"חיות הדרום" אל "חיותה וברל", סרטו הראשון באורך מלא של עמיר מנור והמשתתף הבא בתחרות הסרט הישראלי העלילתי הטוב ביותר של הפסטיבל. שמעתי לא מעט על הסרט הזה לפני הצפייה, ואני חייב לציין כי במהלך שתי המערכות הראשונות חשתי כי אני צופה באחת מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע הישראלי החדש. אינני זוכר כזה דיוק בכל נדבך ונדבך, החל מאלמנטים טכניים כמו הצילום הפנומנלי של גיא רז וכלה בשתי תצוגות ענק של יוסף כרמון ורבקה גור בתפקידים הראשיים. השניים מגלמים צמד קשישים מקסים ואידיאליסטי, אשר מתקשה להתמודד עם מדינת ישראל כפי שהיא מתנהלת היום ובוחר לעשות מעשה. מנור הוכיח שהוא קולנוען בנשמתו כבר בפרוייקטים הקודמים שלו, “אדומים” ו-“חורבה”, אבל היה בהם משהו מאוד קשה לצפייה. או אולי פשוט משהו מטיפני שאני אישית לא מאוד מחבב בסרטי קולנוע. לצערי הרב, מצאתי את אותו גורם מרתיע גם במערכה האחרונה של הסרט הנוכחי. משהו בגוון ובטון משתנה, שתי הדמויות שנבנו בקפדנות מתפוררות לפתע והופכות לצינור דרכו יורה הסרט מונולוגים, ספק הרצאות. עבורי, הסיום מוסס את כל הסרט, על אף שגם הוא כלל רגעים מופתיים ממש. לכן, בעיקר נורא חבל לי. וגם זה סרט שראוי להתייחסות ארוכה ומעמיקה יותר, אשר תפרט את כל מה שטוב בו (וואו, יש כל-כך הרבה) ואת כל מה שפחות (מעט מאוד, אבל מדהים איך הקצת הזה השתלט והרס לי לגמרי את החוויה).

"רוק בקסבה"

בשלב הזה של יום שישי הייתי אמור לצפות בסרט ישראלי נוסף, אבל הרגשתי שלא יהיה זה הוגן לעשות זאת במצב העייפות וחוסר הריכוז בו הייתי שרוי. לכן, דחיתי את הצפייה בסרטו של יריב הורוביץ לבוקר המחרת, זה של יום ראשון. לא השעה האידיאלית לצפות בסרט מלחמה כחול-לבן, עם לא מעט יריות וטררם, אבל לפחות הגעתי רענן יותר מאשר אמש. לכן לא התפלאתי כאשר אותם יורים גם בכו, כי הרי בכל זאת מדובר בסרט תוצרת הארץ.
"רוק בקסבה" מתרחש בימי האינתיפאדה של 1989, ומתמקד בחיילים הנשלחים לתגבר כוחות בעזה. לאחר תקרית עם האוכלוסיה המקומית, מתבצרת קבוצה קטנה של לוחמים על גג אחד הבתים, במטרה לשמור ולאבטח את האיזור מגבוה. מלבד דיירי אותו הבית שמוחים על הימצאותם של חיילים באמצע החיים שלהם, כמו גם התגרות בלתי פוסקת מצד כל תושבי השכונה, ייאלצו חברי הכוח להתמודד בעיקר עם עצמם וגם האחד עם רעהו. בתפקיד ארבעת החיילים שתקועים על הגג מככבים יון תומרקין, יותם ישי, רועי ניק ויפתח רוה – כולם מצטיינים. הסרט עצמו מתחיל ונגמר חזק מאוד, ובהחלט מרשים באיכות ההפקה שלו. אבל כמה פעמים עוד נראה בישראל סרטי מלחמה עם אותן מסקנות ואותה השקפת עולם? לי באופן אישי כבר מזמן הספיק, מיד אחרי טרילוגיית לבנון, אם להודות על האמת. היא אמנם לא מתארת את המצב בעזה, אבל עבורי, פציפיסט שכמוני, כל המלחמות דומות זו לזו. או שמא, כל סרטי המלחמה הישראלים דומים זה לזה.

"מותו של גיבור על"
שבתי אל קולנוע סמדר ושוב מצאתי בו הפתעה נעימה, הפעם מאירלנד. היוצר איאן פיצגיבון מעמיד במרכז סרטו נער מתבגר בעל עולם פנימי עשיר המבוטא באמצעות ציורים שהוא משרבט לעצמו בכשרון רב. וכמו בסרט שפתח את הפוסט, גם הפעם עולות סוגיות מיניות על הפרק. אלא שגיבור הסרט הזה, בגילומו שובר הלב של תומס ברודי-סנגסטר, גוסס מסרטן. החלומות המיניים היחידים שלו כוללים בחורות שהוא מאמין כי לעולם לא ישיג, והאיורים שלו מייצרים אלטר-אגו של סופרהירו שרירי ומאיים. הבמאי מקפיד לשלב בסרט קטעי אנימציה קומיקסאית ואפלה, המקימים לחיים את יצירתו של הנער ואת רצונותיו הכמוסים. לא פעם במהלך הצפייה נזכרתי בסרט התבגרות האהוב עליי, ששמו "חייהם הפרועים של נערי המקהלה". מלבד היותו הסרט שבגללו אני יכול לטעון שגיליתי את אמיל הירש לפני כולם, חיבתי המיידית אליו בזמנו נבעה מן העובדה שקומיקס שממציאות הדמויות הראשיות משולב פנימה אל תוך הסרט, תמיד בצורת האנשה של רגשות או קריאה בין השורות של סיטואציות. גם סרט ישראלי המתמודד השנה על פרס אופיר, "איגור ומסע העגורים", משתמש בטכניקה דומה.
אם לחזור לסרט אשר עליו אני אמור לכתוב, "מותו של גיבור על" הוא אחד השיעורים המאלפים שראיתי לאחרונה בכל הנוגע לטיפול קולנועי ראוי בנושא רגיש אך שחוק. הוא משרטט אדם צעיר שמודע לגורלו ורק רוצה להנות קצת לפני שהוא נוטש את חייו, שמתמודד בדרכים לא שגרתיות עם מחלה סופנית ושעושה כמה בחירות אמיצות לאורך הדרך. זהו סרט שמצליח לרגש במקומות הכי לא צפויים, עד כדי צמרמורת או דמע ממש, ואף להצחיק, ברגעים צפויים עוד פחות.
(הקרנה נוספת: יום שבת ה-14.7 בשעה 13:15)

"הואלס האחרון"
שהוא גם הסרט האחרון שלי נכון לאתמול, הוא הזדמנות מצויינת להזכיר/להתוודא על החיבה שלי אל שרה פולי. בין אם כשחקנית ("החיים בלעדיי") או כבמאית ("הרחק ממנה"), תמיד מצאתי אצלה איכויות יוצאות מן הכלל. לכן, לא ברורה לי הסיבה בגינה הדבר היחיד שהצלחתי להגיד אחרי הצפייה בסרט הזה, היה מילה אחת ויחידה – איכס. זה אמנם לקח 116 דקות מרירות-מתוקות, בתוכן מסתתרות משהו כמו 110 דקות די נפלאות, אבל הסרט הזה שבר אותי לחתיכות. נדמה לי שיחד עם "עד החתונה זה יעבור" וזכרונות מסרטו הקודם של במאי "ספיידרמן המופלא", הגעתי למסקנה (המוטעית? מישהו, בבקשה?) שסרטים לא מאמינים יותר באהבה. לא אהבת אמת, אהבה כזאת… כמו בסרטים. ואם סרטי קולנוע לא מאמינים באהבה, אפשר מבחינתי לסגור את הבאסטה של כל החרא הזה שנקרא הקיום.

הסרט עוסק בזוג נשוי וחמוד, בגילומם של מישל וויליאמס וסת' רוגן, אשר עומד במבחן כאשר האשה נדלקת על השכן החתיך (לוק קירבי). אני כותב "נדלקת" למרות שבסרט היא בטוחה שהיא מאוהבת. ושהיא אוהבת את בעלה. ושהוא אותה. ופתאום כל הטרמינולוגיה הזאת נראתה לי מגוחכת, כי יש מעט מדי פעמים בסרט בהן האמנתי לדמות המשתמשת בה. כמובן שההישג נזקף לזכות הסרט, שעשוי נהדר ומגרעתו המרכזית היא אורכו הלא מבוטל, בשל ההתעכבות שלו על ניסיון לדמות שגרה זוגית ואז לשבור אותה, וחוזר חלילה. כיוון שיצאתי ממנו כה מדוכדך, הנחתי שמדובר בבעיה אישית שלי. אז שתי תודות ציניות לגברת פולי.
קודם כל, תודה שהרסת לי את השיר "Take This Waltz". מעכשיו, במקום להתרגש בכל פעם שאני שומע אותו, אחשוב על הסצינה המטרידה והמחרידה מהסרט שלך. שנית, תודה על סצינת המקלחת המשותפת – עכשיו אני גם יודע איך נראית הוגינה המפורסמת של שרה סילברמן, עליה היא רק מדברת כל-כך הרבה לאורך הקריירה שלה. איכס.

תגובות

  1. דיווח נהדר. בהחלט גרמת לי לרצות לראות הרבה סרטים. רק חבל שאני לא בארץ ואני לא יכול לפקוד את הפסטיבל. אני אנסה בכל זאת להשיג חלק מהסרטים (עם דגש על "הדשוט", "טעם החיים" ו"מותו של גיבור על") בDVD.

  2. Meni Philip הגיב:

    אתמול ראיתי בפסטיבל ירושלים את הסרט הישראלי החדש "המשגיחים".

    שילוב של סקורסזה, טרנטינו וסנאץ'… בבת-ים.

    אני לא אומר שהוא סנאץ' הישראלי, לא טרנטינו הישראלי וגם לא סקורסזה הישראלי, אבל החוויה שעברתי היתה כאילו מישהו לקח את שלושתם, דחף אותם לבלנדר, טחן היטב והגיש תוצאה שהיא לא פחות מחגיגה.

    המלצה, קנו כרטיסים לקולנוע – מיום חמישי הקרוב.

השאר תגובה