במערבון אין כל חדש: ״Day of Anger״, ״!Django Kill… If You Live, Shoot״, ״The Belle Star Story״

פוסט זה פותח מה שאני מקווה שתהיה סדרת פוסטים חדשה ולא סדירה, בה אסקור מערבונים מכל הזמנים, בדגש על סרטים ישנים. מדובר, כפי שתוכלו לראות כבר בפוסט הזה, לא בהכרח בקלאסיקות הכי מוכרת של הז'אנר, שאני אנסה להגדיר את הייחוד שלו דרך מבט על סרטים בולטים וזרמים שונים לאורך השנים. זה גם על מנת להגדיר את מהות המערבון – שדומני כי ההגדרה שלו היא יותר נזילה. שכן, מערבון הוא ז'אנר מיוחד שמבוסס על שני תנאים: מיקום גיאוגרפי במערב ארה"ב, ותקופה שהיא המחצית השנייה של המאה ה-19. אבל זוהי הגדרה שהז'אנר נועד לשבור, כאשר יש מערבונים שמתרחשים בתקופות אחרות ובאזורים אחרים בעולם. ייתכן והמערבון מוגדר על ידי האתוס שהוא נועד לייצר בתקופה הקלאסית: כיבוש הסביבה הפראית בידי החברה "המסודרת", כלומר התרבות האירופאית ושלטון החוק, דווקא דרך עיסוק פעמים רבות בפורעי חוק שהיו גיבורי התקופה ומוצגים גם באור חיובי.

לצד התפיסה הקלאסית כי האדם הלבן מביא בסופו של דבר חוק וסדר לאזורי ספר, צצו גם המערבונים הרוויזיוניסטיים שביקרו את האדם הלבן ואת הסדר שלכאורה הושג במערב. הם הראו כי הוא דווקא האלים יותר והפחות מוסרי, בין אם ביחס לילידים האמריקאים ובין אם בהיעדר סדר או מוסר מסיבות אחרות. מערבונים כאלו מזוהים עם שנות הששים ואילך, אבל בפועל היו נציגים לתפיסה גם בתקופות מוקדמות יותר, והעניין הוא הטון הדומיננטי. במהלך הפוסטים אני מקווה לצלול לפינות מעניינות גם מן הבחינה הזו וגם מן הבחינה החזותית.

את הפוסט הראשון בסדרה אני מקדיש לשלושה מערבוני ספגטי. על פניו, ההגדרה של קבוצת הסרטים הזו די ברורה: סרטים שהופקו בשנות הששים והשבעים בידי תעשיית הקולנוע האיטלקית והתרחשו במערב הפרוע של ארה"ב, אף על פי שצולמו במערב אירופה, במקרים רבים בספרד. מבחינה סגנונית ותוכנית, בהכללה גסה ולא מדויקת, ניתן לומר כי ההבדלים בינם ובין המערבונים האמריקאים היו: פחות תקציב, פחות ריאליזם, פחות מוסר או העמדת פנים של מוסר. יותר פעולה ואלימות. זוהי כאמור הכללה גסה, כי הכמות העצומה של מערבוני ספגטי שנעשו, כולל כאלו שהפכו לפולחן, היא מאות סרטים. חלקם עם כוכבים אמריקאים, חלקם בסדרות סרטים ולא מעט ניסיונות לרכב בהפצה על שם של סדרות סרטים אחרות. לכן, המבחר המצומצם בפוסט הזה לא מתיימר לייצג את כל מערבוני הספגטי, אלא לתת רק שלוש דוגמאות, בדרגות שונות של הכרה או פולחן בעולם או בישראל.

במתכוון, בחרתי רק במערבונים שלבמאי שלהם לא קוראים סרג'יו. זה מהלך שצמצם את ההיצע מבחינת הסרטים המוכרים ביותר. חובבי קולנוע רבים מכירים ומוקירים את מערבוני הספגטי רק דרך הסרטים של סרג'יו ליאונה, שהם כמדומני המערבונים המוכרים והפופולרים ביותר בכלל, ללא קשר לארץ המוצא וההשפעה שלהם גדולה. רבים מכירים גם את הסרטים של סרג'יו קורבוצ'י, שזכה לא מכבר לסרט תיעודי אודותיו בנטפליקס וכמה מסרטים הוקרנו לאחרונה בסינמטקים. ב-VOD של יס ניתן לצפות בעת ב"שכיר החרב" שלו שהוא אפוס מופרך ומרהיב וגם מייצג את הנטייה של חלק ממערבוני הספגטי להתרחש לא בארה"ב, אלא במקסיקו סביב המהפכה המקסיקנית. הדבר נכון גם לגבי סרטיו של סרג'יו "השלישי", סרג'יו סולימה. ישנם גם עוד במאים בשם סרג'יו שביימו מערבוני ספגטי, אבל דומני כי אלו שלושת הגדולים מבחינת הערכה, השפעה על התרבות או פולחן. ייתכן ואחזור אליהם בעתיד במסגרת החדשה הזו, אם כי יש לא מעט חובבים גם לשלושת הסרטים עליהם כתבתי כאן בהמשך, כולל קשרים ליצירות של במאים בשם סרג'יו.

I giorni dell'ira
Day of Anger
יום של זעם

נפתח עם סרט שהוא כנראה הכי מוכר מבין השלושה וגם הכי מלוטש מבניהם. "יום של זעם" (אני בוחר בשם העברי הזה כי "יום הזעם" בעברית יוצר בלבול עם סרט מאוד שונה של דרייר) הוא סוג של סרט שיכול להיות שער כניסה מוצלח לעולם מערבוני הספגטי. או הצעד ההגיוני הבא אחרי צפייה בסרטים של סרג'יו ליאונה. לא רק בגלל שבמאי הסרט טונינו ואלרי היה עוזר במאי של ליאונה בשני סרטים ובסרט מככב לי ואן קליף, הוא "הרע" מ"הטוב הרע והמכוער" ומי שהשתתף גם ב"הצלפים"/"בעבור עוד חופן דולרים" וממשיך לשחק באותו סגנון בסרט שמצולם בסגנון דומה. כולל כמה קומפוזיציות יפהפיות שמדגימות את יחסי הכוחות בין הדמויות, צילומי תקריב על הפנים או היד המחזיקה באקדח ברגעי מפתח, ובנייה של מתח דרך עריכה ומוזיקה בדרך הצפוייה בז'אנר, לדו-קרב גורלי.

הסרט מתחיל בעיירה אשר דומה כי הסדר כבר הגיע אליה. קליפטון, אריזונה, נראית כמו עיר טיפוסית במערב, אבל השריף שלה אפילו כבר לא תמיד זוכר לקחת עמו את האקדח. ירי שנועד להפחיד קבצן מוגדר הראשון בעיירה מזה שנים רבות. אנו לומדים להכיר את העיירה דרך סיבוב פינוי השפכים שעורך סקוט (ג׳וליאנו גמה), יתום שעובד כפועל אשפה וניקיון בעיר ודומה כי הוא שלם עם מצבו למרות שהוא סוג של מנודה חברתית. הוא לא באמת יכול להיות בן זוג לאישה הצעירה בה הוא מאוהב, שהיא בתו של השופט, למרות שהוא מחליף גם מבטים עם אחת מן העובדות בבית הבושת המקומי. כדרכם של מערבונים, הכל משתנה כאשר זר מיסתורי מגיע למקום.

הזר הוא טאלבי  – ואן קליף בתצוגה עתירת כריזמה מן הרגע הראשון וחשיפת האכזריות בהדרגה, בטח בעיניים של סקוט דרכם נראה הסרט. טאלבי מתנהג אל סקוט באדיבות וכבוד שהוא לא מכיר, ומהר מאוד גם מתגלה כשולף מהיר של האקדח וכמי שמזוכה מהרג על בסיס הגנה עצמית. אחרי השפלה נוספת, סקוט מחליט להצטרך לטאלבי כאשר הוא עוזב את המקום – בלי הזמנה של ממש. טאלבי לא ממש רוצה לקבל שותף או בן חסות, אבל מסכים ללמד את סקוט שיעורים על דרך החיים שלו להישרדות במערב וצבירת הכוח, גם דרך אכזריות כלפי המתלמד, לפחות עד שסקוט מוכיח את עצמו. על הדרך, אנו למדים כי טאלבי חיכה לשותף לשעבר שבגד בו והשתחרר זה עתה מן המאסר. השותף הזה טוען כי הכסף שמגיע לטאלבי נלקח לפני מספר שנים בידי מספר אנשים בקליפטון, במקרה או שלא במקרה נציגי הקהילה. טאלבי וסקוט חוזרים לעיירה בה הסרט התחיל, אבל כעת במטרה לצבור כוח ולשנות את פני המקום שהופך מהר מאוד ללא-שליו.

המבנה הנרטיבי הוא של סרט חניכה, ההופכת את הגיבור שעורר הזדהות בהתחלה למי שמתפתה על ידי הצד האלים והשלילי בעקבות התהילה בה זוכים פורעי חוק, או החזקים בחברה. בטח כאשר סקוט עובר מן הצד המושפל לצד החזק והמשפיל ומתגלה כמוכשר מן הממוצע בתור צלף, אם כי אנו למדים בהדרגה כי טאלבי מגביל את הכוח שלו. זהו סוג של סיפור של יתום המוצא דמות אב בעייתית והשאלה היא האם יתבצע מרד באב בשלב כלשהו. השאלה המשנית היא האם החזות הרגועה של קליפטון אי פעם תשוב, אם כי הסרט מראה שהדברים לא היו באמת רגועים, אלא בעיקר טואטאו מתחת לשטיח – ומטאטא הוא סוג של סמל לעבר של סקוט.

סגולה גדולה של הסרט הוא המבנה שלו המינון הנכון בין קטעי מבט על הדמויות הלא-מורכבות אך מהנות, והשזירה של קטעי פעולה לאורך העלילה בקצב שמתגבר בהדרגה. כך עד לסיום שהוא גם מוגזם וגם טבעי ומתבקש, שסוג של מהדהד עבורי את "בצהרי היום" מבחינה חזותית, עם יחס הפוך בין הגיבור לקהילה – כאן מדובר באדם שנטש את הקהילה ולא להיפך, בדרך להקבלה מעניינת לזריקת כוכב השריף באחד מן הדימויים האחרונים. כמו מערבוני ספגטי רבים, הסרט הזה מתענג על דימויים של הז'אנר ועל תבניות העלילה, תוך שהוא מדגיש את הזיוף שקיים בהן, אבל גם את ההנאה מן הצפייה בכך. כולל ההנאה מן הצפייה באלימות ובבניית האקדוחן כגיבור, כאשר הסרט גם מציג את הנזק המצטבר מן ההנאה הזו ומן ההאדרה לגיבורי הז'אנר. זה סוג של סרט שיש בו גם מרידה נגד הכוכב הכריזמטי מצד מי שעל פניו הוא כל אדם, או השוליים של החברה. זה עובד גם מפני שלי ואן קליף לרוב משחק נבלים ולא גיבורים, ודמותו בסרט הזה היא ללא ספק נבל אבל עם כמה תכונות של גיבור.

Se sei vivo spara
!Django Kill… If You Live, Shoot
ג'אנגו הורג…אם אתה חי, תירה!

דומני כי צריך להתחיל עם השם הבינלאומי של הסרט. בשנת 1966 יצא "ג'אנגו" של סרג'יו קורבוצ'י, אחת מן ההצלחות הכלכליות הגדולות של הז'אנר. לכן, משיקולי הפצה, השם "ג'אנגו" מצא את עצמו בעוד סרטים וכותרות סרטים בלי קשר ישיר ללהיט המקורי, שזכה להמשך רשמי רק בשנת 1987, וכמובן זכה למחווה בידי קוונטין טרנטינו ב"ג'אנגו ללא מעצורים", סרט שהוא גם מחווה לסרטים הרבים שהיו ג'אנגו ללא ג'אנגו. למשל הסרט הזה שלא קשור בשום צורה לסרטו של קורבוצ'י ואין בו אף דמות בשם ג'אנגו, או רמז לדמות כזו. זה ראוי לציון כי האמת היא שאין הרבה דברים שאין בסרט הזה.

הסרט נחשב לפולחן סביב היותו עמוס ומוזר, לא פעם הוא מוגדר כמערבון ספגטי המוזר ביותר, כותרת שקצת גדולה על כל סרט בתת-ז'אנר שהוא מטבעו קצת מוזר ולא ריאליסטי. בכך אני רוצה לומר שאפשר לווסת את הציפיות מראש לגבי מידת הדברים ההזויים שבסרט – ואז להתענג עליהם כאשר הם באים. בשיאו, הסרט הזה הולך למקומות שהם לגמרי פרועים, בלי קשר לפרשנות האפשרית לסרט שנע בין ביקורת על אלימות ותאוות בצע לקריאה דתית אפשרית.

את הסרט ביים ג'וליו קווסטי, שייתכן ומוכר בארץ בזכות סרטו "המוות הטיל ביצה", זה שהוקרן לא מכבר במחווה לסרטי ג'יאלו בסינמטק תל אביב. הוא היה הסרט הכי מאתגר או לא קונבנציונלי בתכנית, שכן הוא נע בין האופנה של סרטי הג'יאלו לקולנוע ניסיוני. זה בערך המצב גם בסרט הזה, שיש בו מעט עריכה ניסיונית וקצת ערבוב ז'אנריים, למשל תמהיל בין מערבון לאימה, בעיקר דרך כמה קטעים בולטים של גוֹר מסוגים שונים. יחד עם זאת, זה לא סרט אימה של ממש וגם לא סרט ניסיוני והנרטיב שלו במידה רבה ברור. לפחות כל עוד לא מנסים לצלול לרמה הסמלית שהסרט מזמין.

הסרט נפתח כאשר שני ילידים אמריקאים מוצאים אדם היוצא פצוע אנושות מתוך קבר אחים. דרך פלאשבק, אנו למדים שהוא היה שותף לשוד זהב גדול מכרכרה של הממשל. אחרי השוד, האמריקאים הלבנים בקרב השודדים החליטו שהם לא נותנים למקסיקנים את חלקם בשלל, ובמקום זאת מחסלים אותם, כולל את הגיבור שראינו מתעורר לחיים בפתיחה. עליו נאמר שהוא מעורב – כלומר חצי היספני וחצי לבן, אבל ייתכן שגם מעורב בכך שהוא גם מת וגם חי במהלך הסרט. בכל מקרה, במהלך העימות בין השודדים הקבוצה ההיספנית הצליחה להבריח את רוב הסוסים, כך שהכנופיה העשירה והאלימה צריכה לנדוד לעיירה הסמוכה על מנת להשיג סוסים חדשים לפני שהממשל ימצא אותם. בינתיים, הילידים רוצים שהזר שהם מצאו יספר להם סודות מעולם המתים ולכן הם עוזרים לו בנקמה שלו במי שהרגו אותו ואת חבריו. זאת על ידי התכת הזהב שאיכשהו נשאר אצלו ויציקתו לתוך כדורי אקדח בהם הוא ישתמש במהלך הסרט. זה מגביר את הדיוק, אבל גם הופך אותו למזוהה בבואו לעיירה בה יתרחש רוב הסרט.

וזו חתיכת עיירה. בפעם הראשונה שאנו חוזים בה, ניתן להבחין במה שנראה כמו ניסיון אונס מבעד לחלון. יש גם ילד עירום ברחוב. המקומיים מבינים מהר מאוד, או חושדים, כי מקור העושר של האורחים החדשים אינו חוקי ומוציאים אותם להורג בלי משפט של ממש. פרט לאחד שנותר בחיים לאחר הגעתו של חוואי, יחד עם כנופיה של גברים לבושים בשחור, היודע כי יש הרבה זהב שמעורב בסיפור והוא רוצה אותו לעצמו ולחבורה שלו. חבורה שלבושה כמו נבלים מן המערבון אבל מתנהגת בצורה נשית יותר, וזוהי למעשה כנופיית גברים הומוסקסואליים שיש להם מנהיג שלבוש אחרת. וזה לא בדיוק נאמר במפורש אבל גם די ברור ונדיר בז'אנר. בכל מקרה, מי שמסתירים את הזהב הם בכלל אנשי העיירה, או חלק מהם, כולל כומר בעייתי במיוחד. יש גם אישה שמילולית כלואה בתוך הנישואין שלה, ועוד אישה שהנישואין הקרובים שלה יוצרים עימות אפשרי עם הבן הקנאי של בעלה, שיש לו גם יצרים בעצמו. דומה שאין הרבה נשים אחרות בסביבה, או בכלל.

אל הזירה הזו מגיע אותו הזר שקם מן המתים. הוא מתגלה כצלף בלתי מנוצח עם כדורי הזהב שלו, שמשמשים על מנת להרוג את מי שסבר שהרג אותו. אבל זו רק ההתחלה ממנה נובעים סבב של שקרים, משולשים רומנטיים ומשולשי רציחות או ניסיונות לרצח, בעוד אנשי הסביבה מחפשים תירוצים לתאוות הבצע והשאיפה לזהב, שבסרט הזה הורג ולא רק דרך כדורי אקדח. אם נדמה שתיארתי הרבה מן העלילה, הותרתי בחוץ הרבה תפניות ובמקביל קראתי יותר מדי לתוך מה שנראה כמו התרחשות, בסרט שמדבר כסוג של חוויה חזותית. כזו בה אקטים של אלימות מתערבבים זה בזה באורח צבעוני.

זהו סרט בו לכאורה כל הדמויות שליליות ואכזריוּת היא חלק מן הקיום האנושי, כולל הילידים. מתוך כל זה ניצב הזר כאיש נולד מן המתים ובשלב מסוים נצלב כמו ישו לצד חיות, בהם עטלפים שמאיימים לשתות את דמו. הוא ספק הצדיק היחיד, ספק סוג של ישו עבור החוטאים שנולד מחדש עם סימן שאלה לגבי מידת היותו נקי מחטאי הגלגול הקודם שלו, שכן הוא היה שותף לשוד הזהב. ניתן לומר כי הסרט מראה מעט יותר אהדה כלפי המיעוטים האתניים – אבל הם לא דמויות של ממש. הוא גם מבקר את היחס לנשים, אבל קשה לקרוא לייצוג הנשים בסרט חיובי.

המסר של חברה שמתה למען הזהב ובסרט הזה גם דרך הזהב, הוא לא מעמיק או מקורי – אבל הוא נראה נהדר בכמה סצנות בסרט הזה. השילוב של אלימות גראפית מסוגים שונים גם מדגיש את מחיר הרוע והבצע ובניגוד לסרטים אחרים, מקרי המוות בסרט הזה כואבים למראה. גם כאשר יש רבים מהם וגם כאשר הם של נבלים או דמויות שליליות. זה לא סרט שניתן למצוא בו מושא להזדהות, אבל הוא כן חוויה סוחפת בדרכו.

Il mio corpo per un poker
The Belle Star Story
הגוף שלי עבור פוקר / סיפורה של בל סטאר

הסרט השלישי הוא הפחות פופולרי או מוכר מבין השלושה, אבל גם הוא מעניין מעבר לנתון בגללו גם אני הגעתי אליו – ייתכן וזה מערבון הספגטי היחיד שביימה אישה. ולא סתם אישה – לינה ורטמולר הגדולה, שגם כתבה את התסריט. אם כי יש לסייג שתמיד יכול להיות שמשהו פוספס (לא רק על ידי) וגם ורטמולר פוטרה במהלך הצילומים, וחתומה על הסרט בשם הבדוי נתן ויץ'. עוזר הבמאי פיירו כריסטופני ככל הנראה השלים את הצילומים ותרם לתסריט תחת השם ג'ורג' בראון, אם כי לא ברור עד כמה. דומה כי ידה של ורטמולר היא בכל זאת הדומיננטית יותר כי ניכר למצוא בסרט הזה מ-1968 כמה מן הסממנים הבולטים של יצירתה, גם אם בצורה פחות מגובשת. אבל גם זה בדומה לשאר העבודה שלה בשנות הששים ולפני הסגנון הבשל שלה החל משנות השבעים.

שני השמות של הסרט קשורים אליו יותר מאשר שמות הסרטים הקודמים שסקרתי. הסרט אכן עוסק באישה בשם בל סטאר והיא אכן מהמרת על הגוף שלה במשחק פוקר, כלומר מסכימה ליחסי מין כתחליף לתשלום במקרה של הפסד, על פניו. יש לציין כי הייתה במערב הפרוע אישה אמיתית בשם בל סטאר – פורעת חוק ביחד עם בעלה סם סטאר, ומי שנתנה מקלט לג'סי ג'יימס מספר פעמים. על סמך דמותה נעשו מספר סרטים, אבל סרט זה הוא לא אחד מהן – פרט לשם ולהיותה אישה שמבצעת פשעים, אין כל קשר לדמות. ניתן לטעון שיש פה משהו טוב יותר – אישה שטובה יותר מרוב הגברים בכל הצדדים "הגבריים" של המערב. זה אומר שהיא משחקת פוקר היטב, מתכננת שוד ומבצעי חילוץ כנגד כל הסיכויים, והיא יעילה עם האקדח כמו גיבורת על.

איך זה מסתדר עם הימורים על הגוף שלה במשחק פוקר? חלק מן העניין הוא שהיא משחקת נגד לארי בלאקי, שמתגלה כיריב ששקול לה, או כחצי המשלים שלה. הוא זה שזוכה בה במשחק וגם יודע כי היא למעשה הייתה יכולה להינצל מן ההשפלה הזו, שכן הקלפים שלה היו טובים מספיק על מנת לזכות בכסף ולשחרר את הגוף. השאלה היא מה היא רצתה להשיג דרך הסתרת הניצחון: מין או הזדמנות לירות בלארי. הסרט לא חד משמעי לגבי זה לדעתי, ולמעשה משחק על המתח הזה לכל אורכו. בל ולארי יכולים לשכב זה עם זו או להרוג זו את זה ולהיפך, בכל רגע נתון. דומה כי הם שלמים עם שני התרחישים. זו סוג של הנחה כלפי היחס הלא-תקין פוליטית של ורטמולר למיניות ומערכות יחסים עם דינמיקה של שליטה ואכזריות בסרטים המאוחרים יותר.

בסרט הזה, יש משהו לא אחיד אך מהנה לצפייה בדמותה של בל ומשהו חד-מימדי בדמותו של לארי. זה מונע מן הסרט להתרומם לפרקים, גם בגלל שהמבנה שלו מעט מפוזר וכולל פלאשבק ארוך לעבר של בל כפי שהיא מספרת אותו, שנראה פונקציונלי למדי. עיקרו סירובה של בל להתחתן עם גבר מבוגר יותר ולהיות פשוט רעיה. טוב, יש גם את דוד שלה שאולי אחראי למות הוריה, ומערכת יחסים מתוחה מינית נוספת עם חבר ילדות, וגם עם אישה שהיא מחלצת. הרבה מדמויות המשנה בסרט לא לגמרי עובדות וגם העיצוב של דמותה של בל נראה כמו מנסה לתאר אותה כפנטזיה הן של אישה חזקה והן כמושא לתשוקה בדרכים די רדודות, ספק במתכוון.

אבל יש בסרט רגעים של ברק. החל מסיקוונס כותרת הפתיחה שהוא סוג של הערה הן על המבט על הגוף הנשי והן על המבט הנשי בעבר ובהווה של הסרט. המערכה השלישית עוסקת בשוד יהלומים מורכב שלארי רצה לבצע בשיתוף עם בל, אך היא מנסה להובילו לבדה בעזרת אנשים שגייסה. החלק הזה טוב מאוד לדעתי, גם במקומות בהם הוא צפוי בתפניות וגם במקומות בהם הוא קצת מפתיע. יש בו שילוב של פעולה עשויה היטב עם ההומור הממזרי של ורטמולר. זה בטח לא אחד מן השיאים שלה כבמאית ולא אחד מן השיאים של הז'אנר, אבל זה כן שילוב מעניין ומהנה בעיניי.