פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 16: "איזה מקום נפלא" (2005)

מבין כל האנקדוטות והפרטים שמרכיבים את פרסי הקולנוע הישראלי, הסיפור של איל חלפון הוא כנראה המשונה מכולם. על חלפון כבר דיברנו בעבר, בפרק 9 שעסק בזוכה של 1998, "קרקס פלשתינה" שכתב וביים. עכשיו מגיע החלק השני – והאחרון לעת עתה – במסלול האופיר יוצא הדופן שלו, עם זכייתו השנייה בזכות "איזה מקום נפלא". בין לבין, אגב, היה מועמד כבמאי תיעודי עם "אתה חייב לעשות מזה סרט".
ב-2005 היה חלפון לבמאי השלישי בסך הכול שביים יותר מזוכה פרס הסרט אחד, לצד שבי גביזון (אז כבר השיאן עם שלושה ניצחונות) ויוסף סידר (אז עם שניים מתוך שלושה). אליהם יצטרפו בעתיד ארי פולמן וערן קולירין. בנוסף, יש לחלפון תואר ייחודי נוסף, כאחד משני במאים בסך הכול (יחד עם ערן ריקליס) שהיו מועמדים באותה שנה לפרס הסרט ולפרס הסרט התיעודי באורך מלא – 1998, בזכות "קרקס פלשתינה" ו"החברים של תיאו".
אבל לא רק שחלפון הוא באופן מובהק הפחות ידוע ומוכר מביניהם, אלא גם שהוא היחיד מכולם שלא זכה על בימוי באף אחת מההזדמנויות. עד שנת 2005 נרשמו רק שלושה פיצולים בין זוכי הסרט והבימוי, שניים מהם על שם חלפון. עם זאת, הוא כן זכה פעמיים בפרס התסריט כך שיש לו פסלונים בארון.

בטקס התשיעי זכה, כאמור, סרטו של חלפון "קרקס פלשתינה" אך כבמאי הפסיד את הפרס המיועד לשמי זרחין ("מסוכנת"), ושבע שנים לאחר מכן שוב הובס בקטגוריית הבימוי, הפעם על ידי דני סירקין של "למראית עין". עוד אירוניה שמקבילה בין 1998 ו-2005 הוא שאמנם סרטו של חלפון לקח את הפרס הגדול, אך סרט אחר זכה ביותר פסלונים ממנו (ארבעה ל"איזה מקום נפלא" וחמישה ל"מוכרחים להיות שמח"). זה כמובן קשור לתזמון יציאת סרטיו, אבל היחס של האקדמיה לחלפון הוא לכל הפחות מאוד מתעתע.

בפרק הקודם, שעסק בטקס של 2004 ובזוכה "מדורת השבט", כתבתי באריכות על איזה יבול מדהים היה באותה שנה, ואיזה טקס מיתולוגי הגיע בעקבותיו. שנת 2005, למרבה הצער, לא הצליחה להחזיק את המומנטום וכיום נחשבת לאחת החלשות בקולנוע הישראלי של האלף החדש.
לפני שנתחיל, אאלץ להוסיף כוכבית קטנה, והיא שלרוב אני מתייחס לא רק לזוכים ול"מועמדים" (כלומר לחמשת הסרטים שקיבלו הכי הרבה קולות בכל קטגוריה), אלא גם לרשימת הסרטים המלאה שניגשה לתחרות באותה שנה. את המידע הזה אני בדרך כלל שואב מאתר האינטרנט של האקדמיה, אך מכיוון שהוא עבר עיצוב חדש ונוצץ (ברכות, אגב, וכל הכבוד על השיפוץ. בהחלט הגיע הזמן) ישנם אי אלו באגים של חבלי לידה, ונכון לשלב זה כל הדפדפנים שלי לא מאפשרים לי להיכנס כי הם טוענים בתוקף שמדובר במקום מפוקפק שיגנוב ממני פרטים אישיים. לכן אין בידי את רשימת הסרטים שנרשמו לתחרות, אלא רק את הנוכחים בחמישיות השונות – רשימה אותה השגתי במהלך חודשים ארוכים של תחקיר והפיכת אבנים. אי לכך, הפעם, נאלץ לתת רק למנצחים לספר את הסיפור השנתי.

את 13 הקטגוריות השונות בפרס הקולנוע הישראלי לשנת 2005 אכלסו תשעה סרטים. המובילים עם נוכחות בכל קטגוריה אפשרית היו "איזה מקום נפלא", סרטו השלישי של זוכה העבר חלפון, ו"מוכרחים להיות שמח", סרטה הבדיוני השני של זוכת העבר ג'ולי שלז ("סנג'ין", "עפולה אקספרס"); יחד איתם בקטגוריית הסרט התקבצו "למראית עין", סרט הביכורים של במאי הטלוויזיה העסוק דני סירקין, שצבר 10 מועמדויות; ושני סרטי ה"קרוב" שאספו כל אחד מהם תשע מועמדויות – "קרוב לבית" ו"בקרוב יקרה לך משהו טוב". החמישה הזו גם הרכיבה את קטגוריות התסריט, הצילום, העיצוב האומנותי, העריכה ופס הקול. סרטים אחרים שהוזכרו בחמישיות השונות היו "ג'אנם ג'אנם", "אזור חופשי", "תחיה ותהיה" ו"החשוד האחרון".
אמנם לא הוגן להשוות את הרשימה למשהו כל כך יוצא דופן כמו 2004, אבל ניכר שהיבול הנוכחי לא כזה ששרד בזיכרון הקולקטיבי יותר מדי, בין אם בצדק או לא.

עוד כמה אנקדוטות על פרסי הקולנוע הישראלי ה-16 לפני שנכנסים לעניינים: זאת הייתה השנה הראשונה מאז הכרזת הפיינליסטים לפני הטקס עצמו (עד 1993 ה"מועמדים" נחשפו רק בטקס, שנייה לפני הכרזת הזוכה) שבה היו בפרס הסרט ובפרס הבימוי שתי יצירות של במאיות ("מוכרחים להיות שמח" ו"קרוב לבית"); מתוך חמישיית הסרט שניים היו בכיכובו של אסי דיין ("למראית עין" ו"בקרוב יקרה לך משהו טוב"); נילי אצלן הייתה לאישה הראשונה שמועמדת לפרס הצילום ("איזה מקום נפלא"); נוכחותה בפרס שחקנית המשנה על "ג'אנם ג'אנם" סימנה את מועמדות הבכורה (מתוך 11 נכון לכתיבת שורות אלו) של האוצר הלאומי ריימונד אמסלם; זו השנה הראשונה בה היה מועמד שחקן אתיופי (סירק מ. סבהאט בקטגוריית המשנה על "תחיה ותהיה"); היאם עבאס הפכה לשחקנית הערבייה הראשונה לה יותר ממועמדות אחת (בזכות הרצף של "הכלה הסורית" ו"אזור חופשי"); ואם כבר רצפים, עינת גלזר-זרחין זכתה בפרס העריכה השני ברציפות (מתוך שלושה בין 2004 ל-2006. אלו הצטרפו לשלוש הזכיות שלה עד כה); וכאמור, התרחש הפיצול השלישי בסך הכול בין קטגורית הסרט והבימוי.

בשונה משנים עברו, בין אם טובות או רעות, לוח המועמדויות והזכיות של אופיר 2005 מאוד מקשה להבין האם היה מדובר במרוץ צמוד או שמא כזה עם מוביל מוחלט, ובכלל, מי היה הטוען לכתר. בדרך כלל יש רק סרט אחד שמצליח לקבל את כל המועמדויות האפשריות, והוא כמובן השולט בכיפה. הפעם היו לנו שניים עם הישג כזה ("איזה מקום נפלא" ו"מוכרחים להיות שמח"), אבל יותר מזה, אף אחד מהם לא זכה בפרס הבימוי או הצילום – זה היה "למראית עין".
השוני הזה מצטרף למשהו דווקא מניח את הדעת שקרה באותה שנה, ממש כמו בטקס לפני כן, והוא שחלוקת השלל מטעם האקדמיה התפזרה בין כמה סרטים, בשונה מהצבעה אוטומטית שיוצרת סחף מוחלט לסרט בודד ("האסונות של נינה", "כנפיים שבורות", "חתונה מאוחרת", "החברים של יאנה"). למעשה, כל אחד מחמשת המועמדים לפרס הסרט יצא לפחות עם ניצחון אחד. אבל, בשורה התחתונה, מנצח היה רק אחד (זה גם לא מובן מאליו בהתחשב במה שיקרה שנה לאחר מכן, אבל עוד מוקדם לדבר על זה).

"איזה מקום נפלא" היה סרטו הבדיוני השלישי כבמאי של איל חלפון ("האיטלקים באים", "קרקס פלשתינה"), אותו גם כתב, כאשר על ההפקה חתומים אסף אמיר ויואב רועה. וכמו "קרקס פלשתינה" גם הפעם מדובר בסיפור מרובה דמויות שעוסק בהתנגשויות המתרחשות בתוך החברה הישראלית, זרים ותושבים, גברים ונשים, עולים מרוסיה וצברים. ההבדל הוא שאם זוכה האופיר הקודם של חלפון היה פארסה סוריאליסטית, הפעם זוהי דרמה נוקבת.
ישנם שלושה קווי עלילה מרכזיים ל"איזה מקום נפלא", המשתלבים זה בזה עד לנקודת שיא אלימה. הראשון מובל על ידי פרנקו (אורי גבריאל), שוטר לשעבר שאיבד את משרתו בעקבות בעיית הימורים וכעת משמש כמין שליח ומוציא לפועל של מאפיונר רשע (דביר בנדק). השני הוא של חקלאי ממושב בדרום הארץ (אבי אוריה) שנמצא במשבר אישי גדול שמגולם באכילה כפייתית לא רק בגלל שאשתו (גיליה שטרן) המנהלת רומן עם אחראי אבטחה במושב (יואב הייט) שבעצמו סובל מיחס מזלזל מאביו הנכה והקשוח (יוסי גרבר). בין שני הגברים האלה נמצאת ז'אנה (אוולין קפלון), אישה ממוצא רוסי שהוברחה לארץ על ידי המעסיק של פרנקו, יחד עם אחרות, בטוענות שווא לתעסוקה אבל התגלה מהר מאוד שהכיוון הוא יותר סחר בנשים לתעשיית המין. קו העלילה הנוסף הוא של זוג פועלים זרים שנמצאים במשק הדרומי (רמון בגטסינג ומימי דוואו) המתמודד עם בעיות פוריות ובעיות הימורים.

כבר בטח נמאס לקרוא את זה, אבל ההשוואה ל"קרקס פלשתינה" ממשיכה עם "איזה מקום נפלא" כשגם פה די ברור שכוונותיו של חלפון טהורות למדי, אבל משהו ברמת הרגישות הנדרשת (ספציפית הפעם עברייני מין, זנות וסחר בנשים) לוקה בחסר. עם זאת, ואלו חדשות טובות מאוד, "איזה מקום נפלא" הוא סרט טוב בהרבה מהזוכה הקודם של חלפון. אולי בגלל שהפעם הרצון הוא לא להצחיק, הדברים מחליקים טוב יותר. מבחינה טכנית הסרט עשוי היטב, ביחס לתקופה, וגלריית השחקנים מחזיקה אותו היטב. כמובן שבראש עומד אורי גבריאל, שלא משנה מה תהיה דעתנו על הסרט, הוא הביא עמו שמחה גדולה כי זה מה שהפך את אחד השחקנים הגדולים של ישראל לחתן פרס הקולנוע הישראלי. הוא אפילו זכה על הופעתו בפרס השחקן של פסטיבל קארלובי וארי של אותה שנה.
ב-2005 גבריאל התמודד מול חמישה שחקנים אחרים: מכרם חורי ב"איזור חופשי" (בהופעה, שאם אני זוכר נכון, מקבלת דקות מסך ספורות בלבד. יותר כמו הופעת אורח מראשית), אדם הירש הצעיר מ"בקרוב יקרה לך משהו טוב", דני רוטנבר מ"ג'אנם ג'אנם", זוכה העבר שמיל בן ארי מ"החשוד האחרון" וטל פרידמן של "מוכרחים להיות שמח". בהתחשב באלו, נראה שלגבריאל לא באמת הייתה תחרות רצינית, זו הייתה כנראה אחת הזכיות הצפויות ביותר של הטקס, אבל זה בהחלט לא לוקח מכמה שזו זכייה ראויה להופעה אדירה של שחקן ענק. גבריאל יהיה מועמד פעמיים נוספות ("הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" ו"בלדה לאביב הבוכה"), אך יפסיד את שניהם.
בעיני גם אבי אוריה יכל לזכות על הסרט הזה במקום אסי דיין ("בקרוב יקרה לך משהו טוב". הוא יזכה שוב שנה לאחר מכן). כשזה מגיע לפרסי המשחק הנשיים, אפשר להבין מדוע הפסידו גברות "איזה מקום נפלא" (אוולין קפלון כראשית ומרינה שויף במשנה) לאלו של "מוכרחים להיות שמח".

הבעיה המרכזית של "איזה מקום נפלא" בעיני היא הדרישה שלו מאתנו לפתח אמפטיה אל פרנקו, כאמור פושע עלוב שסוחר בנשים, אבל עושה את זה באופן אגבי בלי להתמודד עם המורכבות הקיצונית של להפוך אדם שמשתף פעולה עם פשע מזוויע נגד נשים לגיבור מעורר הזדהות. ועל זה גם אפשר להוסיף אלמנט לא נוח של מערכת היחסים שלו עם ז'אנה, שאמנם לא מגיעה למקום רומנטי (פרנקו הוא בעל נאמן. כנראה שזה בסדר לכלוא נשים כל עוד אתה לא בוגד באשתך) אבל מאוד קשה לקבל את הריכוך ביחס אליו, ואת מה שאמור להיות מסלול הגאולה שלו. זה הזכיר לי את הבעייתיות בסרט אחר, מהתקופה האחרונה דווקא, שיש בו המון מהלכים זהים ל"איזה מקום נפלא" – "הבית ברחוב פין" של עמיר מנור, גם הוא עוסק בדרדור נשים למעגל הזנות והתעשייה האפלה ומעוררת הבחילה הזו בחצרות האחוריות של דרום תל אביב. אמנם סרטו של מנור קיצוני הרבה יותר, ומבחינת מיומנות עשייה של צילום-עריכה-סאונד-עיצוב אין בכלל מה להשוות, אבל בשני הסרטים הגיבור הוא הכולא והמדכא, ובסוף אמור להיות לו איזשהו מהלך של חרטה והקרבה, שגם אם לגיטימי לנסות ולספר, אותי השאיר בחוסר נוחות גדולה.

החריקות ב"איזה מקום נפלא" ממשיכות גם בחוסר אמינות לא קטן בחלק מעלילות המשנה, באיזשהו סרבול בניסיון לארוג את כל העלילות יחד, בחפיפניקיות בולטת (למרות שדמותו של אבי אוריה סובלת מאכילה כפייתית, כך נאמר לנו, אנחנו לא רואים אותו אוכל אפילו פעם אחת), והסאטירה החברתית שחלפון מנסה ליצור לא תמיד נוחתת היטב. עם זאת, מכיוון שזו שנה בה ראיתי את כל המועמדים לפרס הסרט (שלושה מהם כשיצאו לבתי הקולנוע ושניים ממש לאחרונה) אני יכול לקבוע די בביטחון שגם אם הקול שלי היה הולך בקלות מוחלטת ל"קרוב לבית" (סרט שיותר אנשים צריכים להכיר) בפרסי הסרט, הבימוי והתסריט, "איזה מקום נפלא" הוא כנראה האופציה השנייה הטובה ביותר. מה גם שהמרחק בינו לבין הסרטים החלשים של הקטגוריה ("מוכרחים להיות שמח" ו"בקרוב יקרה לך משהו טוב") גדול למדי. מה שכן, הזכייה בפרס התסריט היא מופרכת למדי בהתחשב בכך שזה החלק החלש בסרט.

2005 היא סוג של שנה אבודה בנוף הקולנוע הישראלי, כזו שמורכבת מסרטים של יוצרים שנעלמו מאז, או של כאלו שלא הגיעו בה לשיא יצירתם (ולפעמים אפילו נגעו בתחתית). מתוך המקום הלא מעודד הזה, נדמה שהאקדמיה דווקא עבדה טוב עם הקלפים החלשים שקיבלה. הבחירה בזוכה הסרט בהחלט לא כזו שתיזכר כרגע לא ראוי או אפילו כפספוס משמעותי מטעם המצביעים, אורי גבריאל ורבקה מיכאלי יצאו עם אופיר בפעם היחידה בקריירה המרשימה שלהם, היוצרות הישראליות קיבלו הרבה יותר מקום תחת השמש, וקטגוריות המשחק כללו יהודים, ערבים ואתיופי. יש לא מעט נחמות באלו, ומכיוון שאנחנו עומדים לפני שתיים מהשנים הכי מעוררות מחלוקת בתולדות הפרס, כנראה שעוד נתגעגע.

רשימת הזוכים המלאה של פרס אופיר 2005:
סרט: אסף אמיר ויואב רועה – "איזה מקום נפלא"
בימוי: דני סירקין – "למראית עין"
שחקן ראשי: אורי גבריאל – "איזה מקום נפלא"
שחקנית ראשית: סיגלית פוקס – "מוכרחים להיות שמח"
שחקן משנה: אסי דיין – "בקרוב יקרה לך משהו טוב"
שחקנית משנה: רבקה מיכאלי – "מוכרחים להיות שמח"
תסריט: אייל לחפון – "איזה מקום נפלא"
צילום: גיורא ביח – "למראית עין"
עריכה: עינת גלזר-זרחין – "איזה מקום נפלא"
מוזיקה: אבי בללי – "מוכרחים להיות שמח"
עיצוב פסקול: איתי אלוהב, אביב אלדמע, ישראל דוד – "קרוב לבית"
עיצוב אומנותי: עידו דולב – "מוכרחים להיות שמח"
עיצוב תלבושות: מתן אלקנוביץ' – "מוכרחים להיות שמח"
סרט תיעודי: דני מנקין, מרק רוזנבאום, דניאל צ'לפן – "שמונה-עשרה קילו של אהבה"

המצעד המתעדכן של זוכי האופיר לפרס הסרט הטוב ביותר:
1. "חתונה מאוחרת"
2. "קלרה הקדושה"
3. "ההסדר"
4. "שחור"
5. "החיים עפ'י אגפא"
6. "מדורת השבט"
7. "כנפיים שבורות"
8. "חולה אהבה בשיכון ג'"
9. "שורו"
10. "איזה מקום נפלא"
11. "החברים של יאנה"
12. "האסונות של נינה"
13. "קרקס פלשתינה"
14. "מעבר לים"
15. "עפולה אקספרס"
16. "נקמתו של איציק פינקלשטיין"