פסטיבל חיפה 2023: המלצות ואזהרות

בסוף השבוע הבא, רגע לפני ערב חג הסוכות (שיצא על יום שישי, למגינת ליבם של כל בעלי המשרות בישראל), תפתח מהדורתו ה-39 של פסטיבל הסרטים בחיפה, וגם כמו בכל שנה מאז היווסדנו נהיה שם לכל אורכו ונדווח ללא הפסקה. וכמו תמיד, אנחנו עדיין מחכים לזה בקוצר רוח.
בפוסט ההמלצות המסורתי שלנו – אור, עופר ולירון – הצלחנו יחד לצפות ולכתוב על 15 מסרטי התוכנייה שיוקרנו במהלך החג באולמות מרכז הכרמל. היעדרותו של אורון היא מכיוון שלו יהיה פוסט נפרד ואישי משלו, שמסכם ומעורר סקרנות מחוויותיו כאחד מאוצרי תוכניית הפסטיבל.

אבל רגע, עוד לפני ה-15, יש גם עשרה סרטים נוספים שתוכלו למצוא בפסטיבל חיפה, עליהם כבר הספקנו לכתוב במסגרות פסטיבליות או סקירתיות אחרות.
"אוטוביוגרפיה", דרמת מתח שמייצגת את אינדונזיה באוסקר – עופר מפסטיבל ונציה, אבל לא האחרון. זה של 2022.
"איילין", בכיכובן של תומאסין מקנזי ואן הת'וואי – אורון מפסטיבל סאנדנס.
"אנטומיה של נפילה", זוכה דקל הזהב – אורון מפסטיבל קאן.
"אזור העניין", החדש והמסעיר של ג'ונתן גלייזר – אורון מפסטיבל קאן.
"הרוע אינו קיים", החדש של זוכה האוסקר ריוסוקה המגוצ'י – עופר מפסטיבל ונציה.
"ז'אן דו בארי", סרט הפתיחה של קאן ושל חיפה – אורון מפסטיבל קאן.
"מפלצת", הירוקאזו קורה-אדה הטרי – אורון מפסטיבל קאן.
"מפקד", סרט צוללות היסטורי מאיטליה – עופר מפסטיבל ונציה.
"על עשבים יבשים", כמעט ארבע שעות מאת נורי בילג' ג'יילן – אורון מפסטיבל קאן
"על עשבים יבשים" – עופר עם טקסט נוסף, הפעם מפסטיבל ירושלים.
"פוליס", שיוקרן בנוכחות הבמאית מאיוון – סקירה של אור מלפני עשור.
"שחר של יום חדש" על קסם הקולנוע האיטלקי – עופר מפסטיבל ונציה.

כמה כוכביות אחרונות לפני שנפרט על 15 סרט התוכנייה עליהם אנחנו כותבים לראשונה: שימו לב שלחיצה על שם הסרט בכותרת תביא אתכם לדף שלו באתר הפסטיבל. בסוף כל סקירת אחד מהסרטים תוכלו למצוא את שם הכותב או הכותבת.
ובנוסף, תודה ענקית לדורית חורדי מיח"צ הפסטיבל, שעזרה ודאגה ובדקה שהכול בסדר. לא היה קורה בלעדיה. וכמובן צוות הפסטיבל הוותיק והטוב שמאפשר לנו את כל זה.

המלצות וגם פחות לסרטי פסטיבל חיפה 2023

"אותות ומופתים"
Omen

הדבר הכי מרשים במועמד של בלגיה לאוסקר הוא סצנות שכמו לקוחות מתוך חלום, ספק חלום בלהות, שמצליחות להעביר ניכור וחיבור תרבותי באותה נשימה מהבילה וצבעונית. יחד עם התחושות של הדמויות המרכזיות בו, מתגלה בפנינו ארץ זרה אך בה בעת מוכרת.
אלו מאיתנו שלא היו בקונגו, לבטח ינעצו עיניים מערביות בכל סממן מזוהה גם אם חתרני כמו תנועות ריקוד של ווגינג, סטנדרטי כמו ארוחה משפחתית וריכולים של אחיות עם ציפורניים בנויות לתפארת, מובן מאליו לנו כמו מטען זמין לטלפון. בהתאמה, גם נתבלבל בכל פעם שאלו יתנגשו עם קודים של התנהלות במשפחה, מבט שדי בו כדי להצמית בגלל אמונה מהותית לערכי הבית, עבודה במכרה שהוא סכנת חיים וגם מקור גאווה, הצצה אל חברה שאין לנו את השפה או ההיסטוריה כדי לפענח. על הרקע הזה יבליחו יחסים בין הורים לילדים, פער דורי, ניסיון עיקש לפרוח בתוך עוני, כנופיות אלימות מתוך הכאוס ומחיר נוראי שילדים משלמים, קשרים של סמכות ובלבול וחיפוש אחרי שייכות שכן מהדהדים כמשהו שכבר נתקלנו בו. הם לא מתלכדים לכדי סיפור מהודק וסוחף, אבל יש בסרט הביכורים של באלוז'י טשיאני, שגם כתב את התסריט, ניצנים של עניין וסקרנות.

"אי אדום"
Red Islande

לפני שש שנים כבש הבמאי רובין קאמפילו את פסטיבל קאן עם "120 פעימות בדקה", סרט שזכה בפרס הגדול של חבר השופטים ונחשב בידי רבים לשיא הפסטיבל, הופך את קאמפילו לאחד מהבמאים המוערכים בצרפת. מאז הוא לא ביים סרט נוסף עד לזה הנוכחי.
על פניו, "אי אדום" נבדל מסרטו המפורסם כמעט מכל בחינה, אבל בפועל מכיל את סימני ההיכר של התסריטים שלו, שכן פרט לארבעה שביים בעצמו גם עבד על עוד רבים אחרים. סימני היכר אלו הם: מבט על אירוע דרך עיניים של דמות ראשית, אבל גם עם נקודת מבט של דמויות אחרות באופן המצביע על זווית הראייה המצומצמת של הגיבור, מבלי לתקוף אותו.

הגיבור בסרט החדש הוא תומא, ילד צרפתי בן 10 החי עם משפחתו במדגסקר בראשית שנות השבעים. מדינת האיים האפריקאית כבר קיבלה עצמאות מצרפת קצת לפני שתומא נולד, אך משפחתו היא חלק מנוכחות צבאית לא קטנה של הצרפתיים באזור. הילד למעשה משקיף על העולם מתוך קהילה די סגורה של משפחות אנשי צבא צרפתים.
בראשית הסרט הוא מתבונן בחשאי בזוג צעיר שהצטרף לקהילה, זוג שנראה מאוהב אך דומה כי האישה פחות מסתגלת למרחק מהבית, בניגוד לאימו של תומא וליתר הנשים. הזוג הזה מראה לתומא פן אחר של החיים, אבל הוא רק חלק משורה של דברים אשר יערערו את חייו: הוא מתיידד עם ילדה בעלת מוצא אתני אחר (לא מקומי), ובעיקר ילמד כי הנוכחות של משפחתו במקום עלולה להיות זמנית. הוא עושה זאת תוך שהוא מעדיף להביט על אחרים מתוך מקומות מחבוא ותוך שהוא מדמיין את קורותיה של גיבורת העל, הילדה פנטומט (על בסיס קומיקס צרפתי אמיתי מן השנים הרלוונטיות לעלילה).

הסרט מאמץ את נקודת המבט של הצצה על שרידי הקולוניאליזם ועל הצרפתים שחיים בדרך שאבד עליה הקלח. בהדרגה הוא יוצא יותר ויותר מנקודת המבט הזו, תוך הבנה כי הסיפור הוא לא רק הצרפתים הזרים בארץ, אלא גם הילידים. להם אין כמעט אין זכר בפתיחה, אבל הם כן הופכים לגיבורים בפני עצמם בחלקים הבאים מן הסרט (כולל דרך מתקפה נשית על בסיס במה, ספק שמועה או חלום) ובסופו של דבר בבניית המרחב בהתאם לנראטיב שלהם.
הקטעים בהם הדגש הוא על האפריקאים הם אולי תוצאה של הכרה בתקינות פוליטית, אבל הם בעיניי החלקים הטובים בסרט ואלו שמקנים לו ייחוד מסוים. זאת למרות שגם תיאור דמותו של תומא, ובעיקר מערכת היחסים בין הילד לאימו, עובדים בצורה לא רעה ומראים את הכישרון של קאמפילו כבמאי ובעיקר ככותב, אף על פי שהוא היה מעורב בסרטים טובים יותר בעבר.
(עופר ליברגל)

"אירופה"
Europa

הסיפור המרכזי בסרטה של סובאדה מורטזאי (אוסטרית ממוצא אירני) אינו יוצא דופן בנוף הקולנוע האמנותי: תאגיד ענק בשם "אירופה" מנסה לקנות שטחים חקלאיים באלבניה מסיבה שלא מוסברת במלואה. מובן כי המטרה העיקרית של התאגיד היא כסף, אבל על פניו הוא מציע פיצוי הולם למקומיים ואף תקווה לעתיד טוב יותר.
התקווה הזו מוצגת היטב בידי ביאטה האוסטרית, הפנים היפות של הארגון, כזו שמתחילה את הביקור בנאום המעצים את התקוות של הצעירות המקומיות וכזו שמנסה להקשיב, דרך המתורגמן, למצוקות של האזור מוכה העוני שאת אדמתו היא קונה – פרט לאדמותיו של איכר אחד שמסרב למכור, ועבורו ההווה הפשוט חשוב יותר מעתיד אפשרי.
מורטזאי מתארת את העימות הזה בקצב מדוד עם בנייה של קונפליקט מובן בין דמויות שראינו דומות להן, אבל אחרי הבנייה הזו הסרט פונה לפתע למקום שמאוד הפתיע אותי מבחינת הנרטיב והסגנון, גם אם הפתעה זו מעוגנת היטב בסיטואציה ובאופי הדמויות. משם הסרט חוזר לסיפור הגנרי יותר, והסביר בפני עצמו, סיפור שיכל להחזיק סרט יפה גם בלי סצנת התפנית.

הנכס העיקרי של הסרט הוא הדמויות. בעיקר דמותה של ביאטה, בגילומה השקט והמהפנט לפרקים של לילית סטאנגנברג (ששמה הפרטי האמתי מתכתב היטב עם העלילה). מצד אחד היא שקטה ועדינה, מאידך תמיד יש תחושה כי היא מחשבת כל מילה וביכולתה לעשות הכל למען המטרה. ספק אם היא עדיין יודעת מה המהות שלה במערכת, מלבד שירות הכוח הגדול יותר מכל אדם – אירופה. זה יכול להיות התאגיד שבסרט, היבשת עצמה או תרבות המערב והמנגנון הקפיטליסטי.
הסרט דורש סבלנות מסוימת מהקהל, אבל מצליח להיות אפקטיבי למדי בחלקו האחרון, הן בדרכים צפויות מראש והן דרך התפנית עליה כתבתי. כאמור, ראינו דברים דומים בסרטים אחרים על מקומות אחרים, אך "אירופה" מקבל ייחוד דרך מעקב ארוך, אוהד לפרקים, אחרי דמות שהיא סוג מודרני של נבל.
(עופר ליברגל)

"אל פאראיסו"
El Paraiso

זוכה שני פרסים במסגרת אופקים של פסטיבל ונציה (תסריט ושחקנית) הוא סרטו של אנריקו מריה ארטאלה, דרמה קטנה עם הרבה רגשות שמתרחשת בשולי רומא. במרכז הסרט חוליו, גבר בן ארבעים שחי עם אמו, ילידת קולומביה, שעיקר פרנסתם הוא מהברחת סמים מאמריקה אל איטליה. כבר על ההתחלה ברור לנו שלא מדובר בקשר הכי שגרתי בין אם לבנה, לא "סהרורים" או משהו רחמנא ליצלן, אלא רק תלות מסויימת שקצת לא מאפיינת את גילם. כשלתמונה נכנסת בלדרית סמים צעירה שתופסת את תשומת לבו של חוליו, לגמרי מובן שיש שם בעיה שלא בטוח שיצליחו לפתור.
בעיני הסרט נשען בעיקר על הופעות המשחק אדוארדו פשה ומרגריטה רוסה דה פרנסיסקו, הבן והאם. דה פרנסיסקו היא באמת משהו מיוחד. היא מקבלת תפקיד שהרבה שחקניות בוודאי היו רוצות לעצמן – אישה שהיא גם קשוחה וגם פגיעה, גם מטריאכלית וגם נמצאת על הקצה בכל רגע נתון. והיא חוגגת את זה עד כמה שניתן. יחד עם פשה היא מייצרת כימיה שממש מחזיקה את הסרט מעל המים. והיא גם הזכירה לי בטירוף את מישל פייפר (דה פרנסיסקו נראית כמו אמא של סלינה קייל מ"באטמן חוזר"), שזה משהו שתמיד משמח אותי.

"אל פאראיסו" איננו סרט ארוך או כזה שמשתהה יותר זמן, אבל אני בכל זאת הרגשתי שהוא קצת מאבד כוח בחלקיו האחרונים, בעיקר כי התסריט הולך למקומות מוכרים למדי של סרטים בסגנון הזה. ובכל זאת, יש בו כמה רגעים חזקים מאוד, בהם ארטאלה מתאר את היאוש הגדול של חוליו והרצון שלו לשבור איזו קליפה שחונקת אותו, גבר שלא קיבל הזדמנות אמיתית להתבגר עד הסוף ומשלם על כך מחיר.
(אור סיגולי)

"בלאגה לומדת לקח"
Blaga's Lesson

בלאגה לומדת לקח

לפני שנתיים הוקרן בפסטיבל חיפה סרט בולגרי בשחור-לבן בשם "פחד", שלאחר מכן גם נשלח כנציג המדינה לאוסקר. זאת הייתה דרמה מצחיקה למדי על אישה מבוגרת וצרת מוחין שמתחברת עם מהגר שחור שעובר בכפר שלה, וזה משנה את תפיסת עולמה. בין רגע "פחד" סחף את הפסטיבל, והפך לשיחת היום ממש כמו זוכי קאן הגדולים שהוקרנו במקביל אליו. הצלחה משוגעת.
השנה מביא פסטיבל חיפה סרט בולגרי נוסף, גם הוא כבר הוכרז כנציג המדינה לאוסקר הקרוב, "בלאגה לומדת לקח". זהו סרטו החדש של סטפן קומנדרייב, שהיה אורח של הפסטיבל בעבר עם "העולם גדול והישועה מעבר לפינה" המקסים. ובזמן שאני לא חושב של"בלאגה לומדת לקח" מחכה עתיד מזהיר בחיפה כמו "פחד" – בעיקר מכיוון שזה סרט הרבה פחות מנחם וטוב לב – בעיני הוא בכל זאת ראוי לו. לחלוטין אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בשלבי הטרום-פסטיבל.

בלאגה משם הסרט (אלי סקורצ'בה המצוינת) היא מורה לבולגרית שכבר יצאה לגמלאות, ולאחרונה איבדה את בעלה האהוב. כעת כל מה שהיא רוצה זה לסדר לו חלקת קבר עם מצבה מרשימה, כמו שמגיע לו. את הכסף כבר יש לה, היא רק צריכה לחכות לאישורים אחרונים. הדברים מקבלים תפנית מדאיגה כאשר בלאגה נופלת לתרמית טלפונית ומאבדת את הכסף (בסצנת וואן-שוט משובחת), ויש לה חלון זמן קצר להשיג אותו מחדש.
הציניקים יוכלו להסתכל על הסרט הזה כסיפור מוסר, ואולי יש בזה צדק מסויים, אבל לפני הכול זו דרמה עשויה היטב שלעיתים אפילו מקבלת ממד של מותחן. קומנדרייב מצליח לשמור על קצב ועניין גם בחלקים השקטים יותר, וגם אם ישנם מקומות בהם הסרט הולך לכיוונים צפויים למדי, חלקם אפילו מעט "מתוסרטים" במשמעות של קצת מלאכותיים, לי זה כלל לא פגם בחוויה בטח בהתחשב בשוט הסיום העוצמתי. מכיוון שזה לא מרגיש כמו סרט שעוד יקבל הפצה רחבה בישראל, הייתי ממליץ לכם לסמן אותו לחיפה כדי לא להחמיץ.
(אור סיגולי)

"בפנים"
Inside

מאז פסטיבל טורונטו האחרון, השחקן האהוב ווילם דפו מקבל אין ספור מחמאות ודיבורי אוסקר על הופעתו בזוכה אריה הזהב, "מסכנים שכאלה" של הבמאי היווני יורגוס לנתימוס. הסרט הזה ייצא בישראל רק בינואר 2023 ולא נתפס לתוכניית חיפה, אבל אולי כפיצוי (או תכנון לדאבר פיצ'ר שלא צלח בסופו של דבר), הגיע שיתוף פעולה אחר של דפו עם במאי יווני מהשנה החולפת. זהו "בפנים" שביים ואסיליס קאצופיס על פי תסריט שלו ושל בן הופקינס. אבל אם ב"מסכנים שכאלה" דפו הוא דמות משנה, במקרה הזה זו כמעט הופעת יחיד.
דפו מגלם גנב שנשלח לדירה יוקרתית של אמן מהולל בראש מגדל גבוה, כדי לחמוס משם כמה יצירות אומנות שמחירן יכול להגיע למליונים של דולרים. השוד משתבש, והוא מוצא את עצמו כלוא בדירה הזו, מנותק לחלוטין מהעולם, מנסה למצוא את דרכו החוצה. אבל עם מעט מאוד אספקה ותרמוסטט שפועל אקראית, הזמן הולך ואוזל, וייתכן גם שפיותו.

יש בסרט הזה איזשהו מהלך מעניין של סרט הישרדות שאנחנו רגילים לראות במדבר, בג'ונגלים, בפסגות הרים או יערות, אבל פה מתרחש בדירת פאר. זה קונספט שאני לגמרי מבין איך אפשר למכור, ואם מניחים את כל האופרציה על כתפיו של שחקן כל כך מוכשר ואקספריסיבי כמו דפו ("פלאטון", "ואן גוך: בשערי הנצח", "הקדושים מבוסטון") אז בכלל אפשר לעשות דברים אדירים. לצערי זה לא המצב.
מעבר לזה שיש כל כך הרבה דברים כפויים בתסריט רק כדי לייצר מאבק ואתגר (בחייאת, מה הסיפור עם התרמוסטט?), הייתה לי בעיה רצינית להבין את ההיגיון של הסרט הזה. למרות שמדובר בדירה מאובטחת, אף אחד לא מגיע לבדוק למה האזעקה פועלת באמצע הלילה, ואין שום יחס מהסביבה אל המקום הזה שטומן בחובו יצירות אומנות יוקרתיות. אנחנו גם לא יודעים מתי ואם בכלל יחזור בעל הדירה, אז היא בכלל עוברת כנטושה. באיזשהו שלב התחלתי לחשוב שאנחנו בכוונה במקומות מטושטשים, דימוי לתודעה קורסת של מישהו, אבל זה לא היה מנומק מספיק ולכן פשוט רוב הזמן לא הבנתי מה אני רואה ולמה. העיצוב יפהפה, יש כמה שוטים ממש מרהיבים בסרט, אבל בעיקר שאלתי את עצמי למה כל זה קורה ולאן זה מוביל אותי. סוף הדרך לא שכנע אותי שפספסתי משהו, אבל ייתכן מאוד ואני טועה.
(אור סיגולי)

"גבולות חסרי גבולות"
Endless Borders

הגבול בין אפגניסטן לאירן מציג בסרט מפגש בין שני סוגים של גולים: פליטים הבורחים מאפגניסטן אחרי השתלטות הטאליבן שפוגשים את דמותו של אחמד, מורה שנענש לגלות בכפר קטן ונטול תחזוקה של ממש. שם אחמד עושה רושם שהוא מלמד את כל הכיתות בעודו מנסה לחשוב על דרך לשוב לפגוש את אשתו שנענשה בעונש אחר, כשלא בטוח שהיא רוצה כמוהו באותו חידוש של קשר. בעודו מנסה לעזור לפליט חולה, אחמד נחשף לדרמה משפחתית של זוג אוהבים אפגני צעיר. גם הם בורחים ביחד, מכיוון שהמשפחות שלהם לא יאפשרו להם חיים משותפים. הוא מנסה לעזור גם בנתיב הבריחה וגם בזוגיות, אך דומה שהוא קצת תמים, או לא לגמרי מבין את הדרך בה עובדת החברה לה הוא מנסה לעזור.

סרטו של עבאס אמיני נשען על דמותו של אחמד, שאני מצאתי אותה מעט "טובה" מדי לפרקים, מבחינת האידיאליזם שלה, אבל היא למעשה סוג של דג מחוץ למים – לא רק בסביבה הדלה והענייה, אלא גם בעולם המסורתי והאלים בו הסרט מתרחש. זה מייצר מתח דרמטי שעובד לאורך היצירה שמן הסתם מנסה לעורר את תשומת הלב למצוקות הפוליטיות של אפגנים ואירנים כאחד. זה לא הסרט הכי מעודן או מתוחכם, אך קשה להישאר אדיש כלפי החוויה שהוא מציע.
(עופר ליברגל)

"החייל הנעלם"

החייל הנעלם

הזוכים בטקס פרסי הקולנוע הישראלי שהוענקו ממש לפני כמה ימים, היו מהראויים ביותר בתולדות האופיר, אם אתם שואלים אותי. אני לא ממהר להכריז על 2023 כשנה מצטיינת במיוחד של הקולנוע הישראלי, אבל הנבחרים שסימנה האקדמיה הפעם בהחלט שיקפו את המיטב של השנה. ואפילו בתוך כל זה, אחד הניצחונות המשמחים והמספקים ביותר של הטקס היה פרס הצילום לדוד סטרז'מייסטר על עבודתו ב"החייל הנעלם", סרטו הבדיוני השני באורך מלא של דני רוזנברג ("מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"). מדובר באחת מעבודות המצלמה המרשימות של הקולנוע המקומי בשנים האחרונות, בקלות.
עבודתו של סטרז'מייסטר היא סיבה מספיק טובה לראות את "החייל הנעלם", אבל לא היחידה, כי אל הרכבת הדוהרת הזו מצטרף גם השחקן הראשי, עידו טאקו בן ה-22 בהופעה שיכולה לגרום לקוצר נשימה ודמעות במקביל. טאקו אמנם הפסיד את האופיר (לרועי ניק של "בית", גם הוא זכייה ראויה ביותר) אבל לא אהיה מופתע אם זה התרחש בהפרש של קולות בודדים. אפילו אהמר בחופזה שעם תוצאות הזוכים של פסטיבל חיפה טאקו יצא כמנצח. או לפחות כך אני מקווה.
בין סטרז'מייטסר לטאקו – חלל שממלאים המון אנשים מוכשרים כמו רוזנברג הבמאי, העורכת נילי פלר, המלחין יובל סמו, מעצב הפסקול ניל גיבס והשחקנית אפרת בן צור – נמצא סרט קולנוע באנרגיות (פיזיות ורגשיות) גבוהות במיוחד. זה סרט שכמעט לא עוצר, שמכניס לסחרור, לופת ומפעיל. אמנם לא תמיד נראה שהסרט יודע לאן הוא מתקדם, ממש כמו הדמות הראשית שלו, ואתוודה שבחלקיו האחרונים לא לגמרי הצלחתי למצוא את ההיגיון הן בפעולות של החייל הנעלם והן במציאות שסובבת אותו כפי שאני מכיר אותה. עם זאת, הקולנוע זיקוקין די-נור של רוזנברג והצוות שלו הוא דהירה כל כך יוצאת דופן ומרשימה בנוף הקולנוע הישראלי, ואולי גם מחוץ לתעשייה המקומית, שהוא מתמקם גבוה מאוד ברשימת סרטי השנה הישראליים.
(אור סיגולי)

"המפעילים"
Animal

צוותי בידור במלונות "הכל כלול" מסוגים שונים נוכחים לא מעט בקולנוע האמנותי של התקופה האחרונה, בין אם "אחרי השמש" או "איך לעשות סקס". אם כי מן הסתם, שני הסרטים הללו יצאו אחרי שהבמאית היוונייה סופיה אקסארכו צילמה את סרטה המעמיד אותם במרכז ולא ברקע.
"המפעילים" מתאר את הווי החיים בעונת התיירות של צוות בידור במלון יקר במיוחד, מה שאומר שהמופיעים שצריכים לעשות שמח נדרשים לרמת כישרון מגוונת בדרגה של כוכבי ברודווי, תוך שהם חיים בתנאים נוחים אך לא זוהרים לצד אורחים עשירים בהרבה. הסרט עוקב אחר חייהם כסוג של סרט מוזיקלי המראה גם את העבודה הקשה והמאמצים, וגם את הפער בין הנאה לכאב, בין חופש מיני למין שהוא לא ממש בהסכמה.

יחד עם זאת, מה שמניע את הקולנוע של אקסארכו (בסרטה השני אחרי "פארק"), הוא פחות עלילה ויותר דיוקן של מקום ושל דמויות, בעיקר של הדמות הראשית. הסרט מתמקד בקאליה, הרקדנית הוותיקה ביותר וסוג של כוכבת/מנהיגה של המופע, מי שעבדה בתעשייה בתפקידים שונים מאז נעוריה וייתכן כי ימיה בתפקיד הזה ספורים. מבין הדמויות לצדה, בולטת דמותה של אווה, נערה פולנייה המצטרפת גם היא לצוות ונמשכת לקאליה מכמה סיבות אפשריות (הסרט נהנה לרמוז לכמה כיוונים). אפשר לראות בסרט גרסה איטית עם מעט דיאלוגים לתהליך דמוי "הכל אודות חווה", רק שתפיסת המקום היא לא ודאית והכוכבוּת היא הרבה פחות רשמית. דימיטרה ולאגופולו בתפקיד קאליה ופלומריה פפאדקי בתפקיד אווה די נהדרות, בסרט שרוב הדרמה בו שקטה ומרומזת והנאמברים הרבים בו מרשימים ופתטיים במתכוון בו זמנית.
(עופר ליברגל)

"המתנחלים"
Los Colonos

לפני כמה שנים הוצג בפסטיבל חיפה "לבן על לבן", סרט שעסק בהריגת הילידים בארץ האש לטובת בעל אדמות בצ'ילה של סוף המאה ה-19. סרט זה ייצג את צ'ילה באוסקר לסרט הבינלאומי, וגם השנה בחרה המדינה לשלוח לתחרות סרט שעוסק באותו נושא, הפעם הריגת הילידים עבור בעלי ההון ועיצוב דמותה של צ'ילה בראשית המאה ה-20.
השחקן הגדול אלפרדו קסטרו, שגילם תפקיד ראשי של צלם ב"לבן על לבן", מופיע הפעם בתפקיד משנה בתור בעל האדמות חוסה מננדס, מי שרוצה לסמן את שטח האי הדרומי וגם להבריח את השבטים הילידים שמפריעים לו. לצורך כך הוא פונה לקצין בריטי שעובד עבורו (מארק סטנלי) וזה דורש עוד אדם אחד שילווה אותו למשימה. הוא בוחר בצ'יליאני ממוצא מעורב (קמילו ארנצ'יביה) בעל יכולת ירי משופרת, בעוד המעביד שלו מצוות לו גם מהגר מטקסס (בנג'מין ווסטפל). השלושה יוצאים למשימה שהופכת למערבון מסע קלאסי – הם חייבים לנדוד ביחד ודומה כי הם ממש לא מחבבים זה את זה, אבל יש להם משימה שהיא מילולית הגדרת השטח של הארץ בשירות ההון.

הסרט מושפע מן המערבון בצורה ברורה, אבל יש גם השפעות של קולנוע אירופאי ומשהו במבנה של הסרט ובפאר של חלק מן הסצנות הזכיר לי דווקא את לוקינו ויסקונטי. כל זה בא לומר כי "המתנחלים" הוא לא רק סרט שמציג מחדש עבר היסטורי בעייתי, אלא גם סרט מרהיב ביופיו עם משחק מעניין לגבי החלפת נקודת מבט ובניית הנראטיב בזמן התרחשות האירועים, אבל כמה שנים אחריהם ובראייה היסטורית של דור אחר, הדור שיוצר את הסרט הנוכחי.
יש בסרט מעט רגעים לא נוחים לצפייה בגלל הזוועות המתוארות, אך אלו מתרחשות בעיקר מחוץ לפריים. הבחירה מה כן לשים מול הצופים מרתקת בסצנות הטובות של הסרט. ההשוואה לוויסקונטי פירשה גם כי הסרט לא בהכרח מקפיד על זרימה בין האירועים, וקפיצות בהתרחשות מגיעות במקומות לא קלאסיים שיכולים קצת להוציא החוצה מהחוויה. בסופו של דבר זה כנראה הסרט הטוב ביותר מבין ההמלצות שלי בפוסט זה (אולי פרט לחלק מהסרטים בקישורים סמוך לפתיחה), ועדות נוספת לכך שתעשיית הסרטים בצ'ילה הופכת לאחת מן המרתקות בעולם עבורי.
(עופר ליברגל)

"חלומות מתוקים"
Sweet Dreams

נציג הולנד לאוסקר הקרוב הוא סרטו של אנה סנדריאביץ', הולנדית ממוצא בוסני, שמגיע לחיפה לאחר בכורתו בלוקרנו, שם זכה בפרס המשחק. הוא מתרחש באינדונזיה של תחילת המאה ה-20, כאשר מנהל מטע הסוכר הקולוניאליסט והנואף של האיזור מחזיר את נשמתו לבורא, משאיר מאחוריו את אשתו המבוגרת והשתלטנית, את בנו היחיד, את כלתו ההרה, וילד ממזר שעשה עם מנהלת הבית של האחוזה – לו הוריש את כל הונו, אל מול תסכולם המוחלט של שאר בני המשפחה.
בתוך עולם מעוצב די מדהים מבחינת פריימינג ותאורה, נראה שסנדריאביץ' באה עם כמה מטענים רציניים לגבי קולוניאליזם והאנשים ששגשגו בזכותו. תחת ידיה יצא סרט סאטירי ומרושע שעושה מעט מאוד חיים קלים לדמויות שלו. הלבנות, בכל מקרה.
יש משהו מאוד מושך ב"חלומות מתוקים", בעיקר בזכות הוויזואליה שלו, והוא גם בהחלט מצחיק ומרושע ("בני, יש לי חדשות טובות ורעות בשבילך. אביך נפטר. החדשות הרעות הן שתצטרך לחזור הביתה"), אבל השאלה היא עד כמה אפשר להיות במחיצתם של אנשים די איומים לפני שזה מתחיל קצת להתיש או לפחות קצת להרתיע. בתור צופה שמלכתחילה לא חיבב קולוניאליזם או לבנים פריבילגיים מדי, זאת חוויה קצת ריקה. מצד שני, כנראה שצריך מדי פעם להזכיר כמה המערכת הזו עלובה ובעייתית. ואם זה מגיע עם צילום מרהיב וכמה אגרופים מתחת לחגורה, אז לגמרי אפשר לעודד את זה.
(אור סיגולי)

"כלבי ציד"
Hounds

סרטו של הבמאי המרוקאי כאמל לאזרק מתמקד בגבר שעושה עבודות שונות עבור גנגסטר בקזבלנקה. באחת הפעמים הוא מקבל משימה שזרה לו, ולכן מחליט להיעזר בבנו הבוגר. המשימה משתבשת מהר מאוד, והשניים נכנסים לתוך לילה מטורף בו הם בסכנת חיים תמידית במספר מקומות בעיר והרחק ממנה, בסרט שמשלב בין קצוות הנראות שונות: סרט פשע עם סיבוכים סוריאליסטיים ומבט ריאליסטי, בו מלוהקים שחקנים לא מקצועיים. סוג של "גונבי האופניים" בתור סרט פעולה. ויש גם כלבים, די הרבה כלבים בסרט: הם מתחילים את הסכסוך שכלל לא קשור לגיבורים והם מגיעים במקומות שונים בתור חלק מן התפניות.

זה סרט שעובד היטב וקטעי המתח נעשים בצורה מדודה שלא באה על חשבון הדרמה. השחקנים אולי לא נדרשים להביע מנעד רגשי גדול, אבל הפנים של כמה מהם מבצעות היטב חלק ניכר מהעבודה, בעיקר עבדלטיף מאסטורי בתור האב. זה לא אירוע קולנועי בלתי נשכח, והחיבור בין הז'אנרים לא ממציא אותם מחדש, אבל בסרטו הראשון, לאזרק מתגלה כבמאי שיודע את העבודה. הוא מייצר סרט מהנה בתוך מציאות קשה ולא מהנה, באופן המהדהד את המצוקה החברתית אך גם מכניס מעט הומור ובעיקר מתח, גם לגבי טיב הקשר בין הדמויות וגם לגבי הגורל שלהן.
(עופר ליברגל)

"לימבו"
Limbo

"לרוץ על החול"

אחת ההפתעות הגדולות של מעמד הכרזת המועמדים של טקס פרסי אופיר האחרון היה סרט הביכורים של המפיק-בדרך-כלל אדר שפרן, שנכנס אל חמישיית הסרט הטוב ביותר, ובשלוש קטגוריות נוספות. האמת שהגיע לו יותר, בין אם מועמדות לשחקנים הראשיים שון שנסלה מונגוזה (גם הוא איום על פרס השחקן של הפסטיבל) או קים אור אזולאי. בכלל, מסקרן מאוד איך יהיה המפגש של הסרט עם הקהל, כי נראה שיש פה פוטנציאל ללהיט גדול.
אזהרה קלה מראש: המסגרת העלילתית של הסרט היא כזו שצריך לעשות סלטות מנטליות מאוד גבוהות כדי לעקוף, וגם זה לא תמיד מצליח. רצף האירועים שהופך פליט אריתראי לשחקן כדורגל במכבי נתניה, וההתקדמות משם, היא כזו שהייתה מאתגרת אפילו צופים של סיטקום. אני גם לא לגמרי משוכנע שמתודת הברחת אנשים לא חוקית נראית ככה, אבל בזה אין לי הרבה ידע אז זורם.

נקודת הפתיחה של הסרט הייתה בסכנה לערער את כל "לרוץ על החול", אבל אני נדהמתי מכמה היה קל לעקוף את זה במהלך הצפייה ולהישאב פנימה כמעט מכל דבר בסרט המהנה והעשוי מצוין הזה. בין אם זה עיצוב הדמויות שמתחיל כסטריאוטיפים ומגלה את הייחוד והאנושיות של כל אחד, בין אם הופעות המשחק הנהדרות של פחות או יותר כל הצוות כולל כמה שחקנים בתפקידים קטנים למדי (כמו גונב ההצגה אורי ביטון), ובין אם ההומור והדיאלוגים שצוות התסריטאים אסף זליקוביץ, יואב הבל ושראל פיטרמן הצליחו לכתוב.
אבל בעיקר, ובעיני זו כנראה ההצלחה היפה ביותר של "לרוץ על החול", הסרט הזה איכשהו מצליח להתחמק מכל בעיות הייצוג והקלישאות שחיכו לו בדרך. זה כמובן לא מושלם, יש מעידות, אבל זה סרט שנעשה מאהבה, מכבוד ומאהבת קולנוע ואנשים. לי היה מאוד קשה להתנגד לזה, ובין רגע הייתי מעורב לחלוטין בנעשה בסרט, גם כשהוא אתגר את ההיגיון הבריא שלי. לאחרונה ראיתי כמה סרטים שניסו לעשות את מה שעשה שפרן והצוות שלו, אבל נפלו ונחבלו, אז זה הכול חוץ ממובן מאליו.

אולי במסגרת של פסטיבל ל"לרוץ על החול" הקראוד-פליזרי יהיו קצת חיים קשים יותר מול הסרטים האומנותיים יותר שלרוב משתבצים במסגרות תחרותיות, אבל הוא לגמרי הרוויח את מקומו בתחרות בזכות גדולה.
(אור סיגולי)

"פרימונט"
Fremont