פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 4: "נקמתו של איציק פינקלשטיין" (1993)

בשנתו הרביעית של פרס הקולנוע הישראלי (אז עדיין נטול שם רשמי), נראה כאילו הוא מתחיל לקבל צורה של טקס אמיתי, אבל בגדול זה היה עדיין כאוס משונה למדי. 11 סרטים נרשמו לתחרות (שלושה פחות משנה שעברה) ונכנסו לסבב הצבעה בודד, שבעצם קבע רק את הזוכה, ואת אלו שמשתרכים אחריו.
במעמד הטקס עצמו, ולא לפני, הוכרזו הארבעה שזכו בהכי הרבה קולות בכל אחת מהקטגוריות, וכביכול קיבלו תוקף של "מועמדים". למה דווקא ארבעה בכל קטגוריה? בטח יש מישהו שיודע את התשובה לזה, אבל הוא לא אני. לאחר חשיפת הרביעיה הוכרז הזוכה, כלומר זה עם הכי הרבה קולות. זה אומר שהיוצרים שהגיעו לטקס לא ידעו האם הם מועמדים בכלל. זו, אם הבנתי נכון, המתכונת שתחזיק עד 1996.
בדיעבד, מתוך אותם 11 סרטים, תשעה קיבלו לפחות "מועמדות" אחת. זה, אגב, יחס גבוה אפילו יותר ממה שקורה כיום, בדרך כלל.
עוד שוני קטן התגלה במפת הזוכים. הטקס הרביעי חילק פרסים לארבעה סרטים, בשונה מהשנים לפני כן, בהן שניים או שלושה סרטים הצליחו באמת לזכות.

רשימת הזוכים המלאה תופיע, כמו תמיד, בסוף הפרק, ועל הזוכה הגדול שצבר לא פחות משבעה נרחיב את הדיבור עוד רגע. לכן לפני שנדבר עליו והטקס הסוער מסביב, אני לוקח רגע להפנות מבט אל כמה מהדברים הראויים לאיזכור בשוליים. למשל, שקטגורית העריכה הורכבה אך ורק מנשים, כולן מהעורכות הבולטות ביותר של ישראל – שלוש על פני ארבעה סרטים: טובה אשר ("גולם במעגל", "הירושה"), עינת גלזר-זרחין ("זוהר"), וזוכת העבר טלי הלטר ("נקמתו של איציק פינקלשטיין"); הצלם יואב קוש זכה בפרס שלישי תוך ארבע שנים ("הירושה"), אחרי "שורו" ו"החיים עפ'י אגפא"; משה איבגי היה מועמד פעמיים לפרס השחקן הראשי (מסורת שיוריש לבתו דאנה, שתהפוך לשיאנית הדאבלים) – יציאה משונה במיוחד של האקדמיה, בטח בהתחשב בכך שב"בלוויה של נחש" הוא בשום אופן או קונספט איננו השחקן הראשי וזמן המסך שלו מוגבל למדי; ובפרסי הסרט והבימוי היו התחרו זה מול זו זוג נשוי – ערן ריקליס ("זוהר") ודינה צבי-ריקליס ("סיפור שמתחיל בלוויה של נחש"). זה ברמת האנקדוטות הנחמדות שמצאתי.

אבל גם אם הפרס עצמו נראה קצת מסודר ומאורגן יותר מהשנים הקודמות, פרובוקציות ועצבים הזכירו לנו בדיוק באיזה אקלים ים תיכוני מדובר. אחרי זכיית "נקמתו של איציק פינקלשטיין", שלחו יוצרי "זוהר" (שהפסיד את כל הפרסים זולת השחקן הראשי ועיצוב הפסקול) מכתב חריף לאקדמיה על מה שלטענתם היו אי-סדרים בתהליך ההצבעה, בראשם שחברי אקדמיה רבים שאינם עומדים בקריטריונים נרשמו רק כדי להצביע לסרט שעבורו עבדו (הדיבור הוא שבאותה שנה 480 מצביעים היו באקדמיה). מאז שינתה האקדמיה את החוקים, והעניקה זכות הצבעה לחברי אקדמיה החל משנת החברות השנייה שלהם, אבל אם הבנתי נכון ב-2023 זה כבר בוטל.
בנוסף טענו המפסידים שהניצחון איננו כשיר מכיוון שכמה מהמתמודדים עשו צחוק מאחד מסעיפיה החשובים של תקנון האקדמיה – חוק ההפצה.
פה חייבים לעצור, כי זה מידע שהדהים אותי. הרי אחת מהבעיות הגדולות של פרסי אופיר כיום הוא שהסרטים המתמודדים בו לא נחשפו לקהל ברובם המוחלט, וזה מייצר גם עומס על חברי האקדמיה שצריכים לראות את כולם במכה, וגם מרחיק את הקהל מהטקס כי למה שיהיה אכפת לו מהסרטים אותם לא ראה. הדיון הזה עתיק יומין, ולנו מזמן נמאס לדוש בו. והנה, מתגלה שכן היה חוק כזה בתחילת הדרך, על פיו כדי לגשת לפרס על סרט להיות מוקרן לפחות שישה ימים לקהל הרחב. אז כמובן שגם זה היה פתח לשחיתות (אין שום בעיה לזרוק סרט לאיזה קולנוע נידח בצפון בלי יח"צ או קידום שישה ימים), אבל אני תוהה מתי זה נעלם. אולי במהלך המסע נגלה.
וכך, כבר ב-1993 התגלעו כל הריבים והחיכוכים שילוו את פרס הקולנוע הישראלי עד היום: שאלת ההפצה, בעיית ההצבעה האוטומטית (הצבעה עצלה לסרט אחד בכל הקטגוריות), מצביעי אקדמיה שלא מבינים על מה הם מצביעים (עורכים מצביעים לתלבושות, שחקנים מצביעים לסאונד), החשיבה המוטה בגלל האוסקר האמריקאי ועוד. שום דבר לא השתנה.

אנחנו, כאמור, רק בפרק הרביעי. כך שלא רק שיש עוד דרך ארוכה ארוכה לפנינו, אלא גם שכמעט בלתי אפשרי לעשות היקשים על טעם או נטיית לב מובהקת של האקדמיה. ספק אם אי פעם נצליח. בתוך זה, "נקמתו של איציק פינקלשטיין" – שסחף את האופיר עם שבע זכיות מתוך 12 מועמדויות (הכול להוציא שחקנית ראשית) – משתלב, אך גם חורג, מכמה מהקווים שהתחילו להתגבש.
זהו כבר הזוכה הרביעי ברציפות שמתרחש בתל אביב, אבל כקומדיה פרועה הוא שונה מהותית מכל הייצוגים שלפניו ("שורו" בעיני יותר אבסורד קיומי, אבל אלו דקויות שלא חייבים להסכים עמם). הבחירה הזו היא משהו שלא יחזור עליו הרבה פעמים באקדמיה, אם בכלל. הוא גם נכון לפרק הזה הזוכה הקצר ביותר, כשעה ורבע. הוא גם הזוכה הראשון שלא רשם לעצמו מתמודדת לפרס השחקנית הראשית.
אבל אני חושב שיש עוד קבוצה אליה חבר "נקמתו של איציק פינקלשטיין", כזו שהיא מצומצמת למדי – הוא מזוכי האופיר הנשכחים ביותר מבין כל 33 הסרטים שזכו עד כה. רשימה שכוללת אותו, את "איזה מקום נפלא", "קרקס פלשתינה" ו"באבא ג'ון". סרטים שנעלמו כמעט לחלוטין מהשיח, בצדק או לא.

במקרה של "נקמתו של איציק פינקלשטיין" יכול להיות שזה קשור לאיש שמאחוריו, אנריקה רוטנברג, שזהו סרטו הראשון והאחרון כבמאי. בדרך כלל כשאין המשכיות לקריירה קולנועית של אדם, הסרטים שלו מתפוגגים יחד אתו. אני מאמין שזו סיבה משמעותית לאנונימיות ההיסטורית של הזוכה הרביעי.
עם זאת, הסיפור של רוטנברג מאוד מעניין בפני עצמו. יליד ארגנטינה שעלה לישראל בגיל 13, חזר לארגנטינה, ואז שוב לישראל באמצע שנות השבעים, כשהדברים שם החלו להיות קשים מנשוא. רוטנברג נכנס לענייני הנדל"ן והיה איש עסקים וקבלן, עד שהכיר בחור צעיר וכריזמטי בשם עמוס גוטמן, שמשך את רוטנברג לעולם הקולנוע. רוטנברג הפיק לגוטמן את "נגוע", "בר 51" ו"חימו מלך ירושלים", מכולם הקהל הדיר את רגליו מה שכמובן הביא להפסדים כספיים. רוטנברג כבר נדבק בחיידק הקולנוע, ותפיסת עולמו הייתה שהקולנוע ישראלי מנותק ואומנותי מדי, ולכן הקהל לא מעוניין בו. הבמאים עסוקים ברעיונות ואידיאלים במקום לחשוב על הצופים שלהם. זה כמובן לא נכון במאה אחוז, בטח אם מסתכלים על סרטים אחרים מהעשור הצעיר ("מעבר לים", "נשיקה במצ"ח" ו"טיפת מזל"), אבל כנראה שזה הסנטימנט ששלט אז. רוטנברג נודע כמפיק קשה, כזה שלא מפחד להתעמת עם הבמאים ורוצה להיות חלק משמעותי מהתהליך האומנותי, על פי שיטותיו שלו. זו אחת הסיבות מדוע לא המשיך עם גוטמן הלאה, ל"חסד מופלא".
רוטנברג החליט לביים בעצמו קומדיה שמיועדת לקהל הרחב, שרוצה למלא אולמות, להצחיק ולבדר. כך התחיל "נקמתו של איציק פינקלשטיין", אותו כתב יחד עם אסטבן גוטפריד, שהפך להיות הראשון שזוכה באותה שנה גם בפרס משחק וגם בפרס התסריט (אסי דיין יהיה הבא). באופן כללי, רוטנברג יצר קליקה ארגנטינאית מרשימה לסרט הזה, כשכלל יחד עם גוטפריד גם את הצלם חורחה גורביץ' והמלחין שלמה יידוב.
אם לשפוט על פי שנת יציאתו, מסתבר שרוטנברג ידע היטב מה הוא עושה. הסרט לא רק שקסם לאקדמיה וניצח בגדול, הוא גם הביא קהל רב לאחר הטקס, ונחשב להצלחה. הוא על הדרך יצר את אחד זוכי האופיר ההזויים ביותר שידענו.

"נקמתו של איציק פינקלשטיין" מתחיל בפרולוג הרחק מהעולם הריאליסטי על נזירים במסדר עתיק, כבר משהו יוצא דופן בקולנוע הישראלי ובעולם פרסי הקולנוע שלו בפרט. משם אנחנו נחשפים לגיבור שעליו קרוי הסרט (משה איבגי, שבשום אופן איננו עובר ב"פינקלשטיין" אבל הוא שחקן מעולה מספיק כדי שנתעלם). איציק מזכיר קצת את אשר של "שורו", לא רק בגלל שהם דומים פיזית מסיבות הגיוניות, אלא גם כי שניהם לוזרים שהסתבכו בהשקעות גרועות. איציק, שחי עם אימו (דבורה קידר הנפלאה) במה שהוא טוען שהיא שכונת פלורנטין אבל אני אהיה מאוד מופתע אם שם צולם הסרט, שם את כספו על כמות עצומה של מחזיקי מפתחות בצורת נזיר שבלחיצה זקפתו קופצת החוצה, והופתע לגלות שאף אחד לא רוצה לשווק אותם. בלי קריירה, משפחה או חברים, איציק הגיע לתחתית, אבל לילה אחד מופיע מולו הנזיר מתחילת הסרט (גוטפריד), שרק איציק יכול לראות, ובפיו בשורה – איציק איננו זה שאחראי למזל הביש שלו, אלא מישהו אחר. מי? זה לא בטוח. אבל הנזיר יכול לעזור לאיציק למצוא את מי שהפך אותו ללוזר, ולנקום בו.
איציק מתחיל לחשוב מי זה שדפק את חייו, ומתחיל לחפש. הוא הולך למורתו ביסודי שלא האמינה בו, למפקד בצבא שהשפיל אותו (עזרא כפרי, שזהו כבר זוכה אופיר השלישי מתוך ארבע בו הוא נוכח), לאישה שאהב ונטשה אותו לאחר (גילת אנקורי), בן דודו העשיר (שמיל בן ארי) אבל בכל פעם מבין שלא שם הבעיה, אבל בכל זאת הולך וצובר יותר ויותר ביטחון כאשר הוא עומד מול אלו שעשו לו עוול. בזמן הזה, הנזיר, שמסתבר שיכול להתגלות גם לשאר בני התמותה כל עוד יש לו זקפה (נשבע שאני לא ממציא את זה) מנסה להשיג בחורות ולתת מוטיבציה לאיציק כמה שניתן.
זאת באמת הגרסה הכי משונה שאפשר לחשוב עליה ל"אלו חיים נפלאים".

בשונה מ-1992 (שהייתה נדירה באספקט הזה, חייבים לציין), שנת 1993 לא הותירה טביעת רגל בתולדות הקולנוע הישראלי. הסרט היחיד שעוד מהדהד מאז הוא "זוהר", כששאר הסרטים נדחקו לפינות הרחוקות של התודעה. חלק מהסיבות לכך היא שפשוט מאוד קשה להשיג אותם, מקסימום אפשר למצוא אותם צצים בערוץ הקולנוע הישראלי. בין אם שאר המועמדים לפרס הסרט "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" ו"גולם במעגל", או "גרופי", "הירושה", "מנת יתר", "ללקק ת'תות", "קופסה שחורה" (שהאמת שהקרנתי בסינמטק חולון בתחילת אוגוסט 2023) ו"שלג באוגוסט", הסרטים האלו לא נוכחים בשום מקום קל להשגה. זאת הסיבה שגם לא ראיתי את רובם.
ככזה, אין לי את היכולת את הזכות לקבוע האם "נקמתו של איציק פינקלשטיין" הוא זוכה הראוי ביותר או לא, אבל בואו נגיד שאם הוא באמת הטוב שביבול 1993, או אפילו מבין הרביעייה המובילה, המצב היה רע משחשבנו. אפילו "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש", שאיננו סרט שראוי לכתרים גדולים במיוחד, היה בעיני זוכה הגיוני יותר.

אתוודה שאני לא מוצא הרבה ערך בליפול על סרט ישן, שרק עצם קיומו היא עדות למאבק אכזרי של עולם הקולנוע הישראלי, ונוכחותו לבדה מעידה על רצון עז ליצור ולהביא הנאה לקהל. בטח שכשכמו רוב הסרטים של התקופה, הוא עמד בפני חומה בצורה לא רק של תקציב זעום, אלא גם ביקורות עוינות וקהל חשדני. אין שום סיבה להחזיר אותו לסיבוב נוסף בקרב האגרוף הזה, אבל אם אני רוצה שלפרויקט הזה תהיה כנות ואיזושהי מידה של התמודדות עם היסטוריה, צריך להישיר מבט לסרטים עצמם, גם אם אין בזה הרבה מה לשבח. זה המצב עם "נקמתו של איציק פינקלשטיין".

הסרט הזה הותיר אותי במצב מאוד משונה של מבוכה ותדהמה, אני חייב להודות. הצלחתו כקומדיה בצד, הומור הרי זה עניין של טעם אישי, אבל בשום אספקט של הסרט – להוציא את איבגי וקידר – לא מצאתי נחמה.
וזה מתחיל כבר בבסיס. התסריט סובל מחוסר היגיון הן במעטפת שלו, והן בפרטים עצמם. כמובן שאף אחד לא מחפש ריאליזם בסרט שנפתח במנזר סודי עתיק, אבל החוקיות לא קיימת, והכל נראה שממוצא תוך כדי בלי להתחשב במה שנעשה לפני.
לרגעים חשבתי שאולי אנחנו הולכים לכיוון של משהו כמו "מועדון קרב" או סרט מסוים עם ג'ניפר לופז שאני לא רוצה לספיילר, על פיו בעצם הנזיר הוא המצאה של פינקלשטיין, התמוטטות עצבים ששולחת אותו למסע שלוח רסן, הנכחה של שדיו הפנימיים. אבל אם זה המצב, אז אין שום סיבה לסצנת הפתיחה שמציגה את הדברים כאמת אובייקטיבית מחוץ לעולמו של איציק. משם נשאלות המון שאלות שמנעו ממני להבין מה אני רואה, כמו איך אזרח נכנס עם אקדח לקרייה ומאיים להנאתו על אלוף בצה"ל, כמו שאני לא בטוח אם יוצרי הסרט הבינו עד הסוף את הקונספט של זקפה, או איך משטרת ישראל לא עוצרת את איציק משהו כמו רבע שעה מתחילת הסרט. וזה היה הזוכה בפרס התסריט, כן? באמת שאין לי מושג מה קרה.

לזה אפשר להוסיף את היחס לדמויות הנשים, במיוחד אלו שמגלמות איילת זורר בת ה-24 או גילת אנקורי, שתיהן, אני מאמין, לא ששות להיזכר במה שהן נאלצו לעשות על הסט. רמת המשחק שלהן בהתאם.
גם ברמה הטכנית מתגלה חוסר אחידות בלתי נתפס. יש שם כמה רגעים נחמדים ויצירתיים למדי ממצלמתו של חורחה גורביץ' (שמרשימים אפילו יותר כשלוקחים בחשבון את ההפקה העצמאית של הסרט), אבל לעיתים רגעים שפשוט היה צריך לחתוך החוצה, כמו למשל כשרוצים לגרום לנו לחשוב שהנזיר מרחף במקום ללכת, אבל תחתית הפריים לגמרי מסגירה את המתקון עליו הוא נמשך.
אמנם היה מאוד נחמד לראות את מיכל זוארץ מופיעה לחצי שנייה כמלצרית, או את לא אחרת מבתו של השחקן הראשי, דאנה איבגי בת ה-11, לשוט ממושך כתלמידה המומה בכיתה, אבל לי היה קשה לקחת שום דבר ממה שקורה שם ברצינות, או אפילו בסלחנות. ואל תתחילו לדבר אתי על סצנת הסיום.

להוציא את פרס שחקנית המשנה (ושוב, בהסתייגות, כי לא ראיתי את המועמדות האחרות), אני לא מצליח להצדיק אף אחת משש הזכיות האחרות של "נקמתו של איציק פינקלשטיין". מעניין מה היו האינטריגות שהביאו לכך, ובעיקר איך היה המשך דרכו של פרס הקולנוע הישראלי אם "זוהר" (שהיה מועמד ל-13 פרסים גם הוא) היה לוקח את פרס הסרט, אבל אולי גיבורי תרבות מזרחיים היו פחות הקטע של האקדמיה אז.

בשנה הבאה הקול המזרחי לראשונה יצליח לסחוף את פרסי הקולנוע הישראלי, עם סרט שהפך לאחת מהיצירות המהוללות ביותר של התעשייה המקומית, אז בואו נוותר לאקדמיה על השנה הזו ונזכור שאף אחד לא מושלם.

רשימת הזוכים המלאה של פרסי הקולנוע הישראלי 1993
סרט: ענת אסולין וסרג'יו דיזנהויז – "נקמתו של איציק פינקלשטיין"
בימוי: אנריקה רוטנברג – "נקמתו של איציק פינקלשטיין"
שחקן ראשי: שאול מזרחי – "זוהר"
שחקנית ראשית: חגית דסברג – "גולם במעגל"
שחקן משנה: אסטבן גוטפריד – "נקמתו של איציק פינקלשטיין"
שחקנית משנה: דבורה קידר – "נקמתו של איציק פינקלשטיין"
תסריט: אסטבן גוטפריד ואנריקה רוטנברג – "נקמתו של איציק פינקלשטיין"
צילום: יואב קוש – "הירושה"
עריכה: טלי הלטר-שנקר – "נקמתו של איציק פינקלשטיין"
מוזיקה: שלמה יידוב – "נקמתו של איציק פינקלשטיין"
עיצוב פסקול: ישראל דור ורבקה יוגב – "זוהר"
עיצוב אמנותי: אריאל רושקו – "הירושה"
עיצוב תלבושות: רקפת לוי וליאורה דינולסקו – "הירושה"
סרט תיעודי: עמית ברויאר וג'ולי שלז – "סנג'ין"

המצעד המתעדכן של זוכי האופיר לסרט הטוב ביותר:
1. "החיים עפ'י אגפא"
2. "שורו"
3. "מעבר לים"
4. "נקמתו של איציק פינקלשטיין"