פסטיבל דוקאביב 2023: "הרף התחתון ביותר", "שקרים שספרתי לעצמי", "ג'ואן באאז – אני רעש", "נורית אביב – אישה עם מצלמה"

אין ספק כי הימים הראשונים של פסטיבל דוקאביב 2023 סיפקו חוויה מעט סוראליסטית, עם הסבר על כך שבהישמע אזעקה יש להישאר בתוך האולמות. אולי האופציה של להישאר באולמות טובה בכל מקרה, גם אם אין אזעקה או אפילו אם יש הפסקת אש. זאת למרות שרוב סרטי דוקאביב לא בדיוק עונים על ההגדרה של מפלט מן המציאות או הסחת דעת, אלא יותר עוזרים לחשוף צדדים אחרים במציאות לא פשוטה. גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה אישית והדברים לא תמיד נפרדים. כדרכם של פסטיבלים, קל לי גם למצוא נקודת חיבור בין הסרטים השונים, ישראליים ובינלאומיים, קצרים וארוכים. חלק מנקודת הדמיון נמצאות בסרטים אותם אסקור בפוסט הזה – סרטים המדברים על מצוקה פנימית, עקב פגיעה מהסביבה וסודות במשפחה. רובם גם סרטים שמספקים שפה קולנועית ייחודית המשחקת עם גבולות הז'אנר וגבולות החשיפה האישי. לטובת המעקב, זהו הדיווח השני של סריטה מהפסטיבל אחרי שאורון דיווח מרחוק בסוף השבוע, ולא כולל פוסט ההמלצות המשותף המקדים שלנו.

הרף התחתון ביותר

השחקנית נור פיבק (״הברך״) כתבה וביימה את הסרט הזה על בסיס הפרוטקול של משפט בו תבעה גבר שניצל אותה מינית בהיותה ילדה. החלק העיקרי של הסרט מציג את פיבק וארבעה שחקנים אחרים יושבים סביב שולחן באולפן וקוראים את התסריט המונח לפניהם: תסריט שהדיאלוג בו לקוח מהפרוטוקולים, אבל כולל גם הוראות בימוי שמן הסתם מדגישות את האמירה. על פניו זהו קולנוע פשוט ומינימליסטי, אבל פיבק הופכת אותו למסע מטלטל בן שעה. לא רק בגלל הכנות של החשיפה האישית והשיבה למגע במקומות הכואבים, אלא גם בגלל שפה קולנועית מגובשת ובחירות אמנותיות חכמות: התפקיד שלה הן כשחקנית המשחזרת רגעים כואבים מעברה והן כבמאית המספרת את הסיפור בדרכה, נוכחת אבל לא מורגשת יותר מדי וגם לא משתלטת על הסרט; חלקים נרחבים בסרט מציגים שחקן או שחקנית בצילום מדיום קלוז-אפ המאפשר דגש על הפנים שלהם וגם נוכחות לרקע השחור המקיף אותם. הדימוי מזכיר את הטכניקה של ראשים מדברים אבל במקרה זה מדובר בשחקנים המקריאים טקסט, כאשר לא פעם זוויות הצילום חושפת גם שחקן אחר הנמצא ברקע.

כאמור, כמעט כל הזמן יש חמש דמויוית בסיטואציה: שופט, נאשם, תובעת ושתי עורכת דין. התגובה של הדמויות לנאמר מובהרת בסרט גם דרך העריכה של נילי פלר, שעוברת גם לדמויות שאינן מדברות. בכך היא מספקת תמונה מלאה יותר, באופן שמזכיר את "גט" של רונית ושלומי אלקבץ. התוצאה מייצרת מתח כאשר עורכת הדין הופכת את המקרה האישי של פיבק לדרמה משפטית של ממש, כולל "תפניות" וחשיפת מידע לשופט ולקהל בהדרגה, לצד העלאת שאלות לכאורה על הסיבה לתלונה אחרי כמה שנים. המתח עבור הקהל לא נוגע בשאלה האם הייתה פגיעה, אלא האם המשפט יעמוד לצד הקורבן בסופו של דבר.

גם השאלה על המניע עולה, אבל עבורי לא בדרך הנקראת בעזרת הפרוטוקלים והשחקנים. דומה כי היוצרת/גיבורה התלוננה מאותה סיבה שהיא עושה את הסרט, כלומר על מנת להשיג סגירת מעגל ושלמות רגשית עם עברה. אבל ייתכן והמשפט הופך לטראומה נוספת ובדרכו הסרט מדגים את המחיר שלו עבור המתלוננת דרך המערכת המשפטית. אם כי זה בעצם לא סרט על המשפט בלבד, שכן הוא מכיל גם נספחים הלקוחים ממקורות אחרים. אלו מספקים תמונה רחבה יותר על השפעת המקרה על הבמאית. כמו כן, קטעי יומן ילדות המשולבים במשפט מופיעים בסרט בעזרת אנימציה, המורכבת מסגנון ציור של ילדה ואקספרסיביות מחושבת ומרשימה.

העיסוק של הסרט במשפט הפרטי והמצומצם מזכיר את הסרט העלילתי מהשנה שעברה "כל מה שאני יכולה" של שירי נבו פרידנטל, והשימוש בשחקנים המקראים פרוטוקולים של משפט נעשה אף בשנה שעברה בסרט התיעודי "הבחירה של ניצה", אודות משפט מסוג אחר. למרות השוואות אלו או אחרות, "הרף התחתון ביותר" הוא יצירה קולנועית מגובשת עם שפה קולנועית משלה. יצירה הדוחסת כאב גדול לשעה של קולנוע, המתכתבת עם מספר ז'אנרים ומצליחה לטלטל יותר מפעם אחת. בעיקר כאשר היא משלבת דרגות שונות של ייצוג אמנותי וחומרי מציאות. זהו קולנוע שיש בו מימד של טיפול עצמי, אבל הוא חושב גם על הקהל שלו – והתוצאה ריתקה אותי.

הקרנה נוספת:
יום ה' 18.05 | 21:00 | סינמטק 4 | בנוכחות היוצר/ת

שקרים שסיפרתי לעצמי

בגלל סרטים כאלו חשוב שיש את פסטיבל דוקאביב. לא רק כזירה להקרנה, אלא גם כמקום הנותן אפשרות לקהל הישראלי לבוא במגע עם סרטים כמו סרטו של יפים גרבוי. סרט שמאתגר את הקהל הן באופן ההדרגתי מאוד בו הוא חושף את הנרטיב שלו, שנע בלי הרף בין תקופות שונות, והן במבע הקולנועי שלו, שכולל צילומי תקריב קיצוניים ומעבר מחומרי וידאו ביתיים מכל מיני שנים לסצנות מסוגננות שצולמו במיוחד עבור הסרט. זה מסוג הסרטים שטוב שחלק מן הקהל יוצא ממנו באמצע, ובאותה נשימה סרט שדומני כי סיפק משהו מיוחד עבור אלו שנשארו עד הסוף. זה גם סרט שאולי מוטב להעניק לו צפייה נוספת אחת לפחות, על מנת לפענח את כל הדברים בהם נוגע הבמאי. גם אם הוא בסופו של דבר מספר סיפור משפחתי פשוט, אינטמי וישיר. אבל הסרט הוא לא רק על מה שגרבוי מגלה על עצמו ועל משפחתו, הוא גם על מערכת ההסתרה – שקרים שהוריו סיפרו לו ואיתם הסרט מתעמת, וכפי שרומזת הכותרת, גם רמייה עצמית.

חומרי הגלם של גרבוי הם צילומים בהם הוא צילם את הוריו, החל מגיל ההתבגרות שלו ולאורך תקופה של מספר שנים. במהלך התקופה, הוא גם הפך לבמאי מקצועי של סרטים כגון "החייל האלמוני" ו"מלחמתה של רעיה סיניצינה". בסרטים אלו פיתח טכניקה של ראיונות דרך זרם אסוציאציות, ותאורה המקיפה את המרואיין. הוא עושה בה שימוש גם בסרט זה, דרך שיחות וצילומים של הוריו שלא כולם בהכרח תוכננו עבור הסרט. במקביל, הוא גם מצלם את עצמו בסצנות עם בת זוג. האופי המדויק של הדרך בה הם קשורים לסיפור של הוריו מתגלה רק לקראת סוף הסרט, וניתן לומר כי כל החלקים השונים, מתקופות שונות ובסגננות צילום שונים, מהדהדים זה את זה. במרכז הסרט קיים סוד משפחתי שחלק ממנו נמסר לקהל סמוך לפתיחה, אבל הפרטים והמארג הסופי של הקשרים המשפחתיים כוללים הרבה אהבה, וגם הרבה מתיחות ולפרקים ריחוק.

עוד לפני כן, גרבוי פותח את סרטו בהיפנוזה. זו מכוונת כלפי דמות ספציפית, אבל היא גם מכינה את הקהל לסרט שלא מנסה לספר סיפור שיהיה רק ברור נראטיבית, אלא גם לספק חוויה שתחדור לתוך התודעה ותנסה לדלות דברים מן התת-מודע. כעבור כמה דקות, האסוציאיה הפרטית שלי שלחה אותי לסרט אחר שנפתח בסצנה שונה מאוד של היפנוזה, "המראה" של טרקובסקי. ייתכן והקשר בין הסרטים אינו מקרי, בין היתר כי בשני הסרטים יש שימוש בשירים טעונים שכותב אביו של הבמאי. שניהם גם סרטים החושפים גם את הכישרון של האב וגם את המורכבות של היחסים עמו. יש גם רבדים נוספים וקטעים בסרט שטרם צללתי לעומקם, בטח לא בטקסט שנכתב זמן קצר אחרי הצפייה. קצר יותר מיתר הסרטים בפוסט זה אשר חיו במחשבותיי מעט יותר. אבל זה סרט שהוא קודם כל חוויה שפונה לחושים ורק אחרי זה יצירה שמעוררת מחשבה והערכה. לא חוויה לכל אחד, אבל לאנשים שפתוחים גם לכיוון הניסיוני יותר של הקולנוע זו בהחלט חוויה מבורכת.

הקרנה נוספת:
יום ב' 15.05 | 21:00 | סינמטק 4 | בנוכחות היוצר/ת

נורית אביב – אישה עם מצלמה

סרטה של זהר ברנט הוא אחד ממספר סרטים בפסטיבל אשר מתארים עבודה של אמן בשפה אמנותית שונה מהשפה שלו. עובדה זו זוכה ליחס בסרט, במהלכו נורית אביב אומרת לברנט כי הראיונות בסרטים שלה שונים מן הראיונות הטיפוסים יותר שהיא מעניקה, בסרט שעוקב אחר אביב לאורך מספר שנים: החל מההצגה של סרטה של אביב "הפואטיקה של המוח" במשך מספר חודשים בצרפת, דרך ההצגות הספורות שלו בפסטיבל דוקאביב 2016, ולפחות עד לשנת 2021 בה אביב מעלה לפייסבוק תמונות שהיא מצלמת מחלונה בזמן בידוד עקב קורונה. תמונות אלו פותחות את הסרט וחשובות גם מפני שהן מזקקות משהו מהותי מחייה של אביב – מבט מבעד לחלון ודרך עדשת המצלמה. כמו סרטים אחרים בתולדות הקולנוע הישראלי, צילום מחלון הדירה הוא חלק מן השפה הפואטית של אביב, במקרים בהם היא מדברת על עצמה בסרטיה, גם אם ברוב היצירות שביימה היא מדברת על שפה באופן כללי.

במהך הסרט נורית אביב מתקשה גם להגדיר בעברית את העיסוק המרכזי שלה כאשת קולנוע. בשנים האחרונות היא בעיקר במאית, אבל לאורך רוב הקריירה שלה היה הייתה קודם כל צלמת. האישה הראשונה שהייתה צלמת בישראל, בצרפת, ואולי בקולנוע האירופאי בכלל. צלמת שעבדה עם במאים בכירים כמו אנייס ורדה (והסרט כולל מספר שיחות עמה) או להבדיל – עמוס גיתאי ומיכל בת אדם. כל זה אחרי הסרט הישראלי "שבלול" מ-1970, שהיה הפיצ'ר הראשון שצילמה.

אביב היא בעלת זהות אמנותית גם כצלמת שעובדת עם במאים אחרים ובסרט היא מדברת מעט על החיבה שלה לשוטים ארוכים והדרך בה בה ההעדפה הזו השתלבה בעבודה עם חלק מן הבמאים שהזכרתי ובמאים אחרים. גם סרט זה צולל לעבר של הגיבורה ובמקרה הזה לקשר עם הוריה: האב שהיה גם הוא צלם סטילס והנחיל לה את האהבה לצילום, והאם עליה היא פחות מדברת מול המצלמה של ברנט. הסרט נותן על כך את הדעת.

כמו כן, במהלך הסרט אומרת אביב למצלמה באופן ישיר אמת שלא רבים מבאי פסטיבל דוקאביב מודעים לה: באולם סינמטק 3, שורה 3 זה בסדר. בטח בדוקאביב. מן הצד השני, לתחושתי הסרט לפרקים לא ממוקד במבנה שלו וזה דרך נוספת בה הוא נבדל מסרטיה של אביב כבמאית, אבל אולי זו הדרך לספר את הסיפור של היוצרת הזו. כפי שמודגם בסרט היא זוכה בצרפת לקהל רב יותר מזה לו היא זוכה בישראל.

הקרנה נוספת:
יום ב' 15.05 | 18:45 | סינמטק 4 | בנוכחות היוצר/ת

ג'ואן באאז – אני רעש
Joan Baez I Am A Noise

לכאורה, הסרטים המוזיקלים בפסטיבל הם דרך לצורך תוכן קצת יותר קליל מול הנושאים הטעונים של רבים מן הסרטים המציגים. אמנם כמעט כל דוקו מוזיקלי נוגע גם באירועים קשים בחיי האמן, אבל לפחות המוזיקה הטובה מאזנת. זה לא בדיוק המצב בסרט התיעודי החדש אודות ג׳ואן באאז, זמרת הפולק בעלת הקול הצלול והמצפון החברתי שהפך אותה לאקטיביסטית פוליטית בשורה הארוכה של נושאים החל משנות החמישים. בדגש על התנועה לזכויות האזרח ומחאה נגד המלחמה בויינטנאם במהלך שנות הששים. כמה מן הצופים בסרט יצאו ממנו מאוכזבים מאחר והוא לא ממש מגובש באופן בו הוא מתאר את הקריירה שלה, אך הוא מוצלח בדרך אחרת.

על פניו, הסרט שבוים בידי קרן אוקונור, מירי נווסקי ומייב אובויל מתנהל כמו סרט תיעודי רגיל: הוא מתעד את סיבוב הופעות הפרידה של באאז, שפורשת מלהופיע כי הקול התדרדר עם הגיל המבוגר (הוא עדיין נשמע צלול וגדול בטווח גם לעומת זמרות אחרות, אך ניכר הבדל). במקביל, הסרט סוקר את הקריירה הארוכה שלה, חייה האישיים והמאבקים הפוליטיים, דברים שלפעמים מצטלבים במקרה של באאז. אך לבו של הסרט הוא הנפש של באאז – מצוקה נפשית ניכרת לאורך כל חייה והאבחון שמגיע בגיל מאוחר, וקשור גם לחשיפה של התעללות מינית שהיא ואחותה, הזמרת מימי פארינה, ככל הנראה עברו. חשיפה המטלטלת את משפחתה של הזמרת.

כל זה הופך את הסרט למדכא וקשה באופן המתכתב עם סרטים אחרים בפסטיבל ואולי גם מתסכל חלק מן הקהל. הדיון בקריירה המוזיקלית של באאז ובהיותה סמל פוליטי נותר שטחי וחלקי. בדיעבד, אולי אפילו ניתן היה לצמצם אותו אף יותר או אפילו לגעת בו רק ברקע. הדברים שבלב הסרט הם לא ביצועים לשירים של בוב דילן או פירוש למערכת היחסים הסבוכה עם המוזיקאי, אלא המסע של באאז להבין את עצמה ולשרוד. הסרט לא תמיד מפוקס, אבל הוא מספק חוויה חזקה מאוד ברגעים בהם הוא משקף את העולם הפנימי הנחשף דרך קטעי יומן וציורים – סוג של אמנות טיפולית של אמנית המצטיינת בסוג אחר של יצירה. המוזיקה שלה תמיד הרגישה אישית מאוד והיא עדיין כזו, אבל מסתבר כי היא חשפה רק חלק קטן מן התמונה. הסרט מצליח לחדור לחספוס שלא נשמע בקול בהקלטות הישנות, אבל כן בהופעות האחרונות והמרשימות אף הן.

הקרנות נוספות:
יום ב' 15.05 | 12:30 | סינמטק 1
יום ו' 19.05 | 21:30 | סינמטק 3
שבת 20.05 | 14:30 | סינמטק 3