"אייר" (Air), סקירה

דויד וגוליית, האנדרדוג שמנצח, החלום האמריקאי שיכול להתגשם לכל מי שיעבוד קשה מספיק, כל השלושה האלו הם בעצם נראטיב אחד שהקולנוע האמריקאי מאוהב בו (ולא רק הוא, כמובן). גם מאוד קל להבין למה. אלו סיפורים שלרוב נלקחים מהחיים האמיתיים, מעוררי השראה, מוציאים אותנו הקהל עם תחושה שהכל יכול להיות, וגם מאפשרים לשחקנים לתת נאומים חוצבי להבות בעיניים לחות שיסומנו כקליפ האוסקר שלהם. ואנחנו, למרות שהסוף ידוע מראש, למרות השבלונה, חוזרים לראות אותם. שנה אחרי שנה. כי בעצם, בסרטים האלו יותר מכל סוג אחר הסיום איננו מה שחשוב, אלא הדרך לשם. ואם בונים אותה מעניינת וסוחפת מספיק, היא לגמרי מספקת.
"אייר" (Air), סרט חדש שביים בן אפלק, מצטרף לקבוצה עצומה של נראטיביים כאלה המבוססים על אירועים שהיו, שכוללת את "פורד נגד פרארי" (שחולק עם הסרט לשמו התכנסנו את השחקן הראשי מאט דיימון, ואת המעצב האומנותי פרנסואה אודוי), "ארין ברוקוביץ'", "טאקר", "פרשת המים", "נורמה ריי", "ארץ קרה", "לאהוב אותה", "משפחה מנצחת", "העיתון" של ספילברג, "מאחורי המספרים", "מועדון הלקוחות של דאלאס", "מאניבול", "מילק", "המקור", "זיכרונות מאפריקה", אני יכול להמשיך ככה כל היום.

לעומת החבורה הכבדה הזו, ל"אייר" יש חיסרון מאוד משמעותי. הנה כמה דברים שאין לסיפור על איך בשנות השמונים החתימה חברת נייקי הקטנה את שחקן הכדורסל הצעיר והמחוזר מייקל ג'ורדן כפרזנטור של נעליה: סצנות בית משפט סוערות, מרוצי מכוניות, חיי אדם בסכנה, עלילת ריגול או אפילו לוקיישן אקזוטי. רחוק מזה.
אני ממש מדמיין את אלכס קונברי (שזהו התסריט הראשון עליו הוא חתום) מקבל על עצמו את המשימה, חושב על הדרמה שהוא צריך להרים מאפס ואז יושב מול תחקיר וארכיונים, תופס את הראש בידיים, כנראה עובר משבר מקצועי שלא יבייש את צ'רלי קאופמן ב"אדפטיישן". כל מה שיש לו לעבוד אתו הוא מו"מ מקצועי מתיש, ישיבות הנהלה אפרוריות, וציפייה בלתי נגמרת ליד הטלפון (הנייח). אם נייקי תפסיד את הטאלנט אף אחד לא ימות, כדור הארץ לא ייפגע, והדמות הכי מפורסמת שבמרכזו תמשיך לקריירה מרהיבה גם בלעדי החברה הקטנה הזו. משויף ויעיל ככל שיהיה התסריט, הסיכונים בו, בסופו של דבר מאוד נמוכים.
קונברי ניסה להילחם בזה, וכדי להוסיף אלמנט של דחיפות הוא מנסה לקראת המערכה השלישית להסביר לנו שאם אנשי נייקי האונינימיים לחלוטין לכלל האוכלוסייה, סוני ואקארו (מאט דיימון, שגם חלק מצוות ההפקה) ורוב סטראסר (ג'ייסון בייטמן) יפסידו את הדיל הזה, החיים שלהם יהרסו. ואקארו יאבד מוניטין וכנראה משרה, וסטראסר לא יוכל לראות את בתו הקטנה שנלקחה ממנו לאחר גירושים. זה לא באמת עובד. דיימון ובייטמן מנסים כמה שיותר לשכנע אותנו, אבל זה נותר במסגרת המונולוג המרגש ואז די מתפוגג. השניים האלו, לפחות איך שהסרט מעצב אותם, ינחתו על הרגליים לא משנה מה.

ופה נכנס הבמאי, בן אפלק, הספינקס ההוליוודי, השחקן שזכה באוסקר על תסריט ("סיפורו של וויל האנטינג") והבמאי שזכה באוסקר על הפקה ("ארגו"). לא כל סרטיו של אפלק מוצלחים (סרטו האחרון, "חי את הלילה", שביים לפני שבע שנים, היה די נורא) אבל הוא יודע את העבודה ואיך להכניס אנרגיה כשצריך.
אפלק משתמש בכל הארסנל שיש לו ב"אייר" כדי להשאיר אותנו ערניים. הוא שכר את הצלם האגדי רוברט ריצ'רדסון (זוכה שלושה פרסי אוסקר, ואפילו הם לא עושים חסד עם הפילמוגרפיה שומטת הלסתות שלו) ואת העורך הקבוע שלו (ושל מייקל מאן) וויליאם גולדינג כדי להגשים את הסרט בצורה הטוב ביותר; שיבץ פסקול של להיטי התקופה שינגן על הנוסטלגיה ויקפיץ את הברך; ליהק שחקנים מהשורה הראשונה שיכולים להחזיק סצנה גם כשהם בשוליים; ובעיקר זכר כל הזמן בגלל מי יבואו לראות את הסרט הזה, ולא, אלו לא אנשי הנהלת החשבונות של נייקי.

"אייר" הוא לא רק סרט על איך אנשיה של חברה קטנה הצליחו לעקוף מותגי ענק לדיל הכי משתלם אי פעם או משהו, אלא רגע חשוב בהיסטוריה של הספורט – האוריג'ין של מייקל ג'ורדן. אפלק וקונברי יודעים שהוא ליבת העניין בסרט, ועל אף שמסיבה שלא הצלחתי להבין (והאמת שהיא מאוד מוציאה מריכוז), ג'ורדן הצעיר אף פעם לא מופיע בפניו מול המצלמה למרות סצנות בנוכחותו, הוא השמש סביבה כל הסרט הזה חג. או במילים אחרות, הוא כנראה מה שהצליח להביא מימון לפרויקט.
מייקל ג'ורדן הוא שם שמוכר גם לכאלו שלא ראו משחק כדורסל מימיהם. הוא סיפור הצלחה של בחור שהתחיל בלי כלום והפך לענק בתחומו, ויש רבים המכנים אותו האתלט הגדול ביותר בכל הזמנים. לא אתווכח עם זה, בעיקר כי זה תחום שאני מבין בו בערך כמו אסטרונומיה. אולי אפילו קצת פחות.

הסרט החדש, בזמן שהוא סיפור מאבק עשוי מאוד יפה ומבדר (ופחות משעתיים, יברך אותך האל, אפלק) על גברים לבנים שידעו יותר טוב מגברים לבנים אחרים, יותר מהכל בא להרים לג'ורדן. ובזאת אני מתכוון שהוא בא להתחנף לאוהדיו, ויש לא מעט מהם. הסרט הזה כל כך מתרגש מזה שהוא בכלל מדבר על אליל הכדורסל, שהוא אשכרה רועד. יש סיקוונס לפתע באמצע הסרט שמחבר בין נקודות הזמן הכרונולוגיות של ג'ורדן, כמו מין נבואה שבדיעבד הגשימה את עצמה, חלק מנאום פיץ' של ואקארו. אז אמנם הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, אבל אני ממש סקפטי שזה ספציפית אכן קרה. לא שאנחנו צריכים אמינות מסרט הוליוודי, אבל על אף שכמו כל דבר אחר בו טכנית המונטאז' הזה ערוך ומהונדס נהדר, הוא כל כך לא אורגני שדי נדהמתי שזה בכלל קורה, ובאיזשהו מקום זה חידד לי את ההסתייגות שלי מ"אייר".

התמונות תודות לטוליפ אנטרטיינמנט

אז בהקשר הזה הנה שאלה שבוודאי עולה אצל כמה מאתנו, כשהפעם זו אחת שאני בהחלט יכול לענות עליה – מה בדבר מי שלא באמת אכפת לו מכדורסל או ממייקל ג'ורדן? האם יש לו מה לעשות בסרט הזה? הרי לא מדובר על ביוגרפיה (תודה לאל). אין פה משהו שיחשוף לנו את הנעשה בתוך נפשו של אחת הדמויות המפורסמות של המאה העשרים. אם לעסקה שמניעה את העלילה אין יותר מדי חשיבות, אם ג'ורדן הוא יותר כמו דמות אורחת, אם העולם המשיך להתנהל די אותו דבר מאז המקרה (מלבד העובדה שכמה אנשים עשירים הפכו להיות הרבה יותר עשירים), האם יש לסיפור הזה איזושהי משמעות? כלומר מעבר לצפייה בכמה מטובי שחקנינו מעטרים את המסך בכישרונם וקצת מוזיקה כיפית בשביל הימים הטובים.

פה אני קצת בבעיה עם "אייר". כמי שאיננו מבין בכדורסל (לא שאתם צריכים ראיות לזה, אבל אזכיר שבטקסט שלי על "אסון מהלך" דיווחתי על הופעת האורח של ג'יימס לברון. זה נראה לי אומר הכול), בחצי השעה הראשונה הרגשתי שאף אחד לא שם לב שאני בחדר ומנסה לעקוב אחרי מה שקורה מולי. חוויה שלא אהבתי בבית הספר היסודי ואני לא אוהב כשאני בקולנוע.
הסיבה שקלטתי את זה, אגב, היא כי הבומר שישב לידי – בין הרגעים שרקד לצלילי הפסקול (ואפילו צעק "טיים אפטר טיים!" יחד עם סידני לאופר באיזשהו שלב) או הסמסים ששלח כשאף אחד על המסך לא דיבר, כידוע סימן מוסכם שאפשר לא להתרכז – רכן לבת זוגו ולא הפסיק להסביר לה דברים. מי האיש הזה, מה קרה שם, מה הם רואים עכשיו. דברים שלי לא היה מושג. אודה בשמחה שרפרנסים הפנימיים לא מאוד הפריעו לי בחלקיו הבאים של הסרט, כי באמת שהוא מהנה למדי, אבל ההתחלה הייתה קשה.
המצוקה האמיתית שלי עם הסרט הייתה היחס לג'ורדן. אז שוב, ייתכן וחשיבותו עצומה ואני לא יודע, ייתכן שבאמת מדובר באישיות ששינתה את העולם. אבל אם לשפוט לפי מה ש"אייר" אמר לי, פשוט מדובר בשחקן מאוד מבטיח. או יותר נכון, שחקן מאוד מבטיח שיהפוך להיות עצום. הגדול ביותר. בסדר. ועדיין, היחס אליו, ההתלהבות של "אייר" ממנו, היא כאילו מדובר בחסיד אומות עולם. משחרר עבדים. משכין שלום בין יבשתי. הבחור הצעיר הזה שיושב שם, הוא ירפא מיליוני חולים בעוד כמה שנים. זה ברור. הוא לא פשוט ישבור כמה שיאי משחק וייתן השראה להמון צעירים להיות ספורטאים.
אני בטוח שהבורות שלי מרגיזה חלק מכם, ואני בהחלט לא מנסה לרדד את הישגיו של ג'ורדן בתחומו. פשוט כצופה הדיוט, לא הבנתי את ההתלהבות הלא פרופורציונלית של הסרט ממנו. ואם את זה אני לא מבין, קצת קשה לי להיות מעורב יותר מדי בסיפור. כלומר, למרות שמאוד חשוב לי שהבת של רוב סטראסר תאהב אותו, יהיה מי שיהיה.

זה בסדר גמור שסרט פונה לקהל מאוד מאוד ספציפי. אני עשיתי סלטות על סרטים חלשים יותר רק כי הם דיברו אלי ואל האהבות שלי. אני אפילו יכול להגיד שאני באופן עקרוני בעד. וחוץ מזה, אדגיש שוב, "אייר" עשוי יופי. הוא מהודק יחסית, יש בו הומור מעולה, כל החוקים נשמרים, וכל השחקנים באמת נפלאים, מדיימון דרך בייטמן ואפלק, כריס מסינה, כריס טאקר ומתיו מאהר, וכמובן ויולה דייויס שמה עוד צריך חוץ ממנה בחיים האלה?
אבל עם כל החיבה שלי, לא הצלחתי להשתכנע שמשהו דרמטי קורה פה, והמעורבות הרגשית שלי נשארה יותר על ההערכה לעשייתו מכל דבר אחר. "מאניבול" עשה בדיוק אותו הדבר רק גרם ללב שלי להפסיק לפעום בסוף.
יש דילים גרועים מזה, אין ספק, ואם אתם שואלים אותי, בשורה התחתונה מדובר בסרט מומלץ. פשוט שאם לא אכפת לי מאיזשהו ספורטאי ספציפי חשוב או היכולת של כמה חבובים לעשות בוחטות של כסף, למרות שזה לא סרט ארוך, באיזשהו שלב כבר התרכזתי יותר בדרך חזרה הביתה והאם תהיה חניה.