יום הקולנוע הישראלי 2023: מדריך מקוצר

היום הוא יום הקולנוע הישראלי, מה שאומר שבתי הקולנוע והסינמטקים גם יתמלאו אך ורק בסרטים תוצרת כחול לבן והמחירים יהיו נוחים מהרגיל. כתמיד, מבטיחים לנו 10 ש״ח הכרטיס אבל גובים עמלות כאלו ואחרות, אז אני מרגיש בנוח לכתוב מחיר מוזל מבלי להתחייב בשם הקולנועים על הסכום. היוזמה של משרד התרבות והספורט תציין השנה 75 שנות יצירה ישראלית, שזה לא מדויק אבל אל תספרו ל״עודד הנודד״. בשנה שעברה לא היה יום הקולנוע הישראלי, בגלל פאשלה שאין טעם לחזור על הפרטים שלה, אבל לפני שנתיים הכנתי מדריך וכך אעשה גם הפעם.

כיוון שיש המון סרטים, בערך 40 מהם, אחלק את הרשימה לסוגים ותתי-סוגים. ומשום שאנחנו יחסית חרוצים כבר כתבנו על רובם המוחלט של הסרטים ולכן אפנה למקומות הרלוונטיים באמצעות קישורים, כדי להיות כמה שיותר יעיל. כדי להיות כמה שיותר שימושי, אנסה להפוך את הפוסט המדריכי הזה גם לרשימת המלצות, כי אני לא באמת מצפה שתקראו על 40 סרטים כדי לבחור ביניהם. אבל תיאלצו להאמין לי שמבחינתי השיקולים הם קודם כל זמינות ויש הבדל בין טרום-בכורה לסרט שמי יודע מתי יעלה, מחיר מוזל לסרט שכבר רץ, או הזדמנות נוספת לראות על המסך הגדול סרט שכבר זכה להפצה, לעומת כזה שנחשף רק בהקרנה פסטיבלית אחת או שתיים, או בפרסי אופיר בלבד. כמובן שלא את כל הסרטים ראיתי, או אפילו ראינו במשותף, ואלו שחמקו נותרו מסקרנים כמובן.

טרום-בכורות וסרטים רצים במחיר מוזל

ולריה מתחתנת

סרט שעולה לאקרנים בסוף השבוע ומשתמש ביום הקולנוע הישראלי כטרום-בכורה סמוכה מאוד הוא ״ולריה מתחתנת״ של מיכל ויניק, עליו כתבנו בפסטיבל ונציה. זה גם המצב של ״הנפש הטובה״, סרטו של איתן ענר, שרק הזכרנו בפסטיבל חיפה עד כה. על סרט אחר מחיפה, ״החבר השמן שלי״ של גודיס שניידר, כתבנו כשקראו לו רק ״השמן״ ולפני שזכה בפרס באותו פסטיבל חיפה. אני מודה שלא לגמרי הבנתי האם גם ״הדרך לאילת״ של יונה רוזנקיאר יבצע את אותו מהלך של בכורה והישארות על האקרנים, אבל לגבי זוכה פסטיבל ירושלים 2022 אני מאמין שזה יתבהר בקרוב מאוד. זוכה פסטיבל ירושלים של 2020, ״מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם״ של דני רוזנברג, חוגג חודש בבתי הקולנוע ממש היום ויהיה זמין אף הוא.

״אני לא״ של תומר הימן הוא ותיק הסרטים המוקרנים שכן הוא אתנו מאז הקיץ. בעצם הוא אתנו מאז הגרסה הקודמת שזכתה בפרס בדוקאביב, ״כל העצים נושבים ברוח״, אבל זו הנוכחית אוספת בסבלנות קהל גדול ומרשים כבר חודשים. הוא היחיד שלא ראיתי מבין הקבוצה הנוכחית, ולגבי השאר המצב ברור בעיניי – אם החדשים שאמורים להישאר מעניינים אתכם ואתכן, צפו בהם בזול. אם שקלתם ושקלתן אבל לא יצא משום מה לצפות בסרטו של רוזנברג, לדעתי אסור לפספס את ההזדמנות האחרונה לראותו על מסך גדול בעתיד הקרוב.

טרום-בכורות ללא תאריך הפצה הן הקטגוריה הבאה שלנו, וכאן לא אוכל לעזור עם המלצות ואפרט מעט יותר על חלק מהסרטים. על ״קבלו אותי״ של אייל קנטור כתב אור במסגרת סיקור האופיר שלנו, אז אפנה לשם. מיום הקולנוע הקודם מגיע ״הארוחה״ של אריק לובצקי, שעדיין לא ראיתי למרות שחלפו שנתיים ואני גם לא בטוח היכן הוקרן בישראל מלבד לחברי ולחברות אקדמיה.

סרט שהוקרן עד כה רק פעם אחת אם אינני טועה הוא ״גרגירי חול״ של גיתית כבירי ויהל כבירי, שהפציע בפסטיבל סולידריות לפני כמה חודשים. צפיתי רק בגרסה לא-סופית שלו ולכן אני לא מרגיש בנוח להביע דעה, אז במקום זאת אספר שהעלילה חולקת קו דמיון עם ״בתולים״ שיוזכר בהמשך אבל כל השאר שונה למדי. זהו סיפורו של נער הגדל בדימונה עם אמו החולה (שני כהן) ואביו המתוסכל (אורי פפר), המגלה את חדוות פרסום הסיפורים הקצרים שלו בראשית ימי האינטרנט ובזהות בדויה. בתפקיד השכן המסוקס: יוסי מרשק.

סרט שלא הוקרן בשום מקום עד כה לעניות דעתי הוא ״רילוקיישן״, הפקה ישראלית-קפריסאית. ג׳וי ריגר ושירי נדב נאור מככבות, לצד השחקנית הלא-ישראלית אנג׳ליקי פפוליה, בסיפור המפגיש בין ישראלית שהוריה ברילוקיישן בקפריסין לבין צעירה מקומית. על הבימוי חתומים יחדיו ג׳נין טירלינג ופטרוס חרלמבוס. על כל ארבעת הסרטים האחרונים שהוזכרו לא אוכל להמליץ לכאן או לכאן, אבל אנחנו בקושי בחצי הדרך.

סרטים חוזרים אחרי הפצה קולנועית או פסטיבלית

בחורים טובים

הסגמנט הבא בתור, שגם אותו אנסה להפריד לנגיסות סבירות יותר, מורכב מסרטים שכבר זכו לתקופת שיזוף באור המקרן, קצרה או ארוכה. על ״קריוקי״ של משה רוזנטל כתבתי במסגרת פסטיבל טרייבקה, רגע לפני שהופץ, וזה הזמן לשוב ולהמליץ עליו. בזמן ההקרנות הסדירות שלהם כתבנו על ״איך נתת לזה לקרות״ של יאיר אשר ואיתמר לפיד, ״כאילו אין מחר״ של ניצן גלעדי, ״בחורים טובים״ של ארז תדמור, ו״עולה לראש״ של דניאל אדר. שני הראשונים מתאימים לחובבי אתגרים מסוגים שונים, כאשר חיבתי לסרט של אשר ולפיד ידועה, ושני האחרונים נוטים לצד הקומי והמסחרי שהקולנוע הישראלי מצטיין בו יותר ויותר לדעתי. גם ביניהם יש לי פייבוריט, הקומדיה של אדר ושלישיית ״ערוץ הכיבוד״, אבל עדיין לא צפיתי בסרטו של תדמור שהיה הלהיט הגדול ביותר של הקולנוע הישראלי בשנה החולפת. כדי להדגים את הוורסטיליות שלו כבמאי, תדמור משתתף ביום הקולנוע הישראלי גם עם סרט דרמה, ״ילדים של אף אחד״, שהיה חלק מפסטיבל חיפה.

עוד סרטים מפסטיבלי חיפה, של השנה שחלפה או שנים קודמות, הם ״בתולים״ של מאור זגורי, ״הבית ברחוב פין״ של עמיר מנור, ״השכן שלי אדולף״ של לאון פרודובסקי. מביניהם אני אישית נוטה לכיוון סרטו של מנור, היחיד שלא הופץ בקולנוע מבין השלושה אם אני זוכר נכון. הוא אינו צפייה קלה אך התיאור שלו את חייהן של נשים בזנות בדרום תל-אביב מבוסס על תחקיר יסודי ומבוצע בסגנון חסר פשרות שהבמאי ידוע בזכותו. סרטים מחיפה שטרם כתבנו עליהם הם ״תוכנית א׳״ של יואב ודורון פז, שהוקרן לרגע גם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה של השנה שעברה, ״הבשורה על פי יהודה״ של דן וולמן השב לעבד את עמוס עוז, ו״שער הפרחים״ של חיים בוזגלו, שהוקרן מחוץ לתחרות והמשיך משם לפסטיבל קולנוע דרום. מפסטיבל דוקאביב כתבנו על ״העיר האחרת״ של ליבי קסל ו״לוס אנג׳לס דרום״ של שרון יעיש וגולן רייז, את שניהם לא ראיתי לצערי, והדבר נכון גם לגבי הנציג התיעודי מפסטיבל ירושלים, ״לרפא געגועים״ של ארטיום דוביצקי, שקטף את הפרס התיעודי.

עוד מקבץ נאה של סרטים ערך את בכורתו בפסטיבל ירושלים, שם כתבנו על כל אחד מהם, לפני שהגיע אל בתי הקולנוע ושב כעת לאקרנים ביום הקולנוע הישראלי. השנתונים אמנם שונים אבל זהו המקרה לגבי: ״אזרח מודאג״ של עידן חגואל, ״אמריקה״ של אופיר ראול גרייצר, ״איפה אנה פרנק״ של ארי פולמן, ״הסירו דאגה מלבכם״ של תום שובל, ״השחיין״ של אדם קלדרון, ״יוני אפס״ של ג'ייק פאלטרו, ״יותר ממה שמגיע לי״ של פיני טבגר, ״כל מה שאני יכולה״ של שירי נבו פרידנטל,  ו״עקרה״ של מרדכי ורדי. לא צפיתי בכולם אבל הייתי רוצה להפנות את תשומת הלב לכיוון שלושה מהם: המלודרמה היפהפיה של גרייצר בכיכובה של התגלית אושרת אינגדשט, הדרמה המשפטית של פרידנטל בהובלת אניה בוקשטיין המושלמת תמיד, והמותחן החברתי של חגואל שהוא הכי קרוב לסרט שוודי עכשווי שראיתי בשפה העברית.

נסיים עם כשמינית מהרשימה שלא ממש כתבנו עליה, על אף שהוקרנו בקולנוע כפי שניתן יהיה להיווכח בלינקים. בזאת כלולים ״אוהב אותך צ'ארלי״ של שי כנות, ״אדמה בוערת״ של לירן שטרית, ״הסיפור שלנו״ של ירון ארזי, ״ולנטינוס״ של בילי בן משה, ו״חומוס פול טריילר״ של אסף קוברובסקי. לא ראיתי את רובם, וגם אם בחלק מן המקרים היו נסיבות מקלות כמו יציאה לאקרנים במקביל לסרט ישראלי אחר (אחד או יותר אפילו), אפשר תמיד להתנצל על זה שפספסנו הזדמנות. בדיוק בשביל צ׳אנס נוסף יש את יום הקולנוע הישראלי, בו אפשר להתנתק לרגע מענייני היומיום של מדינת ישראל או אפילו מן המצב הרגיל בבתי הקולנוע ולהתמסר למשך שעה וחצי או יותר ליצירה מקומית. כהמלצה גורפת, אני מציע לבחור אפילו רק סרט אחד במיקום ושעה היחידים שבאמת מסתדרים לכם ולכן וללכת על זה. בשביל 10 ש״ח או קצת יותר זה לגמרי שווה את זה.