• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

פסטיבל חיפה 2022: ״השכן שלי אדולף״, ״ברונקה!״, ״פיסת שמיים״, ״ההר״

15 באוקטובר 2022 מאת עופר ליברגל

פסטיבל הקולנוע חיפה קרב לשלביו הסופיים והערב (מוצ״ש) יוחלקו בו הפרסים במסגרות השונות. כבר עכשיו ניתן לקבוע דבר אחד: הקהל בא לפסטיבל. כמעט בכל הקרנה שהייתי בה האולם היה קרוב למלא' ובמקרים רבים ההקרנות היו מלאות לחלוטין, כולל באולם האודיטוריום הענק. מעבר לכך ניתן להצביע על דברים בולטים נוספים, סוג של מגמות העוברות במספר סרטים. למשל, סרטים המתרחשים בהרי האלפים. כבר דיווחתי כאן על "שמונה הרים" המתרחש באלפים האיטלקיים, ובדיווח הזה אנדוד באותו הרכס לשוויץ ולצרפת. לפני כן, כמו בדיווחים קודמים, אעסוק בקולנוע הישראלי עם סרט עלילתי וסרט תיעודי. אני גם מתחייב כי לפחות סרט ישראלי אחד נוסף שאהבתי יוזכר בדיווח הבא שלי, שאני מניח שיהיה האחרון לשנה זו.

השכן שלי אדולף

יותר מעשור חלף מאז סרטו הארוך הקודם של לאון פרודובסקי ״חמש שעות מפריז״ עד לסרט זה, אשר נעזר באווירה שהופיעה ביצירות קצרות יותר של הבמאי: שילוב של הומור קליל עם דיון לא מזלזל בהיסטוריה. ניתן להגדיר את הסרט כסוג של ״זקנים חסרי מנוח״ אבל עם היטלר, נקודת מוצא מסקרנת אבל גם מסוכנת: אם זה לא יעבוד, זה יכול להיות מאוד פוגעני. דומני כי פרודובסקי וצוותו מצליחים לברוח מרוב המכשולים וליצור סרט מבדר ומרגש.

הסרט מתרחש מעט אחרי לכידת אדולף אייכמן. פולסקי, ניצול שואה ושחמטאי מצטיין, מבודד את עצמו מן החיים וחי בבית די מבודד בקרבת כפר בארגנטינה. הבדידות שלו מופרת כאשר מגיע לבית הסמוך שכן גרמני חדש, מלווה בעוזרת נאמנה וכלב הגורר סכסוך. פולסקי מתחיל לחשוב כי הוא פגש את השכן בעבר ומדובר לא פחות מאשר באדולף היטלר. רוב הסרט מתרחש בלוקיישן המצומצם של שני בתים מעוצבים היטב, דבר המאפשר לחסוך בתקציב ולהתמקד בעלילה המשלבת מותחן ריגול והתמודדות של גברים עם הזיקנה. כל זאת תוך שילוב עדין ומדויק של הומור.

כאשר התמודד מוקדם יותר השנה על פרסי אופיר, הסרט לא זכה למועמדויות. זה ודאי קרה גם בגלל סעיף מיושן בתקנון המונע ממי שאינם אזרחי/תושבי ישראל להיות מועמדים. הדבר פגם בהפקה הישראלית אמנם, אך שצולמה בארגנטינה עם צוות שרובו לא-ישראלי, בראשות שני שחקנים בינלאומיים מוכרים: דיוויד היימן בתור ניצול השואה ואודו קיאר הענק בתור השכן שהוא אולי היטלר. ההופעה של שניהם עדינה וריאליסטית, דבר מהותי על מנת לייצר חיבור רגשי בסרט עם נקודת מוצא פרועה.

ברונקה!

מן התחרות הישראלית העלילתית לזו התיעודית, גם בה הוצג סרט המאזכר את פרשת אייכמן בסוג של תמונת ראי לימינו. העיתונאי והבמאי יליד ארגנטינה שלמה סלוצקי חוזר לארצו למשפט על פשעי מלחמה שבוצעו לאסירים פוליטיים בכלא, כאשר אחד מן הנרצחים הוא קרוב משפחה שלו שגורלו הוסתר ממנו במשך דורות. פרט לאנשים העומדים למשפט, ישנם עוד שלושה מבוקשים שברחו מן המדינה: אחד מהם, אניבל גאוטו, מצא מקלט בישראל בעזרת חוק השבות (דרך אשתו).

סלוצקי חושף את הימצאו של המבוקש בארץ ומבקש מן המדינה לסגיר אותו, בקשה השולחת אותו למסע ארוך שנים של מאבק ברשויות. תחילה אולי נדמה שזה מאבק בבירוקרטיה, אולם לאורך המותחן התיעודי הזה צפים סודות ומניעים נוספים הקשורים לפוליטיקה בשתי המדינות. התוצאה היא שאדם המבוקש על ידי החוק, בסבירות גבוהה פושע מלחמה, חומק מדין חרף מאמציו של שלמה סלוצקי.

אולם, ״ברונקה!״ הוא לא רק סרט על המאבק, הוא גם סרט על משפחה. את הסרט ביים שלמה סלוצקי ביחד עם בנו, תומר סלוצקי, והבן הוא זה המספר את הסיפור, בפרויקט המאפשר קרבה והיכרות בין דורי. יש גם רובד נוסף לפרויקט: השלמה והכרה עם אגף נשכח במשפחה, בן דוד שהיה כבשה שחורה מסיבות פוליטיות וכעת הופך גם הוא למקור השראה למאבק נואש אחר צדק.

כותרת הסרט משמעותה זעם, אבל לא זעם על המקרה הפרטי, אלא ייאוש מן השלטון. הסרט יוצא מתוך המקרה האישי ושואל שאלות קשות לגבי אופי המדינה והנאמנות שלה: האם היא ליהודים ברחבי העולם או לשותפים אחרים מסיבות פוליטיות. זהו סרט אישי במוצהר וככזה הוא לפרקים נעדר מבט חיצוני או אופציה לביקורת, אך הוא מחפה על כך דרך הלהט של בני המשפחה. במקרה שלהם זהו להט המשולב ביושרה עיתונאית המאפשרת מבט על הסיפור מכמה זוויות.

פיסת שמיים
A Piece of Sky

סרטו של מיכאל קוך נוטה לצד האמנותי יותר בתכניה השנה ולכן אין זה פלא כי רבים מן הקהל בהקרנה בה הייתי לא הבינו מה בדיוק הסרט רוצה מהם/קצת הרסו לי את דקות הסיום של הסרט. אף כי אני מבין את התגובה. זהו סרט אמנותי ״למתקדמים״, ולא רק כי הוא נע בקצב איטי. למעשה, יש בסרט מכלול החלטות המשלבות טכניקות כמעט קלישאתיות בסרטי פסטיבלים: שוטים ארוכים עם מעט התרחשות/תנועות מצלמה, רגעי מפתח שלא נראים כלל על המסך, קפיצות בזמנים באופן הדורש מן הקהל להשלים את הפערים, ומבט לא רק על הגיבורים והעלילה אלא גם על הסביבה. במקרה זה, הסביבה כוללת גם מבט על אורח החיים של בני אדם באזור הררי. וגם שוטים של סלעים כאשר הנוכחות האנושית היא מקהלה לא יוונית, המלווה את הנוף בשירה שלא בהכרח תואמת את הנרטיב.

הסביבה, כפי שרמזתי בפתיחת הפוסט, היא הרי האלפים הפעם אלו שבשוויץ. בכפר חקלאי קטן, אנה היא אם יחידנית המפעילה פאב. היא מתחילה מערכת יחסים עם מרקו, עובד חדש יחסית במקום. למן ההתחלה הוא מתפקד לא רק כפרטנר רומנטי, אלא גם בתור אב לבתה של אנה. אלא שההתנהגות שלו הופכת למוזרה ואחרי תאונה מתגלה כי יש לו גידול במוח שלא רק מסכן את חייו, אלא משפיע על ההתנהגות באופן שאנה מסרבת להודות עד כמה הוא בעייתי. בשלב מסוים, ההתנהגות של מרקו תדרוש מאנה בחירות לא קלות.

השפה הקולנועית בסרט אינה מקורית ולא כל הבחירות של קוך עובדות. אבל עבורי רוב הזמן הוא יצר אווירה המתאימה לסיפור, תוך בריאת רגעים קולנועיים יפים בעזרת היחס בין מה שנראה בפריים למה שנותר בחוץ. לדוגמא: שוט בחלקו הראשון של הסרט בו אנה מפעילה מוזיקה וכנראה רוקדת למען מרקו, אולם המצלמה מצלמת רק את מרקו ואת המשיכה והאהבה במבטו, עד שאנה נכנסת לפריים. מאידך, אותו רגע שריגש אותי יכול לנכר ויש לא מעט דוגמאות נוספת לכך בסרט.

שני השחקנים הראשיים נראים שונים פיזית זה מזו, והמשחק שלהם שונה אף יותר. הדבר התורם למתחים שבסרט ולדילמה הניצבת בפני אנה, בין האהבה שהיא חשה, חוסר היכולת לתקשר ובסופו של דבר הצורך בו זמנית לקבל ולתמוך במרקו ולהוקיע אותו. גם היחס של הסרט לסביבה בה הוא מתרחש הינו דואלי: היא יפהפיה, אך גם סגורה. יש בה מסורת בדרך החיים, אבל זו כוללת גם שחיטה של פרות. גם מבחינה קולנועית, דרך עלילת משנה זניחה לכאורה, קוך יוצר ניגוד בין השפה של הקולנוע האמנותי בה הוא פועל לבין הקולנוע הכי רחוק ממנה, בוליווד.

כאמור, לא כל הבחירות של הבמאי עבדו עבורי והסרט לא מצליח להיות מקורי או לחמוק מקלישאות. זהו ללא ספק "קולנוע איטי" לא רק בקצב, אלא גם בהדגשה של קטעים שבסרטים מסחריים היו כאלו שייפלו בעריכה, אך דומה כי בסרט זה הם המהות של הסרט עבור הצופה שקשוב ליצירה ומשדר באותו תדר וזה היה המצב שלי. בחלק הארי של הזמן, הסרט מבצע את מה שהוא עושה בצירה יעילה עבור מי שמתחבר לסוג כזה של קולנוע. ובגלל שאני כזה, כאשר הסרט עבד היטב האפקט היה חזק למדי.

ההר
The Mountain

יש משהו חמקמק בסרטו של הבמאי הצרפתי תומס סלבדור. במשך רוב זמן הצפייה, חשתי כי אני יודע באיזה סוג סרט אני צופה: סרט על אדם שזונח את חיי הבורגנות הנוחים למען קשר עמוק יותר, גם אם זמני, לטובת חיבור לטבע. אלא שבנקודה מסוימת, האופן בו הסרט מתייחס לטבע ולגיבור עובר שינוי – שינוי שהרתיע חלק מן הקהל לצדי, אך עבורי רומם את הסרט והפך את רגעי המפתח שלו למועמדים ראויים לתואר השיא של הפסטיבל. אלא שאחר כך ייתכן והסרט עף קרוב מדי לשמש, או נעשה נועז מדי בהתרחקותו מן הריאליזם. אותה תעוזה שהפכה את הסרט למיוחד הלכה לכיוון שהיה רחוק מדי עבורי, אם כי עדיין מרשים בסופו של דבר. 

העלילה עוקבת אחר איש עסקים מצליח בשם פייר, המגיע לעיירה באלפים על מנת להדגים רובוט ללקוחות. המראה של פסגת המון-בלאן מעורר בו משהו והוא מחליט לנטוש את עבודותו לטובת מבט על פסגת ההר וחיים כמטפס אלפיני, לפחות לזמן קצוב. הסרט נותן לנופים לדבר ולמרות שיש מעט דרמה עם נטישת העבודה ורצון המשפחה, הסרט נמנע מהגזמות ושומר את ההתרחשות מצומצמת. היא כוללת מפגש בין בני אדם ותפקיד משני להקשר ולהתפעמות מן הטבע. הדבר נוגע גם לפלרטוט הנבנה בהדרגה בין פייר לבין שפית של מסעדה המצויה סמוך לבסיס היציאה לטראקים. הדרמה נובת מן הדחף לצאת לטיפוסים מסוכנים יותר ועם הנוכחות של מפולות אבנים, לצד סכנות אחרות.

כאמור, חצי השעה האחרונה של הסרט עוברת למימד אחר במידת החיבור הרוחני והדימויים עוצרי הנשימה שסלבדור לוכד, ראשית בעזרת הנוף ובשלב מסוים דרך עזרים דיגיטליים. ההתמכרות להר ולסכנה מובילה את פייר למבט על התרחשות טבעית נדירה, המקרבת אותו ליסודות הסותרים של אש (מאגמה) וקרח, תנועה והתקשות של הטבע – היווצרות של חיים ונכונות למות. פייר נמשך להר כמו שגיבור ״מפגשים מהסוג השלישי״ נמשך לחייזרים, אלא שבמקרה של סרט זה, מדובר לא בקשר לכוכב לכת אחר אלא לכוכב לכת הנהרס בהדרגה.

לגבי סיום הסרט, אגלוש לספוילר לסרט, שכנראה עתיד לצאת מסחרית. הסרט לא מסתפק בדימוי האניגמטי והמיסתורי של מעבר האדם לשלב הבא בחיבור אל הטבע, אלא מחזיר אותו למציאות, לסוג של סוף שמח: למרות הבחירה בסכנת מוות הוא נותר חי, יש לו מערכת יחסים רומנטית ויכולת לצעוד בסביבה. זהו פתרון שמרגיש קצת נוח מדי והופך את הסרט למעט אקסצנטרי ואולי אפילו רדוד.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.