״חומר דוב״ (Cocaine Bear), סקירה

בראיון לג׳ימי קימל, אצלו התארחה בסוף השבוע, סיפרה השחקנית קרי ראסל שהיא מתכננת לצפות בסרט ״חומר דוב״ (Cocaine Bear), בו היא משתתפת. לא בבכורה נוצצת, בה כבר לקחה חלק, אלא פשוט בהקרנה הראשונה בערב שבת בקולנוע השכונתי שלה, כהורה מלווה לבנה המתבגר וכמה מחבריו. היא הוסיפה שהיא מצפה לראות את הסרט עם קהל מבושם, שיצעק על המסך או אל השמיים מרוב צחוק. רצה הגורל והייתי בהקרנה הזו ממש ולגמרי במקרה. לא היה לי מושג שהשחקנית ואני חולקים קולנוע שכונתי, או שכונה. כמו רבים וטובים, הסתקרנתי מסרט עם דוב וקוקאין בכותרת ולראות אותו עם אחת המשתתפות התגלה כבונוס רק בדיעבד. אבל אולי כל מי שהבחין בנוכחות הכוכבת באולם, חווה הקרנה מעט מיוחדת. או אולי זו העובדה שמוגשים משקאות אלכוהוליים בבית הקולנוע הזה (אלאמו דראפטהאוס סניף ברוקלין), והמקום היה מלא לגמרי באנשים שהגיעו לבלות. תהיה הסיבה אשר תהיה, נהניתי מהצפייה בסרט הזה הרבה יותר ממה שמגיע לו.

או יותר ממה שניתן להנות ממנו, אם לשפוט על פי התגובות של חבריי לסריטה. הם צפו בסרט לפניי, אבל אני זה שכותב עליו ובאיחור של יום מהמתוכנן. זה קצת אירוני משום שאם היינו צריכים לבחור את ״הכי סאחי בסריטה״ אין לי שום ספק שהייתי מגיע למקום הראשון. אני זה שלא יזמין בירה או קוקטייל בהקרנה כזו, שמעולם לא עישן, שאף ובטח שלא הסניף שום דבר שאפילו דומה לסמים. אבל כמו עם חגיגת ותוגת האלכוהול שנקראת ״עוד סיבוב״, נפל בחלקי הכבוד לנסח כמה מחשבות על סרט עם קוקאין בכותרת. אלא אם אתם בישראל שם הוחלט על משחק מילים חביב/מעיק. קוקאין, שאני לא מרגיש קרוב אליו כדי לקרוא לו קוק, הוא סם שכל מה שאני יודע עליו למדתי מסרטים. נדמה לי שהוא משרה תחושת אופוריה בלתי מנוצחת, אבל לבדוק בוויקיפדיה יהיה יותר מדי שירלי-טמפלי אפילו בשבילי.

הקלישאה ״מבוסס על אירועים אמיתיים״ קצת גדולה על הסרט, אם כי מתישהו ב-1985 אכן הוצנחו כ-40 קילוגרמים של קוקאין באמצע שמורת טבע במדינת ג׳ורג׳יה. המצניח לא שרד עקב תקלה ודוב אחד חסר מזל אכן בדק מה תכולת המטען ומצא את מותו, ככל הנראה מיד. הפוחלץ שלו מוצג לראווה בקניון כלשהו במדינת קנטקי (הכמעט-שכנה, מפרידה ביניהם טנסי) תחת השם Pablo Escobear וסיפורו הוא אגדה איזורית שהסעירה את דמיונם של רבים. אחד מהם הוא התסריטאי ג׳ימי וורדן (״השמרטפית מכה שנית״) שכנראה תהה איך אפשר להוציא את החיה המסכנה למסע הטלת טרור ומומים לרוב, בכל מיני בני האנוש בדיוניים. זה רעיון הרבה יותר מבדר מסרט קצר ועצוב על חיית בר שזוללת עשרות מיליוני דולרים של קוקאין ונופחת את נשמתה ממנת יתר.

כך נולדה קומדיית האימה הזו שהקאסט שלה היה נראה לי אקלקטי עוד בשלב ההצצה בעמוד ימד״ב, אבל זה כלום לעומת מה שקורה מאחורי הקלעים. את חברת ההפקה של לורד ומילר לא באמת התפלאתי למצוא כאן כשניים מיוזמי הפרויקט, אבל זהות הבמאית עשויה להפתיע – אליזבת׳ בנקס. שחקנית אהובה ונהדרת (לאחרונה ב״תתקשרי לג׳יין״) והחל מ-2015 גם במאית: תחילה ב״פיץ׳ פרפקט 2״ ואז ״המלאכיות של צ׳ארלי״ בגרסת 2019. הפעם היא מביימת תסריט מקורי שלא מבוסס על מותג קיים, ולכן התמלאתי תקווה שסוף סוף תהיה חתומה על סרט טוב באמת. גם אחרי הסרט הזה, לא אפסיק לקוות.

הסרט נפתח לצלילי השיר ״Jane״ של ג׳פרסון סטארשיפ, ממש כמו סרט אהוד של בנקס השחקנית, ״קיץ אמריקאי חם ורטוב״. בפרולוג, מתיו ריס (בן-זוגה של קרי ראסל) מגלם פושע המצניח כמות מבהילה של סמים מעל יער. הראשונים להיתקל בדובה שמתנהגת מוזר, ורואים מיד שזו דובה ולא דוב לפי העטינים, הם זוג טיילים אירופאי ומאוהב (האנה הוקסטרה וכריסטופר היביו). לאורך החצי הראשון של הסרט, נפגוש עוד מלא דמויות שיתכנסו אל אותו דונם ביער בה משתוללת הדובה המסוממת. נראה אם אצליח למנות את כולם: את הסמים מנסים להשיג צמד גנגסטרים (אלדן ארנרייך ואושייה ג׳קסון הבן) שנשלחו בידי הבוס שלהם/אבא של אחד מהם (ריי ליוטה עליו השלום); מהצד השני של החוק יש צמד שוטרים (אייזיה וויטלוק הבן ואיולה סמארט) ושני פקחים/יערנים (מרגו מרטינדייל וג׳סי טיילר פרגסון). מעריצי ומעריצות הסדרה ״האמריקאים״ יבואו בשביל האיחוד של ראסל, ריס ומרטינדייל (רפרנס למתקדמים: לדמות של הילד קוראים ״הנרי״ והדמות של ראסל כל הזמן קוראת בשמו).
אבל רגע, זה לא הסוף. אל בין הטלפיים של הקוקא-דובה נקלעים גם צמד ילדים שהבריזו מבית-הספר (ברוקלין פרינס וכריסטיאן קונברי) ואמא של אחת מהן שיוצאת לחפש אחריהם (קרי ראסל, סוף סוף). מתישהו יוזעק אמבולנס למקום אז הוסיפו פנימה שני פרמדיקים חסרי מזל ושכחתי כנופיה של שלושה פושעים צעירים וזוטרים שחמדו את הסמים לעצמם. אחד מהם נראה בדיוק כמו סם רוקוול הצעיר אבל קוראים לו אהרון הולידיי.

כמובן שנוצרים חיבורים בין הדמויות, שגם מגיעות מראש עם מטענים ורקע, אבל לקרוא לתסריט הזה ״לא אפוי״ יהיה עלבון לעגה הסטלנית. באמת שזה לא חשוב כי הדמות הראשית היא הדובה השחורה חובבת האבקה הלבנה. שווה לציין לטובה את עבודת המחשב המאומצת שהובילה ליצירתה, אמינה מספיק בכדי לא להפריע לסרט אבל לא ריאליסטית מדי בשום שלב או צורה, כך שהאשליה הקולנועית נותרה בעינה. חתומה עליה חברת Weta הניו-זילנדית, שנחשבת לחוד החנית של אפקטים דיגיטליים, אבל בשנים האחרונות הורגלנו לחפיפניקיות או סתם כיעור אפילו מצידם. לא הפעם וכך מצאתי עצמי בצד של המפלצת, גם אם אף אחד מהאנשים האומללים לא עשה לי שום דבר רע. הם סתם לא היו כתובים טוב, או בכלל, והחיבורים בין השחקנים הלא-קשורים הללו מוזרים בדיוק כמו לקרוא את השמות שלהם אחד ליד השנייה. אולי זה משום שהסרט צולם בעיקר באירלנד בין סגרי הקורונה, והיעדר האינטראקציה ניכרת.

מבין השחקנים, היחיד שלא רציתי שייטרף הוא קונברי, ילדון שהיער לא זר לו – הוא מגלם את הדמות הראשית בסדרה ״סוויט טות': נער עם קרניים״ בנטפליקס. הוא אחראי על כמה מהרגעים הכי מצחיקים או אנושיים בסרט, עבורי. את ברוקלין פרינס הייתי שמח אם היו טורפים עוד ב״פרויקט פלורידה״, אבל לשמחתי התפקיד שלה משני. פינה חמה בלב שמורה גם למרטינדייל, שמגישה כל בדל דיאלוג כאילו הוא הדבר המדהים ביותר שנכתב, וכמובן לוויטלוק הבן שלא נמאס לו לגלם גיבורים שנמאס להם מהשיט הזה. למרות זאת, קשה לומר שמי מן המשתתפים הצטיין במשחקו אבל כמעט לכל אחד או אחת יש איזה רגע או שניים. את אותו הדבר אפשר לומר על הסרט עצמו, שחוסר אחידות הוא המאפיין הבולט שלו.

מצד אחד, אני מתקשה לכעוס או אפילו להתאכזב מפרמיס כה מטופש שהפך לסרט בו צחקתי בקול רם יותר מפעם אחת. מצד שני, ניכר פה ניסיון ליותר מזה וחבל. כשהסרט מנסה להפחיד זה לא ממש מקליק, גם לא ברגעי המתח. את האימה הגראפית פירשתי כמוטיב קומי-גרוטסקי, כמו קטע קצרצר בו הדובסמית עוצרת להסניף שורה מרגל כרותה של אחד מקורבנותיה. העניין הוא שאין מספיק רגעים כאלה, ובנקס לא מתעכבת עליהם. כי כשתסריטאי צועק ״איזה מגניב הא?!״ על כל שטות, האינסטינקט של הבמאית הוא לאזן. בולט לטובה מרדף האמבולנס הכי טוב מאז, ובכן, ״אמבולנס״ של מייקל ביי. בנקס מוכיחה שהיא יכולה לביים רגעי טירוף, גם אם אינה מאסטרית של טעם רע. הסרט שלה לא מחזיק עניין לכל אורכו, אבל לפחות סוגר עניין תוך שעה וחצי.

לסיום, אפשר לקושש איזה לקח ברוח האדם מול הטבע, ספציפית נזקי האדם שחוזרים להתנקם בו באופן רצחני בטבע. ולא צריך לחפש בין השורות (סליחה) כדי למצוא מסר אנטי-סמים, בניגוד להרבה מאוד סרטים אחרים שבהם קוקאין נראה כמו רעיון טוב. והכי חשוב מבחינתי, אחרי שראיתי החודש סרט על דוב לא-רגיל שיוצא למסע הרג ביער מלא דמויות אקראיות ומחופפות, ״חומר דוב״ נראה כמו ״פדינגטון 2״ בהשוואה ל״פו הדוב: דם ודבש״ (עליו כתבתי ל״הארץ״ כדי לא לסבול בחינם). האם זה הופך אותו לסרט טוב? לא ממש, אולי סרט דוב. האם נהניתי ממנו? בהחלט כן. אם איכות החומר לא קריטית וחשוב יותר סוג הבילוי, רצוי להתארגן על הקרנה משמחת במיוחד או עזרים למיניהם. כן, זה היה הניסיון שלי להשתמש בז׳רגון מתאים, עד כדי כך אני היי בנטורל.