פסטיבל ניו-יורק 2022: Women Talking, Armageddon Time, No Bears

בזמן שהעדכונים מפסטיבל הקולנוע של חיפה געשו כאן בסריטה לאורך חג סוכות וחול המועד, אני עשיתי בניו-יורק בערך את מה שאור ועופר עשו בכרמל – רק בלי לדווח. פסטיבל הקולנוע של ניו-יורק, שהוא האירוע הוותיק והגדול מסוגו בעיר, חגג מהדורה מספר 60 וחזרה מלאה לאולמות. כלומר, בלי גרסה מקוונת לראשונה מזה שנתיים, אבל גם במלוא מובן המילה – הקרנות סולד-אאוט אחת אחרי השנייה. למזלי תג העיתונות איפשר לי כניסה להקרנות הבוקר הייעודיות וכך פספסתי רק מעט מהסרטים שרציתי לראות. הסיבה שלא דיווחתי בזמן אמת היא בעיקר משום שכמעט כל מה שראיתי כבר סוקר בסריטה. פסטיבל ניו-יורק הוא מה שקרוי ״פסטיבל של פסטיבלים״, כלומר הזדמנות לתושבי העיר להשלים סרטים בולטים מקאן-ברלין-ונציה ואחרים, עם מעט מאוד בכורות עולמיות.

כדי להדגים עד כמה נהניתי להשלים סרטים מדוברים רק כדי להיזכר שכבר כתבנו עליהם, אפשר להפנות אל הדיווחים של עופר מפסטיבל ונציה. ראיתי את ״רעש לבן״, ״טאר״, ״סיינט-אומר״, ״כל היופי ושפיכות הדמים״, ״הגנן הראשי״, ״עצמות והכל״ – על כולם עופר כתב אצלנו. אני גם מסכים איתו לגמרי מלבד על האחרון, שהוא הסרט החדש של לוקה גואדנינו, במאי שאני פשוט לא מצליח לראות את יצירותיו בלי לחוש מבוכה רבה ולגחך ברגעים ה״קשים״. כדי לאזן, אומר שהייתי משבח אפילו יותר ממנו את ״טאר״ (Tar) של טוד פילד, סרט שראיתי כבר פעמיים (אחת מהן בנוכחות היוצרים כפי שמוכיחה התמונה בראש הפוסט) ולא אתבייש לקרוא לו יצירת מופת מוחלטת. למעשה, כך עשיתי בסיכום שכתבתי עבור גלריה של ״הארץ״, שם כן כתבתי בקצרה על חלק מהסרטים הנ״ל וזה הזמן להרחיב על השאר בסריטה.

היו עוד הרבה סרטים שהוקרנו בניו-יורק ולא הספקתי לראות, אבל נו, גם עליהם עופר כתב בוונציה (למשל ״הבת הנצחית״) וכן סרטים שסוקרו בדיווחים שלנו מירושלים (״החלטה לעזוב, בוקר יפה אחד״, ״משולש העצבות״, ״הסרט של הסופרת״, ״צל תעתועים״), דוקאביב (״כל מה שנושם״, ״תלוניוס מונק הלוך ושוב״) או חיפה (״מבט מבפנים״, ״אלקראס״). על האחרון תכננתי לכתוב אחרי ההקרנה בניו-יורק, אבל אור עשה עבודה מצוינת אז אפנה אל הפוסט שלו מחיפה. רק אספר שהבמאי כריסטיאן מונג׳יו התארח בניו-יורק כדי להקרין את סרטו ובמפגש עם הקהל הוא שאל ״מי רוצה לדבר על סוף הסרט?״. רוב הידיים באולם הורמו, אך כמובן שהבמאי הותיר את הפרשנות לקהל אבל רמז לכיוון האלגורי ולא הריאליסטי, אם עדיין יש ויכוחים על סצנת הסיום.

בכל זאת מצאתי שלושה סרטים שלמים שגם לא כתבנו עליהם וגם יש לי מה לומר עליהם, גם אם רק האחרון הוא משיאי הפסטיבל הפרטיים שלי. שני האחרים הם ״טאר״, כאמור, ו״החלטה לעזוב״ (Decesion to Leave), שבניגוד לאור אין לי שום השגות לגביו. זה אחד הסרטים הכי מדהימים של פארק צ׳אן-ווק בעיניי, אבל אני לא תמיד אוהב את מה שהוא עושה אז אולי זה אומר משהו. הפעם הוטל עליי כישוף לכל אורך הצפייה הלא-קצרה והייתי דבוק למסך בזכות עבודת בימוי מהחלל החיצון ועלילה היצ׳קוקיאנית. אני מאמין ומקווה שהיו עוד הזדמנויות לכתוב על הסרטים האלו ואחרים כשיהיו זמינים יותר בישראל. בינתיים הוסיפו או הסירו גם את השלושה הבאים מן הרשימות המקדימות של סיכומי השנה.

Armageddon Time

Courtesy of Anne Joyce / Focus Features

הסתקרנתי מאוד מהסרט הזה כחלק מאיזה גל, ספק צונאמי, של במאים החוזרים אל ילדותם דווקא בסרטים מאוחרים (בשונה מסרטי ביכורים עם אלמנטים אוטוביוגרפיים). הפעם תורו של ג׳יימס גריי, בן-בית בפסטיבל ניו יורק ובן העיר. אחרי שביים מספר אפוסים, בחלל החיצון (״אד אסטרה״) או ביערות גשם (״העיר האבודה זי״), אין פלא שהחליט לשוב הביתה, בכל מובן אפשרי.

העלילה ממוקמת ברובע קווינס בתחילת שנות ה-80. הסצנה בה משפחת הגיבור יושבת מול הטלוויזיה ומכנה את נשיא ארה״ב ״שמוק״, היא כמעט כל מה שצריך לדעת על הרקע המשפחתי של הדמות הראשית. פול גראף הוא לא ממש שם של ילד יהודי בניו-יורק (גם לא ג׳יימס גריי לצורך העניין), אבל הוריו כנראה רצו שייטמע בחברה. בדיוק הדבר העיקרי אותו מסרב פול לעשות. הוא מעדיף לצייר בזמן השיעורים או אפילו להפריע, הכל כדי שיוכל להתרכז בחלומו להיות אמן. התנגשויות עם מורה ספק קשוח וספק גזען מובילה את פול להתחבר עם המופרע האמיתי של הכיתה, ילד שחור בשם ג׳וני המגיעה מהחלקים הפחות מרהיבים של השכונה המעורבת. דרך עיניהם של הילדים, בגילומם שובה הלב של בנקס רפטה וג׳יילין ווב, גריי חוקר את הברית הלא-רשמית בין יהדות אמריקה והאוכלוסייה השחורה.

את הלב הרגשי של הסרט מפזר היוצר בין בני משפחת הגיבור. סר אנטוני הופקינס מגלם ברכות את הסב החביב, המלמד את נכדו להיות מענטש. אן הת׳אווי וג׳רמי סטרונג מגלמים את הוריו של פול, המצויים במאבקי הישרדות משלהם ומתקשים להבין את רצונותיו. יש גם אח בכור שבעיקר נמצא שם לנקודת ייחוס או השוואה, והופעת אורח של שחקנית זוכת אוסקר שממש התפלאתי שהגיעה רק לסצנה בודדה (אותה היא מבצעת מעולה וכהרגלה). מבחינת משחק קשה למצוא נקודת חולשה בסרט, המציב אתגרים לא פשוטים בפני שלושת הדורות המרכיבים את הקאסט. הם נובעים מן הבקשה של הבמאי לצייר תמונה מורכבת של התבגרות באחד העשורים הבעייתיים של אמריקה. כמובן שגריי לא שוכח לחבר את הסרט לאמריקה של ההווה ואף שותל בעורמה את משפחת טראמפ בעלילה. השם ״זמן ארמגדון״ הוא רמז לבהלה האטומית של אותה התקופה בארה״ב, אם כי הבנתי שבהפצה בישראל הוחלט לקרוא לו ״ימים של תום״. כיוון שאין עדיין תאריך הפצה אתעלם מהשם הגנרי וההפוך מכוונת היוצר, בתקווה שיתוקן.

סיבה לאופטימיות לגבי הגעתו של הסרט ארצה היא היותו לקסיקון שלם של מנהגים ודפוסים של יהדות ניו יורק. החל מנוירוזות מאוד ספציפיות וכלה בארוחת בייגל וסלמון כבוש. זה כנראה הסרט האמריקאי הכי יהודי מאז ״שבעה בייבי״ (או ״ליקריץ פיצה״) ועבור רשימה מלאה ודיון בנושא אפנה אל אבנר שביט בפסטיבל קאן, שם ערך הסרט את בכורתו. אני רוצה רק להתייחס לבחירות התאורה בתוך בית משפחת גראף, המואר כמו איזה שטעטל מלא עששיות עקב רצון לחסוך בחשמל. על הצילום אמון דריוס קונדג'י, בסרטו הראשון מאז ״יהלום לא מלוטש״. מזל שיש לו עוד אחד השנה, ״בארדו״ של איניאריטו, כי התגעגעתי אל הצלם האיראני הגאון וכאן הוא לא לוחץ עד הסוף על דוושת הספקטקל. בכלל, יש כמעט תחושה של אנטי-סחף בסרט כולו, שבעיניי אף איבד מכוחו הדרמטי במחצית השנייה. למעשה, לכל אורכו מתנדנד הסרט בין סצינות מעולות ומחודדות לבין רגעים מפוספסים ונטולי עידון, אז קשה לי לסווגו כהצלחה שלמה. זהו לבטח סרטו האישי ביותר של ג׳יימס גריי, אבל אני לא בטוח שהטוב ביותר.

No Bears

לפעמים אין ברירה אלא להתחיל עם הקשרים חוץ-קולנועיים לפני שניגשים לכתוב על היצירה עצמה. זה בהחלט המקרה עם ״לא דובים״ (אם תרשו לי לתרגם כך) של הבמאי האיראני ג׳אפר פנאהי. הבמאי האיראני כלוא כעת במולדתו לאחר שהפגין נגד השלטונות שעצרו שניים מעמיתיו, וצפוי לרצות עונש של שש שנות מאסר. הסרט שהספיק ליצור לפני כן היה לזוכה פרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל ונציה, גם אליו הבמאי לא הגיע כמובן, ובניו-יורק ביקש הבמאי להעביר מסר בעד חופש המחשבה. הקריאה אותו השחקנית מינה קבאני שגם הוסיפה משלה, עם שלט המתקשר למחאת החיג׳אב המתחוללת באיראן. חלק מן הפוליטיקה הזו כבר בחושה ויצוקה מראש אל תוך הסרט עצמו, שאנסה לפרט את עלילתו מבלי להרוס דבר, מכיוון שבמקרה שלו אני לא בטוח מתי יגיע ארצה. למעשה, אני עדיין ממתין (לשווא) שסרטו הקודם והמעולה של פנאהי, ״שלוש פנים״, יוקרן רשמית בישראל.

בפתיחת ״לא דובים״ חשבתי שהבמאי שב לביים כרגיל, בלי ההגבלות שאפיינו את סרטיו בעשור החולף (״זה לא סרט״, ״טקסי״). הסרט מתחיל בסצנה אורכה ונהדרת על מלצרית המחרישה פגישה להשגת דרכון זר, שיאפשר לה לעזוב את איראן יחד עם אהובה. אך כנהוג בקולנוע האיראני, הבמאי שובר את האשליה ואף משלב את עצמו בעלילה. זאת משום שמה שצפינו בו הייתה סצנה המבוימת בשלט רחוק – העוזר של פנאהי מצלם אותה בטהרן, מתקשר עם הבמאי ממקום מושבו בכפר קטנטן המצוי על גבול טורקיה. כדי להשיג קליטה טובה יותר על פנאהי להתקרב אל הגבול, משהו שאסור לו לעשות עקב צו איסור יציאה מגבולות איראן. עצם הימצאותו באיזור הספר מעוררת שאלות, כולל בכפר עצמו. בתחילה מכבדים שם את הבמאי המוערך, בהמשך הוא מוצא עצמו במרכזה של שערורייה עקב צילום שהוא מצלם להנאתו מבלי לדעת שהוא מנציח רומן אסור.

עוד אלמנטים עלילתיים של חוקים ומסורת אל מול רצונות הלב נשזרים בסרט, רובם ככולם עומדים כמכשול אל מול האמנות שמצידה מוצגת ככוח משנה סדרי עולם. האם העלילה על הזוג הבורח בעצם מתעד שני שחקנים המבקשים לברוח באמת מהמדינה, במסווה של צילומי סרט? והאם יש גבול, מכל סוג, אותו הבמאי לא מוכן לחצות או להעמיד פנים שהוא ייחצה? מבלי לגלות את התשובות אומר רק שיש כאלה בסרט, גם אם הן אולי ייקלטו אחרת אצל כל צופה וצופה. אני אפילו לא בטוח שלכל אחד ואחת תהיה קריאה זהה של הטון השולט בסרט, אותו אני מצאתי פסימי להחריד. ייאוש מהול בהומור ואהבת אדם אמנם, אבל מוחלט. מהסוג שאני אישית לא זוכר כמוהו בסרטי הבמאי הקודמים, אפילו לא אלו שצילם בסתר בביתו כאשר נאסר עליו ליצור קולנוע. עם כליאתו כעת, אני באמת חושש למצבו הנפשי. אולי המחאה שמנהלות הנשים בארצו והאהבה שהוא מקבל במערב תיתן לו כוח, אולי אף תקווה.

Women Talking

Photo credit: Michael Gibson © 2022 Orion Releasing LLC. All Rights Reserved

נסיים עם אחד משיאי הפסטיבל בעיניי, וסרט ששמו הוא הסיוט הכי גרוע של כל גבר. כן, זו הייתה בדיחה (גרועה) ומיזאנדרית במכוון, לא הדעה שלי חלילה, ואם זה פגע במישהו – חכו עד שתצפו בסרט. הוא לא בדיוק כתב האשמה נגד כל המין הגברי, ולמעשה הסיסמה ״לא כל הגברים״ נאמרת בו בדיאלוג, אבל זה בהחלט סרט שלהוציא דמות אחת ורבע, כל הזכרים בו הם איום מתמיד וחסר פנים או זהות. לי אישית זה ממש לא הפריע, כשם שאני לא בטוח שזו הברקה ובטח שלא הרגשתי צורך להריע לפן הזה. למזלי, היו הרבה סיבות אחרות להתרגש, להתפעל, להצטמרר ולהתרגז יחד עם סרטה של שרה פולי (״הרחק ממנה״, ״סיפורים שאנו מספרים״). מה שהכותרת לא מספרת הוא שהנשים הרבות המופיעות בסרט לא רק מדברות, הן גם פועלות ובעיקר – הן מקשיבות. וזה מעורר רצון לרכון קדימה ולהשיב להן הקשבה משל הייתי רייצ׳ל מקאדמס ב״ספוטלייט״.

הסרט מבוסס על ספרה של מרים טייבז, שעד כמה שידוע לי הספר היחידי שלה שתורגם לעברית הוא ״ציפור קטנה, לב פועם״. לשם נוחות אתרגם גם את השם ״נשים מדברות״, ספר שיצא לאור ב-2018 ובאופן די מידי נרכש לעיבוד קולנועי. ההחלטה לא מובנית מאליה משום שרוב הסיפור מורכב מחבורת נשים בנות כמה דורות היושבות בתוך אסם ומשוחחות על החלטה גורלית. כלומר, לא החומר ממנו עשויים חלומות צלולואיד אבל בהחלט כר פורה לדרמות כתובות ומשוחקות להפליא. פולי אף מדגישה מאוד את אמצעי המבע כדי לתמוך בסיפור ויוצרת קולנוע לופת המשאיר חותם בצופה. את המוזיקה שהיא חוויה רגשית בפני עצמה חתומה הלחינה הילדור גונאדוטיר (״ג׳וקר״), שגם חתומה על ״טאר״, כך שזו ללא ספק השנה הטובה בקריירה שלה. הצלם הקבוע של פולי, לוק מונפלייה (או מונטפלייר אם אתם קנדים מהצד הלא-צרפתי), שואב את הצבע ברגעים בהם החיים של הגיבורות מחווירים ודוהים, וממלא את המסך בפרצופים מלאי הבעות שונות החולקים את אותו הפריים.

גיבורות הסרט הן נשים מן הזרם המנונטי, תת-קבוצה מהצד הרדיקלי של הנצרות שמתוכו צמחו האמישים. המשמעות היא שהסרט מתרחש אמנם ב-2010, אבל מבחינת הנשים שעל המסך התקופה היא עדיין המאה ה-17 בערך: בקהילה הקטנה שלהן אין חשמל או מים זורמים, החקלאות היא עבודת פרך והגברים מותירים אותן בחושך גם במובן של בערות. כיוון שהן לא יודעים קרוא וכתוב, הן נזקקות לגבר על מנת שינהל את פרוטוקול פגישת החירום שלהן באסם. מגלם אותו בן ווישאו, דמות שבטח תכונה בלעג ״סימפ״ בשל הידידות הספק-מתרפסת שלו בפני נשות הקהילה. יש לו סיבה ערכית להיות בן בריתן, וגם סיבה אנוכית – הוא מאוהב באחת מהן, זו שמגלמת רוני מארה. היא גם זו שמקריינת את הסרט, כאילו מספרת אותו לתינוקת שברחמה אבל בעצם לנו, הקהל. הסיבה שהיא בהריון היא אותה הסיבה להתכנסות הקהילתית, ומצדיקה אזהרת טריגר חמורה (אך לא ספוילרים) מכאן והלאה.

במשך תקופה של שנתיים, נשות הקהילה נאנסות מדי לילה על ידי הגברים (לא כל הגברים). הם מסממים אותן כדי שלא יזכרו דבר, ובבוקר טוענים כי שדים מהגיהנום הגיעו להעניש את אותן על חטאים שביצעו. אחת הילדות תופסת את האנס של חברתה ופתאום לגברים אין איך להכחיש. עליהם לשפוט את האשם, שמלשין על שותפיו. האירוע מאפשר חלון הזדמנויות להתכנסות כל-נשית כדי להחליט כקבוצה מה עליהן לעשות. שלוש האפשרויות שהן מצביעות עליהן: לסלוח ולהמשיך כרגיל, להישאר ולהתעמת, או לברוח ולהתחיל מחדש במקום אחר. הפוסט-טראומה אמנם קולקטיבית אבל לכל אחת יש דעה בנושא, מקטנה ועד זקנה. חלקן מצליחות לשכנע זו את זו. לא תמיד בנועם, לעיתים בקול רם, לרוב בשילוב בין חמלה וזעם. בדיון המתמשך שלהן עולים כל המושגים הרווחים בשיח הפמיניסטי העכשווי, מגזלייטינג ועד טריגרינג, וכל מיני מילים שנהוג להוסיף להן ״נשית״ בסוף (אחווה, היסטריה, עוצמה) מקבלות משנה תוקף או נבחנות לעומק.

זו הייתה הצפייה הקשה ביותר שחוויתי בפסטיבל, אבל בזכות הופעות המשחק היא הייתה שווה את זה. השמות המפורסמים יותר, מלבד אלו שהזכרתי, כוללים עוד שלוש שכדאי להתעכב עליהן מסיבות שונות. פרנסיס מקדורמנד, שגם הפיקה, מופיעה בתפקיד קטן מהצפוי. ג׳סי באקלי איכשהו מצליחה להיות זו שסובלת הכי הרבה גם בסרט שלם על נשים מעונות, תקועה עמוק בטייפקאסט. וקלייר פוי, שאת מה שהיא עושה פה צריך ללמד בבתי ספר למשחק ואת מה שהיא עשתה ללב שלי אי אפשר לתאר.
על פניו, הדמות של פוי הכי חדגונית בסרט – היא מגלמת זעם טהור. אמא לביאה שרוצה להגן על הבנות שלה, שורדת שרוצה לנקום באנס שלה, אישה שלא מפחדת להשיב באלימות כאשר זו מופנית כלפיה או כלפי בנות מינה. המונולוג שלה על מה ראוי לעשות לאנסים צריך להפוך למונומנט בפני עצמו, והיא משאירה את הקרביים המדממים שלה על הרצפה בכל סצנה, מטפורית. לוקחת את מה שנראה כמו דמות של ביט התנהגות אחד, מנגנת אותו קצת אחרת בכל סצנה ומוסיפה גם פתיחות אפילו כשהיא לכאורה משדרת אטימות. בשיחה שלאחר ההקרנה (או ״נשים מדברות על נשים מדברות״) הודו הבמאית והשחקנית שנדרש ממנה המון. האמת היא שכל האנסמבל הזה ראוי לפרסים, כפי שאולי תוכלו להיווכח בדצמבר, אם הסרט אכן יופץ כמתוכנן בישראל.