• יום הולדת 12 לבלוג: חגיגות בת המצווה של סריטה
  • ״תראו אותם רצים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קריוקי״ של משה רוזנטל מגיע לקולנוע
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי הטוב ביותר - חלק ד
  • עושות נקמה
  • A24 מחכים לתרגום: מהדורת דאבל פיצ׳ר לסרטי
  • ״בחורים טובים״, סקירה לסרט החדש של ארז תדמור
  • כרטיס לגן עדן
  • סרטים חדשים: ״כרטיס לגן עדן״ עם רוברטס וקלוני
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי - חלק שלישי
  • פרסי אופיר 2022: הזוכות, הזוכים והטקס
  • ״תא מספר 6״, סקירה לסרטו של יוהו קוסמאנן
  • ״לחיות את חייה״: סקירה ב-12 חלקים, פרולוג ואפילוג
  • ספטמבר חגיגי בסריטה: קולנוע ישראלי בהנחה

פסטיבל ונציה 2022: Master Gardener, Un couple, Bones and All, Monica, Blue Jean

4 בספטמבר 2022 מאת עופר ליברגל

דיווח שלישי שלי מפסטיבל ונציה, ברצף אחרי אתמול ושלשום. הפעם רובו מורכב מסרטים דוברי אנגלית, אבל יש גם סרט אחד דובר צרפתית – של במאי אמריקאי. להערכתי יש כאן סרטים שבטוח יגיעו להפצה בארץ, לצד סרטים שאני לא יודע מה יהיה גורלם. דרגות הפירוט של הניתוח שלי לסרטים גם הן משתנות ובטח ישתנו עוד בהמשך. לגבי ההתנהלות בפסטיבל, מיום ליום אני לומד דרכים טובות יותר להתמודד עם העומס הגדול על התחבורה הציבורית שמגיעה לאזור הפסטיבל בשעות הבוקר, כך שבניגוד לצופים רבים אחרים, עד כה הצלחתי להגיע לכל ההקרנות שתכננתי.

Bones and All
עצמות והכל

הבמאי לוקה גואדנינו ממשיך לייצר קולנוע מסוגנן וחושני, תוך רמיזות לעבר של ז'אנרים שונים. בסרטו החדש, הוא איכשהו משלב בין טונים שונים שהופיעו בסרטיו עד כה: "עצמות והכל", אם לתרגם, הוא סרט התבגרות רומנטית וגם הגיחה היותר מוצלחת של הבמאי לטריטוריות של סרט אימה. כמו כן, היוצר האיטלקי מרבה לעבוד באנגלית, אולם הפעם הוא לראשונה מצלם סרט שכולו "אמריקאי", מבחינת אתרי הצילום (גם התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט) ובעיקר בנושאים ובמיתוסים התרבותים הנוכחים בו.

אכתוב על הסרט בלי לחשוף את כל פרטי עלילה, כולל של הפתיחה, מעבר לאזהרה כי קטעי האימה שבסרט הם בהחלט אימה, למי שנרתע מן הז'אנר. העלילה מתרחשת באמצע שנות השמונים וההתחלה היא כמו של סרט תיכון. אחרי מבט על מסדרונות בית הספר, נחשפת דמותה של מארן (טיילור ראסל) נערה ביישנית שעברה למקום לא מזמן. אחת מן הנערות הפעילות בשכבה מנסה לעזור לה למצוא חברים חדשים, אולם הבעיה היא שאביה של מארן (אנדרה הולנד) אוסר עליה לצאת בערבים, ברמה של נעילת הדלת.

בשלב מוקדם בסרט, מארן בת -18 נפרדת מאביה ויוצאת למסע לגילוי פרטים על עצמה. בעיקר היא רוצה לאתר את אמא שלה, אותה היא מעולם לא פגשה. אביה לא סיפק פרטים אודותיה שלא מופיעים בתעודת הלידה של מארן. במהלך המסע לאיתור האם היא תפגוש בשני גברים: סאלי, המגולם בידי מארק ריילנס מאוד נלהב לעזור לה, אולם ממניעים ברורים היא מעדיפה את החברה של לי, המגולם בידי טימותיי שאלאמה. לי מבוגר ממנה רק בשנים ספורות וגם לו יש עבר בעייתי עם ההורים, עליו הוא לא מעוניין לדבר. השניים יוצאים למסע במדינות שונות בארה"ב: מארן מתחילה בחוף המזרחי והסרט עובר בכעשר מדינות שונות, במסע המזכיר סוג של אוהבים נרדפי חוק בדרכים, תת-ז'אנר אמריקאי פורה. 

אלא שיש טוויסט, אפילו יותר מאחד. ולמי שדואג שמא התקצירים של הסרט הורסים הכל, בכך שהם חושפים דברים שאני לא, יש לסרט הזה הרבה מה להציע במספר סגנונות שונים. גאודנינו נותר במאי מעולה של תשוקה והוא דן גם באהבה מוקדמת, אך גם ברעב כדרך בה הנפש מענה את עצמה. זהו סרט בו כל דמות צריכה לקבוע קוד מוסרי שכן יש התנגשות תמידית בין המוסר לרגשות החיבה לאחרים במהלכו. למעשה, לא ברור האם הצעירים בורחים כאן בגלל שנציגי החוק בעקבותיהם, או רק בגלל שהם חוששים שהם עברו על החוקים שקבעו לעצמם. יש בסרט שימוש מעולה בשירי פופ (עוד היבט בו הבמאי תמיד מצטיין) והופעות קצרות ומוצלחות של מייקל סטולברג, ג'סיקה הרפר, קלואי סוויני ועוד. גואדנינו מצליח ללכת על התפר הדק שבין סרט ז'אנר לבין סרט ארט-האוס מובהק, ועבורי הפעם הוא הצליח בשתי החזיתות. 

Monica
מוניקה

עוד סרט מן התחרות הרשמית בו במאי איטלקי עובד בארה״ב. אולם, סרטו של אנדראה פלאורו עובד בטון שונה – יש בסרט משהו שקט ומהורהר, גם בקטעים מתוחים מבחינה דרמטית. זה נובע מן ההחלטה להימנע מאמצעים מלאכותיים כמו מוזיקה מלודרמטית, לצד השתהות ארוכה על פני הדמויות, שמקבלים כוח גם מן הבחירה של הבמאי ביחס מסך לא רחב. הבחירה מקרבת את הקהל לשחקניות, דבר חשוב בסרט בו אינטימיות היא נושא מרכזי.

מוניקה (טרייס לייסט) חיה שנים ארוכות בנתק ממשפחתה. זמן קצר אחרי פרידה רומנטית, עמה היא לא יודעת איך להתמודד בכבוד, היא מקבלת טלפון מגיסתה (אמילי בראונינג) אותה היא מעולם לא פגשה. שיחת טלפון מבשרת כי אמה של מוניקה, ג׳יני (פטרישה קלארקסון) חולה בסרטן המוח. אחרי לבטים, מוניקה שבה לחיות בבית ילדותה, כאשר ג׳יני סבורה שהיא רק עזרה נוספת שבנה ומשפחתו שכרו כדי לטפל בה. זאת משום שהקשר בין הנשים התנתק בגיל ההתבגרות, ברגע שמוניקה החליטה לחיות את חייה כאישה. 

הסרט לא מסתפק בטון בודד בתיאור הדמויות שלו, באף שלב. מוניקה רוצה לטפל באמה אך היא גם נרתעת ממנה. במקביל, היא מנסה לנהל חיי מין גם בסביבה זרה ולמרות שקולה שקט רוב הזמן, לעיתים היא מתפרצת. בנוסף לשאלת הזהות שלה, הסרט מתמודד בכבוד עם המחלה של ג׳יני, שיש בה רגעים של איבוד אוריינטציה ורגעים של חדות מחשבה. גם עלילת המשנה הקשורה לאחיה של מוניקה (ג׳ושוע קלוז) ומשפחתו כוללת משברים נוספים אך גם הרבה אהבה. לבסוך, האהבה מצליחה להכיל גם את מוניקה, שהופכת בהדרגה מסוד משפחתי לחלק מן התמונה בטוב וברע.

Un couple
זוג

פרדריק וייזמן בן ה-92 נודע בעיקר כבמאי של סרטי תעודה בעלי סגנון ספציפי למדי: מעקב אחר מוסד או מקום מסוים במשך פרק זמן ארוך, תוך סקירה של מספר רב של דמויות ומבלי שהוא נותן הסברים מסוג כלשהו. אולי עקב אילוצי הקורונה, בסרטו החדש הוא חוזר, אחרי שנים, לאגף הפחות מוכר שלו: סרטים עלילתיים כמעט ניסיוניים, המבוססים פחות על דרמה ויותר על מונולוג מתמשך, על בסיס מכתבים או קטעי יומן. זו הפעם השלישית בה הוא עושה סרט כזה, בהפרשים של כ-20 שנה.

הפעם הוא פונה לעבד את טולסטוי. הכוונה היא לסופיה טולסטוי, אשתו של הסופר הנודע לב טולסטוי, שכתבה לו מכתבים מדי יום. גם כאשר הם שהו באותו בית. גם הוא נהג כך וזה הרבה פחות רומנטי מאיך שזה נשמע. וייזמן מצלם את השחקנית נטלי בוטפיי מקריאה בצרפתית קטעים מן המכתבים, מן היומן של סופיה, וגם מעט ממכתב תשובה של טולסטוי עצמו. זה דיוקן של זוגיות בעייתית, באופן שבפסטיבל הזה נראה כמשלים היבט אחד של עלילת "טאר" – הסופר הגדול הפגין לסירוגין חיבה ושנאה כלפי אשתו, וחיי הזוגיות שלהם ידעו עליות ומורדות. אך עדיין, הדבר הבולט בין השורות הוא משיכה ואהבה, למרות הכל, למרות הכאב.

מימד לא פחות חשוב בסרט הוא הנוף בו הוא מצולם: האי הצרפתי בל-איל, משמע סביבה ציורית ומרשימה, אבל גם זירה שונה לחלוטין מן המקום בו נכתב הטקסט. הדבר מלמד כי וייזמן מודע לכך שהוא עוסק בפרשנות מודרנית לזוגיות מן העבר: הטקסט נאמר בצרפתית, על רגע נוף צרפתי ולמעשה זה סוג של מחזה מכתבים מצולם. מעבר לכך, הסרט מדי פעם מוותר על מלל ועל פניה של בוטפיי ומסתפק בצילום תיעודי של הנוף באי, נוף טבעי או מעשה ידי אדם, כסוג של תיעוד של המקום ולצד המבט על הטקסט. 

זהו סרט צנוע באורך של כשעה, אלגנטי מאוד כדרכו של וייזמן, ויחד עם זאת מעט מוזר למצוא אותו בתחרות הרשמית ולא מחוצה לה. זה לא בדיוק סרט ניסיוני כי הבמאי יודע טוב מאוד מה הוא עושה, יותר ממתק לחובבים של קולנוע ספציפי ופחות משהו שייחשף לקהל הרחב. אין ספק שהפסטיבל מאוד מעריך את ויימן ויש משהו הצהרתי בקבלת אות כבוד גם על סרט צנוע זה, כאשר מאסטרים ותיקים אחרים מוקרנים מחוץ לתחרות.

Blue Jean
בלו ג׳ין

נחזור למסגרת ״ימי ונציה״ ולסרט שלמעשה ראיתי ביום הפתיחה של הפסטיבל, אולם רק בשבת הוא נחשף לקהל הרחב. זהו סרטה של הבמאית הבריטית ג׳ורג׳יה אוקלי. סיפורו מתרחש בשנת 1988 והוא מתאר מציאות שבבריטניה היא כיום תקופה אפלה בעבר, אבל יש בה משהו מאוד רלוונטי לחלקים רבים בעולם, אולי גם בארץ המוצא של הסרט.

ג׳ין (רוזי מקיואן) היא מורה לספורט בתיכון ומאמנת נבחרת הכדור-רשת של בית הספר. היא מסרבת בנימוס להצעות לצאת לבילוי עם הקולגות, מסתירה את העבודה כי היא מבלה בבארים ללסביות. למעשה היא נמצאת בזוגיות עם ויו, אישה שכבר אין לה בעיה להיות מחוץ לארון. זאת בעוד ג׳ין מצניעה את הצד הזה בחייה גם מאחותה שכבר למדה על ההעדפה.

בבית הספר, ג׳ין מחליטה לנסות לעודד ולקחת כפרויקט אישי את לואיס, נערה חדשה בבית הספר שמתקשה להסתגל חברתית. המצב מסתבך כאשר ג׳ין מבחינה בלויס בבאר לסבי. לואיס רוצה לראות בה דמות השראה, אבל ג׳ין דוחפת אותה לכיוון של הדחקת הזהות, דבר שהוא לא אפשרי עבור לואיס בגלל שיתר הבנות בנבחרת כבר הבינו את הנטייה שלה והן משתמשות בזה כהקנטה שהופכת למסוכנת. הסיטואציה מאלצת את ג׳ין לבחור בין שמירה על הסוד שלה לבין עשיית המעשה הנכון עבור לואיס. הסכנה היא ממשית עבור ג׳ין: בחדשות יש דיון על חקיקה שתגביל הוראה וחשיפה של תכנים גאים בבתי הספר, מבטי השכנים מצרים את עולמה, ויש ביסוס לסברה כי יציאה מהארון תהיה עבורה גם סוף לקריירה.

השימוש בדיווחי חדשות בסרט מעט מאולץ, כמו גם חלק מן הריבים בין ג׳ין ובת זוגה, אולם רוב הזמן הסרט עדין ומדויק. הוא מתרומם בעיקר בקטעים המתמקדים בקשר המורכב שבין המורה לנערה המתבגרת, קטעים המזכירים בסגנונם את הקולנוע של סלין סיאמה (שהיא אגב יו״ר חבר השיפוט של המסגרת, שאר הצוות מורכב מתלמידי קולנוע מ-27 מדינות באיחוד האירופאי).

Master Gardener
גנן ראשי

פול שרדר חווה לאחרונה פריחה מחודשת בהערכה ליצירתו כבמאי, עם ״הכנסייה החדשה״ ו״סופר הקלפים״. סרטו החדש מוקרן מחוץ לתחרות וממשיך את הקו שלהם, ואת העיסוק בנושאים אשר הדהדו לאורך הקריירה של שרדר: על קו התפר שבין אשמה, אלימות וגאולה.

הסרט נפתח עם דימויים של פרחים לצד הכותרת, ואז הצגה של מקום שליו, יפהפה ומהודר – גני גרייסווד, אחוזה משפחתית של אצולה אמריקאית שטיפחה במשך דורות גן מעוצב להפליא. מי שאחראי על טיפוח הגן בפועל הוא נארוויל רות׳ (ג׳ואל אדגרטון), בעל ידע נרחב ופילוסופיה של עבודה עם הטבע בפיתוח גן מהונדס. יש לו מספר עובדים תחתיו והוא גם מלמד את המקצוע לשורה של מתמחים.

השליטה של המקום היא נורמה הייוורהיל (סיגורני וויבר), נצר ותיק למשפחה. אתפלא אם שמה הפרטי זרק רק אותי לנורמה דסמונד מ״שדרות סנסט״. נורמה היא שריד של אצולה אמריקאית לבנה, עשירה ומתנשאת, כזו שאפילו את הסודות שלה מנהלת בטקסיות והדר. אולם, יש במשפחת גרייסווד גם אגף אותו היא לא אוהבת: אחיינתה התחתנה עם גבר לא-לבן וילדה את מאיה. בתור ילדה היא הגיעה מדי פעם לביקור בגנים, אבל מאז גיל ההתבגרות עברה שורה של מצבים קשים ו״בחירות חיים שגויות״. נורמה לא ממש רוצה לפגוש את קרובת המשפחה שכרגע היא בשנות העשרים שלה, אבל דורשת מנארוויל להעסיק אותה כמתמחה.
מאיה (קווינטסה סווינדל) נראית זרה לאופי של הגנים, אבל מוכנה ללמוד בשבועות הראשונים ומשתלבת היטב במקום. שמחוץ לגנים היא מעורבת בסביבה לא טובה ונארוויל עושה מאמצים לעזור לה בתחום הזה, בדרך שעלולה להיות מסוכנת. כיוון שזה סרט של שרדר, לנארוויל יש שדים מעברו ואנו מקבלים פלאשבקים קצרים לגביהם, שמבהירים גם שיש לו כוח וגם שמאיה לא תאהב היבטים מסויימים בו.

הקולנוע של שרדר לרוב גס ובוטה מדי, אך גם מעמיק ומרשים, לא פעם באותה סצנה. בסרט זה יש מעט יותר מדי חזרה אל מחוזות בהם הוא כבר ביקר בעבר, ודומה כי הוא לא ממש מבין חלק מן הדמויות. בעיקר הדמות של מאיה, שסווינדל מצליחה להפוך ליותר מסוג של פנטזיית גאולה. מעבר לכך, הסרט קם ונופל על הליהוק – קם בעיקר דרך וויבר שדומה כי נהנתה מאוד לנעוץ את שינייה בתפקיד משנה עסיסי, וכל שנייה שלה על המסך היא תענוג. נופל בעיקר בליהוק של אדג׳רטון, שחקן טוב בגילום דמויות אקצנטריות, אבל בסרט הזה הוא נדרש להיות סטואי ומאופק רוב הזמן. הוא פשוט לא האיש המתאים למשימה, בניגוד לאיתן הוק ואוסקר אייזק בשני הסרטים הקודמים של שרדר. זה עדיין סרט מעניין ומיוחד כשם שהוא רב פגמים, אולי כצפוי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.