• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

פסטיבל ירושלים 2022: "הכל יהיה בסדר", "3,000 שנים של כמיהה", "אזרח מודאג", "ז'ה טם רונית אלקבץ", "הסרט של הסופרת"

30 ביולי 2022 מאת עופר ליברגל

התלבטתי כיצד לסכם את פסטיבל ירושלים השנה ובסופו של דבר החלטתי לא לבצע סיכום. לא לנסות למצוא מגמות או מכנים משותפים בינתיים, לא לדרג את הסרטים שהכי אהבתי (לאור יש דירוג כזה). התוצאה צמודה מדי, לניתוח מעמיק דרוש עוד זמן. מה גם שהידיעה על מותו של אורי קליין ז"ל שהגיע רגע לפני שעמדתי לכתוב את הפוסט הזה הוציאה אותי סופית מן האווירה. אולם, עדיין יש סרטים שרציתי לכתוב עליהם וטרם הספקתי. חלקם אפילו מן המסקרנים ו/או הבולטים של הפסטיבל. אז במקום סיכום, שני הסרטים הראשונים בדיווח הזה מהווים סוג של סיכום אלטרנטיבי: הם נעים מן הניסיוני ביותר להוליוודי ביותר בתוכניית הפסטיבל, אבל שניהם בדרכים עוסקים במלאכת הסיפור ובערבוב של מיתוסים, או של מציאות עגומה. אחריהם צמד ישראלי ולבסוף סרט של במאי חביב פסטיבלים שמתאים לפרידה גם מהפסטיבל הזה.

הכל יהיה בסדר
Everything Will Be OK

בסרטו המוכר ביותר, "התמונה החסרה", הבמאי הקמבודי ריתי פאן השתמש בצילום הנע סביב בובות על מנת לנסות ולשחזר את הבלתי ניתן לייצוג: הזיכרון שלו מזוועות רצח העם שביצע משטר הקאמר-רוז' במולדתו. בסרטו הקודם, ״Irradiés״, השתמש פאן בגודש של חומרי ארכיון על מנת לספר שוב לא רק את הסיפור של עמו, אלא את הסיפור של האכזריות האנושית לאורך כל תולדות ההיסטוריה המצולמת, תוך שימוש בכל טכניקה אפשרית של פיצול וחיבור של המסך. בסרטו הנוכחי, שזכה בירושלים בפרס "ברוח החופש" אחרי שזכה בפרס גם בפסטיבל ברלין, פאן איחד בין הטכניקות ליצירה תובענית, מבעיתה, מצמררת ופתוחה לפירושים רבים. הסרט, המסופר בקול נשי, מביא את הסיפור של מיתוסים רבים בכדור ארץ ואת "הסיפור של העם שלנו". כאשר העם שלנו הוא יכול להיות העם הקמבודי, כל המין האנושי או החיות אשר סבלו גם הם מפשעי האדם, ואולי יבצעו פשעים נוספים לו ימשלו בכדור הארץ אחרי תום האנושות.

הבובות הפעם הן ברובן של חיות ולרוב של חיות ספציפיות. בין הנרטיבים הרבים שהסרט נוגע בהם לשנייה, ניתן לראות רמזים או אף עיבוד ל"חוות החיות" של אורוול, משל על עליה לשלטון בעקבות מהפכה של דמות הגורמת לפשעים גדולים יותר. בו בזמן, זה גם עיבוד ל"כוכב הקופים" ולכל סרט מדע בדיוני הדן בעתיד שאחרי האנושות. אבל זו גם סקירה היסטורית של הטבע האנושי, דרך חומרי ארכיון המשקפים את הזוועות של פאשיזם, נאציזם, קומוניזם, ולמעשה כל משטר שעורר פעם תקוות. זה גם חידון טירוויה קולנועי, עם בחירה של קטעים ספציפיים מסרטים אילמים מוכרים במיוחד, סרטי סטנלי קובריק או חומרים אחרים. שלא לדבר על כל ההקשרים הפילוסופים שאני בטוח שאיתרתי רק את חלקם.

בדרכו הצנועה, פאן מאשים את הכל, כולל את הקולנוע המייצר דימויים של אלימות ושל המשך השליטה של חלק מסוים על חלקים אחרים, גם דרך התודעה. גם כותרת סרטו זוכה לביקורת, שכן היא מופיעה על שלט של הפגנה, אך היא ביטוי להפגנה ממסדית. הטקסט המרגיע נמחק בשלב מסוים בקו ומוחלף בסיסמא למאבק אלים. הסרט בו בזמן רוצה לקחת חלק במאבק אך שב ומזכיר כי מאבקים רבים הובילו בסופו של דבר רק לדיכוי אחר. זהו סרט הומינסטי כמעט בלי להציג בני אדם חיים, וגם סרט שמגולל את כל הסיבות לכך שאין תקווה ומזכיר לקהל את כל מה שהוא אולי מנסה לברוח ממנו.

פאן, שנכח בפסטיבל, אף אמר בהקרנה שבא הייתי כי הוא מבין צופים שיוצאים באמצע בגלל כמות הדברים הקשים שהוא חושף. אבל הוא גם אמר שהוא עושה זאת על מנת שנמצא דרך להתגבר על הזוועות בכל זאת, ואולי איכשהו נוכל לבנות עולם טוב יותר דרך הבנה כי לאף צד אין מונופול על הסבל והזיכרון ההיסטורי. הסרט הוא למעשה סיפור מחדש של אירועים היסטוריים שאסור לשכוח וגם סרט מדע בדיוני על דיסטופיה שכבר התרחשה ולא שמנו לב. הוא עדיין מונע מאהבת אדם ואין ספק שמאתגר ככל שיהיה, זה אחד מן הסרטים הבולטים של הפסטיבל השנה. פאן ממשיך להיות אחד מן הבמאים התיעודיים הגדולים ביותר, אבל גם כזה שאני מהסס לפני שאני שולח אנשים לסרטים שלו.

3,000 שנים של כמיהה
Three Thousand Years of Longing

כמובטח, לסרט הכי מסחרי של הפסטיבל. ג'ורג' מילר, בשיא תהילתו כבמאי אחרי ההצלחה של "מקס הזועם: כביש הזעם" בסרט פנטזיה מושקע הקופץ לזמנים שונים בהיסטוריה האנושית, ובדרכו מנסה לקשר בין מיתוסים שונים: בין התנ"ך, סיפורי אלף לילה ולילה ועוד מעשיות ואירועים היסטוריים. כיאה לסרט שאחת מן הגיבורת שלו היא נרטולוגית, משמע חוקרת של נרטבים וסיפורים, ולא כפי שהופיעה משום בה בתרגום העברי של הסרט, "מספרת סיפורים".

טילדה סווינטון מגלמת את הנרטולוגית והיא מגיעה להרצות באיסטנבול, למרות החשש מהידבקות בקורונה ולמרות שיש לה חזיונות של יצורים פנטסטים הקוראים תיגר על התזה שלה. בכל מקרה, במהלך סיור בבאזר הגדול, שכל מי שמגיע לכנס באיסטנבול נגרר אליו, היא קונה חפץ עתיק ובטעות משחררת לעולם את אידריס אלבה בגרסה ענקית. כלומר, ג'יני הלומד די מהר את שפתה ומבקש ממנה לבקש ממנו לשלוש משאלות. אולם, היא חקרה הרבה מאוד סיפורים על ג'ינים ומשאלות ואולי אפילו ראתה את ״משפחת סימפסון״, כי היא יודעת שלמשאלות יש נטייה להוביל ליותר נזק מתועלת. אז בינתיים היא נהנית לשמוע ממנו רכילות על מלכת שבא, מלכים עותמנים מוקדמים, ועוד נשים שדוכאו בעבר עד שמצאו את הג׳יני בבקבוק/כד.

בדקות הראשונות, הייתי סבור שזו אחד משיאי הפסטיבל וסרט השנה שלי. העיצוב, על כל רבדיו, פשוט מדהים. אף כי ברור שאין כאן עומק, העולם שהסרט בונה סוחף למרות שמעולם לא ראיתי איסטנבול כל כך נקייה מטורקים. הבעיה שלי עם הסרט התחילה בערך ברגע בו מסתיימת ההקדמה. כי עבור סרט שעוסק בסיפורים, "3,000 שנים של כמיהה" מאוד חלש בבניית הסיפורים שהוא מספר. העיצוב עדיין יפה, אבל הוא חוזר על עצמו די מהר וגם בתור נרטיבים מוכרים הסרט לא מצליח להלהיב. גם העיסוק בכמיהה הוא בעייתי: אנשים נמשכים זו לזה בדרך שנראית מאוד יבשה ולא מנומקת, ובכל זאת הסרט כולל מספר סצנות מין. מה שהופך אותו לסרט שהורים לא ירצו להראות לילדים שלהם. זה חבל, כי במהות שלו זה סרט ילדים – או יותר נכון, סרט למבוגרים שרוצים להרגיש קצת כמו ילדים. עבורי זה לא ממש עבד.

אזרח מודאג

יצא שהסרט הישראלי הראשון שהוקרן בתחרות חג׳ג׳ הוא האחרון שאנחנו כותבים עליו. זו לא עדות לאיכותו מול יתר הסרטים בתחרות, אלא עדות לכך שלקח לי עוד זמן לעכל את המחשבות על סרטו של עידן חגואל. לא היה לי ספק שמדובר ביצירה חכמה ומחושבת החל מפתיחתה, פתיחה שמתנפצת על המסך עם סצנה של נטיעת עץ, שאמורה להיות אקט של שיפור פני הסביבה אך מוצגת דרך המעשים הברוטאליים. אלו מודגשים גם דרך המוזיקה והפסקול, שני רכיבים ההופכים מעודנים בהרבה בהמשך הסרט.

הנטיעה היא גם סוג של סימון טריטוריה עבור בן (שלומי ברטונוב) גיבור הסרט: הוא ובן-זוגו רז (אריאל וולף) אולי גרים בסמוך לתחנה המרכזית בתל אביב בגלל שהמחיר של הדירה שם עדיין זול ויש אמונה כי האזור יתפתח בעתיד, אבל הם רוצים להיות חלק פעיל בשכונה על רבדיה. כולל המגע עם אוכלוסיית המהגרים במקום, מה גם שהם מתכננים להביא לעולם ילד בהליך פונדקאות ורוצים לגדל אותו בשכונה. אלא שבן מנסה לגונן על העץ שנטע וכאשר הוא רואה שני מהגרים נשנעים עליו, הוא פונה למוקד העירוני לעזרה. מאוחר יותר הוא חושש כי השיחה שלו הובילה לתקיפה משטרתית אלימה שאת תוצאותיה הוא מנסה לברר.

יש משהו בעלילה שמזכיר את הסרט הקצר "עין לבנה" של תומר שושן, אלא שכאן העניין הוא לא רק האירוע עצמו, אלא ההשלכה ארוכת הטווח של השיחה שאולי היה בה חוסר התחשבות, של רגשות האשם, ושל פערי המעמדות. על פניו, עלילת הבאת הילד לעולם בפונדקאות לא קשורה, אך גם בה הגיבורים צריכים לעצור ולחשוב על כל המעורבים בתהליך, לברר עד כמה הם חשובים ועד כמה הם מרוכזים בעצמם. בכל המקרים הסרט מציב שאלות ולא טוען שיש דרך התנהגות נכונה. יש בסרט כתב האשמה כלפי החברה והדרך בה העיר מתעצבת (והעבודה של בן מילולית מעצבת את המרחב הציבורי), אבל אין בו הטחת אשמה כלפי רוב הגורמים, פרט לאלימות המשטרתית שנוכחת בסרט כרוע חיצוני. הסרט מבקר אותה, אבל היא נתונה. הנושא הוא האופן בו ראוי שהמתבונן מן הצד יפעל או לא.

יש בסרט גם משהו שנותר רגוע מאוד, בין היתר מפני שהגיבור לא טורח תמיד לשתף בלבטיו את הסביבה, כולל את בן זוגו והמטפל. אולי לכן נותרתי תחילה מעט מנותק רגשית מחלקים מן הסרט, גם אם כל מהלך תסריטאי שלו הרגיש לי מנומק היטב ונכון, וגם אם קטעים ספציפיים בו, בראשם ביקור של בן בדירה של פועלים זרים, נראו לי כהברקה של ממש. כולל בדרך בה הסרט מספר סיפור של פליטים מאריתריאה אף על פי שהנושא העיקרי שלו בפועל הוא משבר הזהות של הגבר המצוי בעמדת כוח, והאשמה שנובעת מן הכוח ושמובילה גם לפגיעה בהיבטים אחרים של הגבריות. כולל המיניות, הדבר הכי פרטי עבור האדם שחושב על הקשר בינו ובין הפומבי.

ז'ה טם רונית אלקבץ

האם שנה אחרי "מחברות שחורות" יש צורך בעוד סרט תיעודי אודות רונית אלקבץ? התשובה לשאלה הזו היא חיובית, מפני שאף אחד מן הסרטים הוא לא סרט ביוגרפי טיפוסי על השחקנית-במאית החשובה. אם כי סרטה החדש של מורן איפרגן קרוב יותר לכך. הסרט מבוסס על תערוכה שנערכה במוזיאון העיצוב בחולון, בה הוצגו בגדים שונים מארונה של אלקבץ. איפרגן מלווה את ההכונת לתערוכה ובונה דיוקן של היחס של אלקבץ לאופנה החל מילדותה, דרך עבודה כדוגמנית בטרם יצאה לקריירת המשחק הפורה. מן הסרט עולה לא רק מודעות של אלקבץ לאופנה כדבר המבטא יופי, אלא שימוש בבגדים ובדרך בה היא מציגה אותם כאקט של ביטוי לחיפוש אחר חופש ואקט פוליטי, דבר שבא לידי ביטוי בדרכים שונות, לאו דווקא מודעות, לאורך הקריירה.

בין השיחות על הבגדים עם בני משפחתה, מעצבים ושותפים ליצירה, הסרט משלב מעט קטעי ראיונות של רונית אלקבץ עצמה והרבה קטעים מן הסרטים בהם היא שיחקה, מן המוכרים ביותר ועד לכאלו שמעטים מכירים. הדבר יוצר דיוקן חמקמק של אלקבץ כאייקון אופנה לא טיפוסי וכשחקנית אמנית, שביטאה את קולה האישי גם דרך בגדים שבחרו אחרים וסרטים שנכתבו ובוימו על ידי אחרים. זהו סרט מרגש שחשף בפני מחדש צדדים שלא הכרתי בפנים המוכרות, אך כאמור נותר בו משהו שמותיר טעם של עוד. היחס לאופנה הוא עוד פיסה בפאזל, לא המפתח שמסביר עד הסוף את הייחוד של אלקבץ כאמנית, או את הדרך בה היא ביטאה את עצמה ויצרה קשר עם הקהל.

הסרט של הסופרת
The Novelist's Film

זה לא סיכום, אבל אחד מן הרגעים המשעשעים בפסטיבל עבורי היה כאשר דמות בסרט של הונג סאנג-סו אומרת: "הסרטים האחרונים של הבמאי היו שונים, גם המבקרים אומרים". זה משפט משעשע עבור במאי שהפך לאמנות את החזרה על עצמו בכל סרט מחדש, וגם לפרקים בתוך כל סרט. "הסרט של הסופרת" הוא סרט של הונג סאנג-סו, עם אותן סצנות ארוכות בהן הזום מתקרב לדמויות ברגע אקראי, סרט בו אנשים מכירים זה את זה באופן מפתיע, סרט שיש בו זיכרון לפגיעה ולעצב אבל נחמדות בדיאלוגים הלא הקצרים, הנאמרים מול המצלמה בסגנון משחק ייחודי, שהשחקנים בסרט, רובם פנים מוכרות ביצירה של הבמאי, יודעים איך להביע.

אבל כן יש משהו רענן בכל סרט שלו, גם אם קשה להצביע על כך. בסרט הזה, סצנת השתייה הטיפוסית לבמאי מלווה גם באמירה של חלק מן הדמויות על כך שהפסיקו לשתות הרבה בגלל חרטה על הדרך בה שתו בעבר. כמו כן, לא בפעם הראשונה, אמנם יש בסרט דמות של במאי גבר, אבל שתי הדמויות העיקריות הן נשים: שחקנית וסופרת אשר מעריצות זו את זו ונפגשו לראשונה ביום בו מתרחשת העלילה. הסופרת מדברת על רצון לעשות סרט משותף עם השחקנית, ודרכה הבמאי מבטא את הגוון הארס-פואטי החביב עליו. כי אמנם הסופרת מגיעה מעולם של סיפורים, אך היא טוענת כי הסיפור לסרט פחות חשוב לה מזהות השחקנים שיופיעו בו ומן המפגש עמם.

בכך, הבמאי חושף דבר לא מפתיע במיוחד על הדברים המרכזיים בסרטיו, אבל כל דבר לא מפתיע בקולנוע שלו מרגיש רענן בדרכו. גם אם מדובר במשהו שלא פונה אל ההמונים ובסרט זה הונג שב לדימוי של אישה צופה בסרט לבדה באולם קולנוע. בהקרנה בה הייתי, האולם היה מלא למרות השעה הלא נוחה. דומה כי מסרט לסרט, גם בארץ מתחיל להיות קהל נאמן ליצירה המויחדת של הונג סאנג-סו, שנותן בכל פעם חוויה מעט שונה, יחד עם העונג של טעם מוכר.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.