פסטיבל ונציה 2022: The Eternal Daughter, When the Waves Are Gone, Saint Omer, Other People's Children, Victim

אני מצוי בייסורי גמילה בפסטיבל ונציה, אחרי צפייה ב-36 סרטים על פני שמונה ימים, באחרון שבהם עזבתי את מתחם הפסטיבל אחר הצהריים לטובת שיבה לישראל. הפסטיבל עצמו יימשך עד חלוקת הפרסים במוצאי שבת, ובתחילת השבוע אכתוב פוסט נוסף עם עוד כמה סרטים מבין אלו שראיתי ואולי גם סוג של סיכום. בדיווח הזה תמצאו עוד חמישה סרטים, ארבעה מתוכם עוסקים בדרך כלשהי באמהות ושלושת הראשונים שבהם הם סרטים של במאיות המוצגים במסגרת התחרות הרשמית. לחצו על התגית כדי לקרוא דיווחים קודמים.

Saint Omer
סנט-אומר

זהו סרטה העלילתי הראשון של אליס דיופ, צרפתייה ממוצא סנגלי שעד כה ביימה סרטים תיעודיים. הסרט זכה לכבוד להיות מוצג בתחרות הרשמית וזו בחירה שלדעתי הוכיחה את עצמה. ״סנט-אומר״ הוא אולי הדבר הכי קרוב שראיתי בפסטיבל לסרט שהוא גם מקורי בעשייה שלו בשילוב בין מסורת תרבותיות וגם אפקטיבי לכל אורכו. הוא לא בהכרח הסרט הכי טוב (עבורי זה עדיין ״טאר״), אבל כן משמיע קול שמרגיש עכשווי, רענן ואיכותי.

הסרט עוקב אחר ראמה, סופרת צעירה ובת מהגרים שכבר מלמדת את מרגרט דאריס באוניברסיטה. כתחקיר לספר חדש, הוא נוסעת על מנת לצפות במשפט של לורנס, סטודנטית ילידת סנגל שהשליכה את בתה לים, אחרי 15 חודשים בהם שמרה על הילדה בסוד. עושה רושם כי כל הנוכחים במשפט הם לבנים פרט לנאשמת, לראמה ולאמה של לורנס, שהגיעה לצרפת רק לצורך צפייה במשפט. היא מנסה לייצר קשר עם ראמה, שמצידה קצת נרתעת מן היחסים הללו גם בגלל בעיות בחייה האישיים: היא מסתירה כמעט מכל הסביבה את ההריון שלה. דומה כי היא פוחדת מן האמהות הצפויה מכמה סיבות, כולל פחד של ביצוע טעויות בהורות. הצפייה במשפט מטלטלת את עולמה לא רק בגלל הרג התינוקת, אלא גם בגלל כמה מראות שונות שהיא מקבלת על עצמה ועל עולמה.

ראמה ולורנס מייצגות דור של צרפתיות-סנגליות משכילות הנמשכות לתרבות אירופאית. במהלך המשפט, מרצה של לורנס המנסה לתת עדות חיובית על דמותה, אומרת כי היא הופתעה שתלמידה ממוצא אפריקאי בחרה להתמקד דווקא בוויטגנשטיין ולא במישהו "מהתרבות שלה". דומה כי הגיבורות רוצות להיאבק על מקומן כחלק מן החברה האירופאית, על ידי למידת ההיסטוריה שלה והצטיינות בתחום. או לפחות זה מה שמנחה את ראמה, שמדברת על המיתוס של מדיאה וצופה בעיבוד של פאזוליני במהלך המשפט. אך למעשה זהו סיפור אחר עבור ראמה: יותר מתחושת אשם לגבי האמהות שלה, היא חשה רתיעה מן הדרך בה גודלה ובאופן אישי מאמא שלה, שהיא חוששת שתחקה את דרכיה.

הסרט מתחיל בסגנון ריאליסטי המזכיר את המקורות התיעודים של דיופ, אולם ככל שהמשפט מתקדם הוא הופך למופשט יותר. זאת עקב התעצמות הלבטים הפנימיים של ראמה. דיופ מראה אותה במספר סצנות ארוכות לבדה בחדר מלון, מתמודדת עם התחושה הפנימית. בפסקול עולה מינון המוזיקה המשלבת אלמנטים אירופאים ואפריקאיים, בעוד הגיבורה נעה ספק לעבר הכרה עצמית גדולה יותר וספק לעבר קריסה. הצלמת של הסרט היא קלייר מאתון שהולכת ומבססת את עצמה כצלמת מרתקת. כאן היא לא עושה הרבה, לכאורה, אך היא מוצאת דרך להאיר את פני השחקניות בצורה המבילטה אותן מול הרקע ולא שוברת את הריאליזם. ככל שצוללים לתוך הסרט הוא הופך ליותר יפה, בעוד התוכן שלו לא מספיק להיות מטריד בכמה אופנים. כולל התחושה שלפרקים איכפת לנו יותר מלורנס שהרגה תינוקת מאשר מהתינוקת עצמה.

הסרט דן ביחסים בין הגזעים בצורה רעננה לדעתי. הגזענות של הלבנים כלפי האפריקאים היא לא אלימה בשום שלב וכאשר היא מתנסת, זה בחוסר מודע או תוך רצון לגרום להם להיות "גאים" במורשת שלהם, מה שמתגלה כעוד דרך לא לראות אותן באמת ועוד ביקרות כלפי החברה הצפרתית בכלולתה. ראמה מוצגת כבר בתחילת הסרט כמי שחיה בזוגיות מוערבת וכמי שחשה יותר בנוח בהרצאה באוניברסיטה מאשר בקרב בני משפחתה, אך כבר מן ההתחלה העבר שלה ושל הגזע שלה רודף אותה. אבל זה לא סרט שיש לו תשובה לגבי הזהות הסנגלית-צרפתית או האשמה כלפי הדור. זה גם סרט שדן באמהות מול מימוש עצמי בצורה רחבה שרלוונטים גם מחוץ להקשר החברתי והמשפטי. זה סרט שנע סביב משפט אך מטיל בספק כל אפשרות לשיפוט. סרט שטיעון ההגנה המשפטית בו הוא "אי שפיות", אך לפרקים האי-שיפיות בו נראית כדבר טבעי יותר מהשפיות כפי שלמדנו להגדיר אותה.

The Eternal Daughter
הבת הנצחית

ההכרה בכישרון של הבמאית הבריטית ג'ואנה הוג גדלה בעקבות שני סרטי "המזכרת" שיצרה לאחרונה, צמד סרטים בעלי מימד אוטוביוגרפיים על במאית בתחילת דרכה, בקריירה ובחיים. רובד משני של הסרטים הללו היה היחס של בת דמותה של הבמאית לדמות האם. טילדה סווינטון גילמה את האם בצמד הסרטים, בעוד בתה הונור סווינטון ביירן גילמה את הגיבורה. בסרט זה, סווינטון חוזרת לגלם את דמות האם, אך הפעם השחקנית המגוונת מגלמת יותר מתפקיד אחד והיא לוקחת על עצמה גם את תפקיד הבת. למעשה, בסצנות רבות בסרט משחקת מול עצמה שזה הגיוני עבור השחקנית שמדי פעם מגלמת יותר מדמות אחת באותו סרט.

מבחינה סגנונית, הסרט רחוק מלהיות חלק 3 של "המזכרת", בעיניי. הוא מצומצם ואינטימי בהרבה, מתרחש כולו בתוך מלון שדומה כי רק האם ובתה מתארחות בו. בעבר הרחוק, האם העבירה חלק מילדותה במקום שידע ימים יותר מפוארים, בין מלחמת העולם השנייה להווה של הסרט במאה ה-21. בסצנת הפתיחה, היחידה שלא מתחרשת במקום, נהג מונית מזהיר כי המלון רדוף רוחות. דבריו רודפים את הסרט, שמכיל רכיבים רבים של קולנוע אימה: ניתן לאתר בו רוחות, סודות, דברים לא מוסברים ואפילו טוויסטים. אם הוג שאפה להפחיד או לייצר מסתורין של ממש בסרט, היא נכשלה. אולם דומה כי השאיפטת שלה היו שונות לגמרי. הודות לסווינטון הסרט צובר מומנטום רגשי בהדרגה עד שהוא חושף את עצמו בשלוש-ארבע סצנות דיאלוג נהדרות לקראת סופו.

הבת נוסעת למלון עם שתי מטרות: לשמח את האם על ידי חזרה למקום שיעורר זיכרונות ילדות משמחים, ולכתוב תסריט חדש, שיעסוק ביחס בין אם ובתה. המטרה הראשונה מתגלה כבעייתית שכן האם נזכרת דווקא בדברים עגומים, אולם היא לא מתלוננת. האמירה של הסרט היא שגם זיכרונות רעים הם לא רק חלק מן האישיות, הם חלק מן הדרך של הנפש לחוות אהבה. לבו של הסרט הוא קבלה מחדש של החלקים האפלים בעבר כחלק מאהבה חסרת גבולות. רוחות הרפאים שבו אולי נוכחות פיזית, אבל הנוכחות העיקרית שלהן היא בדרך בה העוצמה של קשרי העבר מוסיפה להיות דבר שמרגיש עכשווי ומנחה את החיים בהווה. לא מדובר במסרים מפתיעים, אך הם מנוסחים ומועברים בצורה מדויקת דרך דיאלוגים בהם סווינטון מדגישה את התקשורת הן דרך המלל והן דרך האינטונציה.

רובד משני של הסרט הוא בדיחות קטנות על שהות במלון, חלקן רלוונטיות במיוחד לקהל השוהה בונציה ("יש וויי-פיי בכל המלון, אבל הוא עובד רק בגג"). הדבר מאפשר לסרט להרגיש מעט קליל יותר, אנושי יותר ולא רק הרהור על יחסי הורים-ילדים וזיכרונות עבר. זוהי יצירה המנסה לגעת בנושאים גדולים דווקא דרך קולנוע צנוע. אפשר לראות בכך מגבלה מסוימת, אולם זה מקנה לסרט כוח רב. חובבי הבמאית יהנו ממנו מאוד, גם אם הוא יתקשה למצוא קהל רחב, אפילו יותר מסרטיה הקודמים.

Other People's Children
ילדים של אחרים

משני סרטים על אמהות, סרט על אישה שמתחילה להבין כי ייתכן ולעולם לא תהיה אמא ביולוגית, למרות רצונה. סרטה של רבקה זלוטובסקי ("ילדה קלה", "פלנטריום") עוסק בדמותה של רייצ'ל (ורג'יני אפירה) מורה בבית ספר פריזאי. בתחילת הסרט נרקם קשר רומנטי בינה לבין עלי (רושדי זאם) מעצב מכוניות, נגן מוזיקה ערבית, ואב לילדה קטנה מנישואים שהסתיימו לא מכבר. למרות שעלי חושש, רייצ'ל מבקשת להכיר את בתו, ליילה, וקו העלילה המעניין ביותר בסרט עוסק באופן בו ליילה מתחברת ונרתעת לפרקים מרייצ'ל. רייצ'ל בהחלט מתנהגת כלפיה בצורה אמהית ותומכת ויודעת כיצד להקסים את הבת, שלעתים מתגעגת לאמה הביולוגית ועוד זועמת על הפרידה של הוריה. במקביל, רופא מבשר לרייצ'ל כי אם הוא רוצה ללדת ילדים בעצמה עכשיו זה הזמן. אף כי היא רוצה, היא לא יודעת עד כמה עלי יהיה מעוניין בכך.

ישנם רבדי עלילה אחרים: אחותה של רייצ'ל נכנסת להריון במפתיע, ורייצ'ל מפגינה כישורים אמהיים בעודה מנסה לתמוך בתלמיד תיכון שעומד להיפלט מן המערכת החינוכית. על פניו, יש בסרט גם עניין של רומן בין-גזעי או בין-דתי: עלי הוא מוסלמי ורייצ'ל יהודיה שמשפחתה לא מנותקת לחלוטין משמירת מצוות. הסרט נמנע מכל עימות בנושא ולמעשה דומה כי הקו המנחה את זלוטובסקי הוא להימנע מעימותים ככל הניתן. זה לא שאין סצנות של עימות בסרט, או קונפליקטים רבים בתסריט, אבל כמעט כל הסצנות מבוימת בצורה רגועה.

הקונפילקט העיקרי הוא בין הרצון הפנימי ובין ההבנה של הדרך בה ראוי לנהוג. זה עובד בצורה טובה ביחסים בין רייצ'ל וליילה, יחסים שיש בהם סוג של משולש במערכת היחסים, כאשר גם האם הביולוגית בתמונה. אין זעם כלפי רייצ'ל מצד אף דמות בסרט, אולם לא תמיד בטוח הנוכחות שלה בתמונה היא הדבר הטוב ביותר עבור יתר הדמויות. השפעת הפרידה בין הורים על ילדים היא נושא בולט בפסטיבל, בעיקר בסרטים דוברי אנגלית (בסרט הכי מובהק בהקשר הזה אגע בפוסט הבא). הסרט זה לא מקל ראש בנושא, אולם הוא נוקט גישה קלילה יותר.

הבעיה שלי עם הסרט היא שלא בטוח שהוא ניסה להיות קליל עד כדי כך. למשל, עוד לא הזכרתי עלילה משנה נוספת הכוללת אם אחרת, החולה במחלה קשה. בכלל, כל עלילות המשנה מרגישות פונקציונליות ואין בהן פיתוח של ממש, רק השלכה על דמותה של רייצ'ל. היא דמות שקל לאהוב, אך בסופו של דבר אין בה משהו ייחודי או בלתי נשכח. אלו לא בעיות גדולות והסרט נותר יעיל וחביב עם כמה רגעים מרגשים. בידור אלגנטי למבוגרים עם כמה סצנות שניתן היה להוריד.

Victim
קורבן

נעבור למסגרת "אופקים" ולסרט צ'כי עם הקשר ישראלי – המפיקים נעמי לבארי וסער יוגב הם חלק מצוות ההפקה הבינלאומי, בסרט הביכורים של מיכאל בלאסקו. הסרט מתחיל בסצנה בה אישה אוקראינית בשם אירנה מנסה נואשות לעבור את הגבול לסלובקיה ולקבל הסעה עד לצ'כיה. בנה המתבגר, איגור, נפצע והוא מאושפז בבית חולים במצב קשה. לבן לוקח כמה ימים לשוב ולתקשר בצורה שלמה ובינתיים נפתחת החקירה בנוגע לתקיפה בה הוא נפצע. בלי סיבות ברורות, החשד הוא לתקיפה מצד כמה נערים צוענים בני רומה, אחד מהם שכן של אירנה ואיגור בשיכון שבשולי עיירה צ'כית. עד שמתברר מה בדיוק קרה, גורמים שונים בעיר נרתעים מן האלימות והקהילה מחבקת את אירנה ואיגור. מתארגנת צעדת "מחאה נגד האלימות" שיש מי שחושד כי תכנים גזעניים או אפילו ניאו-נאציים חודרים לתוכה. דרך מראית עין של קבלה של סוג אחד של מהגרים באירופה, עולה מחדש היחס החשדני והמקפח כלפי מיעוט אחר.

רוב העימות הזה נותר ברקע, כהשלכה על הדרמה הפנימית של האם ובנה. ניתן היה להפוך את הסרט לקומדיה על כך שקבוצות פוליטיות לוקחות אירוע בודד ומוציאות אותו משליטה, אולם בפועל יש כאן דרמה קטנה יותר שנוגעת לכמה דילמות שונות הניצבות בפני אירנה. הן נוגעות באימוץ מעמדה כקורבן, ביחס לבנה וגם בדאגה לשכנים שלה, שהיחסים עמם לא תמיד היו טובים אך היא חוששת שייתכן והתקיפה תסבך אותם בפשע שלא הם ביצעו. המילה "קורבן" נראית כבעלת משמעות פשוטה, אולם הסרט מוצא עבורה מספר משמעויות. גם בגלל שלא תמיד ברור מי הוא הקורבן בפועל ובשל מה, וגם בגלל שעצם ההגדרה כקורבן יכולה להיות סוג של כרטיס כניסה לחברה. בטח עבור אירנה שבמקביל לטיפול בבנה, מנסה להתמודד עם הבירוקרטיה של השגת אזרחות צ'כית ופתיחת עסק כעצמאית. לא תמיד היא שלמה מוסרית או רגשית עם ההחלטות שלה.

משהו בסרט נשאר צנוע במתכוון. האלימות לא הופכת להמונית ולא כל חוטי העלילה נסגרים, שכן חלק מן המצב החברתי המתואר הוא העלמת הלכלוך מתחת לשטיח בדרגות שונות, הן מצד אנשים פרטיים והן מצד הממשל. גם סרט זה בולט בעיקר בזכות מספר קטן של סצנות המעלות את הרמה שלו. אחת מהן קשורה בתפנית דרמטית בעלילה ובהבנה של הדמויות, האחרות באופן בו קשה להחזיר את הגלגל לאחור או לצאת מן הסיטואציה בלי נזק נוסף.

When the Waves Are Gone
כשייעלמו הגלים

אמן הקולנועי האיטי, לב דיאז הפיליפיני, ממשיך לעשות את הסרטים בסגנונו האישי: תיאור של פרטים רבים המתחברים בסוף לסיפור, דרך שוטים שרובם רחוקים מהדמויות ומצולמים מזווית ישירה ובלי תנועות מצלמה. אולם, יש חריגות לצרכי נראטיב. בסרט החדש יש אפילו כמה שוטים קצרים מדי פעם. הבחירה ראויה שכן יותר מסרטיו הקודמים, עלילת הסרט הנוכחי הייתה בקלות יכולה הייתה להפוך למותחן אפל. הייתי שמח לראות רימייק הוליוודי בסגנון פילם-נואר לנרטיב הזה. אולם, סרטיו של דיאז פועל רק בז'אנר הפרטי של הבמאי: המתח פחות חשוב מסצנות של הדמויות רוקדות לבדן, המשבר החיצוני גדול אך לא כמו המשבר הפנימי.

האופן בו המשבר הפנימי של הדמויות מופיע על המסך בשוט הראשון בסרט הוא כשלט באנגלית בבית ספר לשוטרים. השלט קובע כי פתרון הבעיה החיצונית, משמע התעלומה, מתחיל מפתרון הבעיה הפנימית, משמע השלווה הנפשית. את השיעור מעביר הרמס פאפוראן, בלש שהוא אולי הכי טוב בפיליפינים. הוא מתמודד עם שורה של פשעים אלימים, חלקם בתמיכת הממסד, המטרידים אותו. לפתע צצות גם האשמות נגדו על אלימות במשפחה. הוא לא נלחם על שמו אלא יוצא לחופשה ארוכה בתשלום, בעוד המתח הפנימי שלו מקבל משמעות חיצונית כמחלת עור. במקביל, אנו חוזים באסיר משוחרר שדומה כי הוא גילה את אלוהים בכלא, או לפחות גילה דחף להטביל אנשים. בין אם הם רוצים בכך או לא. בין שני הגברים הללו יש קשר הדוק, גם אם המפגש ביניהם יתרחש אחרי כמעט שלוש שעות של סרט. הפעם, דיאז לא ממשיך את סרטו יותר מפרק הזמן הזה.

ברמה השטחית, מדובר בשני גברים שהם על סף הגבריות הרעילה, אולי בצדדים שונים של הרצף הזה. שניהם אכולים מבפנים על ידי רגשות אשם, אך הם מאמצים את האלימות הנוכחת בהם בצורה שונה. שאלת היכולת לזכות בגאולה פנימית עולה בסרט ולגבי אחד מהם דומה כי היא נשארת פתוחה. את אותה שאלה אגב אפשר לשאול לגבי האל, שלא מתערב בחברה נגועה באלימות ואכזריות, לפחות בכל הנוגע לדמויות הגברים. הנשים בסרט מקבלות פחות זמן מסך, אך דומה כי הן מלאות חסד, גם אם הן עובדות בתפקידים לא מחמיאים או ממלאות תפקיד מסורתי. דיאז יצר בעבר סרטים בעלי אפקט חזק יותר, אולם גם בסרט זה הוא מצוי בשליטה מלאה. רגע אחרי שנדמה כי הסרט נמשך יותר מדי, משהו בו מתחיל להציף את התודעה באורח ייחודי, השמור לבמאי שממשיך למקם את עצמו בשורה הראשונה של במאי הקולנוע האיטי.