פסטיבל הסרטים חיפה 2025: "אנו", "תחתונים וגופיות", "לבנות מחדש"

פסטיבל חיפה הנוכחי ייזכר, בתקווה וכנראה, כזה שבמהלכו למדנו על השגת ההסכם לסיום המלחמה הקשה וחזרת החטופים, שנתיים אחרי שפסטיבל חיפה 2023 עמד בצל אירועי תחילת המלחמה. גם הסרטים הישראלים שהוקרנו ויוקרנו מתכתבים עם המתרחש בשנתיים האחרונות, אפילו כאלו שתוכננו קודם או שהעיסוק שלהם בה אנו ישיר רוב הזמן. כמו שני סרטים עמם אפתח את הדיווח הנוכחי, שיסתיים בקולנוע האמריקאי. בדיווח הקודם, שהיה הראשון, התמקדתי בסרטים בינלאומיים. נראה מה יהיה בזה הבא, עוד יותר מחצי פסטיבל לפנינו.

תחתונים וגופיות

הבמאית סמדר זמיר יוצרת סרט מלחמה מסוג אחר: סיפורה של מלחמת יום כיפור דרך סיפורן של הנשים במלחמה בה לחמו הגברים בחזית, אבל כדרכה של כל מלחמה, החזית אינה כל הסיפור. כאשר התמונה מורכבת בעיקר מחומרי ארכיון, זמיר בונה את סרטה משורה של עדויות של נשים שחוו אל הלחימה מזוויות שונות: החל מראש הממשלה גולדה מאיר, דרך חברות כנסת ופעילות פוליטיות, נשים שמצאו לעצמם מקצוע זמני חדש לעת המלחמה, עיתונאיות, ואימהות ללוחמים.

על פניו, הסרט מתקדם לכאורה כרונולוגית סביב התפתחות המלחמה ותקופת המתיחות שאחריה. בפועל, אני סבור כי זמיר והשותפות שלה ליצירה, בהם עינת גלזר זרחין שחתומה כשותפה הן לתסריט עם הבמאית והן לעריכה יחד עם נוי ברק, בנו מהלך של השמת נושאים שונים במוקד. בחלקו הראשון של הסרט, רוב הזמן מוקדש לזלזול הגברי וחוסר האמונה שנשים יכולות לבצע מקצועות מסוימים. בהמשך, דומה כי המוקד הוא המחיר הרגשי של המלחמה. ככל שמתקדם הסרט, דומה כי הוא מבקש להציב מחשבה על מנהיגות נשית כאלטרנטיבה למנהיגות גברית, ומחשבה כי לקיחת מושכות בידי נשים יכולה להביא לשלום או גישה יותר הומנית. גם אם הסרט מודע לכך כי במהלך המלחמה ראש ממשלת ישראל הייתה אישה והמילים שלה מלוות את היציאה.

בין לבין, יש לא מעט סיפורים אנושים קטנים, בהם בולט זה של העיתונאית שרי רז. לפרקים ייתכן כי הסרט מתפזר, אבל בסופו של דבר הוא מצליח בעיניי להיות חוויה אחידה וסוחפת, בין היתר אודות למוזיקה נוגה שכתבה קרני פוסטל, מוזיקה שאינה משתלטת על הסרט אבל מחזקת את הטון שלו ומקשרת בין הרבדים השונים.
כמובן, הסרט מדבר על מלחמה בעבר, אבל הוא כואב גם בגלל האופן בו הוא משקף את המלחמה בהווה. גם בנאום של שולמית אלוני שכוון לממשלה בזמנו אבל נראה כאילו נכתב שלשום. עבורי התבטא הדהוד העבר בהווה בעיקר בכאב הקשה מנשוא על אובדן חיי אדם. בדרכו העדינה, "תחתונים וגופיות" הוא סרט ששובר את הלב בכמה דרכים, כפי שהוא מנסה להעניק תקווה.

אנו

סרטה של מיה חטב חזז נפתח בסצנה בה אנו, הילדה בת השש, עוברת התקף אפילפסיה סמוך לסבתה. מאוחר יותר ניתן להבין הבדלי גישות לגבי הטיפול בילדה: הרופאים היהודים סבורים שצריך למצוא הרכב תרופות אינטנסיבי ושונה לילדה, בעוד הסבתא, סנא, מאמינה בטיפול רוחני יותר. בייחוד אחרי שהיא לומדת כי אחותה הקטנה אותה לא ראתה מזה שנים רבות נפטרה בסוריה בסמוך ללידתה של אנו וההתנהגות של הילדה מלמדת אותה כי נשמת ההרוגה התגלגלה לגופה. כולל הידע על כך כי הילדים שנותרו בסוריה זקוקים לאם, שכעת היא ילדה בת שש מעבר לגבול. בין לבין מצויים הוריה של אנו, דרוזים שכבר לא מאמינים בצורה מוחלטת בגלגול נשמות והם גם עוברים באופן סמלי מרמת הגולן לחיפה. אולם, לפחות האם של אנו, נור, סבורה כי הטיפול התרופתי מזיק והיא מחפשת דרך טיפול אחרת.

בסופו של דבר, סנא מתגלה כגיבורה של הסרט לא פחות מן הילדה על שמה הוא קרוי, בעודה מצויה במסע גם להתאבל על האחות עמה הקשר נותק, גם לחדש את הקשר לבני משפחה מעבר לגבול, וגם לעזור לנכדה האהובה שהתרחקה מן הכפר. דרך דמותה, הסרט נע בין כמה סוגים של סצנות: ריאליסטיות, מלודרמטית ורוחניות. לרוב, הסצנות הרוחניות הן הטובות והאפקטיביות ביותר, אם כי לא כולן מצליחות לייצר חווית התעלות או דימויים מקוריים. בניית העולם הריאליסטית כוללת פרטים שעובדים, כמו המעבר של ההורים מערבית לעברית, לצד רגעים שנראים פחות אותנטיים, בעיקר בכל הקשור להתנהגות של אב הילדה.
בכלל, זה סרט שהלב שלו הוא תיאור של חוויה נשית רב-דורית, בין אמונה דתית שנראית זרה מחוץ לעדה הדרוזית למציאות הפוליטית. טוב, חלק מן המציאות הפוליטית – הסרט מתרחש באביב 2024 והוא מתייחס למלחמה בסוריה המסכנת את הכפרים הדרוזים, אבל עושה רושם שבחיפה המצב די שליו, ומן הסתם הוא צולם בתאריך מוקדם יותר מזמן התרחשות העלילה. זה מובן ולא מונע מן הסרט להעביר סיפור, אולם בכל זאת מרגיש מעט מוזר.

אולי עקב כך, הסצנות הטובות ביותר בסרט בעיניי מתרחשות בחלקו האחרון, בקו עלילה שחלקו מתרחש בסוריה. שם, כל הרבדים של הסרט מתחברים בצורה טבעית יותר ומתקבלת תחושה של הצצה של ממש לעולם של בני העדה הדרוזית, גם אם הצצה הזו לא בהכרח חפה מקלישאות. "אנו" הוא סרט רחוק משלמות, אבל מעניין ומרגש בזכות שתי השחקניות הראשיות ושימוש נכון בעריכה, עליה חתומים טלי אלטר שנקר, חיים טבקמן ויונתן ויינשטיין. גם במקרה זה אציין כי המוזיקה, שהלחין אבי בללי ומושפעת ממוזיקה מסורתית, מצליחה ליצור חיבור בין הגוונים השונים באווירה הנוכחים בסרט.

לבנות מחדש
Rebuilding

״לבנות מחדש״ הוא סרט מאוד נעים וצנוע, עד למצב שבפועל הוא כבר לא כל כך נעים. את דאסטי, בגילומו של ג׳וש אוקונור שמתאים לגלם דמויות שזה הכינוי שלהם, אנחנו פוגשים זמן קצר אחרי ששריפה הרסה את רוב השטח שלו בקולורדו. הוא נאלץ למכור את מעט הבקר שנותר לו. בתור רפתן, יש לו בת דודה שיכולה לתת לו עבודה במונטנה, אולם יש לו גם בת קטנה ומומלץ שהוא יישאר בסביבה, קרוב לילדה אותה הוא חולק עם גרושתו. ההורים נותרו ביחסים קרובים, אף כי דאסטי לא מאוד רוצה לתקשר עם איש בראשית הסרט.
שירותי הרווחה סידרו לו ולקורבנות אסון אחרים מגורים זמניים בפארק קרוונים. אחרי קשיי הסתגלות נפשיים, דאסטי נפתח מעט והופך לחבר מרכזי בקהילה החדשה שנוצרת, כאשר גם הקשר עם בתו מספק כוח לשני הצדדים.

אומנם יש עוד משברים ואירועים דרמטיים צפויים בהמשך, אבל בסרטו של הבמאי מקס ווקר-סילברמן הכל נותר איכשהו נוח ואופטימי למדי. זה נשאר כך גם הודות לפסקול המורכב ממוזיקת קאנטרי, בין עם מדובר בקטעי גיטרה ובין אם בשירים. הקצב אמנם מדוד בדומה לסרטים אחרים, אבל פיוט של ממש אין כאן, יותר ניסיונות למסר מעודד ומעורר השראה לגבי החיים. זה יכול לעבוד לפרקים. בעיקר בזכות משחק מופנם ומדויק של אוקונור, אבל לרוב התוצאה מרגישה צפויה ושטחית למדי.

הקרנה נוספת:
12/10  | ראשון 18:30 | רפפורט