"365 הימים הבאים", סקירת נטפליקס

שאלה פילוסופית שמעסיקה יוצרים, הוגים ואנשים מן השורה אלפי שנים היא מה זה בעצם סוף? האם יש דבר כזה? האם משהו אי פעם נגמר באמת? אולי כל הקונספט הזה של סיום, של סגירת סיפור, הוא משהו מלאכותי שהמצאנו באגדות-עם והתיאטרון העתיק כדי להתמודד עם המוות שלנו, כשאולי אנחנו נפסיק להיות אבל שאר הדברים ימשיכו גם בלעדינו. זאת שאלה מעניינת שיכולה להכניס לסחרור מחשבתי די רציני והתשובות לה רבות.
בשונה מאנשים בעלי כישרון כמו נגיד צ'ארלי קאופמן, אני מניח שאם תשאלו את ברברה ביאלוואס ותומש מנדס, השניים האמונים על עיבוד ספרי "365" לטרילוגיית סרטי פורנו-רך פולני בנטפליקס, מה זה סוף בעיניהם, הם בטח היו עונים: "ניתן לכם את התשובה שהענקנו לכל מי ששאל אותנו משהו על הסט בזמן הצילומים – אין לנו מושג. באמת. כלום. אם להיות כנים, אנחנו בהלם שמישהו עדיין מדבר אתנו."
ובאמת שאחרי שלושה סרטים, הראשון להיט נטפליקסי ב-2020, השני עובש שהופיע ברשימת "חדשים על המדף" של ענקית התוכן באפריל האחרון, והחדש ביותר "365 הימים הבאים" (The Next 365 Days) שעלה בסוף השבוע, במצטבר 337 דקות כולל קרדיטים ואם אינני טועה 459 שירים בפסקול, הדבר היחיד שרציתי מביאלוואס ומנדס הוא סוף. זו באמת לא דרישה גדולה מדי. רק שיגיעו לנקודה מסויימת, יסגרו את הסיפור הזה, יאפשרו לנו להמשיך בחיינו.
אפילו את זה הם לא הצליחו לעשות. והנה משהו שאני רוצה להגיד לפני שתמשיכו לקרוא, כי אני כבר אחרי קצה היכולות שלי – הטקסט יכלול ספויילרים לסרט הראשון, לסרט השני, וכן, גם לסרט הנוכחי. תאמינו לי שתודו לי על זה. אבל יש עוד קצת זמן עד שנגיע לשם.

"365 הימים הבאים" הוא כאמור החלק השלישי של סדרת סרטים שהוכרזה כטרילוגיה כבר על ההתחלה, הולכת בדרכי רבי המכר שכתבה בלנקה ליפינסקה. הראשון, כפי שהזיכרון שלנו לעולם לא יאפשר לנו לשכוח לא משנה כמה מכות חשמל והיפנוזה ננסה, מתחיל כאשר מאפיונר איטלקי בשם מאסימו (מישל מורונה), נצר למשפחת פשע עוצמתית, חוטף את לאורה הפולנייה (אנה מריה סיקולקה), כולא אותה באחוזתו ואומר לה שיש לה שנה בדיוק להתאהב בו. ממש כמו "היפה והחיה" רק שמאסימו הוא גם החיה וגם גאסטון, ולאורה היא כמו בל, רק שבשונה מנסיכת הדיסני אין לנו שום עדות שהיא יודעת לקרוא. בכל מקרה, בסרט השני השניים כבר זוג נשוי בפאר והדר, אבל לאורה משועממת, סכום די פעוט לשלם כשאת במערכת יחסים עם חוטף רצחני אבל מה אני יודע. כשהיא מגלה שמאסימו בוגד בה היא נמלטת אל זרועותיו של נאצ'ו מאטוס הגנן (סימון סוזינה), שבטוויסט מדהים מתגלה שהוא כלל לא גנן אלא פושע עם אג'נדה משלו, שמשקר לה בזמן שהוא עושה עמה אהבה מתוקה על החוף בשעת ערב. מיקלה קול פירקה אנשים במכות באמצע הרחוב על פחות מזה, רק אומר.
הסרט השני מסתיים בקליף-האנגר שבו מתגלה כי מאסימו כלל לא בגד בלאורה, אלא היה זה אחיו התאום הסודי, אדריאנו. לורה חוטפת כדור מאיזושהי דמות שלא היה לי צורך להתרכז מה תפקידה, אדריאנו מת, ונאצ'ו מציל את מאסימו ברגע האחרון למרות שהם בעצם ממשפחות פשע אויבות.

כנראה שגם הקונספט של קליף-האנגר לא לגמרי פוענח עד הסוף אצל ביאלוואס-מנדס, כי בפעם השנייה ברציפות הם פותחים את הפרק הבא עם אפס השלכות ממה שקרה בפעם הקודמת. כל האירוע הזה היה חסר משמעות עלילתית. מה שכן, ופה נדהמתי כי התגלה ניצוץ של דרמה אמיתית, מסתבר שפגיעת הירי בלאורה גרמה לה לאבד את התינוק שנשאה ברחמה.
בואו נעצור רגע ונתעכב על זה, ברשותכם, כי הנה העניין עם לאבד תינוק, גם במהלך היריון – זה נורא. מעטים הדברים הגרועים מזה. זו טראומה, זה משהו שלא קל לקום ממנו, ואם מכניסים דבר כזה לסרט יש לכך משמעות די רצינית. מה גם שצריך להתנהל עם זה באיזושהי רגישות, או מינימום אמינות. מבחינת "365" ההשפעה היחידה של הטראומה הגופנית והנפשית הזו היא שזה קצת מקשה על הסקס. אבל לא נורא, אפשר לפתור את זה בתספורת חדשה. הסרטים האלו פיצחו את מנגנון האישה המודרנית באופן כל כך מדויק, שהם מבינים בדיוק מה צריך כדי להשתקם – קצת גזימה וצבע לשורשים, והנה שכחנו מהטראומה, המיניות הוצתה מחדש, וכל המטענים שנותרו אצלך אחרי הפלה נעלמו בזכות סקס על שולחן בזווית שגרמה לי לדאוג לטבור של לאורה לפני כל דבר אחר. גיאומטרית אין לי מושג מה נכנס שם ולאן.
ועכשיו כשבילינו פחות מעשר דקות עם העניין הזה של התינוק, אפשר לשים את זה בצד ולהמשיך הלאה. וכשאני אומר הלאה אני כמובן מתכוון לשום מקום, ולאט.

על אף שהסקס חזר, לאורה עדיין מרגישה מנותקת ממאסימו, אותו האיש עמו כבר שני סרטים אין לה אפילו דבר במשותף, בעיקר מפני שלשניהם אין שום מאפיינים שיכולים להעיד על אישיות או חיבור רגשי אבל בסדר לא נצפה לזה בסרט מספר שלוש. ליבה של לאורה נוהה בכלל לנאצ'ו מאטוס הגנן שאיננו גנן. היא מפנטזת עליו ואפילו, רחמנא ליצלן, מדמיינת אותו כאשר מאסימו מעניק לה הנאה מיוחדת שם למטה. ברגע שהיא מבינה שזה לא נאצ'ו מאטוס אלא בעלה, היא מתייבשת. מילולית. כנראה שזה עובד כמו טפטפות אצל נשים, משהו שלמדתי מהסרט הזה, ותוך רגע מאסימו קם וכזה מטלטל את הלשון שלו כמו חתול שאכל משהו לא טוב. או ככה אני זוכר את זה, לעיתים התודעה שלי עושה אתחול מחדש תוך כדי הצפייה בטרילוגיה הזו ודברים נעלמים.
האם לאורה ומאסימו יתגברו על המשבר? האם היא תבחר בנאצ'ו? האם מאסימו יאפשר לדבר כזה לקרות? התשובות יפתיעו אתכם.

מעבר לכל חטאי הטרילוגיה, "365 הימים הבאים" ממשיך בגאון את שני האלמנטים שהיו בולטים מאוד גם בסרט הקודם, שהם ליהוק שחקנים על פי חוסר היכולת שלהם לדבר אנגלית, והשימוש הפארודי במוזיקה. הפעם אפילו החלטתי לספור את כמות השירים בפסקול אבל הפסקתי בדקה ה-38 של הסרט אחרי השיר העשירי. אני לא צוחק.
התיאוריה שלי היא שמישהו עם בינה בטעות הגיע לחדר העריכה (או אולי נחטף, זה לגמרי הגיוני בהתחשב) והבין שהדרך היחידה להציל משהו ממה שצולם היא לחתוך החוצה כמה שיותר דיאלוגים, משחק והבעות, לקצוץ ופשוט להנחית על הכל שיר פופ כלשהו. כך בעצם הסרט הופך ל"365 המונטאז'ים הבאים", אבל באדיקות שאי אפשר שלא להשתאות מולה.
לאורה ומאסימו עושים סקס? מונטאז'. לאורה ואולגה שותות ורוקדות במועדון? מונטאז'. לאורה נוסעת ברחובות ליסבון? מונטאז'. מאסימו מתיישב על כיסא? מונטאז'. לאורה מספרת להוריה על חיבוטי נפשה במה שעלול להזכיר דרמה והתנהגות אנושית? אין צורך, נעשה מזה מונטאז'. בכל היקר לי, סצנה בה שלושה אנשים יושבים מסביב לשולחן ומדברים הוא מונטאז'. עם שיר. יש רגעים בסרט הזה של ארבעה שירים ברצף, כולם ללא יוצא מן הכלל כל כך מהונדסים שאין שום סיכוי לזכור ביט אחד ברגע שהם מסתיימים.

יותר מתמיד גם החריף הקטע הבעייתי מלכתחילה עם לאורה. השחקנית אנה מריה סיקולקה היא אישה יפה מאוד, זה בהחלט, אבל כבר שלושה סרטים אני לא מצליח להבין את האובססיה של שני הגברים אליה. האישה הזו היא מילולית כלום, וכשהיא כן פוצה את פיה יש עילה להאמין שמדובר בנזק מוחי שמצריך טיפול. אני יודע שסקס טוב הוא לא משהו לזלזל בו, אבל מכאן ולהסתכן במוות ואיבוד נכסים בשביל זה המרחק די גדול.
אבל האמת היא שהפולנייה הזו עלתה לי על העצבים הפעם באופן מיוחד. מבחינתי שתהיה עגומה כמה שהיא רוצה בתוך האחוזות שלה, עם הבגדים היקרים והמיכלית הזה שמאוהב בה, מה אכפת לי. אבל את לא, בשום פנים ואופן לא, תחת אף נסיבות, לא מבאסת עם השטויות שלך לאולגה שעומדת להתחתן! באיזה קטע את מרשה לעצמך?
עם כמה שלאורה כנראה מדהימה במיטה היא פשוט חברה פח, ועוד לאולגה! אול-גה, הדבר הכי טוב שקרה לנו בתוך כל מערבולת החלפות המיצים האלה של "365". יש סצנה – לא משנה מה הקונטקסט כי כידוע אין שום השלכות לכלום – שמאסימו ונאצ'ו מתנשקים, וזה עדיין פחות טוב מכל מה שקורה עם אולגה. ואם את, לאורה, בן אדם שהוא טופו, לא מסוגלת להיות שמחה בשבילה וכל הזמן מורידה, אז את יודעת מה, מגיע לך הכל. אין לי סנטימנטים.

האמת היא שעמוק עמוק בתוך "365 הימים הבאים", בין פלייליסט ספוטיפיי עצום של די.ג'יי החתונות הגרוע ביותר אי פעם, וסקס שמאתגר את האנטומיה האנושית, מוסתר סרט מאוד חמוד. קוראים לו "365 ימים: אחותנו מתחתנת" והוא מתעסק בלעדית באולגה (מגדלנה למפרסקה, שבאמת צריכה לקבל פרס מפעל חיים על הסרטים האלו), שמאבדת את עצמה לפני החתונה, משתכרת למוות במקומות אקראיים באירופה, ובסוף, כשהיא מגלה שחייה תלויים על בלימה כי מאסימו יודע שלאורה הייתה עם נאצ'ו מאטוס הגנן שאיננו גנן, עוברת התמוטטות עצבים. למרפסקה היא שחקנית קומית כל כך מוכשרת, שהיא איכשהו הצליחה לעשות פה תפקיד טוב.
יש לה משפט באמצע הסרט, "?Hello dear friend, do you have a local beer", שגרם לי לצחוק כל כך חזק, ולראשונה בתולדות שלושת הסרטים שלא באופן אירוני.

אבל למרבה הצער, במקום להמשיך עם השחקנית היחידה בסרט שלא מדברת כאילו היא בדיוק נחנקת, שוב אנחנו חוזרים ללאורה ולשאלות הלא מעניינות שמלוות את אפס האישיות שלה, עדיף עם שבעה שירים אחד אחרי השני, עד לרגע שבו עורקי קפאו מרוב חרדה.
זה התרחש כאשר היא חוזרת לסיציליה להתעמת עם מאסימו. הצצה בשעון הבהירה לי שיש רק עוד עשר דקות לסוף הסרט, ובזמן שנפשי נגלתה מחדש עם הידיעה שזה עומד להיגמר בקרוב, הבנתי שיש סיכוי שאנחנו מתקדמים לסוף פתוח. שעם כל הכבוד ללאורה ונאצ'ו, הבגידה האולטימטיבית בחרפה המשולשת הזו היא בנו, כשאפילו לא נקבל סיום כמו שצריך. לא יכול להיות שסרט שמבזבז 25 דקות על פתיחת דלת של רכב (במונטאז') הולך להביא את לאורה להחלטה הרת גורל פלוס שיחה עם מאסימו בפחות מעשר דקות. ידעתי שמשהו לא טוב הולך לקרות.

וכך לאורה פוסעת אל החוף, שם עומד מאסימו ומביט לשקיעה. אנחנו צריכים לדבר, היא אומרת. ואז מאסימו מסתובב אליה. הדברים שמתוארים במשפטים הבאים כולם התרחשו.
אבא שלי הקריא לי ספר כשהייתי קטן, הוא אומר, ובספר הזה היה משפט שנשאר אתי מאז. מאסימו לוקח פאוזה דרמטית ואנחנו, חושינו מחודדים, חייבים לדעת מה זו המנטרה שליוותה את מאסימו כל חייו. אולי סוף סוף נוכל לראות אותו כבן אדם, לא כקלישאה של פנטזיית סקס מהעולם של קינג קונג נגד גודזילה, אולי יצא לו משפט אחד מהפה שאיננו קרינג'.
מאסימו מביט אל האופק ומצטט את הספר: אם אתה אוהב מישהו (הו, לא, נזעקים כל הנוירונים במוח של הצופה בתקווה שזה לא ימשיך לאן שאנחנו חושבים), אם אתה באמת אוהב משהו (אין סיכוי שהם הולכים על זה), אז… שחרר אותו לחופשי (מה!) ואם הוא חוזר אליך (זה ממשיך. איך יכול להיות שזה ממשיך?) אז הוא שלך לנצח.
שלושה סרטים אנחנו מחכים ליותר משני משפטים רצוף מהפה של הנגמ"ש האיטלקי, וכשזה קורה הוא מטיח בנו את הקלישאה הכי גדולה של השפה. כל שפה.
לאורה, שכבר הבהרנו שמעולם לא קראה ספר בחייה, במקום לומר לו, תגיד אתה בעלי או סטיקר על רכב מהברנינג מן, עונה לו במילים: אבא שלך היה אדם נפלא (אבא שלו היה פושע ורוצח המונים. ללאורה יש זיכרון מאוד קצר).
אז מה את אומרת, בייבי גירל? את חוזרת אלי? מפציר בה מאסימו.
לאורה מביטה בו. הוא מביט בה. המצלמה עולה מעל החוף והגלים, משאירה את שתי בובות השעווה האלו על החול. וככה נותרנו, עם בקושי חצי, הייתי אומר שליש, תאוותנו בידינו. אחרי שש שעות של כלום ושום דבר, אפילו לא נתנו לנו החלטה. בשאלה הגדולה של מהו בעצם סוף, הלכו פה על ניהילזם.
"365 הימים הבאים" עשה את הבלתי יאומן, הוא פרק חותם בטרילוגיה שמתנהג כמו פרק שני, זה שלא קורה בו כלום ונועד פשוט להעביר את הזמן עד הפרק הבא. אני לא יודע אם אני רותח או מעריץ, אבל אני באמת לא זוכר סרט פורנו שהמאני-שוט שלו היה על הצופים. כל הכבוד.