• יום הולדת 12 לבלוג: חגיגות בת המצווה של סריטה
  • ״תראו אותם רצים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קריוקי״ של משה רוזנטל מגיע לקולנוע
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי הטוב ביותר - חלק ד
  • עושות נקמה
  • A24 מחכים לתרגום: מהדורת דאבל פיצ׳ר לסרטי
  • ״בחורים טובים״, סקירה לסרט החדש של ארז תדמור
  • כרטיס לגן עדן
  • סרטים חדשים: ״כרטיס לגן עדן״ עם רוברטס וקלוני
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי - חלק שלישי
  • פרסי אופיר 2022: הזוכות, הזוכים והטקס
  • ״תא מספר 6״, סקירה לסרטו של יוהו קוסמאנן
  • ״לחיות את חייה״: סקירה ב-12 חלקים, פרולוג ואפילוג
  • ספטמבר חגיגי בסריטה: קולנוע ישראלי בהנחה

"משמרת יום", סקירת נטפליקס

16 באוגוסט 2022 מאת אור סיגולי

אחת האמירות היותר פרובוקטיביות של השנים האחרונות הגיעה מפיו של אדם בן שמונים. בטח נתקלתם בציטוט מעורר האמוציות וההתנגדות מ-2019 של גדול הבמאים החיים כיום מרטין סקורסזה, בריאיון שנתן למגזין הבריטי אמפייר לגבי סרטי היקום הקולנועי של מארוול: "בכנות, הכי קרוב שאני יכול לחשוב עליהם, עשויים היטב ככל שיהיו עם שחקנים שעושים את המיטב עם מה שניתן להם, הוא פארק שעשועים."
זה היה רק החלק הראשון של המשפט, ואם זה לא מספיק רע בעיני רבים (לא מעט מהם מקהילת הקולנוע שעובדת במקביל לסקורסזה), המשיך המאסטר ואמר, "זה לא קולנוע בו בני אדם מנסים להעביר רגשות".

אפילו כמי שהיה בעבר מגן נלהב על סרטי דיסני-מארוול אבל היום מוצא את המשימה הזו קשה למדי, בטח עם סרטי שלב 4 שלא ממש אירועים בסדר גודל שאנחנו זוכרים, קשה לי עם המשפט השני של סקורסזה. יש מספיק אנשים (וב"מספיק" אני מתכוון למיליארדים) שעברו חוויות רגשיות משמעותיות עם כמה מהסרטים ביקום המשותף. עם זאת, בעיני ההשוואה ל"פארק שעשועים" לא רק שנכונה ברובה, היא גם איננה השחרה או עלבון.
אפשר להתסכל על זה ככה: לונה פארק הוא מקום שתוכנן על ידי המון אנשים מאוד מוכשרים בתחומם – מעצבים, טכנאים, מהנדסים, פיזיקאים, אדריכלים ופועלים. גם בפארקים מושקעים מיומנות ונשמה, ואם המתחם טוב באמת, הוא מספק שעות רבות של הנאה עצומה שיכולה להישאר בזיכרון שנים רבות לאחר מכן. לכן אני לגמרי חושב שאפשר לכנות סרט "פארק שעשועים" וזה בכלל לא יהיה לשלילה, גם אם זה לא נחשב אמנות, גם אם סקורסזה התכוון למשהו אחר.

ואם להסיט את הדיון הזה לטובת הסרט לשמו התכנסנו, אז "משמרת יום" (Day Shift) גם הוא חלק מפארק שעשועים כזה, גדול ויוקרתי ומשתרע עד הנצח (או לפחות עד פרסום הדו"חות הכספיים של הרבעון הבא) – נטפליקס.
העניין הוא שעל נטפליקס הרבה יותר קל ליפול מאשר על דיסני-מארוול, כי שם אין ספק בכלל שהכמות עולה על האיכות, ורוב התוכן בה הוא כזה שמתפוגג בתודעה תוך שנייה ובחלק משמעותי ממנו בהייה אסקפיסטית היא הדבר היחיד שאפשר להוציא ממנו. ובזמן שברור לי לחלוטין שיוצרי "משמרת יום" – מהנה ככל שיהיה, ולפני שיובן ממני דבר אחר: הוא מהנה מאוד – לא ניגשו אליו באופן ציני, זו האכסניה שבה הוא נמצא והאנשים שאמונים עליה, שלא יכלו להתאמץ חזק יותר כדי לשכנע אותנו שמדובר בארוחה מחוממת.

אז עלילה לפני שנכנסים לפרטים: באד ג'בלונסקי (ג'יימי פוקס) חי בלוס אנג'לס של ימינו, נמצא בתהליכי גירושים מאשתו אותה הוא עדיין אוהב, ומנסה כמה שהוא יכול להיות אבא טוב לבתו החמודה. בין לבין, ג'בלונסקי הוא גם צייד ערפדים, שמסתבר שחיים ממש לצדנו. את העבודה הקשה והמסוכנת הזו הוא לא עושה מתוך איזשהו דרייב ואן-הלסינגי למיגור הרוע, אלא כי מכירת ניבי ערפדים זה מקור הכנסה לא רע.
בעקבות דרכי הפעולה הלא שגרתיות שלו, באד נבעט מ"האיגוד", ארגון צללים שנלחם במפלצות הרצחניות, אבל כדי להרוויח מספיק כסף שימנע מאשתו לעבור לפלורידה הוא מנסה לחזור פנימה ולהיות צייד מן המניין. בזכות חברו צייד הערפדים המהולל ביג ג'ון אליוט (סנופ דוג) הוא מצליח לקבל הזדמנות נוספת, אבל אליו מוצמד בירוקרט-אחראי מטעם "האיגוד", סת' הרכרוכי (דייב פרנקו), ובמהרה הם מגלים שהסתבכו עם ערפדה עוצמתית (קרלה סוזה) שמתכוונת להשתלט על העיר בעזרת הכוח המאיים ביותר שיש – נדל"ן.

רק מתיאור הסרט שכתבו טיילר טייס ושי האטן ("ג'ון וויק 3", "צבא המתים"), ובטח אחרי הצפייה בו, אי אפשר להתחמק מכל התיאורים הלא מחמיאים של "מוצר" או "רכבת הרים". "משמרת יום" הוא הכי ללכת על בטוח שאפשר, כמעט לרמה של פארודיה. למשל, אחרי הצלחת "טיילר רייק: חילוץ" בנטפליקס, כמו גם "פצצה אטומית" והמשכי "ג'ון וויק" בקולנוע, נראה שהטרנד החדש הוא להעביר אנשי פעלולים לכיסא הבמאי. כך אחרי דיויד ליץ', סם הרגרייב וצ'אד סטאהלסקי, הצטרף לחבורה ג'יי.ג'יי פרי, שהיה אחראי פעלולנים ב"בלאדשוט", "איש מזל התאומים" וכמה סרטי "מהיר ועצבני". בזכות נטפליקס עכשיו גם הוא במאי.
למשל, אלמנטים עלילתיים שראינו בכל כך הרבה סרטי נטפליקס שאנחנו יכולים לדקלם אותם: כמו ב"הצדק של ספנסר", "קופי וקארים" ו"בהיר" גם הפעם מדובר בצימוד לא שגרתי של אנשים שונים מעולם המשטרה בסביבה עירונית שמוצאים את עצמם במשימה שגדולה עליהם; כמו ב"זוג יונים"זו קומדיה בה גבר מאוהב מסתבך עם האנשים הכי לא נכונים ומסוכנים בעיר ומנסה להציל את הזוגיות שלו; כמו "פרויקט פאוור", "סינכרוניק" (ו"בהיר", שוב), יש פה חקירה בלשית שמערבת אלמנטים על טבעיים המאיימים על האנושות כמו שאנחנו מכירים אותה; וכמו "ברונקס נגד ערפדים" אותן מפלצות מיתולוגיות אהובות משתלטות על אזורי מחיה אורבניים.
מיותר לציין כי כל הכותרים האלו שמרכיבים את הדי.אן.איי של "משמרת יום", כולם מהשנתיים-שלוש האחרונות, הם לא בדיוק פסגת היצירה של נטפליקס, נגיד זאת בעדינות. הרבה אופטימיות זה בטח לא מייצר.

אז כן, היינו פה. ראינו את זה. הכל נכון. ועדיין, "משמרת יום" התגלה כשמחה גדולה וכעת אצטרך להגן על הסרט הזה, אחרי הבור שחפרתי לעצמי במו ידי, ולהסביר למה הוא אולי הטוב ביותר מבין כל אלו שהוזכרו עד עכשיו.
האמת שזה עובד טוב כבר על ההתחלה, בסצנת קרב אדם-ערפד שהיא לא רק אלימה במיוחד, אלא גם מאוד מצחיקה. משהו שממש כאילו נלקח מהעולמות של סם ריימי, רק עם קצת יותר מדי אפקטים ממוחשבים. זאת יופי של דרך להכניס אותנו לעולם של "משמרת יום", שמתגלה כמשעשע במיוחד עם הומור שחור למדי. ככה כשנכנסים לפעולה כל האלמנטים המאוד קלישאתיים וחבוטים של איש-חוק-שפועל-בשיטה-שלו, הסייד קיק החנון שעושה את כל הטעויות, הילדה החמודה שאפשר להאמין שתהיה בסכנה לקראת המערכה השלישית, וארגון צללים עם היררכיה משלו כאילו "ג'ון וויק" לא טחן את זה כבר, זה עדיין לא מתיש כי כבר הראו לנו שיש למה לצפות. והסרט אכן מקיים.
"משמרת יום" ממשיך עם כמה סצנות פעולה כיפיות במיוחד, ולא מעט גאגים של לצחוק בקול רם. כבונוס הוא מכניס פנימה, בהגזמה ולדעתי במודעות עצמית, כמעט כל תת-ז'אנר שקיים בקולנוע הבידורי כמו מערבונים, נואר, ספלאטר, אומנויות לחימה, באדי-מובי ועוד, בזמן שהוא פועל במוסכמות של סוגות-על כמו אימה (דווקא האלמנט היותר חלש בו, אז אל תצפו לפחד), פעולה וקומדיה. אמנם אין רגע אחד שלא צפוי בסרט, אבל זה עובד מספיק טוב כדי לשעשע חלק מוחלט מהזמן. נו, כמו רכבת הרים.
הדינמיקה בין ג'יימי פוקס הגבר-גבר ודייב פרנקו כפקיד הנעבך עובדת לא רע בכלל, ושאר השחקנים, גם אם פונקציונליים למדי, מספקים את הסחורה. עוד לזכות הסרט הוא ניסיון לבנות אקו-סיסטם שלם של סוגי ערפדים, ממש כמו זנים של חרקים או טורפים, לכולם דרך חיים, התנהגות וביולוגיה משלהם.

החלק הכי חלש, בעיני, בכל "משמרת יום" הוא כל מה שקשור לאנטגוניסטית, הערפדית העוצמתית אודרי סן פרננדו בגילומה קרלה סוזה ("המדריך לרוצח"). סוזה עצמה בסדר גמור, אבל לא רק שהעיצוב של אודרי, כאדם או כערפד, מאוד חסר מעוף ולא מסעיר, בעיקר מורגש שיש פה פוטנציאל מבוזבז. הדמות הזו יכלה להיות איזושהי סאטירה עוקצנית על נשות קריירה (מלכודת PC של החיים, אבל מותר לנסות), על האבטיפוס האמריקאי "קארן", על סתם על סוכני נדל"ן, אבל שום דבר מזה לא קיים. סרט מסוג כזה, מעשיית בילוש על טבעית מוגזמת, חייבת נבל עצום ומרתק כדי שיהיה פייט ראוי, או לפחות מעניין קולנועית. זה רחוק מלהיות המצב, וזו בעיה.

אין פה כדי לומר ש"משמרת יום" הוא הסרט שאתם חייבים לראות עכשיו או משהו שנזכור בעוד כמה חודשים. ועדיין, לא רק שבתוך גבולות הגזרה של סרטי הפופקורן של נטפליקס הוא אחד הטובים, הוא מאלו שלא מתביישים להיות כיף מטופש, ובכל זאת לא נותנים לך תחושה שעשו עליך סיבוב. הוא באמת עשוי מספיק טוב כדי לשמח כצפייה לא מחייבת. ואם נטפליקס הם אכן פארק שעשועים, "משמרת יום" הוא מתקן שהייתי עולה עליו שוב.
נראה לי שהשתמשתי בדימוי הזה כמו שצריך. נכון, מרטי?