פסטיבל ירושלים 2022: "יומני מיאנמר", "הבור", "הארץ הדמיונית שלי", "לחשוף את מייברידג'"

בעוד פסטיבל ירושלים עבר את נקודת החצי, עדיין לא התייחסתי באופן אישי לסרטי התחרות הישראלית העלילתית, שמיוצגת באתר על ידי ההמלצה של אורון על "קריוקי" (מפסטיבל טרייבקה), אליה אני מצטרף. האמת שיש עוד סרטים מעניינים בתחרות השנה והם יזכו לדיון כאן בקרוב, אך בפוסט זה אני מפנה את תשומת הלב לעוד כמה סרטים מן התוכנית הבינלאומית של הפסטיבל. תחילה סרטים שאני סבור כי הם זקוקים וראויים לעורר שיח ער יותר. למעקב אחר הדיווחים של אור סיגולי ושלי לאורך הפסטיבל עד כה, לחצו על התגית.

יומני מיאנמר
Myanmar Diaries

מיאנמר (או בורמה בשמה הקודם) היא מדינה שעברה הרבה כיבושים ומשברים לאורך ההיסטוריה. גם אחרי שזכתה בעצמאות ובעיקר בשנים האחרונות, מצב זכויות האדם בה לא היה מזהיר. אולם, המצב תמיד יכול להתדרדר והחל מפברואר 2021 המדינה חיה תחת משטר צבאי נוקשה. תחת הגבלות קשות על כל סוג של חופש, נוצר הסרט הזה, עליו לא חתום אף אחד: היוצרים הבורמזים שיצרו אותו או השתתפו בו יסתכנו במאסר במקרה הטוב לו תיוודע זהותם. העוזרים במלאכה מן המדינות האחרות סירבו לקחת קרדיט, כהזדהות. גם כך, מדובר בסרט שנוצר על ידי קולקטיב: כנראה יש לו כמה וכמה במאים וצלמים והוא נע בין סגנונות שונים וז'אנרים שונים של יצירה פוליטית: יש בו קטעי וידאו-ארט, קטעים בדיוניים שהם דוקו-דרמה של סיפורים קצרים, ובעיקר חומרים תיעודיים.

העוצמתיים ביותר ביניהם צולמו בטלפון נייד. כזה הוא שוט בו מפגינה מבוגרת צועקת מול חיילים ומדגישה כי היא מוכנה לאבד את חייה למען זכות המחאה, או צילום של כוח משטרתי גדול הבא לבצע מאסר של אדם שלא נראה בפריים, עד לרגע בו השוטרים/חיילים מבינים כי מישהו מצלם אותם. גם הנרטיבים הצנועים בסרט מצליחים להרשים ולרגש לפרקים, בעיקר סיפור על נערה בהריון המגיע לקראת הסוף.

יש בסרט גם רגעים מאולצים, אבל כוחו הוא כמכלול שמעורר אמפטיה למצב הבלתי אפשרי של הציבור, אבל גם חשיבה מחדש על האמנות. גם במקרים קיצוניים, יצירה יכולה לקבל עוצמה ואפילו אחידות דווקא מפני שהיא נותנת את הרושם שאין יוצר יחיד שמוביל את הפרויקט. וגם אם מאחורי הקלעים היה מישהו כזה, זה לא משנה. יותר נכון היה להשתמש במילה "מישהי", כי למרות שהסרט מראה גם לא מעט גברים, רוב החלקים הזכורים בו מציגים נשים או מובאים מנקודת המבט שלהן.

הקרנה נוספת:
חמישי 28.07.22 | 16:00 | סינמטק 4

הארץ הדמיונית שלי
My Imaginary Country

פטריסיו גוזמן יצר כבר לא מעט סרטים על המצב הפוליטי במולדתו, צ'ילה. באמצע שנות השבעים, בשיא ההשתלטות הצבאית של פינושה על המדינה, הוא חשף את המצב לעולם בסרטו "הקרב על צ'ילה". בעשור האחרון הוא מצטיין ביצירת סרטים פוליטיים-פואטיים המקשרים בין הנוף בצ'ילה לכאבי עבר, דוגמת "כפתור הפנינה" ו"נוסטלגיה לאור". בסרטו החדש, הוא שב לתעד את ההיסטוריה בזמן אמת בסרט שעוסק במחאה החברתית שפרצה בצ'ילה בשלהי 2019 ומובילה בימים אלו ממש לניסוח חוקה חדשה למדינה ולהנהגה צעירה יותר. גוזמן בן ה-80 מצא את עצמו מחוץ למדינה בתחילת המחאה והוא מצר על כך שלא יכל לתעד אותה מראשיתה. אולם, הוא מתאר אותה ואת הנשים המעורבות בה בהתלהבות. הרבה מן הסרט הוא תיעוד של הפגנות, שלו ושל אחרים, המועבר בצורה ישירה. הבמאי מוצא זמן גם למבט הפילוסופי והמהרהר שלו על סמלי שלטון וסמלי מחאה.

הסרט מבצע מהלך מעניין. אחד מן הדברים שגוזמן מדגיש שגורם לו להתחבר למחאה בהתחלה הוא היותה מנותקת ממפלגות פוליטיות, או ממסר פוליטי אחיד. הוא מסיים את הסרט במה שנראה כמו מבט על הנשיא החדש, גבריאל בוריץ', כביטוי להישגים. ייתכן והסתירה הזו מראה כיצד מחאה יכולה להוביל לתוצאות: היא מתחילה מזעם כללי ולא משויך, אולם בסופו של דבר, על מנת לשרת גם את החלקים בעם שלא השתתפו במחאה ועל מנת לייצר השיגים ממשים, צריך יעדים קונקרטיים וכנראה שגם מפלגות.

אפשר גם לכנות זאת מסע התבגרות, מתמימות עד להכרה בדרך בה ניתן להוביל לשינוי מתוך המערכת. בדרך, נחשף המצב החברתי בצ'ילה והסרט יוצא מן המצב הכלכלי המשפיע על כולם, לקיפוח של נשים בכלל ונשים עניות בפרט כמו גם של המיעוט הילידי. גוזמן יצר סרטים מגובשים יותר ומרשימים יותר, אבל סרטו הנוכחי מרגיש רענן יותר וחי יותר. הוא מודע לפער שקיים בין אידיאלים למציאות, אך בכל זאת יש בו מעט תקווה שאיפשהו בעולם, אחרי שנים של מאבק, הארץ הדמיונית תהיה קרובה למציאות.

הקרנה נוספת:
שישי 29.07.22 | 15:00 | סינמטק 4

לחשוף את מייברידג'
Exposing Muybridge

סרטו של מארק שייפר חושף את דמותו של אדוארד מייברידג' במספר דרכים. ברמה הישירה, הוא מספר את סיפור חייו של הגיבור, שם שמוכר היטב לחלק מן הסינפילים וחובבי ההיסטוריה של הצילום. צילומי חקר התנועה של מייברידג', שהחלו בניסיון לתעד את ריצת הסוס, נחשבים במידה רבה לסרטים המצולמים הראשונים, והם ללא ספק ההשראה ללוגו של פסטיבל הקולנוע בירושלים. עוד לפני כן, מייברידג' היה צלם פורץ דרך של צילומי נוף במערב הפרוע וברחבי יבשת אמריקה, וגם רוצח שהזיכוי שלו היה אחד מן המכוננים בתולדות המשפט במערב.

הסרט חושף גם היבטים בפן הרכילותי בחייו, ואף את המידת הסובייקטיביות בכל העבודה שלו. זה מתחיל כאשר צלמים מודרנים שבים לאתרים בהם הוא צילם צילומי נוף, ומגיע גם לדרך בה בחר מייברידג' לצלם חומרים אירוטיים או קומיים, בתירוץ של שימוש מדעי. או לדרך בה ביצע מניפולציות בצילומים שלו, אמנם בלי פוטושופ אבל בלי הבדל מהותי, וגם לדרך בה הצילומים שלו נתנו לפרקים כבוד לתרבותיות של ילידים, ולפעמים הנציחו פערים מעמדיים, גזעיים ומגדריים בתוך החברה האמריקאית. בנוסף, כמובן שהמילה חשיפה קשורה גם לתהליך הצילום, בטח לצילום על זכוכית במחצית השנייה של המאה ה-19. הסרט חושף גם את אמנות הקולנוע כולה, שאולי לא תמיד זכרה את מייברידג' כאחד מאבותיה (אם לא המרכזי שבהם), אבל בהחלט המשיכה חלק מן הנטיות הנצלניות שהתגלו בצילומיו ובחייו.

שייפר עושה זאת דרך שורה ארוכה של מומחים לצילום, לתולדות הקולנוע, או אנשים עם חיבה למייברידג', בהם השחקן גארי אולדמן, שאוסף צילומים מקוריים שלו וספק רואה בו דמות של השראה מעוותת כאמן. הדרך בה הצילומים הללו השפיעו על אמנים רבים מתחומים שונים נמסרת בגלוי בצורה חלקית רק בקרדיטים, אולם הסרט מחייה את דמותו ואמנותו של מייברידג' כדבר הרלוונטי גם בימינו וכמסמך היסטורי מוטל בספק בלי הרף. העשייה של שייפר לא פורצת דרך כמו מושא התיעוד שלו, אך היא אחד מן הדברים הכי מרתקים ומהנים לצפייה בפסטיבל. זאת משום שמייברידג' הוא גם תמכן וראי של תקופתו וגם אמן קשוב: הוא שיקר הרבה, אבל גם חשף בדרכו הרבה אמיתות ולא רק על תיעוד תנועה, דרך הבחירה של מה להראות בפריים. זוהי בחירה שהייתה לפרקים קשובה לרוח התקופה ולפרקים מרדה בה.

הקרנה נוספת:
שישי 29.07.22 | 12:45 | סינמטק 4

הבור
The Hole / Il Buco

פסטיבלי קולנוע כוללים לפעמים גם סרטים שיש בהם אלמנט של מבחן לשוחרי קולנוע איכות וקולנוע איטי. סרטים שאין ספק כי יש להם חזון אמנותי מגובש ומרשים, אבל גם קצב מזדחל שיכול לשעמם. לפני כעשור, מיכלאנג'לו פרמרטינו בחן את גבולות הסבלונות של באי פסטיבל חיפה עם "ארבע פעמים", סרט שעקב אחרי עדר עיזים ללא מלל או דמות אנושית. לא הכל בסרט ההוא עבד, אבל הוא הצליח לייצר כמה דימויים שנשארו אותי ואני מניח שזה יהיה המצב גם לגבי סרטו הנוכחי. גם בו יש הרבה מקום לבעלי חיים וכמעט אין בו דיאלוגים, אך העיקר הפעם הוא בני אדם.

סרטו של פרמרטינו עשוי להיראות כמו תיעוד של חיים בדרום איטליה בימינו, אך למעשה הוא שחזור של משלחת לחקר מערה בשנת 1961, מערה שחלק מן הפתח שלה צר, אך ניתן לרדת בה עד לעומק יוצא דופן. הבמאי מצליח לצלם בצורה יפהפה בתוך המערה ובסביבתה. הוא לא מסתפק רק בסיפור של צוות המחקר ומתעד גם רועה צאן זקן, סוג של סמל למסורת המשתמרת ומרחפת לאורך ההרים בשנות הששים ובימינו, אורח חיים ששייך לעבר אך עבור מעטים או ממשיך מעבר לזמן. בעזרת העריכה ובחירת השוטים, פרמרטינו מייצר שירה קולנועית ולא רק בזכות הצילום המרהיב. לפרקים ניתן אפילו למצוא נגיעות של אירוניה והומור ביצירה. כמו בסרטו הקודם, זה בהחלט יכול להיות מבחן סבלנות וחלק מן הרעיונות הפואטיים של הבמאי לוקים בבנאליות. יחד עם זאת, כאשר הסרט מרשים, הוא מרשים במיוחד. תמונה נוספת מתוכו בראש הפוסט.

הקרנה נוספת:
שבת 30.07.22 | 15:45 | סינמטק 4