"מורביוס", סקירה

די מדהים ששני סרטי גיבורי העל הגדולים הראשונים של 2022 עוסקים בגבר צעיר ומלנכולי עם אובססיה לעטלפים, אבל זאת כמובן תוצאה של צירוף מקרים בחסות הקורונה. אם כבר הזכרנו עטלפים.
"מורביוס" (Morbius), סרט סולו לאחד מנבלי ספיידרמן של מארוול, תוצר ישיר של הצלחת "ונום", היה אמור לצאת לקולנוע בקיץ 2020. "באטמן", הגלגול המחודש לגיבור של די.סי., נועד לראות מסכים בקיץ 2021. הכל התהפך מאז, והנה שניהם יחד באולמות בהפרש של פחות מחודש, אחד מהם כבר קיבל תו תקן של להיט, לשני יש הרבה מה להוכיח.
אם קראתם את הסקירה שלי על "באטמן" אתם ודאי זוכרים את האמביוולנטיות שלי כלפיו. סרט מאוד מרשים עם המון מיומנות וכישרון שנוצקו אליו, אבל כזה שהולך לאיבוד בגלל חוסר במידתיות והרבה יותר מדי זמן מסך. אורכו של "מורביוס" הוא ממש כמחצית מ"באטמן", וזה הדבר החיובי הראשון שאני רוצה להגיד עליו. וכנראה גם האחרון.

"מורביוס" הוא סיפור המקור של מייקל מורביוס, שכתב רוי תומס והופיע לראשונה כאחד מאויביו של איש העכביש ב-1971. בהמשך גם קיבל סדרה משלו ונכח במשחקי המחשב. המקרה של מורביוס, כמו הרבה נבלים אחרים בקומיקס, הוא די טראגי. מורביוס היה ילד חולני ואומלל שחי בבידוד רוב חייו, כשצורתו ונפשו נפגעו בגלל מחלת דם נדירה. על אף כל הקשיים, מורביוס הפך להיות רופא וביולוג מוכשר, והקדיש את חייו כדי למצוא תרופה למצבו. ניסיונותיו הנואשים הביאו אותו לעשות ניסויים בעטלפים אוכלי דם, וכאשר הוא הכניס את עצמו כנשוא למחקר, הכל מאוד השתבש.
את העיבוד לסרט כתבו מאט סזאמה ובן שארפלס ("דרקולה – ההתחלה", "מלחמת האלים", "פאוור ריינג'רס"), שדבקו בקו המוכר של סרטי האימה/מד"ב מסיפורים שכבר נתקלנו בהם אחרי הופעתו של מורביוס בקומיקס ("השומרים", או דוקטור אוקטביוס גם הוא של "ספיידרמן") או לפני ("הזבוב", שגרסתו הראשונה לקולנוע יצאה ב-1958) – מהלך היבריסי מדוקטור מבריק וחסר גבולות ליצור מסוכן. השינוי המרכזי שהיו צריכים לעשות מהקומיקס, בהיעדר ספיידרמן, היה להפוך את הנבל המפורסם לגיבור במקום למקם אותו כאנטגוניסט.
את מורביוס מגלם ג'ארד לטו, שבשנתיים האחרונות היה מרחק כמה אצבעות ממועמדות לאוסקר על הופעות מאוד שנויות במחלוקת ב"הדברים הקטנים" ו"בית גוצ'י". בעברו כבר זכה באוסקר, גם כצעיר כריזמטי עם מחלה קטלנית, בזכות "מועדון הלקוחות של דאלאס". לצדו של לטו תוכלו למצוא את מאט סמית', אדריאנה ארחונה, ג'ארד האריס, טייריס גיבסון ואל מדריגל (אין קשר לברונו). על הבימוי אמון השוודי דניאל אספינוסה ("סימן חיים").

אני זוכר שכילד, סיפורי המקור של הגיבורים והנבלים היו האהובים עלי. את עולם הקומיקס גיליתי בניינטיז בעיקר דרך הקולנוע, ולא היה שום דבר שריתק אותי יותר מהטראומות והמהלכים הפטאליים שהפכו את הדמויות המרתקות האלו למה שהן. הנפילה לחומצה של הג'וקר, הפיצוץ במעבדה שיצר את דארקמן, הניסוי הטכנולוגי של רובוקופ והנטישה של אוזוולד קאבלפט על ידי הוריו, כל אלו הסעירו אותי ממש. למעשה, סרטים שבהם סיפור המקור לא נחשף במלואו אכזבו אותי במיוחד. מבחינתי זה היה חלק אינטגרלי מהסיפור.
אבל הרבה, שלא נאמר המון, אולי אפילו יותר מדי, גיבורים ונבלי על שטפו את הקולנוע מאז, ומשהו בקונספט של סיפורי מקור התחיל להתקהות. זה נראה כמו הרבה מאותו הדבר. כיום, כמו להרבה אחרים, אם יאיימו עלי שוב בסצנת נשיכה של פיטר פרקר או רצח ההורים של ברוס וויין אני יכול לקום וללכת. ככזה, "מורביוס" אולי היה משמח אותי לפני 25 שנה, אבל כיום הוא מרגיש כמו רליק קולנועי שהפסיקו לעשות ואף אחד לא מתגעגע.

התמונות באדיבות פורום פילם

האמת היא שהיה מפתה להתייחס ל"מורביוס" כסיפור מקור, אם רק היה לו את המרכיב הדי משמעותי הזה של "סיפור". נתוני הפתיחה טובים: אנחנו עוקבים אחר מייקל מילדותו בבית חולים ביוון, מפגשו שם עם לוסיאן שיהפוך לחברו הטוב ביותר, הפיכתו לרופא זוכה פרסים, והאובססיה שהוא מפתח לזן עטלפים בקוסטה ריקה שאיתם יוכל להרכיב די.אן.איי לטובת דם מלאכותי. עם זאת, ממש תוך כדי הצפייה, הבנתי שזה ממשיך יותר מדי.
כמה יותר מדי, אתם שואלים? ובכן, בדקתי ומדדתי. רק 50 דקות לתוך הסרט – אחרי נקודת החצי – "מורביוס" מוצא סוף סוף נבל וקונפליקט כדי להפוך ממקור לסיפור. זה אומר כמעט שעה של ציפייה לרגע שהסרט יניח לאקספוזיציה וייכנס להילוך שני, הרבה אחרי שכבר הבנו מי זה מורביוס ומה קרה. וזה לא היה כזה מורכב ורב שכבות מלכתחילה.
אם היה מדובר בדרמה זה אולי היה עובר בסדר, אבל זה לא המצב. אנחנו בטריטוריות של פנטזיה/מד"ב/מתח/אקשן, סרטים שההתנהלות שלהם צריכה להיות משולבת באדרנלין ובהפתעות. כאלה לא תמצאו פה.

זה היה עוד איכשהו בסדר אם החצי השני של הסרט היה מספק את מנות האקשן והוויזואליה הראויות, או בונה לאיזשהו קליימקס ומהלך עלילתי יוצא דופן, אבל הסתבר שהרע עוד לפנינו.
"מורביוס" פשוט נראה איום ונורא. כולו בגוונים ירקרקים חולניים (זה בסדר כמוטיב, לא כפילטר מההתחלה ועד הסוף), והאפקטים, במיוחד כל מה שקשור לאיפור ופרצופים, פשוט לא בסטנדרט שאנחנו יכולים לקבל כיום. האקשן הוא גבולית בלתי צפי, עם נגיעות אקראיות של בולט-טיים פה ושם כדי להעצים את אפקט הוואו, כנראה. המצב שנוצר הוא או קקפוניה ממוחשבת מוחלטת או הילוך איטי של, לא יודע, קפיצה כלשהי. זה כאילו לא הייתה מגיפה בין "בלאדשוט" ועכשיו.
נכון, אפשר להגיד את הדברים האלו גם על "ונום" הראשון שאותו אני כידוע מחבב מאוד, אבל הסרט עם טום הארדי הלך על כיוון של קומדיה, משהו מופרך ומטופש בכוונה, לכן קל יותר להתמודד עם זה. בניגוד אליו, "מורביוס" לוקח את עצמו ברצינות תהומית של "השמן של לורנצו". נשבע לכם שבעקבות הטון בקו העלילה של מורביוס-מיילו, שני החברים הקרובים (קרובים מאוד, יש שיאמרו) שסובלים ממחלה חשוכת מרפא בניו יורק שאולי מתרחשת בימינו אבל מעוצבת קצת כמו הניינטיז, באיזשהו שלב חשבתי שאולי מדובר באלגוריה על גייז במגפת האיידס. העיצוב של מאט סמית' וג'ארד לטו כשהיופי העדין שלהם מתנגש עם הגוף הרזה והשביר עטוף חלוקים שגדולים עליהם, החזיר אותי ל"חברו הוותיק", "פילדלפיה" ו"השעות". אבל לא נראה לי שלכך התכוונו.
כל הסרט חשבתי שככה היה נראה "ראיון עם ערפד" אם הבמאי שלו היה פול וו.אס. אנדרסון רגע אחרי "האויב שבפנים".

שנתיים הסרט הזה מחכה ליציאה, ואיכשהו לא חשבו לקחת זמן לעשות עוד מעבר על האפקטים, לתקן שוב את הצבע, או לחשוב מחדש על כמה דיאלוגים, חלקם לא רק שבולטים בכך שהוקלטו לאחר העריכה, אלא גם מרגישים נמהרים ועצלנים. יש קטע שבו בלש דולק אחרי בחורה, ומאבד אותה כשהיא נכנסת לחנות. מדובר בדמותה של מרטין, אישה אני מניח בגובה מטר שבעים, שיער שטני ארוך ואסוף, לובשת חולצה כחולה. אבל כשאותו בלש רוצה לשאול את המוכר לאן היא הלכה, הוא אומר "ראית אישה עם ג'ינס?".
מדובר ברחוב ניו יורקי סואן. אני חש שאותו מוכר ראה כמה נשים בג'ינס באותו הרגע. וכן, זו דוגמא קטנה ומטופשת, אבל מראה על אפס חשיבה של התסריט. אז כמובן שאנחנו לא מצפים לרמת דקויות, ובטח לא לאמינות בכל מה שמגיע לעולם הרפואה, זה לגמרי בסדר, אבל קצת ירידה לפרטים הייתה עוזרת לסרט הזה להרגיש שלא כמו סרט המשך מספר שבע למותג שהיה חזק באיזה 2001.

ג'ארד לטו, שהייתי מאלו ששיבחו אותו על "בית גוצ'י", כנראה לא ידע מה לעשות עם מורביוס כי הוא כל כך אנמי (סליחה) ונטול הבעות, שהדמות שלו ממש לא מעניינת. בהחלט אפשר להאשים את התסריט שלא נתן לו אפילו אפיון רציני אחד מההתחלה ועד הסוף, אבל ראינו שחקנים שכבר יצאו טוב מזה, בטח בעולם גיבורי העל. אמנם קל לשכוח את זה, אבל זאת הגעתו לעולם המארוול אחרי שכבר היה אצל די.סי המתחרים, כג'וקר של "יחידת המתאבדים". אני לא בטוח מה מהם עדיף.
המקרה של מאט סמית' בכלל מתסכל, כי מדובר בשחקן ענק, בין אם בטלוויזיה ("דוקטור הו", "הכתר") או הקולנוע ("אתמול בלילה בסוהו", "נהר אבוד"), והפעם לגמרי הולך לאיבוד. האמת היא שהוא מתחיל טוב, כלוסיאן/מיילו יורש ההון וחברו הטוב של הגיבור (ממש, אבל ממש, כמו ג'יימס פרנקו ב"ספיידרמן") הוא מביא את הצ'ארם הנכלולי והמסקרן שלו, אבל כשהוא צריך לקחת את הדמות לשלב הבא, זה לעיתים מביך ברמה של להוריד את העיניים מהמסך.

מסקרן מאוד לראות מה עתידו של "מורביוס" בקולנוע. אני מניח שהרבה הרגישו כלפי "ונום" מה שאני מרגיש כלפי הסרט החדש של סוני-מארוול, וזה כזכור וכידוע היה להיט עצום. אולי כן ישנה יכולת להוציא ממנו איזושהי הנאה, אבל אני לא מצאתי כזו.
אז כדי בכל זאת לצאת עם איזושהי תובנה מכל הסיפור הזה, אם אתם רוצים לראות סרט של חברות שמאתגרת את חוקי התמותה והופכת למאבק עיקש על חיי נצח, עשו טובה ולכו לראות את "המוות נאה לה".