• פסטיבל דוקאביב 2022: המלצות ואזהרות
  • ״קדימה, קדימה״, סקירה לסרטו של מייק מילס
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אהבה בשחקים: מאווריק״ כבר כאן
  • בין בחירה לבריחה: מבט מחודש על ״עירום״ של מייק לי
  • לקראת ״אהבה בשחקים: מאווריק״, בחזרה אל המקור
  • מערבולת
  • פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2022: מדריך מקוצר
  • מדריך לפסטיבל הקולנוע הרומני 2022 בסינמטקים
  • מבט מחודש על שני סרטים מוקדמים של פול שרדר
  • ״הסודות של מרילין מונרו: הקלטות האבודות״, סקירה
  • ״קיארה״, סקירה לסרטו של ג׳ונאס קרפיניאנו
  • דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף

״קפקא לקטנים״, סקירה

24 במרץ 2022 מאת עופר ליברגל

האמן הרב תחומי רועי רוזן הוא כנראה אחד מן האמנים הישראלים הכי מצליחים ומעוררי שיח בעולם בעשורים אחרונים. הצלחה שחלק ניכר ממנה מבוסס גם על הסרטים הניסיונים באורך קצר ובינוני שיצר במהלך עבודתו, בהם "הווידויים של רועי רוזן" ו"צא", יצירות הכוללות משחק בין זהויות שונות, בין חומרי מציאות ובדיה, לצד עיסוק בנושאים פוליטיים נפיצים. למשל, "צא" משלב בין יחסי סאדו-מאזו לאמירות של אביגדור ליברמן. סרטו החדש, "קפקא לקטנים", הוא כמדומני סרטו הראשון באורך מלא. כיאה לסרט ניסיוני, הוא משובץ למספר הקרנות מצומצם בסינמטק תל אביב וכיאה לאמן רב תחומי, הסרט מלווה בתערוכה של ציורים מתוכו בגלריית רוזנפלד.

מדובר בסרט שהוא בהחלט ניסיוני וכנראה לא יתאים לקהל רחב. בניגוד לשמו, קהל היעד העיקרי שלו הוא לא ילדים, אבל הוא בהחלט עשיר דיו ברעיונות טובים ובמבנה מחושב יותר משנדמה, על מנת לספק חווית צפייה סוחפת ומתגמלת עובר צופים שיבינו את הראש המיוחד של הסרט. דבר אחד עוזר בהחלט בהתמודדות עם היצירה ועשוי להוות שיקול עבור מי שרק חושב אם ללכת אך קצת נרתע מן ההגדרה ״ניסיוני״ – הסרט מצחיק. הוא מצחיק מעצם הסיטואציה שהוא מציג, מצחיק בגלל מהלכי עלילה, מצחיק בגלל ההופעה של השחקנים, מצחיק כפארודיה, ומצחיק בזכות בדיחות טובות מאוד.

במשך רוב אורכו, "קפקא לקטנים" נראה כמו הרחבה על רעיון מוזר אחד, שכותרת הסרט מספרת באופן ישיר: תכנית המיועדת לילדים, או אפילו לפעוטות, ובה במקום שמבוגר יקריא אגדת ילדים לילדה הוא מקריא לה סיפור של קפקא, ששוכתב לשפה המתאימה לילדים. הזירה העיקרית של הסרט הוא אולפן בו הסיפור מוקרא: ג'ף פרנסיס מגלם את המספר וחני פירסטנברג (המדהימה) מגלמת את הילדה המאזינה לו ועונה תשובות תמימות של ילדים. האולפן כולל גם חפצים עם פנים אנושיות, המעירים הערות על הסיפור, ולהקה המלווה את התכנית. תזמורת הצעצועים של איגור קרוטוגולוב מייצרת היטב שירי ילדים עם אלמנטים מודרניסטיים, המלווים את הסרט כולו והופכים אותו לסוג של סרט מוזיקלי.

הסיפור המוקרא הוא "הגלגול" והוא מלווה באנימציה המשלבת פשטות וסוריאליזם מעוצב היטב, במשהו שנראה על התפר שבין ספרי ילדים ליצירות של אמנים כמו רנה מגריט. אף כי בפתיחה נמסר כי לסיפורים של קפקא תמיד יש סוף טוב (וזו בדיחה כמובן), לא הכל שליו בעולם "המיועד לילדים" של הסרט. נושא הבשורות המרות עלול לקפוץ מדי פעם לביקור, והבשורות שהוא מבשר שלא בחפץ לב אכן רעות. לפחות מגלם אותו אלי גורנשטיין, שתמיד תענוג לראות אותו שר, גם אם זה מה שנשמע כמו שיר ילדים אפל במיוחד ובאנגלית. יש לציין כי מדובר בתכנית בה יש הפסקת פרסומות בין המערכות, כך שהסרט מכיל גם פרסומות לאוכל, מעט מידע על תכניות אחרות של הערוץ, וגם הצצה לפרקים הבאים בסדרה, בהם כתבים אחרים של קפקא זוכים לעיבוד.

קרדיט צילום: גוני ריסקין

ההומור הנובע מעצם הסיטואציה מבוצע כהלכה. אולם, במהלך הצפייה עדיין עלו שאלות הרלוונטיות לגבי יצירה: האם יש אמירה מורכבת מעבר לשעשוע הנובע מהרעיון שבסיסו אבסורדי? ומדוע דווקא חיבור בין קפקא וילדים? הסרט בסופו של דבר מספק תשובות חותכות לשתי השאלות הללו. קודם לראשונה ובסופו גם לשנייה, בצורה רבת עוצמה. למעשה, הסרט מראה כי לא מעט מן הסיפורים של קפקא כן כוללים אלמנטים שיכולים, בשינוי טון, להיראות מתאימים להקראה לילדים. ניתן לטעון כי סצנת מפתח ב"אדומה אש", שמציג כעת בקולנוע, היא עיבוד של "הגלגול" ומהווה מעין קפקא לילדים ללא האירוניה.

דרך הדיאלוג בין הילדה והמספר, עולות גם שאלות ודברי פרשנות. למשל מה זה מטמורפוזה. השאלה לגבי מהות המטמורפוזה זוכה כבר בתחילה לתשובה מרומזת כי האדם גם הוא עובר במהלך חייו מטמורפוזה. אמנם לא לחרק, אבל כן לאדם מבוגר יותר ובסופו של דבר לזקן. הדבר מוביל לשאלת מפתח אחרת בסרט – "מהו ילד". האם גרטה בת ה-17 בסיפור היא עדיין ילדה? עבור הפעוטה (המגולמת בידי שחקנית מבוגרת), גיל 17 נראה כמו מבוגר לכל דבר. אבל מבחינת המספר או החפצים המדברים בחדר, היא גם ילדה. מבנה הסרט מעלה סוגיות כאלו ודומה כי הוא זונח אותן, אך הן מצטברות כאבנים לקראת רגע השיא של הפרויקט. רגע המשנה את השפה והסגנון של הסרט ומעמיד את הכל בקונטקסט חדש, יותר פוליטי ויותר ישיר. אני לא חושב שזה ממש ספוילר לדון בו ביצירה מסוג זה, אבל מי שרוצה לשמור את ההפתעה לסרט עצמו מוזמן להפסיק לקרוא כאן.

לקראת סיום הסיפור ואחרי עוד הפסקת פרסומות, הסרט עובר לסרטון אחר שעוסק בשאלה מהו ילד. הסרטון הזה הוצג בעבר כסרט נפרד, אך הוא יועד מראש להיות חלק מן הפרויקט הזה. למעשה, ניתן לראות את הסרט הארוך כסוג של הסחת דעת מן המסר אשר מועבר בו. לפתע, פירסטנברג מופיעה כאישה מבוגרת המדברת עברית ונושאת הרצאה בנושא משפטי, בה היא מסבירה את החוק הישראלי למישהו מתרבות אחרת. היא מדמיינת תושב גאנה מהעתיד בשם קוואמה, והיא מסבירה לו על מאסר של פלסטינית בת 12 שנשלחה לכלא לבוגרות בשטחים.

ההרצאה, אשר הקהל המגוון המאזין לה נחשף בהדרגה, היא מונולוג ארוך הכולל עובדות לגבי מערכת הטלאים שהיא המשפט הישראלי בעבור פלסטינים, כאשר מסתבר כי גם גורמים בתוך צה"ל השווו בין החוק לכתביו של קפקא. הדבר נעשה באופן המהדהד את סרטו של רענן אלכסנדרוביץ' "שלטון החוק", דרך מקרה שגם תועד בסרטה של עדה אושפיז "ילדים". המונולוג האורך של פירסטנברג כולל גם רגעים בהם היא מתקשה לנאום ומדברת על השינויים שעובר הגוף שלה, שהוא ״מבוגר כמעט כמו הכיבוש״. הכיבוש הוא סוג של מונח חוקי בהרצאה, שלעתים מאבדת כיוון בין המונחים המדוייקים והרשמיים ובין העולם הפנימי של הדוברת. היא בת 48 שהיא בעצם אולי גם עדיין ילדה בפנים, כשם שגרגור סמסא הקפקאי הוא עדיין אדם בתוך חזות של מקק. בכל מקרה, תצוגת המשחק של פירסטרבג במהלך המונולוג, מול האופן בו היא מגלמת ילדה, הוא משהו שאולי ראוי לפרסים. יש לציין כי העריכה בין הדוברת לקהל במהלך הסרט הפנימי מבוצעת היטב ומייצרת משמעויות נוספות.

לבסוף, הסרט גם חוזר למבנה של תכנית ילדים, כולל אפילו שיר אחרון המעלה שאלות נוספות, למשל לגבי מה זה סוף טוב. המעבר לפוליטיקה הישראלית הוא חד וכואב, אבל הוא ממש לא מסכם את כל מה שהסרט הזה מצליח לבטא או לשאול. מדובר ביצירה המצליחה גם לעסוק בנושא פוליטי טעון וספציפי לישראל, וגם לעסוק ברמה הפילוסופית הגדולה ביותר בהגדרה של ילדוּת וזיקנה, לצד פארודיה המעלה תהיות לגבי האופן בו מיוצר ונצרך בידור לילדים. כפי שכבר אמרתי מראש, זה גם מאוד מצחיק.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.