• פסטיבל חיפה 2022: מבט בתוכנייה המלאה
  • המרוץ לאוסקר בפרס הסרט הבינלאומי - חלק חמישי
  • פסטיבל חיפה 2022: ההמלצות (והאזהרות) של עופר
  • אימת החודש - ספטמבר 2022
  • ״תראו אותם רצים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קריוקי״ של משה רוזנטל מגיע לקולנוע
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי הטוב ביותר - חלק ד
  • עושות נקמה
  • A24 מחכים לתרגום: מהדורת דאבל פיצ׳ר לסרטי
  • ״בחורים טובים״, סקירה לסרט החדש של ארז תדמור
  • כרטיס לגן עדן
  • סרטים חדשים: ״כרטיס לגן עדן״ עם רוברטס וקלוני
  • ״תא מספר 6״, סקירה לסרטו של יוהו קוסמאנן
  • ״לחיות את חייה״: סקירה ב-12 חלקים, פרולוג ואפילוג

״מעבדים את הטראומה: התעללות בכנסייה״, סקירת נטפליקס

4 בינואר 2022 מאת עופר ליברגל

לפעמים יש יתרונות בתרגומים יצירתיים לשמות הסרטים לעברית. בעוד השם הלועזי ״Procession״, כלומר "תהלוכה" בתרגום מילולי (אבל גם מושג נוצרי הקשור להתגלות של רוח הקודש ומילה עם קשר לתהליך), לא מרמז הרבה על אופי הסרט, מתרגמי נטפליקס ישראל החליטו לקרוא לסרט בעברית "מעבדים את הטראומה: התעללות בכנסייה". זה לא השם הכי קליט, אבל הוא בהחלט מסביר על מה הסרט וגם כולל מילה הקשורה לנצרות בכותרת עברית של סרט, שזה בכלל נדיר. מצד שני, מדובר בסרט תיעודי בנטפליקס כך שיייתכן וקשה למצוא אותו או לזכור שהוא זמין לצפייה כבר חודשים. לי הוא צץ כהמלצה בסוף נובמבר ולא היה לי זמן בשבילו למרות שהוא סיקרן אותי ולאחר מכן שכחתי שהוא שם. כמה שבועות לאחר מכן התחלתי לשמוע דברים טובים על הסרט החדש של רוברט גרין וחשבתי כי אצטרך לחכות עד לפסטיבל דוקאביב על מנת לצפות לו. אבל אז שמעתי אזכור לכך שהסרט שייך לנטפליקס ולמעשה הוא כבר זמין. לאנשים שלא מתרגשים מהשם של הבמאי (שזה בערך כולם חוץ ממני, דעו כי הסרט גם נכנס לשורטליסט של האוסקר ויקווה להעפיל לקטגוריית הסרט התיעודי באורך מלא.

סרטיו של רוברט גרין עוסקים בשילוב בין קולנוע תיעודי לשחזור, בדגש על אמנות המשחק ומשחק תפקידים. הכוונה לסרטים "שחקנית", "קייט מגלמת את כריסטין" ו"ביזבי 17". בכל סרט דומה כי הוא מוסיף דיון פוליטי אחר להצגה של שחקנים, סוג של מגלמים את עצמם וגם מגלמים דמות, בקטעים שחלקם מבוימים בבירור כסרט עלילתי וחלקם סרט תיעודי שמרני. אין זה פלא שגרין הוא אורח קבוע במסגרת "עומק שדה" של פסטיבל דוקאביב, המיועדת לסרטים המטשטשים את הגבולות בין התיעודי לעלילתי. יש לציין כי אצל גרין לרוב הקהל יודע בדיוק במה הוא צופה בכל רגע נתון ולא פעם הייצוג ה"אמנותי" מובא הן כהצדעה לשחקנים והם כבחינה מחדש של ייצוג פוליטי והיסטורי בקולנוע בכלל, כולל ביקורת עצמית וביקורת על המדיום.

מבחינה מסוימת, דומה כי הסרטים שעשה עד כה הובילו אותו לנקודה הזו, בה הוא יצר את סרטו הנגיש ביותר, המרגש ביותר – ואולי גם הטוב ביותר. בסרטו הזה, הדיון בחוויית הצפייה בקולנוע ובקשר בין משחק לעבר ולמציאות עדיין קיים, אולם נוסף עוד אלמנט אחד מכריע ומהותי: ההיבט הטיפולי שבמשחק. בשני סרטיו הקודמים, שחקנים (מקצועיים או לא) ערכו תחקיר על אירוע שלא נגע להם ישירות. במרכז הסרט הנוכחי, שישה גברים כותבים, משחקים ומביימים בעצמם סצנות הלקוחות מטראומה שעדיין רודפת אותם. הסרט מראה כיצד העשייה הקולנועית הייתה עבורם מלאכה מאתגרת אך גם מתגלמת, ובסופו של דבר תרמה לבריאות הנפשית שלהם. בכך לא מסתכמים נושאי הדיון של הסרט, או האיכויות שלו.

"מעבדים את הטראומה: התעללות בכנסייה" נפתח במסיבת עיתונאים בקיץ 2018. באירוע מדברת עורכת דין מקנזס סיטי, מיזורי, על כ-230 כמרים שהתעללו מינית בילדים שהיא מצאה בחקירה על האזור בלבד. לצידה באותה מסיבת עיתונאים הופיעו שלושה שורדים של התעללות, כיום גברים שגילם יותר מ-40 (חלקם הרבה מעל). הם דיברו על הטראומה המצטברת והאכזבה מכך שהטיוח נמשך והכמרים, חלקם בכירים, מסתתרים מאחורי חוק ההתיישנות. גרין וצוותו פנו לעורכת הדין שכינסה את המסיבה ומטפלת בתלונות הגברים מהאזור בהצעה: יחד עם מטפלת בדרמה, הגברים שיבחרו להשתתף בפרויקט ידברו זה עם זה ויצרו ביחד סצנות המשחזרות את הטראומות הדומות והשונות שלהם.

בסופו של דבר, הסרט שנוצר עוקב אחר שישה גברים שעברו התעללות. כולל אחד מהעיר שאיין, וויומינג, שם התעלל בו בכיר בכנסיה שהועבר לשם כעונש על הפשעים בקנזס סיטי, תוך קידום לתפקיד בישוף. מיד אחרי שהוא מראה את מסיבת העיתונאים, גרין מציג את אחת מן הסצנות המבוימות. הסגנון הוא הכל חוץ מתיעודי: סצנה עם עשרות ניצבים, תאורה אקספרסיבית, מוזיקה, ועיני כומר הנצבעות בירוק. מעבר לכך, משהו בסגנון הצילום שלה מזכיר את "דיק ג'ונסון מת", סרט ששילב בין תיעוד לשחזור בנסיבות שונות מאוד. איכשהו, שני הסרטים מתייחסים לקולנוע באופן דומה בעודם מספרים סיפור כה שונה: הסרט הוותיק יותר כולו מחווה של האהבה, הסרט הנוכחי מונע במידה רבה על ידי זעם. בשני הסרטים יש גם רצון לייצג דבר מה שיוצרי הסרט לא מסוגלים לתפוס לגמרי – לעבד דרך האמנות את מה שהמוח האנושי לא מצליח.

הסצנות המבוימות נותנת את הטון לסרט וזאת על ידי היותם של הקטעים הללו התוצאה הסופית של הפרויקט. בניגוד לסרטיו הקודמים, רוב הזמן גרין משאיר את הסצנות המבוימות מחוץ לסרט, תוצר סופי שהקהל מקבל רק חלקים ממנו כי העיקר הוא התהליך. הדגש בסרט הוא על השיחות בין הגברים, העבודה המשותפת שלהם בעיבוד העבר, התגברות עליו ובחינת הדרך בה יש לעבד את החוויה, אם בכלל כדאי. המטרה הסופית של הסרט היא יצירת הקטעים המבוימים, הנבנים בעזרת תקציב לא קטן ומיומנות קולנועית, אך התכלית היא התהליך. זה כולל בנייה של חברויות חדשות, הכרה עצמית בחלקים נשכחים מו העבר, למידה אישית והשלמה.

התהליך הזה כולל לא מעט קשיים בדרך, כאשר גם הגברים שחשבו כי הם מסוגלים לדבר על הכל מגלים כי הם עדיין חוסמים כמה דברים שיוצאים רק במהלך הסרט, לאו דווקא עקב כתיבה מחדש של הזיכרונות או בימוי השחזור. אחד המשתתפים הבולטים עובד בתור מתאם ומאתר של אתרי צילום לסרטים, והוא משתמש בידע המקצועי שלו על מנת לעצב ולעזור לפרויקט להתגשם. אולם הוא עצמו מתקשה מאוד למצוא את המקום שרדף את הזיכרונות שלו ושל אחיו. הרגעים החזקים ביותר בסרט קשורים לדמות הזו וליכולת שלה לאתר את המקומות האמתיים בהם התרחשו חלק מהפשעים. רגעים אלה מייצרים תדהמה בין השגרה הנראית באתר לבין הרגשות הפנימיים של כל הדמויות.

כמו בסרטיו הקודמים של גרין קיים גם דיון על מידת הדיוק בסצנה המצולמת ועל הנזק האפשרי לשחקנים שיכול להתרחש עם עצם סיומה. לא מדובר רק בשורדים עצמם, אלא גם בילדים אשר צריכים לשחק בסצנה. בסופו של דבר ילד אחד מקבל על עצמו את התפקיד להיות הנציג שלהם בשחזורים והסרט מציג גם את הלבטים של הוריו לגבי עצם ההשתתפות שלו בסרט, ואת הניסיון של המשתתפים להגן עליו מפני החומרים העולים מן התסריט. בו בזמן עליהם להיעזר בו כנציג של הילד שהם היו פעם, או הילד שהם אף פעם לא יוכלו להיות. כאשר בחלק האחרון של הסרט עולה המינון של הקטעים המשוחזרים, הדבר הופך לאפקטיבי בשתי רמות: הסצנות המבויימות כנות ויפות בפני עצמן, אבל כמעט כל דמות אשר מופיעה בהם היא שתי דמויות בו זמנית: הדמות ה"מבויימת" והאדם האמתי המגלם אותה.

הדבר נובע גם מן הבחירה של ליהוק הקורבנות לתפקיד הכמרים המתעללים, או האנשים שהעלימו עין. לרוב, כל גבר משחק את תפקיד הנבל עבור חבריו ולא בסיפור שלו עצמו, מה שמאפשר הן מסע משותף והן סוג של כניסה לנעלי האדם שפגע. כאמור, את כל התהליך מלווה מטפלת בדרמה ולצידה אנשי מקצוע, כך שהתוצאה נראית בסופו של דבר הן יעילה מבחינה טיפולית והן מספקת מבחינה קולנועית, כולל כמה בחירות לא צפויות של התסריט. אמנם השורדים כתבו אותו בעצמם, אבל היכולת של גרין כקולנוען באה לידי ביטוי עם בחירה מעניינת של העמדות ושילוב בין אתרי צילום בהם התרחשו המקרים לצילום באולפן שניתן לשנות אותו במהלך הצילומים, כולל חשיפה כיצד זה מבוצע.

מעבר לדיון הקולנועי, זהו קודם כל מסמך אנושי קשה וכואב על נושא מזעזע ובלתי נתפס: התעללות בילדים מצד מוסד המקדש בחזית את השמירה על הפרט ועל המשפחתיות. הסרט כולל רגעים מאוד לא פשוטים בהם עולה התפקיד של ההורים: אמא אחת מספרת דברים קשים על איך הגיבה כשידעה בדיעבד. על אחרת מסופר כי המשיכה לשלוח את בנה לבית הכומר גם אחרי שידעה, כי הכומר הוא נציג האל והצדק וקשה להשתחרר מן התפיסה הזו. אמנם כבר נעשו בעשור האחרון לא מעט סרטים תיעודיים ועלילתיים על התעללות מינית בכנסייה בידי כמרים, אבל כאשר הדבר מבוצע עם כבוד לבני אדם התוצאה מרשימה כשם שהיא לא פשוטה לצפייה. אמנם בדומה ללא מעט סרטים בנטפליקס הסרט הזה ארוך יותר ממה שהוא היה צריך להיות, אבל זוהי תלונה קטנה הנבלעת בתוך סרט מרשים שראוי שלא יברח מן התודעה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.