״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה

המונח ״סרטי מוזיאון״ בא לתאר סרטים המעניקים תחושה של סיור מודרך ומלא כבוד בהיכל דמיוני המוקדש למותג אליו הם משתייכים, לפני שהם סרט בפני עצמו. לפני שתקפצו להגן את ״מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר״, זה לא בהכרח נאמר לשלילה. יש כאן עסקה שמתבצעת מעל השולחן ובגלוי – האולפן שיצר את הסרט מבקש להעניק לקהל עוד סיבוב נוסטלגי בתוך סרט או סדרת סרטים שהוא מכיר היטב, רק הפעם דרך עיניים אחרות ועם עדכונים לזמננו אנו. הקהל, מצידו, נדרש לשלם על כרטיס עבור הצדעה לחוויה ותיקה שהיא גם סרט חדש, על פניו. לרוב מדובר בהימור בטוח לשני הצדדים עם תוצאות משביעות רצון הדדי. זו הסיבה לאינפלציה של יצירות מסוג זה אבל גם לאלרגיה חמורה שפיתחתי כלפי כל גילוי של נוסטלגיה בקולנוע. לכן ניגשתי יחסית בחשש אל ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״ (Ghostbusters: Afterlife), ששם לעצמו שתי מטרות מוצהרות: למחוק את גרסת 2016 ולהחיות את הסרט המקורי מ-1984, עם הכרה בכך שגם ההמשך מ-1989 לגיטימי.

כזכור, לפני כחמש שנים זכינו בגרסה נשית ושמה ״מכסחות השדים״, שניסתה לעשות את מה שעשה הסרט המקורי – לקחת חבורה של בוגרי SNL, או בוגרות במקרה הזה, ולתת להן להשתולל בקומדיית אקשן פסבדו-מדעית (שהיא בעצם סרט על היחסים בין המינים). אבל בלי ללכת רחוק מדי, בכדי שגם ילדים ונוער יאהבו. התוצאה נתקלה בבוז מיזוגני עוד בשלב הטריילר, הפכה לכישלון יחסי בקופות, ובעיניי לסרט נחמד אך זניח. אך זעם המעריצים לא כלה במהרה וגם לא הופנה, למשל, אל ביל מאריי שסירב לסרט שלישי עד שהיה מאוחר מדי, עם מותו ב-2014 של התסריטאי ואחד מכוכבי הסרט הבכור, הרולד ראמיס. כל מי שמכיר את הוליווד כבר הבין שסרט נוסף הוא רק עניין של זמן, יחד עם הידיעה שיתר המכסחים המקוריים, הכוללים גם את דן אקרויד וארני הדסון, לא נעשים צעירים יותר. גם לא הבמאי של שני הסרטים שהחלו את הכל, אייוון רייטמן (שהיה אחד ממפיקי המכסחות, אגב). הפתרון הגיע מכיוון לא צפוי, אם לא ראיתם או ראיתן אף סרט הוליוודי מעולם – ג׳ייסון רייטמן. הוא לא רק בנו של הבמאי המקורי, אלא גם במאי בזכות עצמו שמומחה בסוגים שונים של רגישות קומית ורגשות בכלל. הוא גם הבטיח בראיון ב-2007 שאין לו שום תוכניות לגעת במותג ושסרט ״מכחסי השדים״ בבימויו יהיה נורא משעמם. שתי ההצהרות התבררו כשגויות.

הסרט הנוכחי מתרחש בעולם בו רק שני אירועי הסרטים הראשונים קרו, כלומר ארבעה גברים בסרבלים הצילו את ניו-יורק ממתקפות פראנורמליות. אולם, הוא מתרחק לראשונה בתולדות המותג מן העיר אל הכפר. אחרי פרולוג בו דמות מסתורית נאבקת ברוח רפאים בבית חווה, נכיר את המשפחה שתעבור לאכלס אותו. קלי (קארי קון) נאלצת לעבור לשם עם שני ילדיה, טרבור (פין וולפהרד) ופיבי (מקנה גרייס), מסיבות כלכליות. הילדים לא ממש ששים להגר אל סאמרוויל אוקלהומה, ומבסוטים עוד פחות כשהם רואים את הבית המתפרק. עד מהרה הם ימצאו סיבות להישאר: טרבור יגלה עניין בנערה בת גילו הממלצרת בדיינר (סלסט אוקונור), וגם ימצא מכונית ישנה אך מסקרנת בגראז׳ הביתי. פיבי חובבת המדע תמצא הרבה גאדג׳טים מעניינים ותתגבר על הקושי שלה בקשרים אנושיים, כאשר ייגש אליה ילד דחוי אחר. הוא מציג עצמו בשם ״פודקאסט״ (לוגאן קים) ואכן מקליט את כל ההתרחשויות הבלתי מסעירות בכיתה משל היו חומר להסכת מסעיר.

כיוון שעברו למקום החדש בקיץ, הילדים פוקדים סאמר-סקול עם מורה מחליף שאין לו שום עניין בהוראה, אלא בהקרנת סרטי אימה ותיקים לתלמידים. מגלם אותו פול ראד ולכן הוא יכול להיות אופציה רומנטית לאם היחידנית של גיבורי הסרט הצעירים. כל עלילות המשנה הללו נרקמות בזמן שהעלילה הראשית שהחלה עוד בפרולוג תתפוס תאוצה ברקע, כאשר דמות מיתולוגית ודמונית מן העבר תנסה לבצע קאמבק. וכולנו יודעים למי להתקשר כשקורה משהו מוזר בשכונה. אפילו מי שבכלל לא צפו ב״מכסחי השדים״ המקורי וחוו אותו רק דרך רפרנסים ונוכחות תמידית בתרבות הפופולרית.

בשל הנקודה האחרונה, חשוב לי לשלב בסקירה נטולת הספוילרים הזו התייחסות לכל סוגי הקהל שיפקדו את הסרט: מי שעבורם ״מכסחי השדים״ הוא סתם שם של סרט ישן בו מעולם לא צפו, כאלה שיודעים בעל פה את הסרט האייטיזי אחרי אינספור צפיות ונהנים מדגדוגים בבלוטות הנוסטלגיה, וכל הספקטרום הרחב שבין לבין. אני כותב זאת משום שכסרט בפני עצמו, ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״ הוא צפייה מהנה למדי ולגמרי מצדיק יציאה מהבית כדי להתבדר קלות. האמביוולנטיות והפרשנות לחווית הצפייה מתחילה כאשר בוחנים אותו כחלק ממותג ״מכסחי השדים״, במיוחד כזה המשתמש בנוסטלגיה כדי לסנוור את עיני הקהל השבוי והמעריץ ממילא כדי שלא ישים לב לכמה מגרעות בגודל של מרשמלו. עכשיו רק נותר להחליט לאיזה מרשמלו הכוונה – זה שמועכים בין שתי אצבעות או זה שתפח לגודל מפלצתי וכמעט החריב את ניו-יורק בסרט המקורי.

הקלות בה ניתן להנות מן הסרט לא פסחה עליי. נחמד לבלות כשעתיים במחיצתו (כולל שתי סצנות במהלך הקרדיטים, אז הישארו עד הסוף הסופי בהחלט) משום שהוא עשוי היטב מכל בחינה טכנית, יש בו רוח הרפתקה ושובבות, והקצב שלו נכון עד כדי כך שלא איבדתי עניין על אף שמעולם לא באמת רכשתי אותו. זה לא מפתיע משום שרייטמן ג׳וניור, אולי אפילו יותר מאביו, הוא במאי מהוקצע שכמעט תמיד יודע להעמיד מוצר ראוי המכבד את הקהל שלו. גם בזכות שימוש באותו קומבו צילום-מוזיקה-עריכה כמו בסרטיו הקודמים (שכולל בהתאמה את אריק סטילברג, רוב סימונסן, דיינה גלוברמן ונייתן אורלוף). הופעות הקאסט הולמות את התחושה שהסרט מנסה לברוא וכולם ללא יוצא מן הכלל משדרגים את מה שנכתב עבורם בתסריט, עליו חתומים רייטמן וגיל קינן, הבקיא בסיפורים על-טבעיים (״מפלצת של בית״, הרימייק ל״פולטרגייסט״).

בגזרת הילדים, לב ליבו של הסרט, שני הצעירים עולים על הבוגרים יותר. אוקונור עושה יותר מלהיות מושא תשוקה ומשחקת טוב כמו בכל סרט בו ראיתי אותה בינתיים (״Selah and the Spades״, ״פריקי״), בעוד ווילפהרד הוא כנראה בעיה אישית כי אני מוצא את נוכחותו מקריפה עוד מ״דברים מוזרים״. מאידך, אפשר להבין את המטא-ליהוק שלו, כמי שכיכב בסדרה שעורכת מחווה ישירה ל״מכסחי השדים״ בעונתה השנייה. קים מתנהל על חבל המתוח בין חמוד ומעצבן, אז בכל מקרה מתחשק למעוך אותו וזה בדיוק אפיון הדמות שנדרש ממנו. המצטיינת היא גרייס, השבה ומוכיחה שהיא שחקנית-על מלידה. מאז ששבתה את ליבי ב״חיבור פשוט״ הספיקה להיות הגרסה הצעירה של גיבורות לא מעט סרטים (״אני, טוניה״, ״קפטן מארוול״, ״מורעל״) ולככב על מסכים בכל הגדלים. היא כל-כך טובה בסרט הזה שלקח לי זמן לזהות אותה, ולא רק בגלל המשקפיים והתלתלים השחורים במקום הבלונד הרגיל שלה. היא גם כתבה ושרה את השיר שמתנגן בקרדיטים, כי למה להפגין כשרון רק בתחום אחד.

אז כן, במקום שלושה גברים לבנים ואחד שחור, הסרט מציע צוות מכסחים חדש שמורכב משתי ילדות (אחת שחורה) ושני ילדים (אחד אסיאתי). אין ספק שהתקדמנו כחברה מאז האייטיז, ונותר רק להחליט מה באשר למבוגרים, כלומר מי סיגורני וויבר ומי ריק מוראניס הפעם. ראד היה קצת מיובש בעיניי אבל הוא תמיד חמוד ומלא קסם אישי, בעוד קון עושה המון עם הכמעט-כלום שיש לה, שילוב בין בת נזנחת ואם צינית. מבחינתי היא בכל מקרה אוצר סינמטי שאין קשר בין הרזומה שלה ליכולותיה. זה מופרך ששחקנית כל-כך טובה, ברמה של קייט בלאנשט בשיאה, מתקשה למצוא תפקידים בהוליווד מאז הפריצה שלה ב-2014 (״נעלמת״ בקולנוע, ״הנותרים״ בטלוויזיה). בין סרט עצמאי נשכח כמו ״הקן״ או תפקיד קטן ומלא איפור ביקום של מארוול, כנראה שלא מגיע לנו כאנושות את האישה הזאת אם כך אנחנו מתייחסים אליה. כמובן שיש בסרט גם תפקידי אורח וברור שאתם יודעים ואתן יודעות מי הם, ממש כפי שקל לנחש מי היא אותה דמות מסתורית מן הפתיחה. מה שלא ניחשתי הוא שכל דמות משנה וכל חפץ אקראי מהסרט הראשון יבצעו הופעת קמאו.

האמת לאמיתה היא שמלוא הביקורת שלי הגיעה רק אחרי הצפייה, או יותר נכון בשלבי הסיום, כי הייתי עסוק מדי בלנסות להנות. זה נכון כמעט תמיד לסרטי רייטמן הבן, שלפעמים יש לו הברקות שלא זוכות להערכה (״תקועה״), בעוד המעידות שלו נשכחות (״נשים, גברים וילדים״). רוב סרטיו הם שמרנות במסווה של רדיקליות ומשתייכים לאותו סוג של שימוש בקומדיה כדי לעקוץ בעדינות נושאים עצובים בבסיסם – לובי הטבק ב״תודה שעישנתם״, הריון נעורים ב״ג׳ונו״, תרבות תאגידית ב״תלוי באוויר״, הדיכאון שבהורות ב״ואז הגיעה טלי״. לכן, זה די מפתיע ש״החיים שאחרי״ הוא הכי פחות קומי מבין כל סרטי ״מכסחי השדים״ עד כה. ברמה של מטא-הומור על חוסר היכולת של פיבי להתבדח מחד, וסרקזם כל-כך קשה שהוא כבר לא מצחיק מצד דמות האם. מדובר בנטרול מסיבי של החצי הראשון בהגדרת ״קומדיית אקשן״, ובאשר לחצי השני אפשר לספר שיש מעט מאוד גם ממנו אבל לפחות האפקטים הם בטעם של פעם. מה שמחזיר אותי לז׳אנר האמיתי של הסרט – סיור במוזיאון.

עבור מעריצי המותג יש אפשרות בחירה באחד משני נתיבים: להרגיש כמו האדם החשוב בעולם בכל פעם שהסרט מתגמל אותך עבור ידע מוקדם, או להזדעזע מן העובדה שהסרט הלכאורה-חדש הוא פשוט ביט אחר ביט הסרט המקורי בשינויים קלים. לצערי הרב, מצאתי את עצמי בשביל השני, אליו נדחקתי בעקבות מנה מרוכזת של סליים-נוסטלגי שנמרחה על המסך כמו אקטופלזמה ששום זרם פרוטונים לא יכול לנקות. לא רק שלא התרגשתי בעת הצפייה, ממש דחיתי את מה שהסרט ניסה לעורר בי בכדי להימנע מבחילה שאחרי מתיקות יתר. כי בעיניי, החטא של הסרט כפול: הוא גם לא מצליח לבסס את דור המכסחים הבא למרות שמוקדש להם סרט שלם, והוא גם נתמך בידי דור המייסדים באופן לא הוגן – לא כלפי הדמויות החדשות ובטח שלא כלפי הצופים. במילים אחרות, ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״ עובר על האיסור החמור ביותר של איגון ספנגלר, הדמות שגילם ראמיס, לו מוקדש סרט זה – הוא מצליב את הזרמים.

למי שתכננו לצפות שוב במקור כהכנה לצפייה בסרט החדש, אני ממליץ בחום וברצינות לוותר. לא רק שתקבלו אזכור לכל רגע ורגע בסרט ההוא, לנסות לתפוס את כל הרפרנסים ממש מסיח מהסרט עצמו. זה מוגזם ברמה כזו שאם נעשה שימוש בגאדג׳ט, תאלצו להיזכר בו מהסרטים הקודמים וכנ״ל סיטואציות, אמירות אגביות ועצמים שחלפו ברקע. אם הסרט הזה הוא אכן מכתב אהבה למקור, לא רק הרווחים שבין השורות התמלאו במלל, קישוטים וקשקושים, אלא גם השוליים, הצד האחורי של הדף, המעטפה והשולחן עליו נכתב המכתב. זו לא סתם חנופה אלא ממש התרפסות, כולל בפני המעריצים. אלא שקיבלו מה שרצו במחיקת הסרט הקודם, עם משפט בסגנון ״לא ראינו רוחות רפאים כבר 30 שנה״.

בהקרנה בה נכחתי נחנך אולם אייוון רייטמן בקולנוע חדש במנהטן. ג׳ייסון סיפר רייטמן בהתרגשות, עם אביו לצידו, כיצד הסרט הוא מחווה עבור כל מי שגדל על ״מכסחי השדים״. זה מקסים משום שהוא עצמו הרי גדל על סט הצילומים, אבל צריך לזכור שהיה בן 6 ו-11. זה מסביר כיצד הוא ראה את הסרטים בעיניים של ילד בתור הרפתקה, אבל הרי אם תצפו בהם בעיניים בוגרות תגלו רבדים נוספים, שלא לומר את פרצופם האמיתי. קשה לי להאמין שרייטמן לא הבין את הפן הזה, לכן אפשר רק להניח שבחר להתעלם ממנו. ההבדל בתוצאה הסופית הוא כמו ההבדל בין מיקום העלילה בכרך הסואן של ניו יורק או בשדה בור באמצע שומקום ארה״ב.