פסטיבל קולנוע דרום 2021: מדריך מקוצר

הערב נפתח פסטיבל קולנוע דרום, אירוע הקולנועי של העיר שדרות ומכללת ספיר, במהדורה חגיגית במיוחד שתימשך עד יום חמישי ה-21 באוקטובר. זו הפעם העשרים שמתקיים פסטיבל הקולנוע, שיש בו משהו אלטרנטיבי במובן הכי חיובי של המילה, וכדי לציין את המאורע נדמה שהתוכניה גדושה הפעם מתמיד. זוהי גם חזרה משמחת, אחרי מהדורת הדרייב-אין של השנה שעברה, אל אולמות סינמטק שדרות, אל האירועים המוזיקליים ברחבת הסינמטק, ושאר המוקדים בסביבה – מרכז אושרה, קולנוע אופקים, וכמובן הפאב של שדרות שהוא חלק בלתי נפרד מן הפסטיבל. אנחנו בסריטה עוקבים אחרי הפסטיבל הזה מאז המהדורה העשירית והתחלנו גם לדווח ממנו שנה לאחר מכן, כפי שהקפדנו לעשות מאז ובכל שנה (לחצו על התגית שלמטה ותיווכחו). אבל שנה כמו השנה אני בטוח שלא הייתה מסיבות שמיד אפרט. לפני כן, אפנה אל אתר הפסטיבל ואפציר בכל מי שרק שמעו על האירוע וטרם ניסו – קדימה. כל שמי שכבר היו ודאי לא צריכים או צריכות עידוד, רק טרמפ.

כאמור, הפסטיבל במהדורתו הנוכחית קשור אל סריטה בקשר מיוחד ומרובה ליפופים ופיתולים. מנהל התוכנית הוא שני קיניסו, שאם תלחצו על הלינק בשמו תגלו שהוא כתב פה לא מעט. זו אמנם לא הפעם הראשונה שיש לנו איש סריטה בצוות הפסטיבל, למי שזוכר את שנת אור סיגולי בשדרות, אבל רציתי לשים מיד על השולחן שהנה, יש לנו עוד סיבה לחבב את קולנוע דרום. קיניסו עמל לאורך השנה, תחת יו"ר הפסטיבל, פרופ' סמי שלום שטרית, המנהלת האמנותית מיכל לביא וכל הצוות המסור, כדי ללקט קולנוע עולמי וישראלי שירכיב את תוכניית הפסטיבל. זאת שאתייחס אליה בהמשך הפוסט אלמלא עוד גילוי נאות אחד כפול.

החלק הראשון נוגע לתחרות הקולנוע הישראלי הקצר, המקבילה לתחרות סרטי הבוגרים של ספיר (״קולנוע דרום החדש״). אחד השופטים הוא עופר ליברגל, אבל גם זה כבר קרה בעבר, אפילו לי. אז בחרתי לחלוק את החוויות שלי כשופט רק בתום האירועים. הייתי מנחש שזה מה שעופר יעשה, אלא שצפוי לו פסטיבל מיוחד בגלל החלק השני של הגילוי הנאות. טרם יצא שמישהו מחברי סריטה הוא מושא התיעוד של סרט דוקומנטרי שיוקרן בבכורה בקולנוע דרום, אבל זה בדיוק המצב של עופר. הסרט שעקב אחרי שגרתו, ״הצופה״, הוא אחד מחמישה סרטים תיעודיים ישראליים השנה בפסטיבל. צמד היוצרים הם יעל דנון, שכתבה פה אף היא, וערן שגיא, אחד הקוראים הראשונים של סריטה שיצרו איתנו קשר והפיצו את דברי הבלוג ככוח לגיטימי בעולם הקולנוע עוד בשנת הפעילות הראשונה. אז אולי שום גילוי נאות לא יעזור ונדמה לי שנמצא הסרט שסריטה לא יכולים לסקר, אבל נהיה סקרנים לשמוע את הדעות שלכם ושלכן. מה גם שלמזלנו, יש עוד תוכניה שלמה.

מחברות שחורות

סרט הפתיחה יהיה ״מחברות שחורות״, יצירתו המונומנטלית של שלומי אלקבץ על אחותו המנוחה רונית, משפחתם, והקולנוע שלהם. גם הוא אחד מחמשת התיעודיים הישראליים, לצד ״הצופה״ של יעל דנון וערן שגיא (שהוזכר לעיל), ״רחוב חד סטרי״ של ארז פרי (עליו כתבנו בדוקאביב), ״אשת חיל״ של אנה סומרשף (מפסטיבל ירושלים) ו״על הסף״ של יונתן חיימוביץ' (זוכה פרס מיוחד בפסטיבל חיפה). סרט הנעילה יהיה ״השחיין״ של אדם קלדרון, שיצא מעוטר מפסטיבל ירושלים, שם כתבנו גם עליו (והתמונה בראש הפוסט לקוחה מתוכו). הוא אחד מן החמישייה הישראלית העלילתית שתוקרן השנה בשדרות, לצד ״ויהי בוקר״ זוכה פסטיבל חיפה ופרס אופיר של ערן קולירין, צמד זוכי פסטיבל ירושלים, ״הסירו דאגה מלבכם״ של תום שובל ו״מישהו יאהב מישהו״ של הדס בן ארויה, וסרט נוסף שזוהי בכורתו. קוראים לו ״ארץ נשייה״, ביים אותו איציק רוזן והוא מגיע עם הגבלת גיל ואזהרת ״סצנות קשות עם תכנים מיניים ואלימים״.

הסרטים הישראלים דלעיל לא יוקרנו במסגרת תחרותית אלא בהקרנות ראווה, בעוד התחרויות שמורות לסרטים הקצרים. על חלק מהם כתבנו בעבר אז אפנה לשם גם במקרה של: ״אמנה״ של גיא נמש, ״הורסט״ של מיקי פולונסקי, ״קוסמופוליטן״ של מורן נקר. אחרים הם סרטים מדוברים וזוכי פרסים, כאשר גם שניים מהפוקוסים של הפסטיבל מיועדים לקולנוע קצר. על אחד אכתוב בסוף, במקרה של השני מספיק להזכיר שמדובר בזוכה האוסקר ואחד ממפתחי תוכנת Maya לאנימציה תלת-מימדית, כריס לנדרת'. האנימטור הקנדי יעביר כיתת אמן, שלא יהיה מופרז להגיד שהיא חובה למי שאנימציה זורמת בדמו או מזרימה כסף אל חשבונו, ובמקבץ נפרד שיוקדש לו יוקרנו סרטיו: ״הסוף״, ״בינגו״, ״ריאן״, ״עמוד שדרה״ ו״סיסמה תת-הכרתית״. מאנימציה לאנימציה, פוקוס נוסף של הפסטיבל יהיה על הקולנוען הישראלי-הבינלאומי ארי פולמן. מלבד הזדמנות נוספת לצפות בסרטו החדש ״איפה אנה פרנק״, ניתן יהיה לשוב אל ״כנס העתידנים״, ״ואלס עם באשיר״, ״החומר ממנו עשויה אהבה״, ו״קלרה הקדושה״ שאמנם אין בו הנפשה אבל תמיד כיף לראותו שוב.

את המסגרת לסרטי ביכורים בינלאומיים מרכיבים חמישה, מתוכם הייתי שמח להבליט את ״הצנזורית״ (Censor), שראיתי ואהבתי בסאנדנס. הבמאית הבריטית בעלת השם החמוד מלהכיל, פראנו ביילי-בונד, אמנם לא תגיע בעצמה לשדרות, אבל שוחחה בווידאו עם קיניסו על חיבתה לקולנוע המכונה video nasty – זה ששלט בסצנה המחתרתית של בריטיניה בשנות ה-80, תת-ז׳אנר של אימה שהוא המקור לסרטה הנוכחי ולסרטה הקצר והקודם. עוד ישתתפו במסגרת זו ״היום נגמר״ (The day is Over) של צ׳י רוי הסיני, ״ירח, 66 שאלות״ (Moon, 66 Questions) של ז'קלין לנצו היוונייה, ״האחיות מקלאוסו״ (The Macaluso Sisters) של אמה דנטה האיטלקייה, ו״רסיסים״ (Splinters) של נטליה גרילדה הארגנטינאית. על פי התקצירים כולם נשמעים שונים בסגנון אך מאוחדים כסיפורים של התבגרות או התבגרות מאוחרת של גיבורה או יותר.

אל סרטים בינלאומיים אלה יש להוסיף את הפוקוס לקולנוע קפריסאי, ברוח ״הכירו את השכנים״, במסגרתו יוקרנו ארבעה סרטים. היחיד שראיתי הוא ״להציל את הנדריקס״ (Smuggling Hendrix) של מריוס פיפרידס, על בטלן מניקוסיה שהכלבלב שלו בורח לצד השני של הגבול בעיר המחולקת. כתבתי בעבר על הקומדיה הזו, שלגמרי אפשר לדמיין מתרחשת בישראל מרובת הגבולות, אבל עשיתי זאת עבור גלריה של הארץ (אז לשם מוביל הלינק). את רביעיית הסרטים מחלקים אנשי הפסטיבל לשני צמדים, חצי אחד פוליטי ומושפע מן ההיסטוריה הסבוכה של קפריסין והשני חברתי ואוניברסלי יותר באופיו. ״מצור ברחוב ליפרטי״ (Siege on Liperti Street) מצטרף אל הנדריקס (הכלב, לא המוזיקאי) בקטגוריה הראשונה, בעוד את השנייה מרכיבים ״השתהות״ (Pause) ו״אזרח ותיק״ (Senior Citizen). אם לשפוט על פי הסרט הבודד שראיתי, קהל ישראלי יכול בהחלט להתחבר לקולנוע של השכנים מהאי הסמוך. ועכשיו, כמובטח, על הפוקוס שחבל להחמיץ.

״מה שלא נשבר״
ופוקוס אלינור נחמיה

מה שלא נשבר

אחד האירועים הכי מיוחדים בפסטיבל דרום, המלא כאלה בכל מקרה מטבעו, הוא הפוקוס המוקדש לקולנוענית אלינור נחמיה. הבמאית והתסריטאית, בוגרת מנשר לאמנות, היא אחת מהיוצרות הישראליות שאני לא ממש מבין איך עדיין אין להן פיצ׳ר. גוף העבודה שלה, המלא בסרטים קצרים ומוצלחים, מעלה את התהייה הזו אבל גם מפצה על כך חלקית. בזמן שהיא אכן עומלת על סרט ראשון באורך מלא, שייקרא ״אי-בודדה״, תגיע נחמיה להעביר כיתת אמן בהנחיית אפרת כורם, אושיה ותיקה בפסטיבל דרום, ולהקרין ארבעה מסרטיה: ״אמא לנצח״, ״אם יתמו נעורינו״, ״זכוכית בים״ ו״מה שלא נשבר״. אני שמח להשלים את האחרון כעת, משום שהחמצתי אותו בפסטיבל קאן, שם הוקרן במסגרת ״שבוע הביקורת״ (זה היה או הוא או ״טיטאן״, מבחינת שעת ההקרנה, אז אני מקווה שאפשר יהיה לסלוח לי מתישהו).

״מה שלא נשבר״ הופק במסגרת פרויקט ״קצר על הדרך״ מבית פסטיבל סרטי הסטודנטים, שאכן מיועד לקולנוענים ולקולנועניות בדרך לסרט ארוך שמתעכב. הוא מתחיל עם שתי נשים צעירות בסידורים של לפני שבת בחיפה, שהקירבה ביניהן מעידה על היותן חברות ותיקות. הבמאית והשחקניות שלה מייצרות על המסך אינטימיות אמיתית, כזו שמתבטאת ברגעי חלוקה של מזון, מיטה, או צפונות הלב. כתוצאה מכך קל להישען קדימה ולהתקרב אליהן גם בתור הצופה, מה שגרם לי להבחין שבחצי הראשון של הסרט הן מדברות על שינויים בחיים, המקצועיים והאישיים, אבל בעצם בעיקר משוחחות על מי שלא נמצאים שם – גברים. גברים מכל מיני סוגים, כאלה שהן זקוקות להם וגם לא (ואולי בעצם אין הבדל, או שכך מרגישות נשים כמושא לשיחה בין שתי דמויות גבריות בסרטים אחרים). הסיפור של הסרט נפרש כך, בשיחות ובמה שנעדר מהן, אז אתן לקהל לגלות אותו לבד. אשוב ואדגיש רק שהקשר בין השתיים הוא לב העניין יותר מאשר העלילה עצמה, שאינה תעלומה או חידה ומגיעה למיצוי מספק.

את התפקידים הראשיים מאכלסות המוזיקאית הילה רוח והבמאית/שפית רבקה ויזנפלד (״ממחר״), שתיהן נהדרות לחוד ובעיקר יחד. האחרונה היא בוגרת מנשר כמו נחמיה, וכמו מי שערך, גיא נמש, שכבר הוזכר לעיל כיוצר סרטים קצרים בעצמו ומוכר כעורך זוכה אופיר (״פוקסטרוט״). אולי משהו מערכי החברות הזו זלג מאחורי הקלעים אל המסך, בסרט שמיטיב לתאר מערכות יחסים קרובות בין שתי הדמויות הראשיות, בעוד הן עצמן מתקשות או מסתבכות בחלק מן האינטראקציות האחרות. אפשר לראות זאת ממש מתמונת הפתיחה, בה מפרידה בין השתיים חנות שלמה, חוץ ופנים, והן לא מנתקות קשר ומבט גם אם האחת בטלפון ועובר אורח מציע להן פרחים. בעניין זה, וכתמיד בקולנוע של נחמיה, הסרט רווי צבע ומלא חיים, אבל טומן בחובו רגשות מורכבים יותר. יש בו איזו תחושה של חוסר מרחף, שהדרך להביס אותה היא לחבק את היש. מסקרן אותי לדעת אלו עוד הקשרים ותובנות אפשר להקיש מצפייה בכמה מסרטיה ברצף המוקרנים במסגרת שיחה עימה, אבל את זה יגלו אולי רק מי שיבואו לאירוע בפסטיבל עצמו.