• ההיסטוריה של השחקנים הערבים בפרסי האופיר
  • מה לראות בפסטיבל קולנוע דרום 2021
  • ״תמונות מחיי נישואין״, סקירה למיני-סדרה של חגי לוי
  • ונום 2
  • אוסקר 2021/22: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • פסטיבל ניו יורק 2021: דיווח מסכם של אורון
  • ״פריצה״ ו״מפה לא יוצאים״, סקירת נטפליקס כפולה
  • פסטיבל ניו יורק 2021: סרטי ריוסוקה המאגוצ׳י
  • אימת החודש - אוקטובר 2021: חלק ראשון
  • ״קופסה כחולה״, סקירה
  • ״פיג״, סקירה
  • ״לא זמן למות״, סקירה

״קופסה כחולה״, סקירה

5 באוקטובר 2021 מאת אורון שמיר

הערב יחולקו פרסי אופיר, בטקס שיהיה לנו בו נציג בקהל אבל לא סיקור חי (פוסט זוכים יעלה בהמשך). על הסרטים העלילתיים שהפכו להיות מועמדים לאופיר כתבנו לפי זמינותם בפסטיבלים ובמועדי הקרנה אחרים, בעוד את התיעודיים יצא שכיסינו לגמרי. בקטגוריה המוקדשת לסרטים דוקומנטריים שאורכם פחות מ-60 דקות, כתבנו בהזדמנויות שונות על ״איך אומרות שתיקה״ של שיר ניומן, ״המשימה: חברון״ של רונה סגל, ״לילות קיץ״ של אוהד מילשטיין, ״מרפסת״ של אלעד דוידוביץ' שיקוביץ' ו״על כסא הבמאי יושבת אישה״ של סמדר זמיר. בקטגוריה המקבילה, לסרטים ארוכים מ-60 דקות, אפשר לקרוא את דעותינו על ״אהבה זאת לא היתה״ של מיה צרפתי, ״דני קרוון״ של תומר הימן, ״להיות ענת קם״ של שלומי אלדר ו״שפאר בדרך להוליווד״ של ונסה לאפא. כפי שאפשר לשים לב, חסר סרט אחד להשלמת החמישייה.

היחיד שטרם כתבנו עליו עד פוסט זה הוא ״קופסה כחולה״ של מיכל ויץ. חשבתי אחרת אבל בדקתי ויצא שרק הזכרנו אותו כשזכה בפרס התחקיר בפסטיבל דוקאביב האחרון, פרס אותו חלקה הבמאית עם לילי יודינסקי ולי רוטברט. חשבתי שיהיה נחמד להשלים את סט המועמדים התיעודיים לאופיר לפני שיוכרזו הזוכים, רגע שאחריו רשימה עצומה שהפכה לעשירייה בלבד תצומצם לשניים בלבד. שמחתי לעשות זאת מכיוון שמדובר בסרט נוגע, מרתק, עשוי היטב ומעורר דיון, שכבר שבועות ארוכים מוקרן בכל הסינמטקים וגם זמין ללקוחות yes דרך יס דוקו, השותפים להפקתו.

הקולנוע הישראלי התיעודי מלא בסרטים של חיטוט בבוידעם. כאלה שבהם הבמאית או הבמאי מפנה את המצלמה פנימה אל כתלי הבית, אל העבר המשפחתי, ומנסה להבין דרך תמונות ישנות ושאר עזרים פרט חמקמק מן העבר. ״הדירה״ של ארנון גולדפינגר עשה זאת לפני עשור והוא עדיין אחת הדוגמאות היותר טובות לאיך עושים זאת נכון. ״קפה נגלר״ הוא דוגמה טובה נוספת, מלפני כחצי עשור, ״אתה מת רק פעמיים״ אולי עדיין טרי יותר בזיכרון, והרשימה ארוכה ומוסיפה להתארך. סרטה של ויץ מצטרף אליה בגאון ומתבלט מכמה סיבות. ראשית, זהו אמנם סרטה הראשון של ויץ כבמאית אבל היא מפיקה רבת שנים. מ״הקיר״ יקיר הבלוג, דרך חמישה סרטים בפרויקט ״העברים״ ושלל פרויקטים ב-HOT8 כמו ״חמש מצלמות שבורות״, ועד לקולנוע עצמאי קצר דוגמת ״אליגטור״ בתחילת דרכה המקצועית. רוצה לומר, הסרט מלוטש ומגובש כמו של יוצרת ותיקה, שאמנם מציבה את דמותה מול המצלמה ובחלק מדברי הקריינות, אבל גם יודעת לפנות את המקום לבני משפחה ולסיפור המרכזי מבלי להעיק או לכפות את נוכחותה על הצופה.

הייחוס המשפחתי הוא נקודה נוספת לזכות הסרט, שכן הבמאית היא לא רק בתו של שדר הספורט האגדי רמי וייץ, אלא גם נינתו של יוסף ויץ, מראשי קרן קיימת לישראל ודמות חשובה בהקמת המדינה. הקופסה הכחולה שהעניקה את שמה ליצירה היא קופסת התרומות המרשרשת של קק״ל, המוכרת לא רק לישראלים אלא גם ליהודים בגולה. הבמאית פותחת את סרטה בתמונה של יער ישראלי פסטורלי, שיתגלה כחזות שלווה שתחתיה אפשר למצוא סוד רוחש, קצת כמו בפתיחת ״קטיפה כחולה״ של דייויד לינץ׳ (יצירה עם שם דומה). כפי שהיא מציגה זו, ויץ גדלה על המיתוס של סבא-רבא בתור אבי הייעור, אך בבגרותה נתקלה בכינוי אחר שלו – אבי הטרנספר. החקירה אחר האמת והניסיון להבין את הסיפור ואת האיש על מלוא מורכבותו, עד כמה שניתן בסרט בן פחות משעה וחצי, מספקים בסיס איתן ל״קופסה כחולה״, שלא מפסיק לעניין לכל אורכו.

צילום: דניאל מילר

הסרט משרטט את דיוקנו של ויץ, יליד 1890 בעיירה קטנה באימפריה הרוסית (ניסוח פרדוקסלי של הסרט שהתחבב עליי, אבל הלכתי לברר וגיליתי ששם המקום הוא בורמל), שהיגר אל פלסטינה כציוני נלהב ב-1908. חלקו הראשון של הסרט מדלג על רוב תולדותיו של איש העלייה השנייה, למשל על השילוב בין חקלאות וכתיבה השזור בקורותיו, ומתמקד ב-15 השנים המכריעות שקדמו להכרזת העצמאות של ישראל. אלה השנים בהן כיהן ויץ כראש קק״ל ובהמשך היה מקורב לדוד בן גוריון. המהלך שמשרטט הסרט מתחיל בקניית אדמות ויישוב המולדת הרוחנית, תוך דגש על מתן פיצוי כספי לבעלי הקרקע הערבים. היה חשוב לוויץ שהכל יהיה חוקי ולמרות זאת מצפונו שב והציק לו. בהמשך הפך מאידאליסט למי שידע גם להשתיק את המצפון, שראה את טובת עמו לנגד עיניו ואת הערבים שהיו תושבי הארץ כמכשול, עשב שיש לנכש. עם הכרזת העצמאות והמלחמה שבאה בעקבותיה, אפשר לחצות את הסרט בערך באמצע מבחינת תקופת ההתרחשות.

אעצור כאן משום שאת ההיסטוריה כולם יודעים אבל איכשהו, לכל אחד בכל זאת יש דעה עליה. מדגימה זאת משפחת ויץ המתיישבת מול המצלמה של מיכל, מדודים ובני דודים (חלקם ידוענים בפני עצמם) ועד אביה המפורסם שכבר הוזכר. ניכר שכולם אינם נינוחים במיוחד, בדרגות שונות, לדבר על הסב המיתולוגי, אך הבמאית לא מקלה על המרואיינים שלה. אישית, אני פחות מתחבר לרגעים דוקומנטריים מסוג זה, גם אם חלקם טעונים ומלאי דרמה. ויץ מותירה את הפן הזה מאופק יחסית וכוללת את הדעות של בני משפחתה כקונטרה אפשרית למה שנראה כצד שלה בסיפור – השלמה עם כך שתפיסת העולם שלה ושל סבא-רבא שלה מגיעות משני קטבי המפה הפוליטית. כפי שמנסח זאת אביה, מאוד קל לנו לשפוט אחרים אחרי שלושת-רבעי מאה שחלפה, אבל ספק אם נדע מה היינו עושים ומרגישים במקומם. כאמור, זה המתח ששומר את רמת העניין גבוהה משום שאין פסיקות והכרעות בגוף הסרט – כנראה רק אצל הצופה.

כדי להכיר לעומק את מושא התיעוד שלה קראה היוצרת ביומניו המפורטים. וכדי להאניש עוד יותר את הדמות, לצד תמונות ארכיון מקריין-משחק את הדברים הכתובים בהם השחקן דרור קרן. בזכות החלטות בימוי אלה, יוסף ויץ מגיח מתוך הסרט הזה לא רק כדמות ראשית, אלא גם כדמות עגולה – הוא מתבטא בכתב באופן שנע בין ציורי, פקידותי ופנטזיונרי, חרד להווה ומנבא עתיד פורח או נובל, מלהג על חיבוטי נפש או חותך ישר לעניין. הקונפליקט הפנימי שלו אולי היה מנת חלקם של רבים מבני דורו, אלא שכנראה לא היה להם זמן ופנאי להתלבט לגבי מעשיהם ובטח שלא לצאת נגד האתוס הציוני בתקופה כה גורלית ושברירית בהיסטוריה היהודית (אם כי כמובן היו גם מי שכן עשו זאת). ניכר שהבמאית ניסתה לא סתם לחרוץ את דינו ולמרוד בדמותו של הסב הגדול שלה, אלא ממש להבין אותו ואת האופן בו הפך לזיכרון בתוך משפחתה. זה הרבה יותר אמיץ בעיניי מאשר עוד מאמר חד-משמעי ולכן חד-מימדי על דור החלוצים, ממרומי מושבנו במאה ה-21 ובעשור השמיני בו מדינת ישראל היא עובדה קיימת.

לצורך שמירה על כף המאזניים בתנועה, במצב תמידי של נטייה לצד זה ואז למנוגד לו, ויץ ממלאת את סרטה בכוחות מנוגדים או משלימים. אלה לא רק צדדים של המפה הפוליטית שהיא ומשפחתה לכאורה ממלאים, או הנושא של מיתוס כפול (אבי היערות או אבי הטרנספר) מול אדם מורכב בהרבה. היומנים של ויץ הסב הם כאמור החלק החזק בסרט, והם אישיים וסובייקטיביים מאוד. אל מולם נעשה שימוש בסוג אחר והפוך לגמרי של מידע שגם הוא קרוי יומן – יומני חדשות מצולמים. אלה מתיימרים לאובייקטיביות, לסיקור התמונה הגדולה, וגם מלווים בקריינות באנגלית מאנפפת, המנוגדת לעברית הצחה והעתיקה של ויץ ובני דורו. המציאות מורכבת מהרבה נראטיבים אפשריים והחקירה הקולנועית של ויץ מובילה לכמה אמיתות. אף אחת מהן אינה נוחה או קלה, כפי שידעו המרואיינים מראש.

במישור האודיאלי, החלקים של הסרט הקשורים בנבירה וחקירת ארכיון מלווים במוזיקה שמזכירה סרט מתח נושן, לצידה מפציעים שירים עבריים שמעניקים תחושה של זמן התרחשות דומה – אבל אווירה שונה לחלוטין. זאת בעוד התמונות נעות בין קטעי ארכיון, שמצויין בכל מקום בו מצאתי מידע על הסרט כי חלקם נדירים, לבין צילומים מכאן ועכשיו. הבמאית והעורכים שלה, דורון ג'רסי וארז לאופר, יודעים מתי לבחור בהרמוניה ומתי לצרום מעט, מתי לערער על קביעות היסטוריות ומתי להדגיש אותן. ברגע הצובט ביותר בסרט מתבצע מעין דיזולב ממוחשב והדרגתי, הממזג בין תמונות של יישובי עבר לשטחים החקלאים או המיוערים שהם היום. החורבות עדיין מציצות מבעד לצמחייה, מזכירות שהקמת המדינה הייתה אמנם נס אבל כאשר משאלות מתגשמות זה בא עם מחיר מסוים, בין אם באגדות ובסיפורים או בחיים עצמם.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.