• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • סיכום שנת תשע״ז בקולנוע הישראלי
  • אימת החודש - ספטמבר 2017
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

סקירה: "הדירה" של ארנון גולדפינגר

5 בספטמבר 2011 מאת עופר ליברגל

הדירה, סרטו של ארנון גולדפינגר – אשר זכה בפרס הבימוי התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים, מציג החודש בסינמטקים ומתמודד על פרס אופיר לסרט הדוקומנטרי – מציג את אחד מן הסיפורים המדהימים, המטלטלים ומעוררי המחשבה שניתן לראות השנה בקולנוע מכל סוג שהוא. מסוג הסיפורים שכל סרט שהיה נעשה על-פיהם היה מרתק לצפייה. אבל סרטו של גולדפינגר הוא יותר מהצגה של סיפור מרתק. הוא מוציא את המקסימום מן הנושא בו הוא עוסק בעזרת מיצוי הז'אנרים התיעודים להם הוא משויך – הקולנוע התיעודי אישי מצד אחד וסרטי השואה מאידך.

למעשה, יש תחושה כאילו גולדפינגר ניסה לעשות סרט בעל אופי אחד ועלה על סיפור כה מורכב ומטריד שנתן לסרטו אופי אחר. על מנת לא להרוס את הגילוי בעת הצפייה, אסתפק רק בתיאור נקודת המוצא למסע אליו יצא הבמאי: לאחר פטירת סבתו, הבמאי ומשפחתו מפנים את תכולת דירתה. מצלמתו של הבמאי מלווה את תהליך הפינוי בעזרת פריימים מעוצבים היטב, המראים כי גולדפינגר מושפע מדוד פרלוב לא רק בדיבור על נקודת המבט האישית, אלא גם בהקפדה על האסתטיקה של התמונה. גולדפינגר מוצא פרטים מפתיעים הקשורים לעברם של סבו וסבתו, אשר עלו לארץ מגרמניה במהלך שנות הששים. המסע בעקבות פריטים אלו יגלה לו פרטים חדשים על משפחתו ויוביל למחשבה מזווית אחרת על יחסי יהודים-גרמניים לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה.

אבל הסרט עוסק בנושא נוסף מלבד הסיפור הנגלה לבמאי במהלך פינוי הדירה ותחקור בפריטים שנמצאים בה – נושא היכולת למצוא את הסיפור הזה ולגלות אמת בפריטים העשויים להיראות לאחדים כשייכים לפח הזבל. בין היתר, מדובר בשאר משפחתו של הבמאי ובייחוד באמו- אשר לא מבינה את הצורך לבחון את הפריטים ולתהות על פשרם. זהו במידה רבה ההבדל בין אמן תיעודי ואדם רגיל – אמן תמיד ינסה לתהות על כל פרט ולא יחשוב כי מכתבים אישיים משנות השלושים אינם מידע מעניין העתיד לחשוף סודות הנוגעים גם לחיים כיום. הסרט מציג סיפור מדהים, אבל רק בן אדם עיקש ותאב ידע היה יכול לחשוף אותו. אני מניח כי יש בארץ עוד אנשים רבים אשר אינם מודעים אילו סיפורים מופלאים/מטרידים מסתררים בעליית הגג המשפחתית שלהם.

זהו גם סרט על אהבה לפריטים בעולם אבוד – החל מן הסבים של הבמאי, אשר גם בתל אביב שאפו לחיות חיי תרבות גרמניים ושמרו על חפצים בהם נעשה שימוש רק בארץ המוצא, וגם בבמאי עצמו, אשר נמשך לעיתונים, ספרים ומכתבים ישנים, חלקם בפורמט אשר עבר כבר מן העולם. לא מדובר במקרה, אלא באישיותו של הבמאי החודרת לסרט.

הדבר ניכר לא רק בסרט תיעודי זה – אלא גם בסרט הסטודנטים של גולדפינגר, המופע של בני זינגר. סרט זה, אשר צולם בחלק הראשון של שנות התשעים, הוא סוג של קומדיה רומנטית. אבל הלב שלו הוא הדמות הראשית, המרכיבה מופעי שקופיות לחתונות, בעידן בו רוב הזוגות מעדיפים שזה יעשה בוידאו. גיבור הסרט שואף להקיף את העולם באופניים וסבור כי יש קסם דווקא בפורמטים הישנים, האנלוגים, ולא הדיגיטלים. אני חושב כי אין זה מקרי שבמאי שעסק בדמות כזו בראשית דרכו, השכיל למצוא סיפור בלתי יאומן בתוך פריטים אשר לכאורה אין להם עוד מקום בעולם של ימינו.

תגובות

  1. Meir הגיב:

    היו בין העולים שברחו מגרמניה כאלה שחשבו שהשנאה ליהודים נגרמה על ידי סוג מסוים של יהודים ולא הם. אנשים אלה, גם הסתכלו על הותיקים שבארץ כלבנטינים נחותים. אנשים אלה, יכלו לחזור אחרי המלחמה לבקר ולהתרפק על מולדתם, מה גם שלא כולם שנאו יהודים וכאמור השנאה התמקדה רק ביהודים הנחותים. אינני יודע למה הסרט עורר אצלי מחשבות אלה.

השאר תגובה