פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות

חג סוכות מבחינתנו הוא הזמן להתארח בפסטיבל הסרטים של חיפה, מסורת סריטתית קבועה מאז ימינו הראשונים (מילולית), אך גם תענוג שנמנע מאיתנו בשנה שעברה. החיפאים אמנם לא אכזבו אז ובכל זאת רקחו מהדורת אונליין, אותה סיקרנו כאן בבלוג, בעודנו מייחלים לשיבה אל הכרמל. בין ה-19 וה-28 בספטמבר זה סוף סוף יקרה, במהדורה ה-37 של הפסטיבל. באופן משעשע למדי, המספר הזה נכון גם לכמות הסרטים שראינו מהתוכניה כבר בשלב זה.
הפעם יתקיים הפסטיבל באופן ממשי בסינמטק חיפה וסביבתו, אך ימשיך להציע חלק מן הסרטים גם לצפייה ביתית (הסברים אפשר למצוא באתר). גם אם יהיו אתגרים בדרך לא ניבהל משום מצב, עד כדי כך אנחנו מתגעגעים. לראייה, את הסיקור אנחנו בעצם מתחילים היום, בזמן שקופות הכרטיסים פתוחות אבל סרט הפתיחה, ״מים שקטים״ (Stillwater) של טום מקארתי, הוא עדיין בגדר עתיד לשאוף אליו.

אל פוסט ההמלצות המשותף התכנסנו כולנו, אבל יש יוצא מן הכלל השנה. אור סיגולי, עופר ליברגל ולירון סיני יהיו חתומים על הטקסטים שתקראו בהמשך, אודות סרטים שצברנו מאז הכרזת התוכניה. לעומתם, אורון היה השנה חלק מוועדת הרפרטואר של הפסטיבל, כלומר סייע בייעוץ לבחירת חלק מן הסרטים. לכן לא תמצאו המלצות ממנו למעט לינקים לסרטים שראינו וכבר כתבנו עליהם בהזדמנויות קודמות. בגלל הסיטואציה יוצאת הדופן הזו, חשבנו להתייחס לכך בפתיחה ולהבהיר כמה דברים. הראשון הוא שלא לאורון ולא לעופר (שהיה חלק מהלקטורה של הסרטים הקצרים) יוצא לי שום דבר מזה שתבואו לפסטיבל, מלבד הידיעה שסרטים שאהבנו ימצאו קהל. ממש כשם שכולנו כאן עושים הכל בהתנדבות ומתוך רצון לחלוק את החוויה הפסטיבלית הלאה. לכן הטקסטים שלנו, כאן ובהמשך, לרוב קצרים ולא ממצים או נחרצים. לרוב אנחנו גם נמנעים מלהכליל את התחרויות הישראליות עד שנוכל להקיף אותן במלואן, אז בינתיים הנה אזכור.

בתחרות העלילתית יתמודדו השנה חמישה: ״אבו עומאר״ של רוי קריספל, ״הבית ברחוב פין״ של עמיר מנור, ״ויהי בוקר״ של ערן קולירין, ״תוכנית א׳״ של האחים יואב ודורון פז, ו״תל אביב״ של מרט פרחומובסקי. כולם מכירים אלה את אלה מפרסי אופיר של השנה. בתחרות המקבילה לקולנוע ישראלי תיעודי אפשר לספור תשעה מתמודדים: ״בין חומות״ של בני הזוג רותם זיסמן כהן ומוריס כהן, ״דיוקן״ של הצמד יעל קיפר ורונן זרצקי, ״הלאפ דאנס האחרון״ של ישראל (ישרי) הלפרן, ״הריין זורם לים התיכון״ של עופר אבנון, ״השיבה לברלין״ של בובי לקס, ״מרגלים מבית״ של איציק לרנר, ״על הסף״ של יונתן חיימוביץ', ״קלון״ של אבי מאור מרזוק, ו״שומרי ים המוות״ של עידו גלס ויואב קליינמן. את הקולנוע הישראלי הקצר חילקו החיפאים לארבעה מקבצים נוחים באורכם, על פי נושאים או מדיום. למי שירצו רק אנימציה, לדוגמא. מחוץ למסגרות תחרותיות יוקרן ״תמונת הנצחון״ של אבי נשר, לצד פרויקטים תיעודיים: ״פתח תקווה״ של יעל ראובני, ״אסירות״ של אביגיל שפרבר, ו״צדק, צדק תרדוף״ של אייל בלחסן. במקרה של שני האחרונים מדובר בפרקים ראשונים מתוך סדרות שייחשפו לראשונה.

אפשר להמשיך ולפרט על כל מה שלא יכנס לפוסט הנוכחי, בזכות עבודת ליקוט שכאמור חלקנו יכולים להעיד עליה ממקור ראשון, אבל צריך להגיע לסרטים שכן ראינו. לכן, רק עוד טיפ קטן – החלוקה למסגרות: תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי ותחרות עוגן הזהב לסרטי ביכורים יבטיחו סרטים שלא ראיתם או תראו במקום אחר, כשם ש״קולנוע קולינרי״ או ״לכל המשפחה״ קורצים מיד לקהל היעד שלהם. יש גם קלאסיקות והרבה מהן, חלקן משולבות בפוסט זה כדי לא להפלות בין ישן וחדש. אבל שימו לב דווקא לשתי מסגרות שהן אוצרות אישית של ראשי הפסטיבל. ״במבט אישי״ מאגד את הסרטים הנבחרים של מייסדת הפסטיבל ונשיאת הכבוד שלו, פנינה בלייר, שם קובצו כמה מן הסרטים הכי מחממי לב ומרחיבי דעת בקטלוג השנה. ״הלילות הפרועים של חיפה״ (מסגרת ״טירוף בחצות״ בשמה הקודם), הוא המקום בו מ״מ המנהל האמנותי של הפסטיבל והסינמטק, ירון שמיר, יכול להתבטא. התוכניה במלואה זמינה באתר הייעודי, אליו נפנה סרט אחר סרט בהמשך. נתראה בין שדרות הנשיא ומוריה וכמובן כאן בסריטה במהלך כל סוכות.

פתחו בצד את דף הסרטים של האתר ותוכלו להתעדכן בשעות ובמועדי ההקרנה.

שנות ה-20 הסוערות

הסרטים שכבר כתבנו עליהם

מדיווחי אורון בפסטיבל סאנדנס אפשר לקרוא על שלושה סרטים: ״ספינת עץ״ המלטזי המקסים, ״אינדיאני פראי״ המותח והקשוח, ו״כנופיית רחוב: איך הגענו לרחוב סומסום״ התיעודי משובב הנפש, אודות המותג האגדי שבכותרת (לו תוקדש מחווה בפסטיבל).
עוד פסטיבלים אמריקאיים עם זיקה לקולנוע עצמאי זימנו סרטים לחיפה: SXSW הטקסני וטרייבקה הניו-יורקי. מתוכם אפשר לקרוא את דעתו של אורון על: ״שנות ה-20 הסוערות״ שצולם כולו בשוט אחד בפריז בזמן המגפה, ושתי קומדיות שחורות וסקנדינביות מאוד שונות זו מזו – ״נינג'ה בייבי״ על הריון בלתי רצוי ו״פראי אדם״ ובמרכזו גבר המתנתק מהחברה ומתחבר לטבע.

מדיווחי אורון בפסטיבל קאן בולטים ארבעה סרטים: ״אינטרגלדה״ של ראדו מונטיאן הרומני המבריק, ״מאסר בית״ של אלכסיי גרמן הבן הרוסי והמבריק לא פחות, ״גוף קטן״ עליו גם תוכלו לקרוא גם את דעתה של לירון בהמשך, ו״טיטאן״ זוכה דקל הזהב של ג׳וליה דוקורנו.
האחרון גם הוקרן בפסטיבל ירושלים שהסתיים לא מזמן וחולק עוד כמה סרטים עם התוכניה החיפאית. מתוכם עופר ואור התייחסו אל: ״איפה אנה פרנק״ של ארי פולמן, ״האדם הגרוע בעולם״ של יואכים טרייר, ״קיארה״ של ג'ונאס קרפיניאנו, ו״מין חסר מזל או פורנו משוגעים״ של ראדו ג׳ודה. האחרון מגיע מפסטיבל ברלין, בו זכה, והאחרים הוצגו לראשונה בקאן.

מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק, ומאוחר יותר דוקאביב הישראלי, מגיע הדוקומנטרי המדובר ״ציידי הכמהין״. עוד סרטים שזכו לסקירות אצלנו בפני עצמם הם ״שירלי״, ביוגרפיה של שירלי ג׳קסון ובה אליזבת מוס מגלמת את סופרת האימה, ו״רוכבי הצדק״, הז׳אנר-בלנדר המופרע תוצרת דנמרק.
מבחינת המחוות, נזכיר שכתבנו בעבר על ״ג'ון מקנרו בממלכת השלמות״ שיוצג שנית, ועל שני סרטי האנימציה האירית שלא כדאי לפספס על המסך הגדול – ״שירת הים״ ו״מוליכי הזאבים״.
מסיקורי האוסקר הקודם, תוכלו למצוא את דעתו של אור על "מינארי" וכיצד מיקם אותו ביחס לשאר מועמדי הסרט הטוב ביותר של אותה שנה.

המלצות והסתייגויות לפסטיבל הסרטים חיפה 2021

"אל מול פניך" – In front of Your Face

לפעמים קשה לעמוד בקצב של הבמאי הקוריאני הפורה (והמפצל באופן לא צפוי את הקהל) הונג סאנג-סו. כלל לא הספקתי לכתוב על סרטו "מבוא" שהוצג בפסטיבל ירושלים (ולראשונה בפסטיבל ברלין) והנה כבר מגיע סרט חדש שלו לפסטיבל חיפה, אחרי בכורה בקאן. מדובר בשני סרטים ששומרים על הסגנון שלו וגם ביצירות הפוכות.
הסרטים של הונג סאנג-סו מבוססים על סצנות קטנות של מפגשים אנושיים שיש בהם לרוב אמפטיה לזולת, אך גם תחושת פספוס נוכח הסיטואציה, עם דיאלוגים מאולתרים שנראים פשטניים, מצלמה נייחת רוב הזמן עד להתקרבות לא צפויה לדמויות, ומבנה עלילתי המבוסס עם משחק כפילויות ותגליות עבור הצופה. כל זה עובד הרבה יותר טוב מאיך שזה נשמע אחרי שמתרגלים לסגנון, ומתוך מה שנראה כמו טיוטא לסרט, הבמאי מצליח בכל פעם מחדש לייצר שיאים רגשיים ורגעים ליריים בעלי מגע אישי. כך גם בשני הסרטים השונים השנה.
לעומת "מבוא", שהציג מספר רב יחסית של דמויות צעירות יחסית, "אל מול פניך" היה יכול גם להיקרא "אחרית דבר" – הוא עוסק בגיבורה מבוגרת יותר שאף כי הסרט מציע לה אפשרות להתחלה חדשה, היא עסוקה בעיקר בהנאה מן הרגע ובהכרת תודה. היא מביטה לאחור על שתי תקופות חיים: קריירה כשחקנית בשנות התשעים בקוריאה וחיים ארוכים בארה"ב. אחותה רוצה שתחזור למולדתה ובמאי מצליח רוצה לבנות סביבה סרט. היא נפגשת עם שניהם, אולם יש לה סיבות טובות לא להתחייב, בעודה שומרת אותן לעצמה. בערך שעה לתוך הסרט יתרחש דבר מה שיגרום לקריאה מחודשת של הדמות ושל הסרט כולו. הדבר יתחבר לתחושה של הודיה על הרגע, בשילוב עם מבט לאחור המאפיין את הסרט עוד משלב מוקדם. כל זאת מבלי לגרוע מן השמירה על טון שקט המביע רגשות עזים.
(עופר ליברגל)

"אמא קטנה" – Petite Maman

ההצלחה הגדולה של "דיוקן של נערה עולה באש" העלתה את סלין סיאמה לדרגה חדשה מבחינת ההכרה, והפכה את הסרט הבא שלה למצופה במיוחד. כתגובה לכך, הבמאית-תסריטאית הנהדרת, שמתמחה בכתיבת סיפורים של מתבגרים וצעירים (וכאשר היא מביימת: מתבגרות), הלכה ויצרה את מה שהוא אולי הסרט הכי צנוע ומינימליסטי שלה, וזה לא שהיא במאית גרנדיוזית בדרך כלל. מעבר לכך, הגיבורה שלה הפעם צעירה אף יותר מן הרגיל בסרטיה, יש אלמנט קטן של פנטזיה, ושימוש בצוות שחקנים מצומצם מאוד. התוצאה יכולה להתאים הפעם גם לילדים ולא רק למבוגרים, ויש בה משהו די קסום.
הקסם מתחיל כבר בסיקוונס הפתיחה, המתאר מפגש ראשון של ילדה בשם נלי עם מוות בצורה שהיא גם מקורית ואז מובנת. ההמשך הוא סוג של חופשה של נלי בעוד משפחתה מסיימת לפנות את הבית של קרובת המשפחה שנפטרה. נלי מגלה דרך משחק את ההיסטוריה המשפחתית וגם מקבלת ומעניקה תמיכה נפשית בדרך לא צפויה, עם חברות שנרקמת והבנה כי יש דברים איתם לא ניתן להתמודד לחלוטין. הסרט נע בין סצנות עצובות לסצנות של גילוי עצמי והנאה, כמו סצנה של שמיעת "מוזיקה מן העתיד" שכוללת גם גילוי של פסלים וטבע, בתוך שילוב של פנטזיה וריאליזם המתמזגים בסרט בטבעיות. כל הסיפור הזה נמשך מעט יותר משעה, בה דומה כי אין רגע אחד שאינו מזוקק היטב ובנוי בחוכמה. סיאמה מביימת היטב שחקניות צעירות, במקרה זה ממש ילדות, כאשר ייתכן והצלחתה איתן קשורה גם לכתיבה, המתייחסת לראשית ההתבגרות מתוך הבנה, ולא מהתנשאות או חוכמה בדיעבד. למעשה, ניתן לראות את הסרט כסוג של הצדעה לחוכמה שקיימת דווקא בילדות, דווקא מתוך מה שנראה כתפיסה חלקית בלבד, תפיסה שאולי יש בה משהו שלם ומלא יותר.
(עופר ליברגל)

"ארמוגן" – Armugan

הרי לפניכם סרט פסטיבלים: צילום בשחור לבן, מעט דיאלוגים (וחלק נכבד ממה שנאמר נע בין רוחניות לפילוסופיה), גיבור בעל נכות פיזית, מיקום העלילה בסביבה כפרית עם נופים מרהיבים, בנייה איטית של העלילה רק אחרי שרואים את שגרת חייה של הדמות. יש גם הרבה שוטים של כבשים וכמה צילומים של עננים בלבד. ובסופו של דבר, עיסוק בסוגיה שלא ניתן לפטור בקלות ראש: ליווי אדם לעבר מותו וגם השאלה המורכבת של המתת חסד. הבמאי הספרדי ג'ו סול לא הולך על מקוריות בסרט הזה, אלא על הידיעה שיש קהל לסוג כזה של קולנוע ויש ביכולת של האמצעים המוכרים הללו לספר סיפור ולרגש. זה דורש סבלנות, אבל לבסוף קורה גם בסרט הזה.
ארמוגן הוא שמו של גיבור הסרט. הוא חי בבקתה מבודדת ומדי פעם נקרא על מנת לעזור לחולים סופניים לסיים את חייהם, דרך מגע אשר הופך את השלב האחרון בחיים לנעים יותר. הוא עצמו בעל מוגבלות פיזית ולא יכול לנוע בלי עוזרו, אנצ'ל. השניים לא מדברים הרבה על התפקיד או בכלל, אולם בקשה לא-שגרתית תחשוף הבדל בהשקפת העולם ביניהם ובנכונות לפעול בסיטואציה בה יש רק כאב ובחירה בעייתית מבחינה מוסרית. העימות הזה בין שניהם מגיע בשלב מאוחר של היצירה, והוא זה בו הבמאי הולך לכיוונים מעט פחות צפויים, כאלה בהם הוא מצליח להיות באמת רוחני ומרגש. הבעיה היא שצריך סבלנות על מנת להגיע לשלב בו הסרט מתרומם. מעבר לכך, בעיני הסרט צועד בנתיב בו צעדו בעבר יוצרים מוכשרים יותר. יחד עם זאת, זה סרט שקשה לבטל, ובסופו של דבר אני מעריך אותו בזכות ההופעה של השחקנים והדרך בה המצלמה מעניקה כבוד לנוכחות הפיזית שלהם.
(עופר ליברגל)

"בנדטה" – Benedetta

נשים והמיניות שלהן מעסיקות את הבמאי פול ורהובן מזה כמה עשורים. הרבה לפני "היא", החידתיות הממגנטת של שרון סטון ב"אינסטינקט בסיסי" או היעילות הקטלנית של הירכיים שלה ב"זיכרון גורלי", או כמובן "נערות שעשועים" – כבר בסרטים הראשונים שלו אפשר לראות התמקדות בגיבורות בזנות, או נערה שנאנסת. ואיכשהו כולן בסדר, כולן לוקחות את מה שגברים עושים להן והופכות את החולשה לכוח, לפעמים כוח הרסני. בדרכו הבוטה, ורהובן מציג מופעים ודימויים שכולנו מכירות ומכירים של אלימות כלפי נשים ומגדיל אותם, מוסיף צבע, אקשן והומור גרוטסקי, ומייצר סרטים שמעבירים ביקורת חריפה שמוגשת על מצע של בידור רווי אקשן וסצנות סקס. כשהוא טוב, ורהובן הוא קאמפיות וטראש מפואר ולא מתנצל, מודע יותר או פחות. אפס עידון, שום אלגנטיות, המון צבע וסרקזם. כשהוא מזייף, האופן שבו הוא משתמש בקלישאות על נשים כדי לבקר את אותן קלישאות לא עובר, וכל שנותר לנו הוא אותן הקלישאות עם תחושה לא נעימה של נצלנות ומציצנות.

אני תוהה אם יהיו יותר אנשים, ובעיקר נשים, שיחוו את סרטו החדש כביקורתי או כתירוץ ציני לארוטיקה לסבית עם פטיש לתשמישי ומלבושי קדושה נוצרית. "בנדטה" שוורהובן כתב יחד עם דיוויד בירק (שכתב את "היא" המשובח מחד, ואת "סלנדרמן" מאידך) מבוסס על ספר של ג'ודית סי. בראון ועל דמות אמיתית, בגדול. בנדטה (וירג'יניה אפירה) היא נזירה חדורת אמונה ומלאת כריזמה, שמגלה את המיניות שלה ומערבבת את הלהט הדתי שלה לישו המושיע עם משיכה לנשים. במלודרמה מלאכותית במתכוון, דוברת צרפתית באיטליה מוכת הדבר של המאה ה-17, בנדטה מערערת את המנזר בו היא גדלה ומתפתחת, למול עיניה המפקפקות של אם המנזר (שרלוט רמפלינג) ולצד ברתולומאה (דפנה פתקיה). היא מוצגת מלכתחילה, עוד כילדה שעוברת למנזר תמורת סכום נאה מאביה העשיר, כדמות ברת מזל ובטחון עצמי, לא צנועה או אפולוגטית בשום צורה. הסרט מציג את הנעשה בנפשה דרך חזיונות, שבהם יש לפחות אחד שאפשר להריע לו לרגע כחתרני בכל הקשר למגדר ומשיכה, או ללגלוג על הייסורים שהנצרות אוהבת להאדיר.

עם זאת, בשאר הזמן ההפרזה והארוטיקה שבסרט יכולה לעורר אי נוחות, בעיקר כי היא נראית יותר כמו פנטזיה של יוצר שנופל אל בורות הביקורת שהוא בעצמו מייצר. המצלמה מתענגת על בנדטה ברמה כזו שקשה להסתכל על שאר הנושאים שהסרט מבקש להעביר. ורהובן אולי ביקש לייצר סנסציה אנטי שמרנית, אבל הדרך שלו לדבר על הצביעות שבהתחסדות ובמוכנות שלנו להאמין לסיפורים מופרכים כדי לא לפחד למות (רלוונטי להחריד) עוברת דרך סצנות נצלניות מדי. הסרט מזכיר מאוד, וכנראה במתכוון, את "השדים" מ-1971 של קן ראסל, שם האב הצרפתי גראנייה נקלע לטפריה של השמרנות של הכנסייה בגלל נזירה שבורת לב וליבידו. ואפילו אם אפשר להעריך את ההתחכמות שבהשוואה לסרט ההוא, כעת עם נשים בחזית ולא כדמויות נקמניות ופתטיות, מה שבעיקר יש בו הן נשים יפות ומיניות עם ובלי בגדי נזירות.

שרון סטון כתבה השנה על חווית "אינסטינקט בסיסי", על הנצלנות והאופן שבו הסצנה ההיא לא תואמה איתה מראש, וגם על איך זה בכל זאת סרט שמייצג התפרצות של נקמה נשית. שיש לו משמעות וחשיבות. אפשר לתת לדמויות ב"בנדטה" לדבר על עונג מיני ועל ישו כמה שוורהובן רוצה, אבל כאן הוא חצה את הקו. הן לא משתחררות בסרט הזה ממבט גברי משתוקק שמשאיר אותן בגדר פנטזיה נצלנית וקצת טרחנית.
(לירון סיני)

"גוף קטן" – Small Body

אפתח באזהרה – סרט המסע התקופתי הרגיש והמרהיב בנופיו מלווה את אגאתה (צ'לסטה צ'סקוטי) כשהיא עוברת את אחד התרחישים הכואבים, האיומים והלא מדוברים מספיק – לידה שקטה. ולכן, למרות שמדובר בסרט שראוי עד מאוד לצפייה שלכן ושלכם, מובן לחלוטין אם תבחרו לדלג עליו. כן אפשר וחשוב אפילו לציין שהוא לא עוסק בנושא בימינו אנו, אלא מייצר שכבה עוטפת של הזרה על ידי ריחוק תקופתי ודתי. הסרט שביימה לאורה סמאני וכתבה יחד עם מרקו בורומיי ואליסה דונדי מתרחש בין כפרים ועיירות באיטליה של 1900. אמונתה של אגאתה מדרבנת אותה לצאת לדרך ומניעה אותה לחפש מקום ספציפי שהוא הסיכוי היחיד שלה למצוא מזור. האנשים שהיא פוגשת בדרך ובעיקר דמות משמעותית אחת מקדמים את העלילה שמתקדמת מכפר הדייגים בו היא חיה דרך נופים אחרים שהולכים ומתקררים, הולכים ומשתנים מהעולם שהיא מכירה שהיה בטוח עד כה אבל לעולם לא עוד.

אותם אנשים, אירועים ומקומות, רובם לא פשוטים ומעמתים אותנו עם תכונות אנושיות קשות, כולם מובילים בחזרה אליה ואל התהליך שהיא חייבת לעבור, תהליך בו היא מכונסת אל תהומות הבדידות והיגון שבאובדן, והסרט שואל אם ואיך תוכל להיחלץ מהם. המניע הדתי והרקע התקופתי משמשים כאן כמסגרת שמחזיקה בידיים עדינות סיפור שצריך לחזור ולספר יותר ותמיד, על אובדן בכלל וספציפית על סוג כזה של אובדן ואבל. עם כל הקושי שבו, כאבי גוף ונפש שמתחרים זה בזה מי מייסר יותר, מזינים ומעצימים האחד את השני במעגל עינוי שמרגיש אינסופי, יש חמלה בסרט, ואמירה ביקורתית שמתבהרת ככל שיש זמן להרהר בו אחרי הצפייה.
(לירון סיני)

"המכשפות מהמזרח" – The Witches of the Orient

שני סרטים של הבמאי הצרפתי ז'וליאן פארו יוקרנו בפסטיבל, שניהם סרטי ספורט תיעודיים שנוגעים בדרכם בהצלחה יוצאת דופן, ובשניהם יש עריכה יצירתית והערצה לספורט כתופעה אסתטית. מעבר לזה, הם שונים לחלוטין. בעוד ג'ון מקנרו ב"ג'ון מקנרו בממלכת השלמות" הוא כמעט נוכחות מופשטת, ב"המכשפות מהמזרח" פארו לא רק חוזר לחומרי ארכיון של נבחרת הכדורעף של יפן בשנות השישים (נבחרת שהייתה גם מועדון בליגה והחברות בה גם עובדות באותו מפעל), אלא גם מצלם את הספורטאיות בימינו, מדברות על הזיכרונות מן התקופה בעודן נהנות מן החיים בפנסיה. הדבר מעניק להן גוון אנושי יותר, אולם זה רק מדגיש את היחס הדואלי של הסרט כלפיהם: אולי לא שמעתם על נבחרת הכדורעף האגדית, אולם פארו בונה אותם כתופעת טבע וכתופעה תרבותית: לא רק קבוצה בלתי מנוצחת, אלא גם מקור גאווה לאומי, שהונצח בסרטוני אנימה. רגעי השיא בסרט משלבים משחקי מפתח בצילומי ארכיון ובין הגרסה המצוירת של המשחקים, רובם עימותים מול נבחרת ברית המועצות.

העימות הלאומי סביב קבוצה שהתחרתה לא רק בזירה הלאומית חושף שזה לא סרט על ספורט, ובסופו של דבר גם לא על הספורטאיות: זה סרט על הקשר בין הספורט לגאווה הלאומית, שיקום המורל הלאומי וגם קשר בין תרבויות שונות. הספורטאיות נרתעו מן הכינוי מכשפות, אולם הבינו כי מחוץ ליפן המשמעות התרבותית של המונח היא שונה. פארו מראה זאת הפעם מבלי שהוא מספק פרשנות ורק דרך חומרי ארכיון, בהם הנבחרת הזו שינתה את פני הענף אחרי שעלו מן המזרח. הדבר המעניין היא שעושה רושם כי עד בוא היפניות, ענף כדורעף-נשים היה נתון בשליטה של מדינות הגוש הסובייטי, משמע סוג אחר של "מזרח" שנוצח בידי המזרח היותר-רחוק. בכל מקרה, סרטו פארו, כמו הקודם שלו, כולל גם מידה רבה של אירוניה עצמית ואף כי יש מאחוריו הרבה מחשבה אינטלקטואלית, ניתן גם לחוות אותו כיצירה קלילה.
(עופר ליברגל)

"המעונות" – The Dorms

בשנת 1984 השלטון הסובייטי בברית המועצות נראה כמו המציאות היחידה המוכרת לתושבים. הפחד מן הממסד מרחף מעל הסרט אודות אנשים צעירים בבניין מעונות באוניברסיטה. המוקד הוא חמישה סטודנטים: שתי שותפות לחדר שמעורבות רומנטית עם שני גברים שגם הם שותפים לחדר, למרות שלפעמים הן מגלות אמפטיה דווקא לשותף השלישי של הגברים: סטודנט בשם זאבלה, שהוא מעט יותר צעיר והרבה יותר ביישן ותמים. תמים עד לרמה של אמירת האמת באופן שיכול לסכן את כולם, כאשר הוא רואה עוול קיצוני שנעשה, המוביל לתוצאות קשות. זאבלה הוא דמות מעניינת שכן הוא סוג של מייצג בו זמנית אדם כנוע ומי שמורד נגד המערכת הרבה יותר מחבריו המורדים הגלויים. כל זאת מבלי להתייחס לפשעים היותר גדולים שמתרחשים במתחם, הכולל עוד מספר דמויות שיהפכו לחשובות במהלך הסרט.

זהו סרטו הראשון כבמאי של רומן ואסינוב, צלם שעובד בעיקר בארה"ב והפך למשתף הפעולה הקבוע של הבמאי דיוויד אייר, לא בדיוק מי שהייתי רוצה כמנטור ביצירה הדורשת רגישות וגם עיסוק בתקיפה מינית. לזכותו של ואסינוב אומר שהוא מביים שחקנים בצורה טובה יותר ממי שהוא תיפקד כצלם שלו בסרטים רבים, ו"המעונות" הוא דרמה תקופתית אפקטיבית ומבוצעת ביעילות. היא בוודאי תדבר לקהל דובר הרוסית שנוהג לפקוד את פסטיבל חיפה, אך לא רק אליו. יחד עם זאת, מדובר גם בסרט שאינו פורץ גבולות או מעמיד באור חדש את הביקורת על הממסד. במקומות בהם הוא מנסה להיות פיוטי יותר הוא נופל לקלישאות ודומה כי הבמאי שלו עדיין לא בדרגה של הבמאים הנהדרים הפועלים בקולנוע הרוסי של ימינו, אם כי התוצר שלו כבמאי בהחלט עולה על מרבית הסרטים בהם הועסק כצלם.
(עופר ליברגל)

"הרולד ומוד" – Harold and Maude

הבמאי האל אשבי הוא אחד מהבמאים הכי מייצגים בדור של "הוליווד החדשה" שפרץ בסוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים. שבעת הסרטים שביים במהלך הסבנטיז הם הטובים ביותר שנוצרו בתקופה – הם מבטאים את הלך הרוח של דור ההיפים מול המציאות המשתנה וההכרה באלימות שבלב התרבות האמריקאית, אולם יש בהם גם עדינות אשר מקנה להם ייחוד מול יתר סרטי התקופה. יש בהם תיאור אמין יותר של דמויות משולי החברה מאשר אמירות חד משמעיות. דבר זה נכון גם לסרטים בהם אשבי עסק באופן ישיר בסוגיות פוליטיות ובוודאי בסרט זה, אולי הצנוע ביותר שיצר במהלך שנות השבעים וגם האהוב עלי ביותר. סרט שנדמה לי שהסיבה היחידה שהוא לא מופיע בצמוד לצמרת רשימת הקומדיות הרומנטיות הגדולות בכל הזמנים היא שהוא לא טיפוסי לז'אנר או לכל ז'אנר. הוא כן מצחיק מאוד, דרמטי מאוד לפרקים וסוג של רומנטי מבלי להיות מתקתק. והוא מציג קשר בין נער בן 19 לאישה בשנות השמונים לחייה.

הרולד, נער שחושב רק על המוות, מאמין שהוא מוצא נפש תאומה במוד, אישה מבוגרת אותה הוא פוגש בהלוויות אותן הוא פוקד. אולם, מוד מביטה ישירות במוות דווקא מפני שבגילה המופלג היא חוגגת את כל מה שיש לחיים להציע. היא סוג של קשישה שקיבלה משהו מערכי דור ילדי הפרחים אך גם יש לה חכמת חיים והבנה של המוות שחסרה להרלוד, האובססיבי לנושא. יש בסרט הרבה הומור שחור ומערכת יחסים שמעוררת רתיעה מסוימת בכוונה, שכן זה סרט על קבלה והבנה בכמה רמות. זה סרט פולחן קאמרי ששונה באופיו מסרטי פולחן אחרים, או מסרטים קלאסיים קטנים אחרים. הוא אולי לא הסרט הכי מוכר במסגרת הקלאסיקות של הפסטיבל השנה, ויש משהו באישיות של אשבי כבמאי שחומק משיוך לקלאסיקה, אולם ייתכן וזה בעצם הסרט הכי קלאסי שיש.
(עופר ליברגל)

"כלב לבן" – White Dog

במסגרת הקלאסיקות של הפסטיבל תוכלו למצוא גם את הסרט הזה, שאולי המילה "קלאסיקה" קצת גדולה עליו, אבל הוא אכן הקרנה מגניבה למדי. זהו אחד הסרטים האחרונים של חביב הסינפילים סם פולר ("מסדרון ההלם"), והוא מעניין בעיקר בזכות היחס שלו אל המקור הכתוב, הספר של רומן גארי באותו השם.
הספר, שיצא כעשור לפני הסרט, הוא רומן סמי-אוטוביוגרפי שכתב גארי בזמן תקופת חייו בלוס אנג'לס עם אשתו ג'ין סיברג, שמתחיל כאשר הסופר מאמץ כלב עזוב וטוב לב, רק כדי לגלות שהוא "כלב לבן", כלומר חיה שאולפה על ידי הבעלים שלה לתקוף אנשים שחורים. תנו רגע לצמרמורת לעבור. הספר הוא כמובן מתקפה על הגזענות האמריקאית, והעובדה שסיברג הייתה מעורבת באותו הזמן בפעילות עם הפנתרים השחורים בהחלט מלבה את האש הזו. פולר, יחד עם התסריטאי קרטיס הנסון (לימים זוכה האוסקר על "סודות אל.איי") לקח מהספר רק את הכלב ואת לוס אנג'לס, והמציא את כל השאר, להוציא סצנה אחת נהדרת בה נחשפים הבעלים של אותו כלב שטוף מח.
העשייה עצמה קצת חורקת, אם להיות כן. האנרגיה של פולר מתחילת הקריירה שלו איננה משתקפת בסרט הזה והוא סובל ממחלת אייטיזיות קלה, אבל זה בהחלט סרט שכדאי לראות או לגלות מחדש.
(אור סיגולי)

"מה אנחנו רואים כשאנו מביטים בשמיים?" – What Do We See When We Look at the Sky

האורך של שעתיים וחצי לסרט גיאורגי עולל לגרום לקהל לוותר מראש על סרט זה, או להחשיב אותו כאחד מהכבדים ביותר בפסטיבל השנה, כאשר למעשה הוא סוג של מרענן, קליל ושובה לב. אפשר לדבר על זוויות הצילום בסרט אשר לפרקים בכוונה מסתירות דברים מן הצופה, או מבנה נרטיבי שמדי פעם מתעתע מעט, אך סרטו של אלכסנדר קוברידזה הוא קומדיה רומנטית המשלבת אלמנטים של פנטזיה באופן יעיל ומשובב נפש. בייחוד ברגעים בהם הבמאי מתבל את היצירה בתיאור של אהבה לכדורגל, כלבים, ואפייה של חצ׳פורי או עוגות.

הסרט מספר על גבר ואישה שרגע לפני הפגישה אותה קבעו, קללה משנה את המראה החיצוני שלהם, וגם את היכולת שלהם להשתכר במקצוע שלהם. הם מוצאים חיים חדשים כמועסקים של אותו בית קפה כושל, אולם ייתכן וייקח להם מעט זמן למצוא שוב זה את זו לטובת פגישה ראשונה. יש גם עלילת משנה על הפקת הסרט והיא עובדת מעט פחות טוב. ההרהורים הרוחניים שאינם נוגעים לכדורגל לא מצליחים להיות מעמיקים וייתכן שניתן היה לקצץ פה ושם באורך, אולם הפגמים של הסרט קטנים. כמו כן, העשייה הקומית, היצירתית והאופטימית של הבמאי מלאה בהמצאות קטנות ויעילות בדרך הסיפור, ובכמה דימויים מרשימים בתוך מה שנראה כמו תיאור ריאליסטי של עיר. הסרט מוצג במסגרת "תחרות כרמל" משמע שאנשי פסטיבל חיפה סבורים כי זה חלק מהמיטב של הפסטיבל וכזוכה פוטנציאלי בפרס, לא דבר שהוא בהכרח מתבקש עבור קומדיה. מצד שני, זו קומדיה שזכתה בפרס הביקורת של פיפרסקי בפסטיבל ברלין.
(עופר ליברגל)

"מחפשים את ונרה" – Looking for Venera

קשה להגיד שאני מומחה גדול לקולנוע של קוסובו, אולם עד כה הסרטים הספורים שראיתי מן המדינה המוסלמית (שעדיין לא כל המדינות בעולם מכירות בעצמאות שלה מסרביה) עסקו בהשלכות של מלחמת האזרחים ביוגוסלביה בכלל ועל הנשים המדוכאות במדינה בפרט. לכן יש משהו מרענן בסרטה של נוריקה ספה: עדיין יש בו קיפוח של נשים, אולם המלחמה מוזכרת בו רק בשורות דיאלוג ספורות ברקע, וגיבורת הסרט, ונרה אותה מחפשים, היא מהדור שנולד אחריה.
עם זאת, ונרה עדיין חיה בתוך עולם שנראה ישן: אביה הדומיננטי שולט בבית ולא ממש מרשה לצאת לבלות במסיבות או לנהל חיי חברה. בראשית הסרט ונרה מבחינה בחברה ללימודי האנגלית שלה מקיימת יחסי מין ביער והיא מחליטה ליצור קשר עם אותה נערה, אשר הופכת למדריכה שלה בעולם ההנאות האסורות: הברזה משיעורים, עיכוב בחזרה הביתה, אלכוהול וגם גברים מבוגרים יותר. כל זאת לא בהכרח אומר שהעניין של ונרה גובר על החיבה שלה למי שהופכת לחברתה הקרובה, אותה נערה שכבר מקיימת יחסי מן ושמה דורינה.

הבמאית נוריקה ספה מספרת סיפור התבגרות תחת מגבלות והיא עושה זאת בעדינות המבטאת גם את האמביוולנטיות הרגשית של הגיבורה. יש רגעים בסרט בהם החיפוש אחרי ונרה הוא של בני המשפחה אשר רוצים להחזיר אותה לתלם, יש רגעים בהם החיפוש הוא של הגברים המנסים לחזר אחריה, אולם נדמה כי רוב הזמן מי שמחפש את ונרה היא ונרה עצמה, דבר הטיפוסי לגיל הזה בלי קשר למידת השמרנות של המשפחה או למקום בעולם. בסופו של דבר זה סרט שמתחמק במתכוון משורה תחתונה לגבי מערכות היחסים או העתיד של ונרה, ורק מראה את שלבי ההתבגרות הראשונים שלה אל מול הציפיות של הסביבות השונות שהיא חלק מהם. כולל עימות של המסורת רבת השנים מול רמזים קטנים למודרניות דרך שיעורי האנגלית, שהם הדבר היחיד שנלמד בסרט.
(עופר ליברגל)

"מראה, מראה" – In the Mirror / Spugoli

האם אתם, ממש כמוני, תהיתם איך הייתה נראית אגדת "שלגייה" רק בגרסה לטבית מודרנית בשחור לבן שמתרחשת בעולם הכושר והאקסטרים, וכולה מצולמת בסגנון של סלפיז? ובכן, יום חגכם הגיע, כי זה בדיוק מה שהכינה לנו הבמאית לילה פקאלנינה, ואיזה טירוף נהדר זה. ללא ספק אחד הסרטים הכי משעשעים, משונים, יצירתיים, מטופשים ומבריקים שראיתי לאחרונה.
המראה מהאגדה הופכת לאייפון (אם כי כל הדמויות בסרט מצלמות באופן אנכי, ועל זה כל הכבוד לתפיסת האסתטיקה הלטבית) ובמקום מי הכי יפה בעיר, התחרות היא מי עושה הכי הרבה ברפיז, או "סמוך-קום" אם אתם בצה"ל. זה מתחיל כאשר אשתו החדשה של מנהל מכון קרוספיט מגלה שבתו היחידה, שאמה מתה בלידתה, עוקפת אותה ביכולותיה הגופניות, ועל כן מבריחה אותה ליער. שם הילדה היפה להדהים מאומצת על ידי שבעה גברברים חובבי ספורט, אבל זה לא סוף הסיפור כידוע.
אני יודע איך זה נשמע. קשה מאוד למכור את זה, וכן, התבנית של האגדה לא מתיישבת מאוד טוב עם העלילה המודרנית, אבל הכי קל לשים את זה בצד ברגע שהסרט מתחיל לרוץ. זו באמת יצירה מהנה ומקורית, שאם באים אליה בראש פתוח תוך רגע נשאבים לצילום הנהדר והפסקול המדבק. הסרט לא לוקח את עצמו ברצינות, אבל עשוי בהשקעה עצומה, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. ככזה, אולי המיקום שלו כחלק ממסגרת "הלילות הפרועים של חיפה" (רצף מילים שאפשר להגיד בפנים רציניות רק בהקשר של הפסטיבל) ייצר ציפיות למשהו אחר ממה שהוא מעניק, אז קחו בחשבון.
(אור סיגולי)

"מקום מרוחק" – A Distant Place

את הסרט הזה ראיתי לבד בדירתי, כאשר לפתע קיבלתי ווטסאפ מאחת השכנות שלי בבניין, ששאלה אותי מהי המוזיקה שאני מקשיב לה. בהתחלה חששתי שהווליום חזק מדי ומציק לדיירים האחרים, אבל הסתבר שהסיבה שהיא רצתה לדעת היא מתוך סקרנות והתלהבות מהמוזיקה. אז הנה לכם מילה טובה ראשונה על הסרט הדרום קוריאני של פארק קון-יאנג, הפסקול שלו נהדר. וגם הצילום, אוסיף. מכאן לצערי אני יותר מסוייג.
דרמות בעלות מוטיבים להט"בים הוא לא משהו שאנחנו נתקלים בו יותר מדי מדרום קוריאה, לפחות אני לא (להוציא מותחנים אירוטיים לסביים על משרתות), ולכן סוקרנתי מאוד מהסרט. הוא מתחיל כאשר חקלאי ואב יחידני בשם ג'ינוו מקבל ביקור מפתיע מ"חבר ללימודים", ולפתע הבדידות היחסית שלו באיזור הכפרי המרוחק הופכת לקלה יותר. אבל את השלווה מפר ביקור אחר (שבוע קשוח לג'ינוו, אין מה לומר) בדמות אחותו התאומה, והיא באה לערבב את המים קצת ולהכניס את חייו של החקלאי המסוגר לסחרחרת.
זו בגדול דרמה שגרתית שכל האלמנטים בה באמת משובחים, אבל אותי לא הצליחה לשכנע. המהלכים העלילתיים הרגישו לי מאולצים מדי ולכן לא לגמרי הצלחתי להתחבר לדמויות. יש בו בהחלט רגעים יפים ומרגשים, אבל מכיוון שהוא נושק לשעתיים הם היו מעטים מדי. זה בהחלט לא סרט רע, אלא פשוט כזה שלא נגע בי יותר מדי. הגיוני מאוד שלהרבה אחרים הוא דווקא יצליח.
(אור סיגולי)

"נערת הטלפון והבלש" – Klute

דרמת המתח של אלן ג'יי פאקולה חוגגת 50 שנה לצאתה, ופסטיבל חיפה מעניק לנו הזדמנות לראות אותה על המסך הגדול, ולהינות לא רק מהיופי המרהיב של ג'יין פונדה, בתפקיד עליו זכתה באוסקר הראשון שלה, אלא גם מהצילום המעולה של האדמו"ר גורדון וויליס ("מנהטן", "הסנדק"). קלוט, על שמו נקרא הסרט בתצורתו הלועזית, הוא הבלש, על שמו נקרא הסרט בתצורתו המעוברתת, וברי היא נערת הטלפון. כלומר… ובכן… אישה שעוסקת בזנות. האמת היא שדווקא השם העברי מתאים יותר, מכיוון ששניהם דמויות ראשיות בתסריט שכתבו אנדי ודיויד א. לואיס. הסרט מתחיל להתגלגל כאשר קלוט (דונלד סאת'רלנד) מתבקש לאתר את ידידו שנעלם ללא זכר, וחיפושיו מביאים אותו לאותה "נערת טלפון" (פונדה) שחייה גם הם מאויימים על ידי מישהו מסתורי.
זה באמת סרט נהדר, שמחזיק היטב גם היום, ועוד אחד מרצף התפקידים המעולים של דונלד סאת'רלנד, כזה שבכל פעם שנזכרים שהוא מעולם לא היה מועמד לאוסקר על הופעותיו פה, ב"אנשים פשוטים", "גאווה ודעה קדומה", "ספייס קאובויס", "המבט" ועוד, התסכול מבעבע. אם טרם ראיתם את הסרט, או שצפיתם בו רק על מסכי הטלוויזיה, זאת הזדמנות שלא כדאי לוותר עליה.
(אור סיגולי)

"פיג" – Pig

לא, זה לא ניקולס קייג' עושה ג'ון וויק עם חזיר במקום כלב' אם כי אפשר להבין למה כולנו חשבנו ככה בהתחלה. מדובר בסרט על גבר בשם רוב, המתבודד ביער ליד העיר (קייג' כמובן) שנעזר בחזירת כמהין כדי למצוא את הפטריות היקרות מפז. כשהחזירה נלקחת ממנו, הוא נאלץ לחזור למקומות שעזב מזמן ברחבי פורטלנד ההיפסטרית על בתי הקפה והמסעדות המתאמצים שלה כדי להשיב אותה אליו. כן, זה יכול להישמע דומה, ויש גם כמה רגעים של אלימות ופרץ קטן אחד של ניקולס קייג' מגביר ל-11 כמו שהוא עושה, אבל "פיג" הוא סרט עם עלילה ספציפית להחריד ברמה שאני תוהה איך נראה הפיץ' או הסינופסיס שלו. אולי גם שם כבר היו רמזים לנושאים עליהם הסרט באמת מדבר. הוא חופר בכאב ואובדן ובדרכי התמודדות של גברים איתו, ומעבר לכך על ריחוק רגשי, על חזות והבור העצום שעלול להיפער בין מי שהיינו רוצות ורוצים להיות לבין המעשים שלנו.

סרטו של מייקל סרונסקי מוקפד לא רק בצבעוניות החומה-ירוקה ובפריימים האלגנטיים שלו, אלא גם ברמת בחירת כל מילה וכל פעולה בדיאלוגים מסוימים. יש בו מונולוג אחד שאפשר להשוות להטחות האגרסיביות של טיילר דירדן מ"מועדון קרב" על אנשים וחיפוש רצון ומשמעות, כשהן נאמרות בפחות פאתוס (כן כן, ניקולס קייג' מפגין פה משחק מינורי רוב הזמן וזה טוב כשם שזה מרענן), וכשכל החיים כבר מזמן לא לפניך. יש בו גם עוד כמה דיאלוגים שעלולים לשלוח יד אל תוך המהות שלכן ושלכם ולנער אותה עד כדי התבוננות, או פשוט התרגשות שלא תוכלו להימנע ממנה, לא משנה עם כמה סרקזם תגיעו אל הסרט. אפילו הבנייה המלאכותית למדי של חלק מהדמויות והעולם לא מצליחה לפגום בכנות של הסרט. וגם אם חלק מהמהלכים בו צפויים, הם לא מגיעים כאכזבה אלא כהשלמה של תמונה שחייבים לראות בשלמותה.
(לירון סיני)

"רהאנה" – Rehana

הקולנוע עוסק בפגיעה מינית ובניצול של יחסי כוח בין גברים לנשים הרבה לפני תנועת metoo# וחשיפת פשעיו של מפיק העל הארווי וויינשטיין. ועדיין, מאז שזה קרה יש יותר עיסוק בנושא, לפעמים עד כדי הצפה רגשית. ובעוד הנושא עצמו חשוב ומייצר לא פעם סרטים טובים כשם שהם חשובים, עדיין אין הבטחה שעצם העיסוק בהטרדות או תקיפות מיניות יפיק סרט מעולה. לשמחתי, "רהאנה" הוא הרבה מעבר למה שחשבתי שיהיה. בעודו נשען על סיפורים שכבר שמענו וקראנו, הוא מציב את רהאנה, אשת צוות בכירה באופן יחסי בבית הספר לרפואה שהיא גם אמא בבנגלדש, במרכז התרחשות שנראית צפויה. היא עדה למשהו שחייב להיות הפעלת כוח וכפייה של פרופסור על סטודנטית. היא מכירה את שניהם, ואופייה וסט הערכים שלה לא מותירים לה ברירה אלא להתערב ולפעול.

זה אולי נשמע מובן מאליו, לעזור למישהי שמישהו פגע בה, אבל התיאור שכתבתי עמום במתכוון, כי הסרט עוסק בספקות, או יותר נכון בניסיונות לטעת ספקות, בקושי של מי שעברו פגיעה, ובאדוות שיחסי כוח כאלו יוצרים עדיין. הסרט מייצר אדוות של השלכות. מנגנונים שפועלים על החברה ועל היחסים בין אישה לחברתה, בין אמהות לבנות, בין תלמידות למורות ובין מי שאמור להוות דוגמה ומהווה סכנה. הסרט מבהיר במה הוא עוסק תוך כדי תפניות עלילתיות והתפתחויות שמלמדות אותנו עוד על הגיבורה, מציג אותה ואת סביבתה באופן לא מושלם ולכן משכנע אפילו יותר, תוך כדי צילום ריאליסטי של מצלמה שזזה ועוקבת אחריה, אך עם הקפדה על צבעוניות כחלחלה ואפורה שלא מרפה, בהיותה קרה ומגבילה. לא מדובר בחוויית צפייה מרוממת נפש, אבל היא מומלצת בגלל תמונת המצב הרחבה והברורה שהיא מספקת והאופן שבו הסרט הולך למקומות שהיינו מעדיפות לא לחשוב עליהם, על תסכולים שהיינו רוצות ורוצים להניח שלא יגיעו אלינו, עיוותים שלא נוגעים לנו. הנה הם כאן ואי אפשר להתעלם מהם יותר.
(לירון סיני)

"שבילי התהילה" – Paths of Glory

הסרט הזה יוקרן בפסטיבל בליווי שיחה בין בנימין טוביאס לאבי נשר בנושא "קולנוע אנטי מלחמתי פורץ דרך ומשנה דפוסי חשיבה". אני לא יודע עד כמה סרטו של סטנלי קובריק יוכל לשנות דפוסי חשיבה בימינו או האם המסר האנטי-מלחמתי שבו שינה דעה של מישהו, ועד כמה הוא עדיין פורץ דרך, יותר מ-60 שנה אחרי שנוצר ולאחר שזכה לחיקויים רבים. אולם, אין ספק כי הוא עדיין מרשים מאוד מבחינת הטכניקה ועדיין עובד מן הבחינה הרגשית, באופן שדומה כי אף סרט אחר של קובריק לא מתפקד.
המעשיה של קובריק על פלוגת חיילים שמקבלת פקודה בלתי אפשרית, שמשמעותה מוות, כוללת אמפטיה לדמויות שלא הייתה אפשרית בסרטים מאוחרים יותר של הבמאי. הדיוק בפרטי פרטים והשאלות לגבי טבע האדם מופיעות גם כאן, ביצירה שהמסר שלה הוא גם נגד ההבדלים בין המעמדות. המחשבה על גבורה כערך ולא רק נגד אכזריות המלחמה, למרות שגם היא נוכחות לא מעט בסרט זה, שנוצר על מלחמת העולם הראשונה והכוחות הצרפתיים שלחמו בה. זהו סרטו הרביעי של קובריק ובמידה מסוימת הסרט בו הוא מתחיל לעסוק במסרים פילוסופיים בצורה ישירה, אחרי שהגיע לשלמות טכנית בסרטו הקודם. לדעתי זוהי היצירה הבאמת-גדולה הראשונה של קובריק וסרט שכל חובב קולנוע צריך לראות מתישהו. ואת כל זה אני אומר רק על החלק המרכזי של הסרט, מבלי להתייחס לאפילוג שלו, ששם בכיס הקטן את כל מה שקדם לו.
(עופר ליברגל)

"שערי החופש" – Heaven's Gate

מייקל צ'ימינו הוא אחד מהנציגים הכי בולטים של "הוליווד חדשה" וייתכן שהוא שם שנזכר יותר מהשאר רק בגלל המסלול הקיצוני של הקריירה שלו. אחרי שפרץ בסרט "חזיז ורעם", הוא יצר את האפוס זוכה האוסקר "צייד הצבאים" והראה שקולנוע אופראי מורכב יכול לזכות בפרסים, להביא קהל ולהפוך לקלאסיקה שבינתיים התגלה כי היא שורדת את מבחן הזמן.
הפרק הבא של הקריירה שלו מפורסם לא פחות. "שערי החופש" נתפס ככישלון עקב נתינת יד חופשית מדי לבמאי בשלבי ההפקה, והסרט נחשב למי שהוביל להתמוטטות האולפן יונייטד ארטיסט (זה יותר מורכב) וגרם לסיום הקריירה של צ'ימינו כבמאי (הוא דווקא הצליח להוציא עוד כמה פרויקטים לפועל). כל זה קרה אחרי היציאה של הגרסה המקוצצת בת השעתיים וחצי של הסרט. אחרי כמה שנים, כאשר יצאה הגרסה שאורכה קרוב לארבע שעות, החלו לצוץ הקולות שמדובר דווקא בסרט נהדר. אלו גם גברו עם השנים. כעת אני מסתכן באמירה שתעלה את הציפיות יותר מדי: הפער בין ההצלחה האדירה של "צייד הצבאים" לכישלון בזמנו של "שערי החופש" הוא גם השינוי שעבר על הוליווד מאמצע שנות השבעים עד תחילת שנות השמונים. ואולי גם עייפות מז'אנר המערבון לעומת סרט על מלחמת וייטנאם כשזו עוד הייתה אקטואלית. זאת מכיוון ש"שערי החופש" הוא יצירה עמוקה ומרהיבה ברמה של "צייד הצבאים", לדעתי. להזכירכם, יש אנשים בסריטה הזה שבחרו בסרט ההוא של צ'ימינו לסרט הכי טוב שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר.
"שערי החופש" בגרסתו המלאה מתחיל בסצנת רבת פאר במזרח ארה"ב, בטרם הוא קופץ קדימה כמה שנים ונע מערבה למחזו ג'ונסון במדינת ויומינג הלא מאוד מיושבת, ולעימות בין מתיישבים בעלי משק עצמאי לכוחות כלכליים גדולים יותר. משם הוא ממשיך לעימות בין הפרט לבין המדינה, שלכאורה מקדשת את הפרט ואת הרצון שלו להצליח. כל זה נעשה בסצנות ארוכות ורבות משתתפים, אך גם כאלו בהם המשחק מדויק מאוד, אפילו במקרים בהם הכתיבה או המציאות ההיסטורית נופלת לייצוגים שלא עוברים בימינו (איזבל הופר נפלאה בתפקיד לא תקין פוליטית). הסרט הוא אחד מן השאפתניים ביותר שהיא פעם נוצרו בארה"ב, סוג של מערבון שלוקינו ויסקונטי היה יכול לביים ולהיות גאה בו.
(עופר ליברגל)