פסטיבל ירושלים 2021: המלצות (ואזהרות)

אחרי שנתיים של הפוגה לטובת מהדורת אונליין, פסטיבל הקולנוע של ירושלים ישוב אל הסינמטק, קולנוע לב ושאר המוקדים בעיר הקודש שתהפוך למשך תריסר ימים לבירת הקולנוע של ישראל. בכפוף להנחיות משרד הבריאות וכל צרה שלא תבוא, כמובן. אנחנו כאן בסריטה מתכוננים לאירוע כמו בימים הטובים, ולשם כך הצמדנו את אורון במשך כחודש לפוסט מקדים ומתעדכן, המסכם את כל מה שצריך לדעת וכל מה שאמור לקרות בפסטיבל השנה. תוכלו לקרוא שם על המסגרות הישראליות ושלל האירועים והמחוות, אבל זה ממש לא פוטר אותנו מפוסטפלצת המלצות (ואזהרות) על התוכניה הבינלאומית השנה. החברים מהנהלת הפסטיבל, בראשות ד״ר נועה רגב, בניהולו האמנותי של אלעד סמורזיק ושל טליה ויגודר המנהלת את המסגרות הישראליות, ממש לא עשו לנו חיים קלים השנה בניסיון לבחור מה לראות מראש ועל מה להמליץ. התחושה היא של התפקעות מרוב עושר תוכני, שכולל גם סרטים שחיכו יותר משנה וגם בכורות ישראליות טריות-טריות הישר מפסטיבל קאן של החודש שעבר.

בכל זאת ובכל מהדורה, התגייסנו למשימה כל חברי סריטה (אורון שמיר, אור סיגולי, עופר ליברגל ולירון סיני) ומצאנו המון מה לראות ועל מה לכתוב עוד לפני ש״איפה אנה פרנק״ של ארי פולמן (התמונה בראש הפוסט לקוחה מהסרט) יפתח רשמית את החגיגות, בהקרנה חגיגית בבריכת הסולטן ביום שלישי (24.8) בערב. חלק מהסרטים ראינו לאורך התקופה האחרונה וכתבנו עליהם בהזדמנויות אחרות, מה שמחמיא לנו כי להיות באותו ראש עם מנהלי פסטיבל ירושלים מעיד על טעם טוב. הם יקבלו חלק קצר משלהם הכולל לינקים פנימיים לדעות המורחבות שלנו ותזכורת קצרצרה במה מדובר. אבל זאת רק ההקדמה.

חלקו הארי של הפוסט יוקדש ל-20 הסרטים שצפינו בהם לקראת האירוע, ותודה רבה ליח״צ על כל העזרה בתחום, עליהם נכתוב כעת לראשונה. לטובת מי שחדש או חדשה פה, אלו ממש לא סקירות עומק אלא ניסיון לאפיין על קצה המזלג סוגיות כמו טיב וסגנון, כך שמה שייקרא כמו המלצה עבור האחד יחווה כאזהרה לאחר ולהיפך. נסיים בהמלצה גורפת על הקלאסיקות שיוקרנו בפסטיבל, את כולה כתב עופר, כאשר בשאר המקרים קרדיט לכותב-ת יופיע לאחר הטקסטים הקצרים. שמות הסרטים בחלק המרכזי מכילים לינקים חיצוניים אל הדף שלהם באתר הפסטיבל, לטובת מידע נוסף כמו שעות הקרנה וכן הזמנת כרטיסים. לחלק מהסרטים אין שם עברי, ברובם נציין את הלועזי והעברי יחד, והסדר הוא אלפביתי כפי שמופיע בתוכניה (גם בחירת התמונות היא מהתוכניה והקומפוזיציות הזהות בהתחלה מקריות לגמרי). שנתחיל?

סרטים שכבר כתבנו עליהם

לא ״שובר שורות״ כי אם ״שפעת פטרוב״

מתוך ההיצע הישראלי, אפשר למצוא טקסטים קודמים שלנו על ״מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם״, סרטו של דני רוזנברג שזכה בפסטיבל הקודם ומוקרן כעת לראשונה מול קהל בעצם, על ״מחברות שחורות״ של שלומי אלקבץ שריגש מאוד את אורון בפסטיבל קאן, וכן על ״עיניים גדולות״ של אורי זהר, הסרט שזכה לשחזור דיגיטלי ויוקרן בפסטיבל כחלק מן היוזמה ארוכת השנים הזו. גם על הסרטים העלילתיים והמונפשים שהיו מועמדים לאוסקר בקטגוריות לקולנוע קצר, יש לנו כבר פירוט מלא של אורון, ובירושלים הם יוקרנו במקבצים. יש לנו גם עשרה טקסטים נוספים (כולל שני חצאים, אז בעצם אחד-עשר סרטים משתתפים) מתוך ההיצע הבינלאומי של הפסטיבל השנה. מגיע להם פירוט, בסדר אלפביתי:

האב – לירון כתבה לקראת סרטו זוכה האוסקרים של פלוריאן זלר, עם אנטוני הופקינס
איילי – אותו הזכיר אורון בקצרצרה ככוח חיובי באחד מדיווחי סאנדנס
אש בהרים – שהוזכר והפעם לא לחיוב הפעם בדיווח סאנדנס אחר של אורון
הדרך של חסן – סרטו של המאסטר הטורקי סמיח קפלנגולו שהפעים את אורון בקאן
טיטאן – מתיך הז׳אנרים ומהפך הקרביים של ג׳וליה דוקורנו זכה בליבו של אורון ובדקל הזהב
כוורת – חזרה אל סאנדנס ואל הדיווחים המקוצרים, הפעם עם סרט הקוסוברי המרטיט
לברוח – כל האמור לעיל, רק הפעם זוהי הפקת אנימציה מרגשת שבין דנמרק ואפגניסטן
פרה ראשונה – על סרטה המקסים והנוגה של קלי רייכרדט כתב אורון אי אז בפרוץ המגפה
קיץ של נשמה – הזוכה התיעודי של סאנדנס, אז כבר ניחשתם שאורון כתב גם עליו
קריפטוזו – סאנדנס אחרון לעת עתה, הזיית אנימציה היפסטרית שבלבלה את אורון
השפעת של פטרוב – הזיה מטורללת אף יותר, מהגדולים של קאן ע״פ אורון ומאת קיריל סרברניקוב

סרטים שראינו וטרם כתבנו עליהם

DNA

השחקנית-במאית הצרפתייה מאיוון זכתה לאהבת סריטה בזכות סרטה "פוליס", שנכנס למקום ה-38 במצעד סרטי העשור שלנו. ארבע שנים לאחר מכן ביימה את "המלך שלי", שהעניק לעמנואל ברקו את פרס השחקנית של פסטיבל קאן, ועכשיו הנה היא אתנו שוב, הפעם עם "DNA", בו היא אפילו לקחה על עצמה את התפקיד הראשי.
מאיוון מגלמת את נייג', שבעקבות מות סבה האהוב, הדבק של המשפחה המורחבת והמפוזרת שלה, מחליטה להתחבר לשורשיה האלג'יריים ולנסות למצוא את דרכה מחדש בחיים. זאת בצל אמא שתלטנית ואינטנסיבית למדי, אחות שלא ממש מסתדרת איתה, אבא נוכח-נפקד, ועוד כל מיני קשיים של החיים. לצדה, ליהקה מאיוון פרצופים מוכרים ואהובים למדי כמו פאני ארדן, מריאן ואכט, וכמובן, לואי גארל שהסרט הזה הוא אחד מבוננזת סרטי גארל של פסטיבל ירושלים 2021. אני באמת האחרון להתלונן על זה. די ברור שאילולא הגבלות הקורונה, הפסטיבל שוב היה מארח את השחקן-במאי הלוהט הזה שכבר הגיע לכאן בעבר וסובב את כל ראשי באי ובאות הפסטיבל. אבל זו לא הנקודה כרגע. איפה היינו?
אה, אוקי.
"DNA" הוא בגדול דרמה משפחתית מהסוג שאנחנו נתקלים בו די הרבה, אבל הוא עובר את משוכת ה"היינו פה כבר" בזכות האנרגיה של מאיוון כבמאית וכשחקנית. מדובר בסך הכל בשעה וחצי (במונחים של פסטיבל קולנוע זה שווה ערך לפרסומת ביוטיוב) מלאת אמוציות ודרמות, שאותי מילאה בחיבה גדולה. זה סרט מצחיק, מרגש ומקסים באופן כללי, וגם אם הוא לא בדיוק מנת רצינות קולנועית שחלקנו אוהבים בפסטיבלי קולנוע, הוא עדיין מלא אנרגיה ואהבה, וללא ספק שווה כל דקה בו.
(אור סיגולי)

Zola

ממש לאחרונה התייחסתי לחברת ההפקה-הפצה A24 בהקשר לאחד מסרטי הדגל שלהם לשנת 2021, "האביר הירוק". בזמן שהסרט הזה נפרד מהמסכים, פסטיבל ירושלים מאפשר לנו לצפות בסרט נוסף מבית היוצר של החברה, שזכה להתעניינות רבה בעיקר כי שורשיו שונים למדי מכל סרט אחר – הוא מבוסס על שרשור בטוויטר.
מה שקרה הוא שבאוקטובר 2015 צייצנית בשם אזיה זולה קינג פרסמה מין סיפור קצר המחולק ל-280 מילה בכל פעם, המתאר את מסעה המשונה, המפחיד, המחליא, והלא סביר בעליל ואיך התפתתה לצאת עם חברה שהכירה זה עתה לטאמפה בפלורידה, לסיבוב הופעות במועדוני חשפנות. שזה כנראה משהו שבחורות צעירות עושות בארה"ב, כי הרי מה יכול להשתבש? ובכן, די מהר זולה גילתה שאולי היא קפצה לבריכה עמוקה מדי, שלא לומר שורצת כרישים, והיא לפתע מוצאת את עצמה במערבולת של זנות ואלימות, מוקפת קבוצת אנשים שבאמת קשה מאוד לסבול.

ג'יימס פרנקו היה אמור לביים את הסרט (כנראה סגירת מעגל עם אחד הסרטים שפרסמו את A24 בשנותיה הראשונות, "ספרינג ברייקרס"), אבל זה חוזל"ש בגלל ההאשמות על ההטרדות מצד הכוכב ההוליוודי, ואת הגה הבימוי תפסה ג'ניקזה בראבו, שביימה עד כה בעיקר סרטים קצרים ופרקים לסדרות טלוויזיה. את התפקיד הראשי קיבלה טיילור פייג' ("הבלוז של מא רייני"), ולצדה לוהקו ריילי קיו האהובה עלינו עד מאוד ("אמריקן האני", "שיר אהבה"), קולמן דומינגו האהוב עלינו עד מאוד ("אופוריה", "הבלוז של מא רייני") וניקולס בראון ה-נחשו מה-אהוב עלינו עד מאוד ("יורשים").

וכך, בראבו את שות' מזמינים אותנו לסרט מסע מסוג קצת אחר, כזה שבעיקר פער את עיני בעקבות השטויות שמילניאלס עושים (שנייה, אני שומע את נציגי אחוזת ראשונים דופקים בדלת בעקבות המשפט הזה. עוד שנייה חוזר). אבל מעבר לסיפור המטורלל והלא נעים בכלל הזה, "Zola", ואני לגמרי מבין למה התוכנייה מתעקשת לשמור על האותיות באנגלית למרות שבעברית היה פה כפל משמעות משעשע, הוא סחרור של קולנוע משוגע שלא עוצר, גם כשרוצים. הסרט לא מחזיק את כל הדקות שלו, והבעיה העיקרית שלו היא גלריית דמויות לחלוטין בלתי נסבלת, אבל הוא הצצה לחוויה מסוג אחר לגמרי, וכן, גם כרטיס ביקור של במאית מעניינת מאוד.
כמו כן, ריילי קיו לאוסקר. איזו שחקנית אדירה היא.
(אור סיגולי)

האגדה על הסרטן הענק
The Tale of the King Crab

סרטם העלילתי הראשון של הבמאים האיטלקיים אלסיו ריגו דה־ריגי ומתיאו זופיס, נראה כשילוב בין הרהור על מלאכת הסיפור בעל-פה העובר מדור לדור, ובין יצירה מיסטית הקשורה לשני אתרי צילום מלאים בטבע ירוק אך שונים באופי. האחד הוא כפר חקלאי באיטליה בו פערי המעמדות ואופי העובדה נמשכים במשך שנים, והשני אי שומם המצוי דרומית לדרום-אמריקה וייתכן ומוחבא בו אוצר. אף כי הסרט מכיל מסגרת בה הסיפור מסופר בימינו, לכאורה רובו מתרחש במאה ה-19.

הגיבור/אנטי-גיבור הוא לוצ'יאנו, רועה-חקלאי שיכור, ספק מרדן רב תושייה ספק לוקה בנפשו או פושע. הוא מתעמת עם הנסיך השולט באזור על המעבר דרך שער, מנהל קשר  עם בת של רועה אחר, שלפעמים נראה כי היא הצעירה היחידה באזור בו כל דבר יכול להרגיש ריאליסטי או אך רק סימבולי. הסרט נע בקצב מאוד איטי במתכוון ולא פעם הוא מתעתע בקהל לגבי טבעו של הסיפור או הרגשות של לוצ'יאנו. לפעמים ניתן לדמיין שהזקנים המהווים את האנשים העובדים לצידו הם אלו המספרים את הסיפור בתקופה אחרת.

המעבר לאי הבודד מעניק לסרט אפשרות לסיפור אחר בו ייתכן ויש אלמנט פנטסטי יותר. קבוצה של פיראטים עוקבים אחרי כומר שאולי ימצא זהב, באמצעות סרטן. שני הסיפורים מתחברים ולפעמים יש הצלבה באופן מסירת המידע, מה שמתעתע ואולי ממסגר את כל ההתרחשות בסוג של טבעת. כדרכה של אגדת עם, השאלה מה קרה קודם משתנה עם כל גרסה, אף כי הסרט לכאורה מראה גרסה אחת ומתקדם בסוג של לינאריות. מדובר ביצירה מלאת אווירה ומסתורין, אף על פי כי בסופו של דבר כל מי שיהיה מעוניין בגרסה פשוטה של המתחרש יכול למצוא אותה. אולם העיקר לדעתי הוא לא הדרך בה העבר מסופר, אלא הדרך בה משהו במיתוס מוסיף להיות חי ולהתקיים. לא תמיד הסרט מצליח לייצר את האווירה ההיפנוטית, אולם כאשר הוא עושה זאת הדבר בהחלט עובד היטב ולפעמים מתרחש במקומות לא צפויים. בקצב, בסגנון ובנושאי העיסוק, זה "סרט פסטיבלים קלאסי" וככזה הוא לא חדשני, אבל בהחלט מכיל מספיק ייחוד וסגנון אישי על מנת להותיר חותם.
(עופר ליברגל)

האדם הגרוע בעולם
The Worst Person in the World

אחרי שהתנסה בקולנוע דובר אנגלית (״השקט שבפנים״) ושב אל מולדתו לטובת דרמת אימה (״תלמה״), הבמאי והתסריטאי הנורווגי יואכים טרייר חוזר לשורשיו אף יותר. סרטו המוכר ביותר הוא ״אוסלו, 31 באוגוסט״ החביב על כולנו כאן מאוד, אבל לי הסרט החדש שלו הזכיר את ההתחלה שלו בקולנוע לפני עשור וחצי – ״Reprise״. בשני הסרטים יש יצירתיות ושאפתנות בדרך בה הסיפור מסופר, התמקדות בחיים של דמויות צעירות המחפשות את דרכן בשלל תחומים, שניהם עשויים טוב וכתובים פשוט מעולה, עם נטייה לבוטות וישירות ורגעים בהם הכל קצת נגרר. בפסטיבל קאן קראו לסרט ״יוליה ב-12 פרקים״ ובהקרנה בה נכחתי אפשר היה למדוד את תגובת הקהל בכל פעם שכותרת הפרק הבא בישרה איפה אנחנו בסיפור. בעיניי כל אלה יתרונות ולא חסרונות כלל.

יוליה מגולמת בידי רנאטה ריינסב, זוכת פרס השחקנית בקאן (והגרסה הנורדית של דקוטה ג׳ונסון). בפרולוג שמגיע לו פרס בפני עצמו היא מוצגת בפנינו כצעירה מלאת אמביציה אך חסרת כיוון, ובמשך תריסר הפרקים נבחן יחד איתה את הבחירות שלה בחיים. מלימודים דרך קריירה ועד בן-זוג ויחסים עם המשפחה. כל פרק בנפרד והסרט כמכלול צפוי לעורר דיונים בנושאים אוניברסליים, החל מילודה בעד/ונגד וכלה במה נחשב או לא נחשב לבגידה במערכת יחסים (עוד פרק בסרט ששווה צפייה ביצירה כולה בפני עצמו).

בכלל, היכולת של טרייר לעסוק באופן שכלתני על פניו בנושאים רגשיים ועמוקים, ואז להגניב את המימד הרגשי בהדרגה ולעתים בהפתעה, הוא קסם הקולנוע במיטבו. חלק מזה בזכות הכתיבה, של טרייר ושותפו אסקיל ווגט, אבל הרבה קרדיט מגיע לשחקנים. גם רנסייב מעוררת ההזדהות וגם שני הגברים הבולטים בחייה, אותם מגלמים הרברט נורדרום ואנדרס דניאלסן לי (ששיתף פעולה עם הבמאי ב״אוסלו״ ומופיע גם בסרט הבא בפוסט). אף אחד מהם הוא לא האדם הגרוע בעולם, אבל לפעמים כולנו חושבים ככה, על עצמנו או על אחרים בחיינו וזה המוצא לדיון על תפיסה עצמית וחברתית המובלע בסרט.
(אורון שמיר)

האי של ברגמן
Bergman Island

מאז מותו של הבמאי השוודי הגדול אינגמר ברגמן, הבתים שלו באי השוודי הקטן פורה מוקדשים לאמנים המקבלים מלגה לשהות במקום על מנת לפתח עבודות חדשות. סרטה של הבמאית מיה הנסן-לאב עוסק בזוג יוצרים אשר מגיעה לשהות במקום מספר שבועות בקיץ, תקופה אשר כוללת את פסטיבל ברגמן השנתי הנערך במקום. לו בחרה לאב לנסות להציע בסרטה דיון מעמיק ביצירה של ברגמן או לנסות לחקות את הסגנון שלו, התוצאה הייתה יכולה להיות מביכה או ריקנית. במקום זאת, האי והעבר שלו משמשים סוג של רקע המדגיש את ההבדלים בין בני הזוג. הגבר הוא במאי ותיק ומוערך יותר והוא מתנהג כמו תייר ברגמן קלאסי, שמעריץ את המאסטר בצורה עיוורת. האישה פחות בקיאה בסרטי ברגמן וקשה לה עם הפסימיות שלו, אף על פי שהם כן נוגעים בה. היא מעדיפה לגלות את האי בעצמה ולא דרך המדריכים במקום. כמעריץ של ברגמן, אציין כי מצאתי בסרט בעיקר שעשוע עם המיתוס שלו (ממליץ לקרוא את ספרה של לין אולמן "חסרי הנחת" על מנת לקבל יותר רקע על האי וברגמן כאיש משפחה) וזו הגישה הנכונה. כי זהו סרט של מיה הנס-לאב, במאית קלילה ואימפרסיוניסטית יותר באופי שלה. היא לא מתארת את הדרמות הגדולות, אלא סחיבה של רגשות בחיי הדמויות גם לאחר הדרמה.

הדרמה עוסקת בבני הזוג. טוני (טים רות'), הוא הידוע יותר וגם זה אשר נראה כי הכתיבה באה לו בצורה קלילה יותר. המוקד הוא כריס (ויקי קריפס, הנהדרת גם ברגעים בהם התסריט בנאלי), אשר מתמודדת גם עם קושי בפיתוח התסריט שלה ובעיקר עם הצל של שני הגברים הדומיננטיים שכתבו על נשים: הבמאי עמו היא חיה, והבמאי שבאי בו הוא חי וצילם סרטים היא שוהה. חלק זה של הסרט אומנם זורם היטב וכולל רגעים של חן, אך יש בו משהו לא מעמיק ולא ייחודי מספיק. כל זה השתנה עבורי ברגע בו התחלנו לראות את התסריט עליו כריס עובדת.

זהו סיפורה של אישה בשם אמי (מיה וסיקובסקה) המגיעה לאי לצורך חתונה. היא פוגשת שוב את ג'וזף (אנדרס דניאלסון לי), מי שהיה החבר הראשון שלה. הקשר בין השניים חודש והופסק שוב לאחר כמה שנים ואמי חשה כי יש בו משהו שמוצה עד תומו. הסרט בתוך הסרט אומנם נחווה כעבודה בתהליך, אך הוא מבויים בצורה מגובשת ומדויקת יותר. למעשה, אנו מקבלים בעיקר את רגעי המפתח בסרט הפנימי, גם אם הנסן-לאב לא מביימת את כולם כרגעים של עימות ולפעמים נותנת לדמויות פשוט להתנהג. החל מן הרגע בו הסרט מספר את הסיפור הפנימי במקביל לסיפור הזוגיות של כריס, שתי העלילות מתרוממות בעיני, דרך עריכה חכמה המשלבת את כל הרבדים. שכן ייתכן ובסופו של דבר לא מדובר כלל בשני סיפורים נפרדים וטשטוש הגבולות ביניהם חובר גם לטשטוש הגבולות בין ההגדרה של הסרט כבדיוני לבין חייה האישיים והיצירות הקודמות של מיה הנסן-לאב. התוצאה היא סרט הרבה יותר קליל מברגמן (או ברגמן כפי שמיה הנסן-לאב מתארת אותו) שיכול להרגיש כמו סרט רומנטי מסחרי יותר מסרט פסטיבלים. השזירה המורכבת בחלקו השני מרוממת אותו לדעתי לרמה גבוהה יותר ולסרט שמותיר טעם של עוד, קצת כמו חלק מן הקשרים הרומנטיים המתוארים בו.
(עופר ליברגל)

אמפארו
Amparo

אמפארו הוא שמה של גיבורת הסרט, בגילומה של סנדרה מליסה טורז. היא אם יחידנית קשת יום, שגם הלילה שלה הופך למורכב כשהיא מגלה שבנה לא בבית. אמפארו מדחיקה את הדאגה, כי יש לה עוד רבות, אבל הילד לא חוזר והאמת שחששה מפניה מתגלה לה – הוא גוייס בכפייה לצבא הקולומביאני, כנראה כדי להישלח לאיזור מסוכן במיוחד. השנה היא 1998 ואין לגיבורה אלא לכתת רגליה בניסיון למנוע את רוע הגזירה, בתור אמא שתעשה הכל בשביל הילד שלה אבל נתקלת בממסד מושחת ובעיקר גברי באופן מאצ׳ואיסטי-מיליטריסטי.

סרט הביכורים של סימון מסה סוטו, שהוקרן בבכורה במסגרת משנית בקאן, הוא מסוג היצירות שחביבות על אוצרי ובאי פסטיבלים. הסיפור אנושי וצנוע בהיקפיו וביריעה שלו, משרטט ביעילות דיוקן של זמן ומקום ובעיקר של דמות מרכזית עם עול על הצוואר. כבר ראיתם וראיתן סרטים כאלה, ודאי גם תראו עוד בעתיד, מה גם שבעיניי היה משהו מדוייק מדי, כמעט מכני, ברמת הביצוע. אבל זה סרט מצויין לסגירת חור בלו״ז או כדי לברוח לשעה וחצי אל תוך עולם מלא בצרות של אחרים, במקרה זה קולומביה ובמיוחד הגיבורה שנלמד להכיר את תעצומות הנפש שלה.
(אורון שמיר)

אנט
Annette

על פי הנתונים היבשים, קל לסווג את הסרט הזה לצד של ההמלצות ולא של האזהרות בפוסט. זהו הסרט החדש של לאוס קראקס, אחד היוצרים המקוריים שפועלים כיום בקולנוע העולמי, והראשון שלו מאז ״מנועים קדושים״ מהפך המוחות. קראקס מביים בתנופה אדירה ויצירתיות בלתי נגמרת, מה שהקנה לו את פרס הבימוי המוצדק מאוד בפסטיבל קאן האחרון, אותו גם פתח הסרט. לזכותו של ״אנט״ עומדים גם שני כוכבי קולנוע בוהקים, אדם דרייבר בעוד הופעה שמוציאה ממנו צדדים חדשים, ומריון קוטיאר הנהדרת כהרגלה. השניים מגלמים זוג נוצץ, הוא סטדנאפיסט פרובוקטיבי והיא זמרת אופרה נערצת, שחייהם משתנים עם לידת בתם הבכורה ששמה כשם הסרט. יש גם עלילה אבל היא משנית לחלוטין לחוויה שהסרט מציע, זו שצריכה להילקח בחשבון בשקלול ההמלצה או אזהרה.

״אנט״ הוא סרט מוזיקלי מהסוג המושר תדיר. כלומר, הוא לא רק מחולק לנאמברים גדולים אלא שהחל משלב מסויים, ובאופן לא אחיד או שאני מצאתי בו רציונל, הדמויות מפסיקות לשוחח ומחליפות כל אינטרקציה בשירה יומיומית שכזאת. המוזיקה עצמה רפטטיבית ופשטנית באופן שגרם לי לגירודים בכל הגוף, אבל גרועה ממנה היא העלילה שמורכבת אך ורק מקלישאות נבובות ואפויות למחצה. אין זה פלא שעל שני הנדבכים הללו, התסריט והמוזיקה, אחראים אותם אנשים – האחים רון וראסל מייל, הלא הם להקת ספארקס. אחרי שבזבזו את זמנו את אדגר רייט אהובי, החליטו לעשות את אותו הדבר עם קארקס, שמגיע לו עוד פרס בימוי על שהשכיל להוציא משהו צפי מהכתיבה שלהם. מי שלא חושבים או חושבות שמדובר בצמד מוזיקלי שצריך להוציא לו צו הרחקה לכל החיים מקולנוע, אולי ימצאו בסרט את יצירת המופת ששמעתי עליה רבות בפסטיבל קאן. אז כן, זו המלצה ואזהרה בו זמנית, דואליות קיצונית שאני בטוח שיוצרי הסרט ישמחו בה.
(אורון שמיר)

טלה
Lamb

סרטים טובים בדרך כלל מספרים לנו יותר מסיפור אחד. יש את העלילה ברובד הגלוי, ואז עוד משהו שרוחש מתחת לפני השטח ומתחבר אל פחדים כמוסים, רצונות מוחרשים, אמיתות על המצב האנושי שנוגעות בנימי הנפש. סרטים מעולים יספרו את שני הסיפורים, המשל והנמשל אם תרצו, באופן שווה ערך. שניהם יהיו מעניינים באותה המידה. סרטים יוצאים מגדר הרגיל יעשו את זה כך שהעלילה שלהם תרתק אותנו ולא תאכיל בכפית, אפילו תותיר פתח לפרשנות לגבי אותו סיפור נוסף, אותה מהות שאם תתבוננו בה מקרוב ותהרהרו בה היא תמחץ את הלב. וכל זה יקרה בלי שהסיפור שיושב עמוק בסאבטקסט יגרע באופן כלשהו מההנאה שבצפייה בטקסט. העובדה ש"טלה", בכורת הבימוי של ולדימיר יוהנסון לפי תסריט שלו יחד עם שיאן (רק שיאן, התסריטאי שהוא גם מלחין נעדר שם משפחה כאן), מצליח לעשות את מה שתיארתי כאן בתור סרט ראשון באורך מלא – רק מוסיפה להערכה כלפיו. הסרט ראוי להרחבה משלו, אבל בינתיים קבלו המלצה רותחת, למרות המרחבים הקרים והלבנים של איסלנד בה הוא מתרחש.

בלי להסגיר יותר מדי אפשר לומר שהעלילה נשענת על הבחירות של מריה (נומי ראפאס) ואינגבר (הילמיר סניר גודאנסון), זוג שמגדל כבשים למחייתו בחווה מרוחקת באיסלנד. הם מחליטים לאמץ טלה לאחר ההמלטה בשל נסיבות מיוחדות שגורמות להם לגדל את השה הקט בבית פנימה, הרחק מהדיר. המידע נמסר לנו אט אט ובתזמון מדויק שבונה סקרנות ומתח, כאלו שמאפשרים להיקשר ולדאוג לדמויות במה שמתעתע כסרט עם קצב איטי, אבל כזה ש-106 הדקות שלו יחלפו ביעף. עוד מרכיב מתעתע בו שכדאי לדעת ולעשות לגביו תיאום ציפיות קל מראש הוא הז'אנר שלו.

מקריאת תקצירים כאלו ואחרים (אל תקראו את התקצירים. במקרה הזה, באמת, עדיף פשוט לצפות בו) ועם הידיעה שיוהנסון היה טכנאי אפקטים מיוחדים בסרטים כמו "מלחמת המחר", "מלחמת הכוכבים: רוג 1" ו"מהיר ועצבני 8", עלול להיווצר רושם שמדובר בסרט אימה. למרות שיש בו תחושת מתח וסכנה מרחפת שמובעת על ידי תנועת מצלמה, סאונד וזוויות צילום שאי אפשר לטעות בהן, ולמרות שיש בסרט מרכיבים שעלולים להיות מטרידים ואלימים, וגם סצנות של המלטות שנראות אמיתיות  – ברמה שאם כבשים והאנשים שמסייעים להן להמליט אינם כוס התה שלכם ושלכן, ראו הוזהרתם – ברובו הוא לא סרט אימה. לא באופן שבו סביר שנדמיין סרט כזה בכל אופן. הוא מעורר שורה של ניחושים ותהיות בחלקו הראשון, ומשחק עם הציפיות שלנו בתוך מוסכמות שקשורות לז'אנר ומצליח להפתיע.
הסרט מטפל ברגשות ובתגובות למצב חריג בצורה שלא ניתן להגיב אליה באדישות, וכנראה שתחושו מתח, חמלה, חרדה, תחניקו צחוק או תשחררו יבבה. כל אלו מוגשים בתוך צילום מרהיב, מערסל, מערבל ומבלבל, ובו זמנית מרגיע. כדאי לנסות ולהתמסר לצפייה ב"טלה", גם אם היא עלולה להיות, ובכן, מטלטלת (סליחה) וכזו שממשיכה לפעול ימים אחרי הצפייה.
(לירון סיני)

מין חסר מזל או פורנו משוגעים
Bad Luck Banging or Loony Porn

ראדו ג'ודה הוא לא רק אחד מן הבמאים המוכשרים ביותר בקולנוע הרומני החדש, אלא גם אחד מן המגוונים ביותר. הסרטים העלילתיים  שלו נעים בין קומדיות על רומניה העכשווית, לסרטים היסטוריים בהם הוא מבקר צדדים אפלים בעבר של מדינתו, כמו גם את הגזענות והשמרנות שעדיין נוכחת בה. בנוסף, הוא גם יוצר סרטי מסה תיעודיים/ניסיוניים בהם הוא משתמש בחומרי ארכיון. הרבדים השונים של היצירה שלו מתחברים לסרט אחד די קצר ודחוס יחסית – יצירה פרועה שזכתה בפסטיבל ברלין. סרט שהוא מתקפה קשה על שמרנות בכלל ושמרנות ברומניה בפרט, עם פתיחה שתעצבן גם ליברלים – שלוש דקות של קלטת סקס ריאליסטית, כיאה לסרט שיש בכותרת של גם מין וגם פורנו. למי ששוקל לעזוב את האולם מיד, אציין כי מאז אותה פתיחה יש עוד רגעים ספורים של עירום/דיון על פורנו אבל אלו נעשים בהומור המזכיר מעט את הלוני טונס (ששמם נרמז בכותרת האנגלית) או סתם בדיחות קרש.

אחרי הפתיחה, הסרט מחולק לשלושה חלקים שונים, כל אחד מהם טוב בדרכו ולדעתי גם טוב מקודמו. העלילה נסובה סביב האישה שנצפתה בקלטת המין. מסתבר כי היא מורה שעבודתה עומדת בסכנה בעקבות דליפת הסרטון. החלק הראשון עוקב אחריה ברחובות בוקרשט במהלך משבר הקורונה, בעודה מתכוננת לשימוע שייערך בערב. חלק זה נראה כמו נדבך של הקולנוע הרומני הריאליסטי, אולם יש בו גם מימד פארודי וגם מימד תיעודי, בו ג'ודה חושף את הגסות הוולגריות הקיימת בסביבה הרומנית. החלק השני הוא מילון מונחים, הכולל שימוש בחומרי ארכיון, קטעים תיעודיים ומערכונים קצרים שצולמו עבור הסרט. המילון עוסק ביחס למין, בקורונה, בקולנוע ובעיקר בעבר הרומני בתקופות שונות. החלק השלישי הוא השימוע למורה, שנערך בחדר בית ספר והוא נראה כמו פארסה (או ״סיטקום״ לפי הכיתוב בסרט).

בחלק השלישי גם המונחים מן המילון באים לידי ביטוי וג'ודה מראה מה באמת מפריע להורים. לא מדובר רק בקלטת עצמה, כאשר חלק מן ההאשמות כלפי המורה הן האשמות שהוטחו בבמאי עצמו במולדתו, בעקבות העיסוק שלו בחלק של הרומנים בשואה. ג'ודה עצמו לא יהודי (למרות שמו), אבל הואשם ככזה בידי מתנגדיו באופן שחשף את שנאת הזרים שלהם. הוא משתמש בשנאה הזו בחלק המסיים של הסרט, סאטירה קומית חדה ובעלת עמדה פוליטית ברורה הנמסרת תוך צורך להזכיר למשתתפים לשמור על ריחוק חברתי ולדאוג שהמסכה תכסה את האף. זהו אחד מן הסרטים הכי מצחיקים של השנה והוא שופע הברקות קולנועיות. לכן, אין זה פלא כי הוא זכה בפרסים והפך לאחד מן המדוברים של 2021. אולם, דומני כי לפחות הפתיחה שלו גורמת לכך כי יש בו משהו שיכול להרתיע או להטריד גם את תומכי הסרט ותומכי הבמאי – באופן שנראה לי כמכוון, כי הסרט הזה רוצה להיות שנוי במחלוקת ולא רק לקבל דברי שבח.
(עופר ליברגל)

המעסיק והעובד
The Employer and the Employee

סרט נוסף שעולה לירושלים הישר ממסגרות הלווין של פסטיבל קאן, שהפעם מגיע מאורוגוואי ועלילתו מתרחשת באיזור ספר במדינה הדרום-אמריקאית, סמוך לגבול עם ברזיל. אציין מראש שהרגשתי כי חסר לי קונטקסט על האיזור הגיאוגרפי, למשל, כדי להבין באמת לעומק את גודל הקונפליקט ומערכת היחסים בין הדמויות. טיעון הפוך יהיה אולי שזהו , אולי זה סרט מהסוג שכיף לגלות לבד באמצע פסטיבל ולצלול לתוך העולם שהוא משרטט, להיאחז בדרמה האנושית שבמרכזו גם בלי להבין כל ניואנס.

סרטו של מנולו ניאטו מתחיל בסצנה ממושכת שמקטלגת אותו כסרט פסטיבלים ונבנה לכל אורכו בקצב שנותן להתרחשויות לדבר. המעסיק והעובד מן הכותרת הופכים להיות כאלה בשלב די מתקדם בעלילה, כאשר בתחילה אנו עוקבים רק אחרי בן למשפחה אמידה ובעלת אדמות. עיקר הדאגה שלו בחיים מופנית למצבו הרפואי של בנו התינוק, אך גם להוכיח את עצמו בעסק המשפחתי דורש זמן והקרבה. בשילוב עם חמלה ואולי גם טובה למשפחה ותיקה שבעל הבית נהג להעסיק, גיבורנו הצעיר פונה אל צעיר שזקוק לעבודה כדי לפרנס את משפחתו. הקשר בין השניים יקבל תפנית שתוביל לשברים ואיחויים שונים.

הסרט כולו בנוי מניגודים, בין אם זה המשתמע עוד משמו, על עולם בו אלה שיש להם לא תמיד מבינים את אלה שאין להם, אבל גם מניגודים כלליים יותר כמו למשל ההבדל בין ישן וחדש, כפי שמומחש בתמונה לעיל על כלי התחבורה השונים בה. מלבד התחושה שהלכתי לאיבוד בקודים חברתיים שלא לגמרי הבנתי, בעיניי הסרט גם לא ממצה כמעט אף קו עלילה שהוא מציג ומשאיר הרבה עבודה לצופה. זה יכול להיות קצת מייגע ואולי לתסכל את מי שיחפשו פואנטה חד-משמעית, אבל זו לא כוונת המשורר במקרה הזה.
(אורון שמיר)

נוצות מלוכלכות
Dirty Feathers

סרטו הראשון של קרלוס אלפונסו קוראל לא בדיוק פוסע בטריטוריה חדשה בקולנוע התיעודי האמריקאי: מבט על אנשים החיים בשוליים של שולי החברה. ספציפית, חסרי בית החיים בדרום ארה"ב, רובם נאבקים בהתמכרות זו או אחרת, חלקם עם הפרעה נפשית או טראומה שונה. המבט האינטימי על העוני לפעמים מעורר תחושה של מציצנות או ניצול, אולם השפה החזותית של קוראל מקנה לסרט מימד פיוטי. זה בא לידי ביטוי לא רק דרך צילום בשחור לבן ומונולוגים המושמעים על גבי סצנות, כלומר סך הבחירות של היוצר, אלא גם דרך המילים וההתנהגות של המתועדים.

בתור מי שראה כבר סרטים עם נקודת מוצא דומה, היו בסרט זה רגעים שהפתיעו אותי ורגעים אחרים שהיו אפקטיביים בזכות הכאב ו/או הכנות שנחשפה בהם. זה גם הודות ליכולת של הבמאי לצלם רגעים מסוימים בצורה ישירה ומתבוננת יותר. לא כל הסרט הלא-ארוך הזה מורכב מרגעים מוצלחים כאלו, אולם הסרט כולו מומלץ עבור חובבי קולנוע תיעודי המושפע מן הקולנוע הישיר אך גם מכיר בכך כי ניתן לצלם כל גיבור בצורה יצירתית לפרקים. עבור צופים אחרים, ייתכן שעצם הנושא ימנע את הצפייה. יש לציין כי אף כי הסרט מכיל אנשים שלו היינו נתקלים בהם ברחוב היינו מנסים לברוח מהם, אך הוא נמנע מסצנות קשות לצפייה ושומר על רמה מסוימת של תקווה או לפחות של אמונה לכל אורכו.
(עופר ליברגל)

סדר חדש
New Order

מי שפספסו את ההקרנה הבודדת לסרט החדש של מישל פרנקו בישראל, שנערכה באמצע המגפה בפסטיבל סרטים בערבה, ודאי ישמחו לשמוע על עוד שתי הקרנות. בירושלים שודרג הבמאי המקסיקני העדיין-צעיר לקטגוריית המאסטרים, וסרטו הנוכחי אף זכה בפרס חבר השופטים של פסטיבל ונציה הקודם. יש בו קצת ממה שאפיין את סרטיו הקודמים (״אחרי לוסיה״, ״הבת של אפריל״), בעיקר סגנונית, אבל הז׳אנר וגודל ההפקה חדשים לקולנוען הממשיך להתפתח ולהתנסות.

סרטו הנוכחי מתחיל כמו דרמת ארטהאוס כמעט אלטמנית, העוקבת אחר חתונה מפוארת המתרחשת בבית של משפחה אמידה. כמו בדרמת אדונים ומשרתים, בעלי הבית מקבלים את מירב הפוקוס ומספר תקריות עם העובדים שלהם מציגות פערים בלתי נתפסים לא רק בעושר אלא גם בגישה. העשירים יצטערו על כך ברגע שבו התקוממות אזרחית זולגת מן הרחוב אל תוך ביתם ומחריבה הרבה יותר מאשר את היום המאושר של החתן והכלה. מנקודה מסויימת הסרט הופך למעין מותחן דיסטופי, רווי צבע ושופע פרצי אלימות ותפניות חדות.

בעיניי הבמאי הסתמך יותר מדי על שוק ואליו, וצופה ששוקשק מספיק פעמים אי אפשר לנער שוב ושוב ובטח שלא לערבב. פחדתי להתמסר אליו בגלל הצורך הזה להדהים בכל כמה דקות ולכן סיימתי את הצפייה בתחושת פספוס קלה, שלי או של הסרט (אבל כנראה שלי). אם תרצו סרט שישאיר אתכם ערים, בין אם בדקות של מעקב אחר הדרמה מרובת הדמויות או בהמשך דרוכים בציפייה לפעם הבאה שיקרה אסון על המסך, הנה מצאתם.
(אורון שמיר)

פריז, הרובע ה-13
Paris, 13th District

תשכחו מכל מה שאפשר לצפות לו מסרט של ז׳אק אודיאר. נדמה שזו הייתה השיטה של הבמאי עצמו בבואו לביים עיבוד לסיפורים מרצועת הקומיקס של אדריאן טומין, אותה המירו לתסריט שתי כותבות הצעירות בהרבה מן הבמאי – לאה מיסיוס (״הרוחות של ישמעאל״) וסלין סיאמה (״דיוקן של נערה עולה באש״). עם כמות כזו של כותבים ועם הבמאי שהוא גם תסריטאי שותף, שידוע בדרמות מסועפות ומלאות פשע אבל גם רומנטיקה ו/או אהבה (״ליבי החסיר פעימה״, ״נביא״, ״חלודה ועצם״, ״דיפאן״), אפשר היה לנחש שהסרט יישען בכבדות על עלילה. אך לא כך הדבר. זה יותר מארג של דמויות עם חוטי סיפורים, כאשר הדמות המרכזית היא אותו רובע פריזאי מגוון אתנית. מבחינה מעמדית הגיוון פחוּת, שכן גיבורי הסרט הם צעיר אחד ושתי צעירות שלא בהכרח סגורים על החיים עדיין, מבחינת מציאת זיווג או אפילו מקום מגורים ותעסוקה.

אודיאר לא רק עובד עם שמות צעירים ועוסק בדמויות במשבר רבע החיים, בעודו מצוי בעצמו בגיל השלישי, אלא גם הצעיר את הסגנון הקולנועי שלו. הסרט מצולם בשחור ולבן דיגיטלי (א-לה ״רומא״ של קוארון), שהוא גם מחווה לקומיקס וגם נועד ליצור סביבה חזותית שוויונית יותר בפני כל הגזעים המצולמים. כלומר, מבחינת היוצרים, כולם צרפתים ואפילו לא ״בני מהגרים״, כפי שהתבטא הבמאי בפסטיבל קאן. בפועל, זהו רק אחד האלמנטים שיוצרים דיסוננס בין זמן ומקום, שכן התחושה החזקה של רובע לא זוהר בפריז מתנגשת בניסיון לייצר כאן ועכשיו מסוג שאינו קיים. נדמה לי שקוראים לזה פוסט-מודרניזם, אבל להבנתי הסרט הלך דווקא על קו כמעט ניאו-ריאליסטי.

דוגמה אחרת היא המוזיקה האלקטרונית המלווה את הסרט, מאת המוזיקאי האלקטרוני Rone, שאמורה להיות צעירה ועדכנית – אבל נשמעת כמו משהו שהיה אופנתי לפני כשני עשורים. מפתה לומר שלא ירדתי לסוף דעתו של היוצר הפעם, במאי שעד כה אני אוהב את כל סרטיו בהם צפיתי. לכן ולסיום, אני אהיה ישיר – אם תרצו לחזות בגופות צעירים ופוטוגניים משתגלים בשלל תנוחות, זה הסרט עבורכם ועבורכן. אני לא בטוח שהוא עונה על צרכים נוספים, ולי באופן אישי אין את הצורך המתואר כלל ועיקר, ככה שאני לא בדיוק הצופה המתאים לסרט שנפל על אוזניי הערלות.
(אורון שמיר)

קלטים
Celts

סרטה של מיליצ'ה טומוביץ' לוכד יום בחיים של תרבות אשר יודעת שהיא ניצבת בפני רגע של מפנה: סרביה בשלבים הראשונים של התפרקות יוגוסלביה/מלחמת האזרחים. העלילה מתרחשת במהלך יום אחד בו ילדה חוגגת בביתה יום הולדת, באיחור קל. המסיבה שלה, בנושא צבי הנינג'ה, משתבשת כאשר ילד אחד מתחפש לרפאל טוב יותר ממנה, בעוד בן הדוד שלה לא מחופש ולא משתלב עם יתר הילדים. למבוגרים יש צרות משלהם – העמדה הפוליטית הליברלית שלהם מתנגשת עם הלאומנות בסביבה (שם הסרט מנסה למצוא לחלקם מוצא אתני אחר). הזוגות החד-מיניים אולי ירגישו פחות בטוח בבתים אחרים. בין ההורים של הילדה קיים נתק, אחותה הגדולה נכנסת לעולם הפאנק, ואולי מתקרבת יותר מדי לבן משפחה אחר. יש גם לפחות משולש אהובים אחד וסוג של קנאה או התנשאות מול שחקנית תיאטרון שבין היתר זכתה לגלם את נינה ב"השחף".

כל זה ממש לא מרגיש כמו יותר מדי בתוך הסרט הזה. רגשות הבדידות, הקנאה והחשש עולים בכל הסיפורים ובכל רגעי המרד המתרחשים בהרבה שכבות גיל ובהרבה אופנים. טומוביץ' לא מוותרת על תפניות ומקבץ דרמות מעט לא אמין, אולם היא עושה זאת באופן מספיק מעודן או אמין בכל סצנה ספציפית. היא משלבת בין נוסטלגיה לביקורת על חוסר הכנות והניתוק של המבוגרים, כמו גם על האכזריות שלפעמים מתפרצת אצל הילדים. גודש האינפורמציה בחלק הראשון של הסרט יכול אולי לבלבל מעט, אולם דימויים שבכוחם לייצר הזדהות רגשיות שזורים לכל אורך היצירה. ככל שהסרט מתקדם הדינמיקה המוצגת בו בהירה יותר. הסרט שומר על מתח תמידי, שכן הבמאית מייצרת לא פעם תחושה של אסון קרב, של אפשרות לגאולה או סיפוק רגעי, או להבדיל תחושה כי דבר לא ישתנה במהלך היום הזה – יום בו האסון הלאומי כבר נוכח במידה מסוימת אך עדיין לא נחשף במלוא הזוועה שלו.
(עופר ליברגל)

הקן
The Nest

כחלק ממסע היח"צ של "הקן" לקראת סוף שנה שעברה (שנעשה כולו בזום ובראיונות טלפוניים כי קורונה), התראיינה השחקנית קארי קון למספר פודקאסטים להם האזנתי. באחד מהם, אולי "ד'ה ביג פיקצ'ר" אבל לא לגמרי זוכר, היא סיפרה על כך שברגע שהתסריט הזה נחת אצלה, היא לא יכלה להרשות לעצמה לוותר עליו כי הסיכוי שלה לקבל תפקיד ראשי בסרט הוא מאוד נמוך.
המשפט הזה שאמרה גרם לי לפלוט אנקת אימה באמצע הרחוב בטיול עם הכלבה שלי, כי זו שוב הייתה תזכורת כואבת לאיזה עולם קשוח אנחנו חיים בו. עולם בו שחקנית לא סבירה בכישרון שלה כמו קארי קון לא מצליחה לקבל הצעות לתפקידים ראשיים בקולנוע. מרתיח. ואכן, בזמן שבטלוויזיה הוכיחה לא מעט את יכולותיה האדירות ("הנותרים", העונה השנייה של "החוטאת"), ועל הבמה היא נחשבת עילוי (כולל מועמדות לטוני על "מי מפחד מווירג'יניה וולף"), בקולנוע השחקנית בת ה-40 נדחקת הצידה. עד כה ראינו אותה בתפקידי משנה כמו ב"נעלמת", "אלמנות" ו"העיתון" שם די בוזבזה, שלא נדבר על הנוכחות שלה ביקום הקולנועי של מארוול, שם הייתה פרוקסימה מידנייט חסרת המשמעות.
לכן, בעיני, אנחנו כחברה צריכים לעמוד איתן מאחורי "הקן", התפקיד הראשי המשמעותי הראשון של קון בקולנוע, להוכיח שישי לזה מקום, ולדרוש שהיא תקבל את המגיע לה. הבעיה היחידה שזה פשוט לא סרט כזה טוב.

הוא שווה צפייה רק בזכותה, וזה לא מעט. אני עומד מאחורי זה לגמרי. גם ההופעה של ג'וד לאו מצדיקה זאת. ועדיין, הסרט על המשפחה שעוברת מארה"ב לאחוזה גדולה באנגליה בעקבות עבודה חדשה של האבא, שם מתגלות כל הבעיות וההדחקות שזוג ההורים צבר, איכשהו מרגיש מפוספס על אף כל הכישרון שהושקע בו.
זהו סרט של שון דורקין, הראשון שלו מאז הפריצה המרשימה שלו עם "מרתה מרסי מיי מרלין" לפני עשר שנים, וכמו אז, כשחשף לעולם את היכולות של אליזבת אולסן, יש הרגשה של פול גז בניוטרל.
באופן זהה ל"מממ"מ", גם "הקן" הוא דרמה שמתחפשת לסרט אימה, בו המבע הקולנועי מתעקש להכניס אותנו למצב של חרדה, רק כדי למסמס את זה בהמשך. אני מצאתי את "הקן" כטיזר ארוך שלא מגיע לכדי מיצוי, וברגע האחרון מחליט שהוא דרמה משפחתית מרגשת, כאילו מתוודה על כך שהוא עבד עלינו כל הזמן הזה. ועדיין, קון ולאו נותנים הופעות ענקיות, וכן יש בו כמה סצנות טובות, אז לא מדובר באיזו נפילה אכזרית. רק סרט שלא לגמרי החליט מה הוא.
(אור סיגולי)

השבר
The Divide

תלונות על תורים ארוכים בחדר מיון וחולים במסדרון נשמעים מוכרים מדיונים על מערכת הבריאות הישראלית. אולם, לפי סרטה של קתרין קורסיני, המצב בצרפת נראה גרוע אף יותר. וזה עוד בסרט שסיפורו מתרחש לפני משבר הקורונה, אם כי במהלך משבר אחר. עיקר העלילה ממוקדת בבית חולים פריזאי, ביום של עימותים בין המשטרה לבין מפגינים במחאת האפודים הצהובים. המשטרה דורשת מבית החולים לנהל רישום של פצועים השייכים למפגינים וחלק מצוות בית החולים מתנגד למהלך. זה לאו דווקא בגלל הסכמה על מטרות המחאה, שמטשטשת את הגבולות בין שמאל לימין וחושפת את הקרע המעמדי בצרפת.

הסרט בן השעה וחצי עשוי בצורה קצבית ומכיל מספר עלילות משנה, אולם יש בו שלושה צירי עלילה עיקריים: נהג משאית מהפריפריה שהצטרף להפגנה בפריז ורוצה לשוב למשאית שלו על מנת שלא לאבד את עבודתו, אך ספג ירי לרגלו; אחות ממוצא אפריקאי אשר מנסה לשמור על ערכיות ואנושיות תחת עומס גדול מן הרגיל, ותוך שהתינוקת שלה עצמה חולה גם היא; והסיפור העיקרי שעוסק בזוג לסבי אשר נפרד בראשית הסרט. רפאלה (ולריה ברוני-טדסקי) רצה אחרי בת הזוג שלה ג'ולי (מרינה פואה), נופלת ושוברת את המרפק. ג'ולי עדיין רוצה להיפרד ומלווה אותה לבית החולים, אף כי היא מודאגת לגבי בנה המתבגר, שהלך להפגנה ומאז לא עונה לשיחות ממנה.

כל הסיפורים משתלבים בלי הרף דרך צעקות, טיפולים ורגעי התקרבות מעטים. התחושה היא של סרט שמתנהל כל הזמן בתחושה של לחץ, אבל מצליח גם לאפיין היטב את הדמויות, לגעת בפוליטיקה בלי להטיף, ולשלב הומור לאו-דווקא שחור לאורך כל הדרך. צוות השחקנים כולו טוב מאוד, ברוני-טדסקי מקבלת תפקיד שמתאים למניירות שלה והיא צפויה לקבל את מירב השבחים, אם כי לדעתי העוגן וההופעה המשובחת בסרט היא של פואה. הדיון הפוליטי לא ממוצה אך זו לא המטרה של הבמאית. זהו סרט מסחרי באופיו והוא די מענג באופן בו הוא משלב שבר פיזי, שבר אישי ושבר לאומי.
(עופר ליברגל)

שני גברים וזבוב
Mandibles

קולנוען נוסף שאהוד על רוב חברי סריטה ונבחר להיות חלק מתוכניית ירושלים 2021, כנראה בלי קשר, הוא קוונטין דופיו (עם כל סרט חדש שלו אנחנו נכתוב את שם המשפחה שלו אחרת), זאת לאחר שסרטו הקודם, "עור צבי" היה חלק מפסטיבל חיפה. אמנם לא כל סרט של דופיו הוא נוק אאוט ("ריאליטי" היה נשכח למדי ו"טעות בשוטר" קצת מרתיע) אבל אין ספק שאף אחד אחר לא שעושה קולנוע כמוהו, ועל כך חיבתנו שמורה לו.
סרטו החדש, שהיה בפסטיבלי ונציה וסיטג'ס של 2020, נתן לי את כל מה שאני רוצה – וחושש ממנו – בסרטים של דופיו. זה כולל אבסורד משוגע, קרינג'יות מלא החופן, אכזריות מתוקה, טירוף מערכות ומקוריות אין קץ. הפעם הוא בעצם מביא לנו את הסיקוול של "ביל וטד" שרצינו ולא העזנו לבקש. מדובר בשני דופוסים צרפתיים שבאמת פלא שהם ממשיכים להתקיים, המגלים בתא המטען של הרכב הגנוב שלהם זבוב ענק. מכאן באמת שאין צורך לפרט.
"שני גברים וזבוב" הוא אוסף שטויות עשוי להפליא מבית היוצר של דופיו, וכבר מעכשיו אני אומר לכם, הדרך היחידה לצלוח אותו היא פשוט לשחרר, לתת לנראטיב המופרך שלו להוביל. באופן אישי צחקתי בלי סוף לכל אורכו, וגם חברי לצפייה אימצו את הטירוף שלו ונהנו מכל רגע. הדברים שבעיני משנמכים אותו מהסרטים הגדולים של הבמאי הצרפתי הם שניים: הראשון הוא שאין לי מושג מה דופיו רצה לומר, אם בכלל. ל"ראבר" ו"עור צבי" היו אמירות מעניינות ומפתיעות על יצירה וקולנוע, ו"טעות" הוא סרט אבסורדי על הניסיון שלנו לעשות סדר בכאוס הקיומי. כך לפי דעתי, לפחות. ב"שני גברים וזבוב" לא מצאתי איזשהו סאבטקסט, או איזושהי קריצה; הדבר השני הוא שהסרט משתמש בדמות בעלת נכות כהפוגה קומית כאילו הוא סרט של האחים פארלי. שזה לא מאוד מגניב.
ככזה, הסרט הזה הוא בהחלט לא בשביל כולם. אני בהחלט חושש מלקטלג אותו כהמלצה רחבה. ועדיין, הוא משב רוח כל כך מרענן בנוף הקולנוע, כל כך בטוח בטיפשות של עצמו, שאני הייתי הכי מרוצה עליו.
(אור סיגולי)

תא מספר 6
Compartment No. 6

סרטו של הבמאי הפיני יוהו קוסמאנן ("היום המאושר ביותר בחייו של אולי מאקי") מתרחש ברובו ברכבת נוסעת, מצע שאין קולנועי ממנו בהגדרה. זה המיקרוקוסמוס הנייד, הנסיעה התמידית המשולבת בניסיון להתרווח ולהרגיש בבית בחלל קטן ולא מוכר, אותו לפעמים יש לחלוק עם אדם נוסף ואפילו זר לפעמים. זה המצב בו נמצאת לורה (סיידי הארלה המצויינת), הנוסעת צפונה ממקום שמראש נראה לי קפוא, במטרה לראות פטרוגליפים (ציורי סלע עתיקים). היא נאלצת לחלוק חדרון שהעניק את שמו לסרט עם כורה רוסי צעיר (יורי בוריסוב), שמאופיין בפתיחה כנוסע הנורא ביותר שאפשר לחלוק עימו חלל כה אינטימי. גם מה שנלמד על הגיבורה בסיקוונס הפתיחה, שם מובהר מדוע יצאה למסע ומה הותירה מאחור, טוען את המשך הסרט בדרמה שהולכת ומתפתחת. כל זאת בזמן שלורה עצמה משילה מעצמה שכבות הגנה, דווקא כשבחוץ נעשה מקפיא יותר ויותר.

כמעט חבל לאפיין יותר מזה את הסרט הכל-כך מיוחד הזה, שמורכב מרכיבים מוכרים עם תוויות גדולות ומחייבות שהיו מספיקות למספר סרטים. הטיפול הלא שגרתי וקשירת קשרים בלתי צפויים, זו המעלה המרכזית של היצירה שבעצמה עוסקת בטיבן של מערכות יחסים, ארוכות ועמוקות או אירעיות ושטחיות. הפרס הגדול של פסטיבל קאן, בו זכה הסרט, עלול להציג אותו באור מסויים ולהוות דווקא עול מיותר. זה בהחלט סרט שיכול לרצות גם את הכבדים שבסינפילים, כיאה ליצירה ברמת גימור גבוהה שבמרכזה גיבורה החוצה מרחבי קרח רק כדי לחזות באמנות פרה-היסטורית. אבל זה גם סרט פשוט חמוד ויפה על הטבע האנושי. ספציפית על קוצר הרואי של כולנו לגבי עצמנו לעומת האבחנות הסביבתיות המיידיות, על רושם ראשוני ועל טעויות בשיפוט. אל תטעו וסמנו אותו גבוה ברשימת ההעדפות שלכם ושלכן.
(אורון שמיר)

תפוחים
Apples

על הסרט הזה שמעתי לראשונה כאשר הוכרז כנציג יוון לאוסקר של שנה שעברה, והיו אפילו כמה קולות אי שם בסיקור הפרס שטענו שהוא יכול לקבל מועמדות. עם זאת, כמו כל סרט שיוון שלחה לאוסקר מאז "שיני כלב", שהפך את הקולנוע של המדינה הקטנה ליקיר פסטיבלים, הוא נותר מחוץ למשחק.
זהו סרטו הראשון של כריסטוס ניקו, עוזר הבמאי ומנהל התסריט של יורגוס לנתימוס באותו "שיני כלב" מהולל, וכמו הגל החדש היווני, גם הוא מוזר להפליא. העלילה מתרחשת בתקופה ללא זמן, שדומה לשלנו אך נטולת טכנולוגיה מתקדמת, בה מחלה משונה תוקפת את האוכולוסיה, ומוחקת לאנשים את הזיכרון. רגע אחד הם מנהלים את היומיום שלהם כרגיל, ורגע אחר הם מתעוררים מבלי לדעת מי הם. תרופה לזה אין בנמצא, אבל בתי החולים מפתחים שיטות כדי לנסות ולהחזיר את השוכחים אל החברה המתפקדת על ידי גירוי של רגשות והטלת משימות משונות. אתם יודעים, כמו שיכול מאוד לקרות בסרט יווני. הגיבור הוא אריס (אריס סרווטאליס בהופעה מעולה), שמתעורר באוטובוס מבלי לדעת איך הגיע לשם, ונכנס למערכת הטיפול החדשה, כאשר בתהליך מתגלה שאולי הוא לא בדיוק מספר את כל האמת על מצבו.
"תפוחים" הוא סרט קטן ומשונה, אבל מסקרן ועדין מספיק כדי להכניס אותנו פנימה לעולם שלו די בקלות. הוא מצולם, מולחן ומשוחק נהדר. וגם אם ישנה הרגשה שהוא יכל ללכת רחוק יותר, הוא פיסת קולנוע יפה ויוצאת דופן שכיף לצלול לתוכה.
(אור סיגולי)

קלאסיקות

חמישה סרטים בינלאומיים מרכיבים את תכנית הקלסיקות של הפסטיבל השנה, ועל אף אחד מהם לא כתבנו באריכות בעבר. אם כי בשלבים שונים בחיי הבלוג הזכרנו אותם בפוסטים על הבמאים שיצרו אותם, כאשר בכמה מקרים מדובר אולי בסרטים הכי בולטים של הבמאים. מקס אופולס הוא במאי מרהיב שאין זה פלא כי מספר סרטים שלו הוצגו בעותקים משחוזרים בירושלים בשנים האחרונות. הפעם מוצג "מכתב מאישה אלמונית", הסרט ההוליוודי הכי ידוע שלו ואחת מן המלודרמות הכי מפורסמות בתולדות הקולנוע. סרט רומנטי על סיטואציה לא רומנטית במיוחד, בה אישה מאוהבת במשך כל חייה במוזיקאי שספק אם מבחין בה או זוכר אותה, אף כי הדרכים שלהם מצטלבות לא פעם, גם באופן רומנטי. סרט שהוא גם סוג של מבט על אירופה קלסית שכבר לא קיימת בתקופה בה נוצר, וספק עם אי פעם הייתה קיימת.

על אורסון וולס כתבנו לא מעט לאורך השנים, אך על ״ז׳ זה זיוף״ כתבנו רק בקצרה ובימים הראשונים של הבלוג, תוך ציון אגבי כי זה אולי סרטו הגדול ביותר. אף על פי כי וולס, על פניו, אפילו לא היה מעורב בכל הצילומים של הסרט. זוהי מעשייה על קסמים וזיופים מסוגים שונים וספק ניסיון לומר אמת בסרט על אנשים שמטשטשים את הצורך ב"אמת". זה גם סרט שדי הקדים את זמנו בדיון שלו במדיום ושבירת גבולות בין ז'אנרים.

גם על אנדרי טרקובסקי כתבנו לא מעט, כולל הפוסט הפוסט הכללי הזה, בו מוזכר גם ״סולאריס״. איכשהו הוא נותר הסרט היחיד של הבמאי שטרם זכה אצלנו לפוסט נפרד. ״סולאריס״ יוקרן במסגרת מחווה לסופר סטניסלב לם, שלא אהב את העיבוד של טרקובסקי בגלל הבדלים פילוסופים. למעשה, גם טרקובסקי חשב כי זהו הסרט הכי פחות טוב מבין סרטיו. אבל לפעמים גם שני גאונים יכולים לטעות – "סולאריס" הוא יצירת מדע בדיוני איטית ומפעימה, הכוללת בתוכה מלודרמה לא פחות שוברת לב מכל סרט הוליוודי, אפשרות לקריאות שונות, ושפה חזותית שרבים ניסו לשחזר ומעולם לא הצליחו.

אל ״מוות בונציה״ לא התיייחסנו ישירות בטקסט על הבמאי שלו, לוקינו ויסקונטי, אך זהו אחד מן הסרטים הכי מפוארים ומייצגים את הבמאי. ויסקונטי מציג עיבוד יצירתי לספרו של תומאס מאן, על מלחין (סופר במקור) אשר מוקסם מנער צעיר עד לרמה שהוא מסכן את חייו ואת כל הסביבה, נוכח מגפה קטלנית עליה הוא לומד. מגפה שאת הנזקים שלה יש מי שמנסה להעלים, למרות שהיא מדבקת ויש אזהרות בעיתונאים אשר היו גורמת לאדם סביר לזנוח את החופשה. אך האובססיה ליופי שווה את המוות בסרטים של ויסקונטי. הסרט יוקרן בצמוד לסרט התיעודי החדש "הילד היפה ביותר בעולם", שעוסק בניצול של השחקן שגילם את מושא התשוקה בסרט, ניצול שהוביל כנראה לנזק אדיר, אך לא נדיר באולם הבידור. התמונה לעיל היא בעצם משני הסרטים גם יחד.

לסיום, סרט לא בהכרח הכי מוכר של אחד מן הבמאים הכי מוכרים שיש. על מיכאלנג'לו אנטוניוני כתבתי לרגל מהדורה קודמת של פסטיבל ירושלים,  אולם לא ציינתי את סרטו העלילתי הראשון של הבמאי, ״כרוניקה של אהבה״. על פניו, זהו סרט בו הבמאי טרם פיתח את השפה שלו, אולם למעשה כל האלמנטים של אנטוניוני הבשל נוכחים כבר ביצירה מוקדמת זו, ולפרקים הם מבוצעים בשיאם. יש בסרט סיפור בלשי-לכאורה המראה בעיקר ניכור גם ברגעי תשוקה וחציית גבולות, פערים בין מעמדות שהם גם פערי הבנה, ומבט מאשים אך מסתקרן בנוף של איטליה בעודו הופך להיות מודרני. אומנם בשנות הששים, אנטוניוני הגיע לפסגות גבוהות יותר, בעזרת התסריטאי טונינו גוארה, אך לדעתי בכל הסרטים שהוא יצר בהמשך שנות החמישים הוא סוג של חיפש דרך חזרה לתעוזה של סרטו הראשון.
(עופר ליברגל)