בעקבות "לוקה" של פיקסאר: על הקידוד הלהטב"קי בקולנוע – המודע, המנוכס והמהונדס

סרט חדש של אולפן האנימציה פיקסאר תמיד מעורר עניין ותשומת לב, אבל כעת, עם "לוקה", נוצר מצב מאוד יוצא דופן. לרוב סרטי חברת הבת של דיסני, ששינתה את עולם האנימציה ב-1995 ומאז מייצרת להיטים וחביבי ביקורת כמעט ללא הפסקה, מעוררים דיונים על השוואה בין הסרטים, ויכוחים מלאי אהדה על מה יותר טוב ומה פחות, משווים בין דמויות, ובוחנים את ההתקדמות – או לעיתים הריגרסיה – של יצרנית הדמעות והאוסקרים הזו.
הפעם זה שונה. מעבר לכל הדירוגים המתבקשים, יש אלמנט אחר ב"לוקה" (Luca) שמייצר לא מעט רחש, כזה שלא נתקלנו בו עד כה: השאלה האם מדובר בסרט בעל אלמנטים להט"בים (עם דגש על ה-ה'), והאם בעצם מישהו הצליח מתחת האף השמרני של דיסני להוציא סיפור שעוסק באהבה-מעבר-לאפלטונית בין שני בנים.

אז רק כדי לבסס את הדיון שיגיע בהמשך – אם אתם מחפשים תשובה רשמית למהות היחסים בין גיבורי "לוקה" ולתמות הגלויות או הנסתרות של הסרט, תשמחו לדעת שבהחלט ישנה כזו. הבמאי, אנריקו קאסארוסה (שאם זה מעניין מישהו, נשוי לאישה בשם מריט), התייחס לנושא באומרו "באופן ספציפי זה פרה-רומנטי … יש את התקופה הזו בה אנחנו לא חושבים על בני או בנות זוג, אז זה יותר על חברות בתקופה של לפני ההתבגרות". כלומר, לא. "לוקה" איננו סרט להט"בי.

ועדיין, יש שתי סיבות מרכזיות מדוע אפשר לבחור שלא לקבל את ההצהרה של במאי הסרט. הראשונה היא שקאסארוסה כרגע מקבל משכורת מחברה מאוד מאוד גדולה, ויש פה חוזים שמממנים יאכטות ללא מעט עורכי דין. בכלל לא בטוח שמותר לו להגיד בדיוק מה שהוא רוצה, בטח כאשר הדבר יכול לפגוע ברווחים או לייצר פרובוקציה לא מתוכננת.
השנייה, והיותר חשובה, היא שעל אף הכסף התאגידי, "לוקה" הוא יצירת אומנות. ככזה, אנחנו יכולים לקחת אותו לאן שאנחנו רוצים, לפענח אותו כראות עינינו, לפלטר אותו דרך ניסיון החיים והרגישויות שלנו, ולמצוא איפה אנחנו נמצאים בו. זה מה שהופך סרטים לסרטים גדולים, היכולת לראות בהם יותר ממה שמוצג לנו, להרגיש אותם בצורה האישית והחשופה ביותר שאנחנו יכולים.
אם מישהו או מישהי ראו ב"לוקה" טקסט להט"בי, אז הוא חד משמעית טקסט להט"בי בשבילם. אי אפשר להתווכח על חוויה, ואני אומר זאת כמי שלא מסכים עם הסנטימנט המסעיר הזה. אהיה חריף יותר, אפילו, ואומר שאני חושב שאולי מדובר במכונת יח"צ משומנת שעושה סיבוב על גבה של הקהילה.
אבל זה לסוף. יש כמה דברים מעניינים לדבר עליהם עוד לפני זה.

למי שטרם ראה את הסרט, זה בגדול מה שקורה בו ברמת הטקסט (אין ספויילרים): לוקה הוא יצור תת-מימי מחופי איטליה, שחי עם אמו המגוננת, אביו הנחמד וסבתו הממזרית. מתחת למים לוקה נראה כמו גרסת המתבגר של זה מ"צורת המים" אבל על האדמה הוא מקבל מראה של ילד רגיל לחלוטין, והוא מאוד מסתקרן מהעולם של בני האדם. מאוד. ברמה של עוד שנייה הוא מתחיל לשיר "שם הם הולכים, שם הם רצים, שם הם בשמש מתרוצצים". לצערו, הוריו מזהירים אותו שלא יעז לחקור את העולם האנושי, ודואגים שיישאר מתחת לפני המים. הכל משתנה כאשר לוקה פוגש יצור תת-מימי אחר בן גילו, אלברטו, המבלה את זמנו בין הים והיבשה, לאחר שכנראה ננטש על ידי אביו. השניים הופכים להיות חברים טובים ומבלים כל רגע ביחד. אבל כאשר הוריו של לוקה מגלים זאת, הם רוצים לשלוח אותו אל המעמקים לגור עם דודו – כנראה בטופ פייב של הדמויות הקריפיות ביותר בתולדות פיקסאר – וכדי למנוע את רוע הגזירה, הוא ואלברטו מחליטים לברוח לעיירה האנושית הקרובה, לנסות להשיג וספה ולצאת לראות את העולם ביחד. כדי להשיג את כלי התחבורה הנחשק הם חוברים לילדה בת גילם, ג'וליה, שלא מעלה על דעתה את האמת עליהם, יחד יוכלו לנצח במרוץ מקומי נושא פרס כספי שכולל רכיבה על אופניים, שחייה ואכילת פסטה. תוך כדי הם צריכים להסתיר את זהותם האמיתית, להתמודד עם עולם שזר להם, וכמובן שחברותם תעמוד למבחן כאשר הם יגלו שאולי הם רוצים דברים שונים מהעתיד המחכה להם.

בהתחשב בכך שב"לוקה" אין רומנטיקה בכלל, אין הצהרות אהבה, ואין סצנת יציאה מהארון – אפילו לא כזו שנרמזת – הוא בכל זאת זכה להתעניינות מהצד הגאה של הקהל עוד משלב הטריילר, ואפילו בדיחות על אסוציאציות ל"קרא לי בשמך" התחילו לרוץ פה ושם. זה לא משהו שמאוד מאפיין שיח על סרטי אנימציה בדרך כלל. בואו נגיד את זה ככה, אף אחד לא שאל אם מייק וסאלי של "בית ספר למפלצות" בעצם מאוהבים.
אז מה בעצם קרה? מה בתפיסה התרבותית שלנו החל להבהב וגרם לכל כך הרבה אנשים לזקוף אוזניים עוד לפני שהסרט נחשף, ולחפש משהו ב"לוקה" שאולי יש או שאולי אין בו? פה בדיוק נכנס העניין של קידוד להטב"קי (lgbtq+ coding).
תמונה, כותרת ביניים, ואנחנו חוזרים. הישארו עמנו.

לוקה

מה זה קידוד להטב"קי?

תודה שחזרתם.
קידוד להטב"קי (ק"ל מרגע זה), או קידוד גאה, הוא מונח שמתייחס לרמזים בתוך יצירת אומנות, שגורמים לנו להבין שעל אף מה שנראה על פני השטח, יש בו סאבטקסט שנוגע לזהות חד-מינית. ק"ל הוא סוג של, ובכן, קוד, רצף אלמנטים ביצירה, שנועד לדבר אל כמה אך להתפספס על ידי אחרים, ולחשוב שלוחשים לנו בין השורות משהו שאי אפשר היה לומר באופן מובהק מטעמי צנזורה או כל הגבלה אחרת.

ק"ל מופיע באין ספור דרכים או צורות, אבל כמעט תמיד מנגן על איזשהו סדק בציפיות שלנו כחברה מערבית עם חוקים מאוד מסוימים, כאלו שמגיבים לסטריאוטיפים ארכאיים שאמורים לעזור לנו לעשות סדר בכאוס הקיומי, אבל בעיקר מעכבים אותנו מלהתקדם.
דוגמא ראשונה היא כל מה שקשור למבט הגברי, ששולט בקולנוע בערך מאז שהוא קיים ולכן אנחנו לא שמים לב אליו כבר. על פיו נשיות וגוף נשי נועדו לעורר משיכה מינית, כלומר טרף, וגבריות היא מוקד של כוח, כלומר טורף. ברגע שזה מתחלף או מתערער, משהו מבלבל אותנו ואנחנו נאלצים להתמודד עם חוויה אחרת.
למשל ב"בן-חור" או "טרויה" (להבדיל!) כאשר גוף הגברים משוח בשמן והם כולם חשופי חזה וזהובים, והמצלמה מדגישה את השרירים ועושה פטישיזציה לזרועות והישבנים, באופן תת מודע אנחנו חווים את הגיבורים הלוחמים כאובייקטים מיניים ולכן הם פחות מאיימים ואנחנו רגישים יותר לצדדים הפגיעים שלהם. לעומת זאת, כאשר תלמה ולואיז שולפות אקדחים ולאט לאט מתחילות להיראות כמו קאובואים – סמל הגבריות המוחלט של הקולנוע האמריקאי – הפיצ'רים ה"נשיים" שלהן נעלמים ואנחנו כבר לא יודעים האם הן קורבנות או תוקפות. הדברים האלו ישר מעניקים טשטוש מגדרי, ולכן ישנה תחושה של בלבול בזהות המינית בדמויות האלו, גם אם שום דבר לא נאמר באופן מובהק.

אופן נוסף הוא דווקא לא בעיצוב חיצוני, אלא במהות רגשית. כאשר גברים, או בנים, חושפים רגשות או פגיעות, גם זה יכול להיתפס כק"ל. "אני והחבר'ה", למשל, כמו "לוקה" בשום שלב לא מתעסק באהבה רומנטית, אבל הכאב ששני גיבוריו חושפים אחד לשני בשלבים מאוחרים של הסרט, כזו ששוברת את איך ש"בנים אמורים להתנהג", גרמה להרבה צופים לחשוב שיש פה משהו מעבר לסתם חברות רגילה. מהמקום השני של הזהות המגדרית, אחת הדמויות שאומצה על ידי הקהילה הלהט"בית היא זו של וונדסדיי מ"משפחת אדאמס", בגילומה המופלא של כריסטינה ריצ'י, שמנותקת מרגשות אנושיים וכולה עוצמה שקטה ושליטה בכל סיטואציה אליה היא נקלעת. הכי שונה מהקונספט הארכאי והשגוי של "בת". זה מקבל משנה תוקף בהשוואה מול אחיה, שהוא אמנם בן, אבל נגרר וחסר עמוד שדרה (הדינמיקה הזו של האחים לבית אדאמס מאוד מזכירה סרט שנדבר בו לקראת סוף הפוסט, "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות").

אני והחבר'ה

המודע, המנוכס, וכל אלו שבאמצע

בעיני את הק"ל בקולנוע אפשר לחלק לשני סוגים. הראשון הוא המכוון, זה שהונח שם ביודעין על ידי היוצרים; והשני הוא זה שתורגם על ידי הצופים וזכה לתהודה, לעיתים באופן מנותק מכוונת המשורר. הבעיה היא שברוב המקרים מאוד קשה לדעת בוודאות, בטח כשהכל פתוח לפרשנות ולא תמיד היוצרים ממהרים להסיט את הווילון.

אחת הדוגמאות המפורסמת – והמוקדמות – לק"ל מודע, היא זו שבסרט "מרד הנעורים" משנת 1955, שביים ניקולס ריי. אחת הדמויות המרכזיות בסרט היא של פלאטו (סאל מיינו), בחור ביישן שסובל מבריונות המפתח קשר יוצא דופן עם ג'ים (ג'יימס דין) וג'ודי (נטלי ווד), בני שכבתו. הימים אז היו ימי קוד הייז, צנזורה נוקשה מטעם הוליווד שאסרה כל גילוי חיבה להט"בי על המסך, ולכן לא היה שום סיכוי לחשוף את פלאטו כגיי באופן מובהק. כדי לרמוז על זה בכל זאת, ישנו רגע בו סאל פותח את הלוקר שלו בתיכון, ועל דופן הדלת הפנימית תלויה תמונה של השחקן המפורסם והחתיך אלן לאד. זה מופיע לרגע ובשום אופן לא תופס תשומת לב לעצמו, אבל זה בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי להבין שהבחור העצוב הזה הוא קצת אחר. באותה מידה יכלו לשתול שם תמונה של דוגמנית ידועה או שום דבר, אבל מכיוון שנעשתה פה בחירה מובהקת די קל לקבל את זה כק"ל.
עוד דוגמא מפורסמת, ומהתקופה המודרנית יותר, מצויה דווקא בסרט קיץ רב תקציב, "אקס-מן 2" מ-2003. באחת הסצנות המפורסמות מגיע בובי דרייק (שון אשמור) לבית הוריו, שחושבים שהוא נער רגיל אבל הוא בעצם מוטנט, והוא, בעידוד וולברין ורוג, מספר להם את הסוד הגדול שלו – הוא אחר, הוא מישהו שהחברה מפחדת ממנו. כאשר הוא מציג להם את כישוריו המקפיאים, הוריו מזדעזעים, ואמו שואלת אותו "האם ניסית אי פעם… לא להיות מוטנט?".
על פניו כמובן שאפשר לקחת את הדברים כמו שהם, אבל כשנזכרים שבמאי הסרט, בריאן סינגר, הוא גיי מחוץ לארון, זה די ברור שהבחירה בסיטואציה של שיחה משפחתית, והשאלה של האמא, מבהירים שיש פה קצת יותר. זה בהחלט לא אומר שבובי גיי. ממש לא. אבל זה כן מציף את האלגוריה שסינגר מנסה לעשות בין המוטנטים והקהילה הלהטב"קית הנרדפת שלא באשמתה. כמו ששואלת סטורם באחד הרגעים החזקים בסרט "מתי הפכנו למחלה?". המילים האלו מייצרות קונוטציה מאוד ברורה בתקופה שלאחרי מגיפת האיידס ("מפיצי מחלות"). זה הקידוד של אקס-מן.

דוגמאות לק"ל שאיננו מודע, כלומר כזה שאולי (ואני מדגיש – אולי) בכלל לא שם אבל הפך לשריר וקיים בזכות הצופים שהציפו אותו והפכו אותו לעובדה, אפשר למצוא בסרטים כמו "לשבור את הקרח" שהשיר זוכה האוסקר ממנו הפך להמנון גאווה. או למשל סרטים שבהם נראה שמישהו – בין אם ההפקה או הבימוי – ממש ניסה לדכא את האלמנטים הקווירים אבל החומר היה כל כך מבעבע שאי אפשר היה להתעלם מזה, כמו למשל "ראיון עם הערפד", "הכישרון של מר ריפלי" או "עגבניות ירוקות מטוגנות". בעבר התייחסנו לזה בזלזול כ"לטנטי", כאילו מישהו מנסה לעבוד עלינו או להסתיר את האמת ואנחנו חכמים יותר. עכשיו זה קידוד, וזה הופך אותנו לחלק מהסוד.

ויש כמובן את התחום האפור, והוא זה הרחב ביותר. אחת הדוגמאות החביבות עלי היא התיאוריה שפיתח קוונטין טרנטינו בכבודו ובעצמו ש"אהבה בשחקים" הוא בכלל סיפור אהבה של גייז, ובאמת שבהתחשב בסצנת כדורעף החופים והסגידה לגוף הגברי, זה שכאמור שובר את המבט הגברי המאפיין סרטי צבא, עולות הרבה תהיות (טוני סקוט הכחיש). עוד אחת מצויינת היא של אורון שמיר (כן, זה משלנו) שכתב ב"הארץ" על לא אחר מאשר "מכתוב" הישראלי. ובין אם זה נכון או לא, זה לא משנה. העיקר שאנחנו הצופים מוצאים בו סאבטקסט, מחפשים יותר מהנראה לעין.
שאלה רצינית למדי היא מה לעשות עם ג'ו של "נשים קטנות", שבחרה לעצמה כינוי של בן, קוצצת את שיערה וחולמת על חיים מרדניים מחוץ למוסד הנישואים? מה קורה בעצם בין תלמה ללואיז, בין ריצו ובאק של "קאובוי של חצות", או בין דיק דיגלר וריד רוטשילד של "לילות בוגי"?
הכל נתון לפרשנות, ואין פה תשובות ברורות. האמת שגם אם היו, כפי שלמדנו מ"לוקה", וגם אם הבמאי בעצמו יתערב, זה לא באמת ישנה. ליצירות האלה יש חיים משל עצמן.

מרד הנעורים

מאיפה מגיעה האובססיה לקידוד להטב"קי?

בשנים האחרונות, ואני כותב את זה בשמחה ללא גבולות כמו גם בקנאה עצומה בזילניאלס, התמונה השתנתה כמעט לחלוטין, אבל בעבר המאוד לא רחוק – נגיד לפני כזה עשר שנים – הייצוג הלהטב"קי בקולנוע היה מאוד לוקה. האולפנים הגדולים ורבי הממון, שבשונה מיוצרי הקולנוע העצמאי זוכים להפצה רחבה ולמקום משמעותי יותר בתרבות הפופולרית, לא ממש ידעו איך להתייחס לזה ואיך לפייס בין הזמנים המשתנים והשמרנות הדתית. ולראייה, הסרט האולפני הראשון שבמרכזו היה מתבגר גיי הוא "באהבה, סיימון" רק ב-2018. אם הולכים אפילו אחורה למאה הקודמת, המצב בכלל מחריד.
בין שנות השלושים לסוף שנות השישים, כאמור, בהוליווד בכלל היה אסור לעשות סרטים על הקשת הגאה, ואז הגיעה תקופה מפוארת שכונתה "הוליווד החדשה" (1967-1980), בחסות במאים בעלי חזון והשפעה אירופאית, בה נפרצו הגבולות. כך יכולנו לראות במיינסטרים סרטים כמו "אחר הצהריים של פורענות", "הנערים בחבורה" ו"קברט" בין היתר.
ברגע שנכנסו שנות השמונים, "הוליווד החדשה" מתה והכוח נלקח מהבמאים בחזרה אל המפיקים וחישוב הרווחים. כך שוב הפחד מלהרחיק קהל שמרני – כלומר, רוב האוכלוסייה – מהקופות, מידר כמעט לחלוטין את הדמויות הגאות ממרכז הפריים. זה גרם לשני דברים מרכזיים: הראשון הוא שהיוצרים ששאפו לספר סיפורים גאים נאלצו למצוא דרכים מתוחכמות כדי לעשות זאת. השני הוא שהקהל הלהטב"קי שיווע בכל מאודו לראות ייצוג שלו על המסך, ולכן חיפש בין השורות. לא מעט פעמים הוא אימץ לחיקו דברים כמעט בכוח.

באופן מאוד מעניין – שלצערי לא אוכל להתייחס אליו באופן הכי מעמיק כי גם ככה מדובר בטקסט ארוך בקטע מוגזם – ישנם שני ז'אנרים שאליהם התחברו הצופים הלהט"בים יותר מאחרים, ורבבות סרטים "תמימים" המשויכים להם אומצו בחום כטקסטים גאים: סרטי האימה, וסרטי ההתבגרות.

בהקשר של סרטי אימה, זה הקש מאוד קל – יש איזשהו קשר מאוד מיידי בין החוויה של גיבורים בסרטי אימה לבין מתבגרים להטב"קים: שניהם חיים בעולם רגיל לחלוטין, אבל לפתע מגלים שהם בסכנה. לא תמיד הם יודעים מדוע או מאיפה זה יגיע, אבל בלי אזהרה היומיום שלהם הופך למאיים, לכזה שיכול לפגוע בהם ולהרוס את הווייתם. המציאות שלהם משתנה לחלוטין, הם נאלצים להתמודד עם זה לגמרי לבדם, ולא בטוח אם בכלל ישרדו.
זה גם ללא ספק קשור, באופן קצת פחות מהנה, לכך שהרבה מאוד זמן הנבלים של הקולנוע עוצבו כדמויות בעלות זהות מינית מטושטשת, גם מחוץ לסרטי האימה. למשל פיטר לורה ב"הנץ ממלטה", או, אם אנחנו כבר בעניין של דיסני, הרשעים המרכזיים של סרטי האנימציה הקאנוניים שלה (אורסולה, ג'פאר, רטקליף, קרואלה, סקאר), כולם היו בעלי סממנים שנוגדים את המגדר שלהם או קאמפיים באופן מוגזם. בהקשר הזה, משהו מאוד מעניין בגרסה השנויה במחלוקת של גאס ואן סאנט ל"פסיכו", היא שההופעה של וינס ווהן כאילו אימצה את האלמנטים הנשיים מאמו של נורמן, ולכן מקודדת כלהטב"קית, מה שמעניק לדמות עוד מורכבות.

סרטי התבגרות גם הם "טרף קל" לקהילה הלהטב"קית אבל ממקום קצת אחר. באופן טבעי, לרוב סרטי התבגרות לא עוסקים בנערים פופולריים וחסרי חרדות, כי זה לא מייצר קונפליקט גדול מדי, תסכימו אתי. לכן רוב סרטי ההתבגרות עוסקים בתחושת שוני ובידוד, בזרות ובחוסר התאמה. כמובן שזה מאפיין כמעט כל התבגרות, לא משהו ששייך רק ללהטב"קים, אבל כשאין שום ייצוג שלך על המסך, אתה נתפס על המעט שאתה יכול למצוא.
דוגמא שקשה מאוד להתנגד אליה היא "המספריים של אדוארד". אמנם אין שם קידוד להטב"קי בולט, ואדוארד ללא ספק מאוהב עד כלות בקים, אבל החוויה של צעיר שפשוט לא מצליח להשתלב, מנסה לשנות את עורו כדי שיפסיקו לפחד ממנו אך נכשל, החברה מוקיעה אותו והוא ונידון לחיי בדידות, הוא די אחד לאחד הפחד המלווה התבגרות להטב"קית.

כשזה מגיע לסרטים שמשלבים בין השניים, כלומר אימה והתבגרות, זה אובר-בינגו מה שנקרא, והסינפילים על הקשת מנכסים את זה לעצמם די מהר. למשל "קארי", על הבחורה הדחויה שאמה לא מקבלת אותה אבל בכל זאת זוכה בהזדמנות לנקום בכל אלו שהתעללו בה. או "הכניסו את האדם הנכון" בו שני ילדים שונים מהסביבה שלהם, ומשלמים על זה מחיר, מוצאים נחמה זה בזה. או "Society" על תיכוניסט חתיך ועשיר שמתחיל להבין שהוא לא באמת שייך לחברה בה הוא גדל, שבעצם הוא בסכנה איומה ואף אחד לא יכול להבין אותו. כל זה עם אלמנטים של אימה גופנית ושבירת המבט הגברי. השילוב של אלו – מעבר לכך שמדובר בסרטים מעולים – יצרו תחושת הזדהות כל כך עמוקה אצל קהל להטב"קי, שהם הפכו להיות חלק מהתרבות שמגדירה את הקהילה.

הדוגמא הכי מוחלטת לקידוד להטב"קי בסרטי אימה-התבגרות – בעיקר כי צריך להיות מאוד מנותק כדי לא להבחין בה – היא כמובן זו של "סיוט ברחוב אלם 2: נקמתו של פרדי", שעל אף שאין בו שום התייחסות ישירה לגייז (להוציא סצנת מועדון שאפשר להתווכח עליה) הוא ידוע כאחד מסרטי האימה הכי להט"בים אי פעם. האימה של הסרט קשורה בתהליכים הגופניים שעוברים על הגיבור, זה שבורח מהחברה שלו כדי למצוא מקלט אצל החתיך של השכבה ואומר ש"הוא מרגיש שיש מישהו שרוצה להיכנס אליו". במקרה הזה קשה לדעת האם לשייך את זה לק"ל המודע או לזה שהצופים אימצו, כי הגרסאות קצת סותרות. מצד אחד, במאי הסרט, ג'ק שולדר, טוען בתקיפות שהוא מעולם לא התכוון לאלגוריה גאה. מצד שני, גם השחקן הראשי (מארק פאטון) והתסריטאי (דיויד צ'סקין), שניהם אמרו שהם לגמרי כיוונו לשם ובאמת שמבחינתם אין איפה לטעות.

סיוט ברחוב אלם 2: נקמתו של פרדי

אז מה אנחנו עושים עם "לוקה", והאם יש פה משחק כפול?

עוד לפני שישבתי לצפות ב"לוקה" כבר ידעתי שיש הרואים אותו כמקודד להטב"קית, והסתקרנתי אפילו יותר מבדרך כלל. מכיוון שאני מכיר את דיסני קשה לומר שבאתי עם ציפיות לסרט שבאמת אפשר לזהות בו אלמנטים גאים, בטח לא אחרי סיבוב היח"צ הדי מגעיל שעשתה החברה על גבה של הקהילה עם "היפה והחיה" ו"מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'די". ועל אף שפיקסאר כן הנהנו לכיוונינו עם דמות לסבית בסרט "קדימה" (אני כמובן סרקסטי – זו בקושי דמות כי היא מופיעה לסצנה אחת, וגם לא לגמרי לסבית כי היא לא דמות אנושית ולכן לא ממש מזוהה מגדרית), לא באמת חשבתי שב"לוקה" תקרת זכוכית עומדת להתנפץ לאלפי נצנצים בצבעי הקשת.
ובתור צופה שמחווט כבר מגיל מאוד צעיר, מבלי שתהיה לו שליטה על זה, לחפש את הייצוג שלו בכל מקום שאפשר, נשארתי מאוד דרוך, בוחן את הסרט בציציות, מבקש לראות בו תקווה חדשה לדור של ילדים שאולי יגדלו בעולם שלא רואה אותם כחריגים.

95 דקות לאחר תחילת הצפייה יכולתי די בקלות להכריז על "לוקה" כאחד מסרטי פיקסאר הטובים ביותר אי פעם, ולמעשה זה כנראה הסרט האהוב עלי מ-2021. אני חושב שהוא נפלא. באמת. אין בו שום דבר שאני לא מאוהב בו, ואני מקווה שהוא ייחגג כיצירה נפלאה שתדבר למיליוני מבוגרים וילדים כאחד.
מה שלא ראיתי בו זה קידוד להטב"קי. בכלל. למעשה, אני די מופתע מהנחישות בה כל כך הרבה צופים ברחבי העולם קיטלגו אותו ככזה.

אני כמובן לא מבטל את התחושות, הן של סטרייטים והן של גייז, שמצאו אותו ככזה. כפי שכתבתי בהתחלה, זוהי חוויה אישית ואני חד משמעית לא עומד להתווכח עם מי שמצא בו דברים שאני לא. אבל אני באופן אישי לא זיהיתי בו שום ק"ל. ממש כמו סרטים אחרים שהוזכרו כמו "אני והחבר'ה" או "המספריים של אדוארד".
לא כל חוויה של "דג מחוץ למים" – הפעם הכי מילולית שאפשר – היא בהכרח ק"ל. מעבר לזרות שלהם, אין שום דבר בעיצוב של גיבורי "לוקה" שבעיני אפילו רומז על ק"ל, לא בעיצוב הפיזי ולא המנטלי. אמנם יש את העניין של הסתרת הזהות, אבל זה יכול ללכת ליותר מדי מקומות לפני חוויה של התבגרות להטב"קית. הקנאה שאלברטו חש כאשר לוקה נסחף לעולמה של ג'וליה איננו מעיד על התאהבות, בעיני כמובן, אלא על משהו שיכול לאפיין כל תחושה של איבוד האחיזה בחבר הכי טוב שלך. אחרי שננטשת על ידי הקרובים אליך, ומצאת סוף סוף מישהו חדש שרוצה להיות לצדך, אין דבר יותר מפחיד מלראות איך גם זה נעלם. זה רחוק מלהיות משהו ששייך בעיקר לקהילה הלהטב"קית, או מאפיין רק אותה.
האמת שאם כבר יש ק"ל ב"לוקה" זה בדמות של ג'וליה. היא מרדנית, חייבת להוכיח את עצמה מול הפטריארכיה, ולא מגלה שום עניין רומנטי בשני הבנים שנכנסו לחייה. אם הדיון היה מתרכז בה היה לי פחות קל להתווכח. כשזה מגיע ללוקה ואלברטו, אני פשוט לא מצליח לראות את זה.

מעבר לכך, זה זרק אותי לסרט אנימציה-לכל-המשפחה אחר שיצא השנה, ממש לפני כמה חודשים האמת, "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות". סרט נטפליקס שיש לו הרבה מאוד נקודות משיקות ל"לוקה" – שניהם מסופרים מנקודת המבט של דמות מתבגרת והרפתקנית (זכר ב"לוקה", נקבה ב"מיטשל"), שמרגישה שונה מהסביבה שלה, והרצון שלה למצוא את המקום אליו היא שייכת גורמת לה ולמשפחתה לצאת מאיזור הנוחות ולגלות עולם חדש, מפחיד, ונהדר שיקרב ביניהם. יותר מזה, את שתי האימהות המגוננות בסרטים מדבבת אותה שחקנית, מאיה רודולף, שהיא לגמרי במקרה אחת הנשים הנערצות עלי ביותר ביקום.
בשונה מלוקה של "לוקה", קייטי של "משפחת מיטשל נגד המכונות" מזוהה הרבה יותר עם אלמנטים של ק"ל. על אף שקייטי כבר אחרי שיאו של גיל ההתבגרות ועוד שנייה מתחילה ללמוד בקולג', העיצוב הפיזי שלה מטשטש את ההבדלים המגדריים. אין לה גוף "נשי" על חמוקיו ושיערו השופע, היא לבושה ברישול, וכחנית ועצמאית, ובעיקר, לא קיבלה את הנראטיב הרומנטי של הסרט (זה ניתן לאחיה הקטן המאוהב בילדה בת גילו). בעיניים מתקדמות אולי קשה/אין צורך לקטלג אותה כ"לסבית", אבל אין ספק שמשהו שם מהבהב לנו. זאת בשונה מלוקה ואלברטו שעונים על כל המאפיינים של "בנים", על ההרפתקנות, המרדנות, העקשנות ומבנה הגוף המאוד ספציפי.

ובכל זאת, יש משהו שבסופו של דבר שולל את הכללת "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" בדיון של קידוד להטב"קי. משהו שאפילו אני על רגישויותיי פספסתי – והוא שקייטי ממש לא מקודדת. למעשה, זהותה המינית נאמרת בצורה הכי ברורה שיש. אמנם רגע אחרי הסיום הרשמי של הסרט, אמנם במתכונת של מצמצתם-פספסתם, אבל זה חד משמעית שם.

באפילוג של הסרט (ספויילר), אנחנו פוגשים את קייטי בקולג' כשהיא מתחילה שיחת פייס-טיים עם אמא שלה, כאשר זו האחרונה שואלת אותה לשלומה ואז, ממש בפחות משנייה, מתעניינת "האם את וג'ייד כבר רשמיות? את מביאה אותה הביתה לחגים?". תשובתה של קייטי היא, "בחייאת, אמא. עברו רק כמה שבועות".
אין פה לא קידוד, לא הסתרה ולא רמיזה. קייטי נמצאת במערכת יחסים עם מישהי, זה נאמר, ורחמנא ליצלן, זה אפילו לגמרי בסדר עם כולם. נכון, זה בהחלט מוגש כלאחר יד, רגע אחרי שרוב הצופים כבר מיהרו למצוא את השלט והורידו את רמת העניין שלהם במתרחש כי הכל כבר נפתר, אבל זה ללא ספק חשוף ומונגש למי שעדיין ערני. יותר מכך, יש בזה משהו נחמד שהיחס אל זה כל כך אגבי.
ובכל זאת, מדובר בדמות להטב"קית ראשית בסרט לכל המשפחה, משהו רחוק משכיח, אך התהודה הייתה בעצימות נמוכה להדהים. או בואו נגיד את זה ככה – יש יותר טקסטים על הקידוד השנוי במחלוקת של "לוקה" מאשר על מה שקיים ונאמר ב"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות". בעיני זה לא במקרה.

רמת העניין שלנו, החיפוש, החקירה והרצון למצוא ייצוג בקולנוע איננו אקט אובייקטיבי, איננו זהה לכל הסרטים באשר הם, אלא תוצר של קונטקסט. או במילים יותר נקודתיות – של זהות היצרן. "משפחת מיטשל ומלחמתם במכונות" הוא אמנם נהדר, הפקה מרשימה שחדרה בבת אחת למיליוני בתי אב ברחבי העולם, אבל מול פיקסאר הוא עדיין אנדרדוג. הוא לא חלק ממורשת של להיטים שמכרה צעצועים בשווי שאי אפשר בכלל לכמת, אין לו תקציב שיווק שיכול לממן חיסונים למדינה אפריקאית שלמה. בעוד שנה, כאשר "לוקה" ו"משפחת מיטשל" יתחרו זה בזה באוסקר, אנחנו נדע בדיוק על מי להמר.  באותה מידה, אף אחד (אולי חוץ ממני) לא עשה סלטות באוויר כאשר סרט האנימציה-לכל-המשפחה "פארנורמן" של לייקה – אולפן קטן ובוטיקי שלא מייצר להיטים – הביא בטוויסט גאה לפני כמעט עשור.
הסיבה לכך ש"לוקה" מעורר את השיח הזה יותר מאחרים היא בעיקר בגלל החברה המממנת דיסני, זו שמיהרה להעיף מדיסני+ את הסדרה "באהבה, ויקטור" לטובת הולו (שאמנם בבעלותה אך לא נושא את שמה) כדי לא להסתבך עם בתי האב השמרנים של ארה"ב ולשמור על כוחה הכלכלי.

וזאת אולי הנקודה. זה לא רק הצורך שלנו לקבלה שגורם לנו לחפש את הקידוד, אלא בעיקר המקום בו אנחנו מחפשים אותו (ב"אנחנו" אני לא מתכוון רק לקהילה הלטב"קית, אלא לאוכלוסייה המתקדמת והליברלית באופן כללי). המקום בו אנחנו דורשים להיראות למרות שאסור, המקום בו אנחנו רוצים שיכירו בנו. ק"ל מקבל משמעות רק כשהוא נמצא בטריטוריות שטרם נתנו לנו מקום, שלא נאמר, באלו שלא מוכנים לקבל אותנו.
הקידוד איננו רק תופעת לוואי של השמרנות, אלא ממש אקט הישרדותי, כזה שלפעמים מקבל ממד של התרסה. זו היכולת שלנו להגיד אנחנו פה, גם אם אתם לא מסכימים לראות אותנו. אנחנו נמצא את עצמנו בסרט החדש של פיקסאר גם אם חברת האם – בעלת השליטה הגדולה ביותר בעולם הבידור – תתכחש או תירתע מאתנו. אנחנו נכניס אותו לקאנון שלנו.
זו שאיפה, לא תמיד מודעת ולרוב מנומקת בדיעבד, להזכיר שגם אם ידירו אותנו, אנחנו, בין אם היוצרים שנמצאים תחת הגבלות של אולפנים או ממשלות ובין אם הקהל, נמצא את הדרך לעשות את הסיפורים האלו שלנו, או לפחות להיות חלק אינטגרלי מהם.

אבל יש בזה גם צד נוסף, קצת פחות מעורר השראה, כזה שאולי משתמש בנו. יכול מאוד להיות שהשיח סביב "לוקה" איננו אורגני, אלא בעצם הנדוס יח"צני של דיסני לעורר דיון בלי לגעת בזה ישירות. אולי בעצם הרצון שלנו למצוא ייצוג על המסך משמש את דיסני במין משחק כפול של לתת ולהסתיר, לגרום לנו לשבור את הראש, העיקר ש"לוקה" יקבל תשומת לב, ויביא עוד מנויים לדיסני+, בטח בהתחשב בכך שדיסני לא באמת האמינה בו (אלא אם כן יש סיבה אחרת מדוע הוא יצא ישירות לסטרימינג בלי חלון זמן בלעדי בבתי קולנוע של ארה"ב).
זה לא משהו שהייתי מבטל כל כך מהר, על אף האלמנטים הקונספרטיביים. זה לא משהו חדש לדיסני (הזכרתי את "היפה והחיה" ו"אחרוני הג'דיי"). אולי הפעם היא פשוט למדה איך לעשות את זה נכון, ואנחנו מזיעים טקסט של כמעט 4,000 מילה כדי להוכיח או לבטל משהו, שנוצר אך ורק כדי לגרום לנו להוכיח או לבטל. כלומר, להתעסק בו כמה שיותר לטובת עליית מניות. בואו נאמר שאני לא חושב שתאריך היציאה בחודש הגאווה הוא מקרי.
האם זה משנה את השורה התחתונה? לא בטוח. אבל כדאי לקחת את זה בחשבון.

משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות