פסטיבל דוקאביב 2021: המלצות ואזהרות

אמנם האביב כבר מפנה את מקומו לטובת הקיץ, אבל את פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של דוקאביב אנחנו מוכנים לחגוג בכל תאריך שרק יתנו לנו. למעשה, עשינו את זה לאורך כל השנה עם מיזם דוקוסטרים ומהדורות מקוונות אחרות מבית היוצר של עמותת דוקאביב. אבל התגעגענו עד מאוד לאירוע הקולנוע התיעודי הגדול בישראל, שיתקיים השנה בין ה-1 וה-10 ביולי. זה אולי עוד כשבועיים וחצי, אבל התוכניה כבר פורסמה חודש מראש ומכירת הכרטיסים החלה. מה שאומר שהיינו צריכים לשנס מותניים ולפרסם את פוסט ההמלצות (והאזהרות) הקבוע שלנו מתישהו בין תחילת יוני וסופו. בחרנו באמצע ואחרי ההקדמה שלי (אורון שמיר) יגיע ההמלצות של עופר ואור, שעמלו קשה מאחורי הקלעים בשבועות האחרונים מבחינת צפייה וכתיבה מתוקצרת על חלק רחב ככל שהצלחנו מההיצע השנתי. לירון ואני אולי נצטרף בהמשך, ייתכן שרק בפסטיבל עצמו, אם בכלל.

116 סרטים דוקומנטריים מהארץ ומהעולם מרכיבים את מהדורת 2021 של דוקאביב, מבכורות עולמיות ועד תוכניות מחווה, כולל מפגשים עם היוצרות והיוצרים מהארץ ומחו"ל ואירועים שיתקיימו ברחבי העיר המארחת. המוקדים יהיו סינמטק תל אביב, מוזיאון תל אביב, חוף הילטון, אודיטוריום אניס ביפו, בית רומנו, ותתאפשר גם השתתפות מסויינת אונליין דרך אתר הפסטיבל. את הפסטיבל יפתח ״המלכה שושנה״, סרטם של קובי פרג' ומוריס בן מיור, בהפקת HOT8, על הדיווה הישראלית שושנה דמארי. על התחרות הישראלית פירטתי עם הכרזתה בתחילת מאי, ואליה מצטרפות התחרות הבינלאומית, תחרות עומק שדה לקולנוע מטשטש גבולות, תחרות ״מעבר למסך״ לקולנוע משנה מציאות ותודעה, תחרות לקולנוע קצר ולסרטי סטודנטים. בנוסף, הסרטים מחולקים למסגרות שקל להתמסר אליהן, מסרטי מאסטרים שם מרוכזים שמות גדולים ועד הפנורמה העולמית, קטגוריות לסרטים על תרבות, אמנות ומוזיקה.

האורח המרכזי של הפסטיבל השנה יהיה הבמאי האיטלקי ג'יאנפרנקו רוסי, שעל סרטו החדש ״נוטורנו״ תוכלו לקרוא בהמשך, ואת סרטיו הקודמים וזוללי הפרסים תוכלו לראות שנית בפסטיבל השנה. רוסי יגיע יחד עם מפיקת סרטיו, דונטלה פלרמו, והשניים יקיימו סדנת אמן בהנחיית ד"ר אוהד לנדסמן. אורחת כבוד נוספת היא המפיקה הפורה ג'ולי גולדמן, שתקיים אף היא כיתת אמנית ותציג שניים מסרטיה הוותיקים וכן את סרטה החדש ״באותה נשימה״, בבימויה של ננפו וונג. אורח חוזר הוא הבמאי הכורדי הוגיר הירורי, שסרטו החדש ״סבאייה״, זכה בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס האחרון. הסרט יוקרן בפסטיבל ומן הבמאי שלו תוכלו לשמוע על צילום באזורי סיכון, בסדנה בהנחיית ד"ר לליב מלמד. אלה כמה דוגמאות לאירועי העשרה שיכולים להיות סיבה בפני עצמה להגיע למתחמי הפסטיבל. על רשימת האירועים כולה מומלץ להתעדכן באתר.

לפני הטקסטים הקצרים של אור ועופר, יש כבר כמה סרטי דוקאביב שכתבנו עליהם בהזדמנויות קודמות ולכן רק אפנה לשם. ראשית, הצמד הביוגרפי: ״בלושי״ על השחקן המנוח שחי חיים קצרים וסוערים, ו״האחים ספארקס״ של אדגר רייט, שבחר בלהקת ספארקס כמושא סרטו התיעודי הראשון, אחרי קריירה עלילתית ענפה. אליהם מצטרפים שני סרטים על יחסי אדם וטבע שכבר כתבתי עליהם בפסטיבל קודמים, והם: ״ציידי הכמהין״ על לקטי הפטריות יקרות הערך באיטליה, ו״לביית את הגן״ על מגלומן גיאורגי שרוכש עצי ענק מכפרים שוכחי אל כדי להקים לו גן עדן פרטי על אי. אם יורשה לי, כיוון שזה הסרט החביב עליי מפסטיבל סאנדנס השנה (בתיקו משולש אבל עדיין נחשב), זו ההמלצה שלי אם קולנוע הממעט במילים, לוקח את הזמן ומתגמל בתמונות מרהיבות ומחשבות מטרידות נשמע לכם ולכן כמו המלצה.

במעבר חלק להמלצות טריות יותר, הסרטים בחלק הארי של הפוסט מסודרים לפי סדר אלפביתי וכפי שמופיע באתר. לחיצה על שם הסרט בעברית תוביל לאתר דוקאביב, לטובת פרטים נוספים ורכישת כרטיסים. כיוון שאנחנו מקבלים מדי פעם פניות של לקוחות למרות שאנחנו בלוג קולנוע, אבהיר את המובן מאליו – הלינקים הם לנוחות הקוראים והקוראות, אין לנו כאן בסריטה איך לסייע בשום עניין הקשור לפסטיבל, שיש לו יופי של מוקד פניות ושירות לקוחות. כרגיל אנחנו מודים לצוות היח״צ המסור ולנשות הפסטיבל על העזרה והצעות לסרטים, ואנחנו כאן כדי לכתוב עליהם.

אור בכל מקום
All Light, Everywhere

סרטיו של הבמאי האמריקאי תיאו אנתוני בנויים על גודש רחב של רעיונות והקשרים, הניתזים לעבר הצופה ויוצרים עומס מכוון של מידע והקשרים בין הצדדים השונים של החומר המתועד. אולם, התחושה היא שיש מאחורי הגודש הזה יד מחושבת ואמירה על הטבע של המציאות, כמו גם חדירה לתוך התרבות והמשטר בארה"ב, וחשיפת הדרכים בהם אפליה גזעית מוסיפה להכתיב את המציאות במדינה בכלל ובעיר בולטימור בפרט. "אור בכל מקום" נראה רוב הזמן מעט פחות גדוש מסרטו הקודם, "סרט עכברוש", אך הדבר משרת את היצירה. זה מתחיל בדיון בעין האנושית ובראייה, ועובר משם להתמקד באמצעי שליטה באמצעות ראייה וצילום, תוצרים של טכנולוגיה. בדגש על מצלמות ואמצעי מעקב בשירות השלטון, תוך תיעוד החברה המייצרת את אותם אמצעים, השוטרים (המגוונים מבחינת מגדר וגזע) העושים באמצעים שימוש. הסרט שצולם לפני אירועי המחאה האחרונים בארה"ב, אך הוא מספק בדרכו הסבר למתחים שמניעים את המדינה, כמו גם לאוזלת היד של המשטרה, ובמקביל לעודף הכוח של המשטרה והחברה בכלל. הדיון הוא לא רק באכיפת החוק, אלא גם בצילום ואכיפה, תוך הצגת לפחות שני מודלים שונים של צילום: מצלמות גוף המדמה לכאורה את נקודת המבט של השוטרים בשטח, ומצלמה המצלמת את העיר מגבוה ויכולה לעקוב אחר רכב חשוד. גם אם מה שהופך אותו לחשוד הוא השכונה בה הוא נוסע.
אנתוני נע בין פיתוח המוצר לשימוש בו, בין השוטרים לקורבנות ובין הווה לעבר שכולל ניסויים בצילום שנועדו לעקוב אחר תנועה וייתכן שהפכו לאמצעי ניצול, כמו גם לאמצעי בידור המכונה קולנוע. הבמאי אף פעם לא מסתפק במסר פשוט ותמיד מציע נקודת מבט אחרת. במהלך הסרט הוא אף אומר כי דבר לא מגיע לסיום, לכן בתור אפילוג הוא מציע התחלה חדשה לסיפור, דרך סוג שונה של קולנוע שהוא חשב תחילה לשלב בסרט המלא. במחשבה ראשונה היה לי קשה להבין כיצד דקות הסיום של הסרט משתלבות במה שקדם להן, עם זאת בדרך החשיבה ויצירת ההקשרים של אנתוני מדובר בסופו של דבר בחיבור טבעי. סרטו מכיל לא מעט מסקנות ומחאה ישירה נגד המציאות הפוליטית, באופן שרלוונטי גם בישראל ובמדינות אחרות, אולם דרך הגודש הרעיוני הוא גם שב ומזכיר כי הוא (וכל אדם אחר) לא יכול להבין את המציאות במלואה. רק לספק הצצה לנקודות אחרות ואולי לעורר גם אחרים לגלות עוד נקודות של ראייה חלקית. זה לא תמיד קל להבנה, אבל הקצב המהיר והשימוש בשפע רחב של כלים קולנועיים וחוש הומור אירוני שמתגנב לסרט, מובילים לתוצאה סופית מרשימה המהדהדת אחרי הצפייה ובעלת פוטנציאל לעורר הרבה מחשבות.
(עופר ליברגל)

איש ומצלמה
A Man and a Camera

במהלך 19 הדקות הראשונות של הסרט הזה (שאורכו בסך הכל כשעה), כל דבר בי זעק לעצור את הצפייה. לא בגלל שיש בו מראות קשים או תכנים פרובוקטיביים – ממש לא – אלא מכיוון שמדובר בדברים שגורמים לי אי נוחות והייתי מעדיף להימנע מהם. הקונספט הוא כזה: איש, שאיננו רואים את פניו (הבמאי גווידו הנדריקס), מסתובב באיזורי כפר ופרברים בהולנד כאשר מצלמתו מכוונת קדימה, והוא פשוט נוקש על דלתות זרים ובודק כיצד יגיבו למראה המלחיץ הזה. זה באמת נורא בעיני, סרט שלם שפועל על חוסר נעימות של אזרחים מן השורה שלא עשו רע לאיש. אם זה היה סרט של האנקה או אולריך זיידל הייתי מכיל את זה, אבל כיצירה תיעודית זה פשוט מרט את עצבי.
אבל בדקה ה-19 קורה משהו. כמובן שלא אפרט, רק אומר שאת הדלת פותחים משפחה של מהגרים, והתגובה של האמא פשוט גרמה לי לקריאת תדהמה ואפילו דמעה מפתיעה. משם לא יכולתי להפסיק, כשפתאום שמתי לב לכל ההתנהגויות הקטנות של האנשים, והדרך בה הם מתמודדים עם הסיטואציה הבאמת מבהילה הזו.
הסרט ערוך בחוכמה רבה ואיכשהו בונה נראטיב מתגבר מבין המפגשים האקראיים האלו, אבל מאידך גם קצת מונע מהאמינות שלו כמסמך תיעודי. הרי הגיוני שבין השוטים הנדריקס לעיתים כן אמר מילה, קרץ או חייך, ולכן התגובות השתנו בהתאם. או שזו הדרך שלי למצוא היגיון בהתנהלות של ההולנדים האלו (גילוי נאות: יש לי שורשים שם). אם אתם יכולים להתמודד עם המבוכה הזו, הסרט הזה באמת מומלץ ואני מבטיח לכם שלא תפסיקו לדבר עליו עד סוף היום, וכנראה בזה שאחריו.
(אור סיגולי)

בדרך לקינשאסה
Downstream to Kinshasa

בעיר הקונגולזית קיסנגני התרחשה בשנת 2000 מלחמת ששת הימים משלהם (33 שנה בדיוק, על היום, אחרי מלחמת ששת הימים בארץ). בעימות בין צבאות אוגנדה ורואנדה נפגעו בעיקר התושבים, אזרחי הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. סרטו של הבמאי בן העיר, דאיודו חמדי, מתחיל כ-18 חצי שנה אחרי האירועים, בעוד רבים מנפגעי העימות עדיין ממתינים לפיצויים שלא הגיעו. אותות המלחמה ניכרים בגופם שכן רבים מהם קטועי גפיים. לאחר הסברים על האירועים ועל שגרת החיים, נפגעי המלחמה יוצאים לשייט בסירה עמוסה מדי לאורך נהר הקונגו בדרך להפגנות בבירה, קינשאסה, בה ידרשו יחס למצבם ופיצוי. העיתוי הוא סמוך לבחירות בהם ייתכן ויתחולל מהפך בארצם. הכוח של הסרט נובע מן האופן בו הוא מתאר לא רק את הנזק והמחאה, אלא גם את החיים והתרבות המקומית, דרך קטעי שירה וריקודים הנראים אותנטיים, לצד צילום של המחזת הלם הפציעה על במת תיאטרון, כאשר הסרט משלב צילומים מן הספק-הצגה לכל אורכו. לגנות הסרט יש לציין כי אורכו (90 דקות) בהחלט מורגש ואף כי יש בו לא מעט סצנות מרגשות, ניתן היה להדק את הסרט מעט יותר ולייצר יצירה אף יותר אפקטיבית.
(עופר ליברגל)

ביתו של הקולנוען
The Filmmaker's House

סרטו של מארק אייזקס צפוי לעורר מחלוקת גם בשל מידת ההנאה ממנו וגם בשל עצם הכללתו בפסטיבל: יחסית לסרט תיעודי, הרוב המכריע של הסצנות בו (אם לא כולן) מבוימות ברמה זו או אחרת. אולם, בעצם ההגדרה של הסרט כתיעודי הבמאי שואל מהו למעשה קולנוע תיעודי או אותנטי, ומה הקהל מחפש כאשר הוא צופה בסוג כזה של קולנוע. אייזקס נשמע בסרט בתור במאי המחפש תקציב למימון סרט על אנשים פשוטים, בעוד המפיקה שלו מנסה לדחוף אותו לעשות סרט "פשע אמיתי", תחום בו הוא לא מעוניין לעסוק, אף כי סרט גנוז מעברו עשוי להתאים. במקום לעשות את הסרט המצופה ממנו, הבמאי מחליט לצלם יום בביתו אשר כולל מפגש עם מספר אנשים שמגיעים לכאורה במקרה: צמד פועלים המחליפים את הגדר בגינתו; שכנה מוסלמית אדוקה אשר נחשפת בפריימים מעוצבים היטב. הם נראים תחילה כחדירה לפרטיות שלה, אולם בהמשך היא מביאה את הבישולים שלה לחג הראמדן להנאת השכן שיכול לטעום מהם כאשר היא עדיין בצום; מנקה שלא רוצה לשוב לפיליפינים על מנת להיות נוכחת בלוויה של אמה; חסר בית סלובקי המבקש כוס מים ונשאר לפרק זמן ארוך בהרבה. בין האורחים מתחילות להירקם שיחות בנושא יחס לאחר וקבלת אורחים, באופן אשר שובר סטריאוטיפים אך בעיקר מביע חיבה למצולמים.
יחד עם זאת, לעלילת הקשר בין האורחים נוסף רובד נוסף, לגביו קשה לדעת עד כמה הוא מבויים. הוא קשור לבריאות של חלק מן המצולמים וסצנה הקשורה לרובד הזה פותחת את היצירה, מובילה להארה כי החולי "טוב" עבור הסרט כי הוא מוסיף עניין. הפתיחה הזו הופכת את כל הסרט לסוג של כתב ההאשמה: השאיפה של הקהל מן הקולנוע התיעודי היא לא לתעד את החיים עצמם, אלא לספק את הדרמה הקשה בחיים – את הפשע האמתי, המוות, החולי. זאת בעוד אייזקס שואף לתעד רגעים קטנים ולכאורה חסרי משמעות של קשר בין בני אדם, או אפילו רק מבט מעבר לגדר לעבר אדם אחר. אולם, גם בשאיפה הזו יש מימד אירוני שאני סבור כי הסרט מודע אליו. יש לא מעט בדיחות פנימיות כלפי האדיבות של הבמאי ומראית העין של אותנטיות שהוא מבקש לייצר או לשבור. כל זה עלול לעבור מעל הראש של הקהל או להיות פשוט התחכמות אחת יותר מדי, אבל יש בסרט גם סוג של הומור פנימי ונקודות התייחסות חיובית לדמויות שכן מייצרת בו מדי פעם רגעים. הם לא הכי אותנטיים או תיעודיים, אבל יש בהם משהו מקסים ואנושי.
(עופר ליברגל)

גונדה
Gunda

הקולנוע הפיוטי של הבמאי הרוסי ויקטור קוסאקובסקי ("שקט!", "ויואן לאס אנטיפודס!", ו"אקווארלה" בין היתר) הפך אותו לאחד מהבמאים האהודים והמוערכים ביותר על חובבי קולנוע המצוי על התפר שבין הניסיוני והתיעודי. אולם דומה כי עם "גונדה" הוא זכה גם לקהל גדול יותר, מן הסוג שנרתע לרוב מסרטיו. הסיבה לכך היא העיסוק בחיי בעלי חיים הגדלים בחוות חקלאיות כמחאה טבעונית נגד הניצול, כאשר גם ההירתמות של חואקין פיניקס לקידום הסרט כאחד ממפיקו תרמה לעניין הנוצר סביב סרט נטול דיאלוג או כל הסבר מילולי. יחד עם זאת, הסרט סוג של מציג נרטיב ברור: מעקב אחר חזירה בשם גונדה. בתחילת הסרט היא ממליטה כמות גדולה של צאצאים ובהמשך היא מניקה אותם ומתחילה לגדלם.
מדי פעם הסרט יוצא מן הגיבורה שלו לעבר חיות אחרות ברחבי החווה, כאלו הנאבקות בסורגים או כאלו המהלכות במרחב שהוגדר להם מראש. מבט מדוקדק בקרדיטים חושף כי הסרט צולם למעשה במספר חוות שונות ואף במספר מדינות שונות, אך הדבר לא מוריד מן היכולת של קוסאקובסקי לתאר את האינטימיות בין החיה לגוריה, בעזרת צילום שמייצר בעצמו סוג של אינטימיות בין החיות למצלמה בשורה של דרכי צילום עם או בלי מעורבת של העין האנושיות. לא מדובר בסרט שיצר עבורי עניין לכל אורכו, אבל הרגעים בהם הסרט מכיל הפתעות קטנות (חלקן כבר בדקות הפתיחה) מתגמלות ומובילת לאחד מן הסיומים הכי חזקים שזכורים לי בסרט כלשהו. נתתי לעצמי לחשוב על ההגדרה החזקה הזאת במשך שבוע. על מנת לא להרוס, אדחה מעט את כתיבת הניתוח של על הסיבות מדוע הסיום של הסרט נגע בי במספר דרכים שונות על אף היותו פשוט, אולי אפילו צפוי ומניפולטיבי. בנקודה זו של פוסט המלצות לקראת הפסטיבל, רק אציין כי עבור מיטיבי לכת, "גונדה" הוא תופעה שמומלץ לתת לה הזדמנות. מה שעולל להיראות כקשה לצפייה עשוי להפוך לפתע למרתק ומרגש באופן נדיר.
(עופר ליברגל)

גורבצ'וב, גן עדן
Gorbachev. Heaven

סרטו החדש של ויטלי מנסקי מציע שני סרטים בכרטיס אחד: גם דיוקן של מנהיג גדול שנותר צלול, מקורי וגאוותן בחשיבה הפוליטית שלו, וגם תיעוד של תהליך הזקנה. מיכאיל גורבצ'וב, המנהיג האחרון של ברית המועצות ואולי השריד האחרון של מנהיגי העולם בשנות השמונים, עדיין רואה בעצמו סוציאליסט ולוחם חופש, כזה שהוא מנסה לטעון כי עדיין קיים ברוסיה, גם אם המאמרים שהוא כותב לא בדיוק זוכים לפרסום באתרי התקשרות המרכזית. במקביל, הוא כבר מתקשה בהליכה ובתנועה ובשלב מסוים הסרט יוצא מן הבית המפואר בו חי המנהיג לשעבר (שהתעשר מהרצאות על עברו), למטה שעדיין יש לו וגם לטיפול בבית חולים. למרות שגם הבמאי וגם המרואיין שלו חדים מאוד בשיחה באבחנות הפוליטיות, עבורי התיאור של היחלשות הגוף היה אפקטיבי יותר מן הירידה לפרטים בדיון הפוליטי. דיון הנוגע הן להווה של רוסיה והן לשנות המנהיגות של גורבצ'וב ולהחלטות שלקח שהפכו אותו לגיבור בחצי מאירופה, אולם בשנים הללו פחות במולדת בה הוא עדיין חי. לחובבי היסטוריה רוסית מדובר בסרט חובה, מי שפחות בקיא ומתעניין עדיין ימצא לא מעט נקודות עניין. בשלב מסוים משהו בשיחות הופך למעט טרחני, מה גם שגורבצ'וב, כמו מנהיגים אחרים, לא בהכרח מצטיין באירוניה עצמית. אולם האמון שהוא נותן בבמאי והנוכחות שלו לחשוף גם את פגעי הזקנה, מייצרת בסופו של דבר דיוקן אינטימי שחושף את מושא התיעוד כאדם גדול מן החיים וכאנושי ופגום בו זמנית.
(עופר ליברגל)

הגשם לא יפסיק
This Rain Will Never Stop

אנדרי, בן לאב סורי-כורדי ולאם אוקראינית, נע בין מלחמה ומלחמה בחייו. בראשית הסרט הוא מתנדב של הצלב אדום במלחמה בין אוקראינה ורוסיה, אך הוא נחוש גם לשוב ולהתנדב גם באזורי הקרבות בסוריה, אף על פי שיש לו משפחה ועתיד גם באזורים רגועים. על פניו, די במפגשים בין אנדרי, בני משפחתו וחבריו על מנת להחזיק את הסרט: לא רק סיפור החיים שלו יוצא דופן, הוא גם גיבור שמצטלם היטב והוא מציג מצד אחד אסרטיביות מרשימה ומאידך ניכרים בו גם אותות של חוסר ביטחון, וטראומות שהוא לא חושף עד הסוף. במהלך הסרט, אירועים דרמטיים נוספים יפקדו אותו. הבמאית אלינה גורלובה לא מסתפקת בכך: מראשית הסרט ולכל אורכו היא יוצאת גם תיאור הסביבה, עם ובלי דמויות אנושיות נוספות. בעזרת צילום מרהיב בשחור-לבן, היא מראה כי אזור מלחמה הוא תמיד לא רק אזור מלחמה וכי הסיפור הוא לא סיפור של גיבורים בודדים. החיים עצמם הם גם מה שנותר מחוץ לדיווחי החדשות ומחוץ לרוב הסרטים התיעודיים. המעבר לעלילות משנה או אפילו לתיאור לירי של הסביבה לא גורם לסרט לאבד מיקוד, להיפך – הוא הופך את "הגשם לא יפסיק" ליצירה עשירה בעלת שפה קולנועית מרשימה ומגובשת, מה שגורם לתחושה טבעית באופן שבו הבמאית מתארת באיפוק וכבוד תפניות דרמטיות שמתרחשות בלב הסרט.
(עופר ליברגל)

חייה של איוונה
Life of Ivanna

אתגר גדול של יוצרי סרטים תיעודיים שעוסקים באנשים "פחות ברי מזל" מהם, הוא אלמנט אינהרנטי של התנשאות. מאוד קשה להתחמק מזה. הקולנוענים עוקבים אחרי דמות שחייה אינם קלים, ובזמן שהם אולי באים ממקום טוב של חשיפת חיים שלרוב שקופים לרוב האוכלוסייה, הם גם טווים נראטיב בידורי שחוגג באיזשהו מקום את העליבות כדי שאנחנו נעבור חוויה רגשית ואינטלקטואלית. "חייה של איוונה", במרכזו אישה צעירה מאוד מרוסיה שמגדלת לבדה חמישה ילדים בעליבות שאין לתאר, לא לגמרי חף מהבעיה הזו. עם זאת, יש בו משהו שמצאתי מאוד מפתיע ומאוד לא מובן מאליו – המצלמה מעולם לא מצלמת את איוונה ומשפחתה מזווית גבוהה. על אף שהיא חיה בקרון פצפון נטול רהיטים ולכן נשארת על הרצפה כל הזמן, ולמרות שהיא עסוקה בניקוי ובישול במצב שפוף, המצלמה תמיד (או לפחות ברוב מוחלט מהזמן) נמוכה ממנה, כאילו זה אוזו בשילוב עם דוגמה 95. זה היה מדהים בעיני. הבמאי רנאטו בוראיו סראנו לא מקטין את איוואנה, למרות שזה היה הכי קל. על אף הכל, אין פה פטרונות.
לגמרי בטעות, את כל הסרט ביליתי במחשבה ששמו הוא "מלחמתה של איוואנה" ובדיעבד לא בכדי. האישה הזו נאבקת כמעט בכל רגע, אבל מוצאת את הזמן לחיות, לנתק את עצמה מהעולם הקשה שאליו נקלעה כאשר התרחקה ממשפחתה, נעה ונדה במישורי הקרח של רוסיה. היא אישה נפלאה ומרתקת, והסרט עושה עמה חסד, ועל כן מרגש ומעניין כמעט לכל אורכו. אם אתם יכולים להתמודד עם כמה שוטים מחרידים של ילדים קטנטנים משחקים עם סכינים ענקיות, כדאי מאוד להכיר את האישה הזו והסרט שעשו עליה, גם אם הוא מעלה שאלות מוסריות לא פשוטות על הקונספט של עשייה תיעודית.
(אור סיגולי)

טרומן וטנסי: שיחה אינטימית
Truman & Tennessee: An Intimate Conversation

אם יש תת ז'אנר שאני מנסה להתחמק ממנו באופן אקטיבי בשנים האחרונות הוא הביוגרפיה הקולנועית. לצערי השבלוניות בה הסרטים האלו מתנהלים כבר מתישה אותי לגמרי והמהלכים הצפויים משעממים אותי נורא. עם זאת, מול סרט המשלב שניים מהאמנים המרתקים ביותר של המילה הכתובה כנראה אי פעם, טרומן קפוטה וטנסי וויליאמס, שניהם על הדרך דמויות חשובות מאוד בתרבות הקווירית, זה משהו שהיה לי קשה לוותר עליו. מה גם שהסרט מבטיח לא רק להיות דף ויקיפדיה על מסלול חייהם, אלא להתעסק במערכת היחסים שלהם, שעברה כמה טלטלות, ולחשוף עליהם דברים בין השורות שכתבו. בונוס הוא שאת זיכרונותיהם מקריינים שניים מפלוגת ריאן מרפי ("הנערים בחבורה"), וגם מהשחקנים הלהט"בים הידועים של התקופה, זאקרי קווינטו כטנסי, וג'ים פרסונס כטרומן (במה שנשמע כמו חיקוי מוזר של אריק קוהן, העורך של אינדיווייר).
בחדשות הפחות חיוביות, לדעתי הסרט לא מקיים את ההבטחה הזו, ובעיקרו הוא אכן דף ויקיפדיה העוסק במסלול האישי-מקצועי של השניים די בנפרד, עם תמונות ארכיון וצילומי אילוסטרציה לא מסעירים. בחדשות הטובות, שני הנפילים האלו מצדיקים כל רגע, ולשבת כשעה ועשרים בנוכחותם היא חוויה בפני עצמה. קשה לי לומר שאלו המכירים היטב את יצירותיהם ילמדו משהו חדש מהסרט של ליסה אימורדינו ורילנד (הייתי אפילו מחריף ואומר שהמילה "סרט" ייתכן וגדולה עליו), אבל הוא כן מעניק חוויה אינטלקטואלית, מעלה המון חיוכים, ואוהבי הספרות והמחזאות בוודאי יתמוגגו ממנו.
(אור סיגולי)

יומני דייטון
Dayton Diaries

הקריירה הארוכה של שמעון דותן נעה במשך יותר מארבעה עשורים בין תיעודי ועלילתי ובין ישראל וארה"ב. בסרטו החדש הוא מגיע לראשונה למרכז ארה"ב ולעיר דייטון, שעבורו סימנה בעבר מדענים מפורסמים, בראשם האחים רייט. בשנים האחרונות היא הפכה למזוהה עם מגפת ההתמכרות לאופיואידים, נושא אשר זוכה לאחרונה ללא מעט נוכחות בקולנוע התיעודי והעלילתי. דותן בחר בעיר כמייצגת מעבר של בוחרים מאובמה לטראמפ, אולם העיסוק בפוליטיקה בסרט נוכחות בעיקר בקטעי הקריינות שלו שמדגישים דרך מבטא ישראלי שהמציאות המתועדת חזקה וכואבת יותר ממה שהבמאי ביקש ללכוד בהצהרת הכוונות שלו. דותן משוחח ומצלם יומנים לא כתובים הן של מכורים ואנשים שהתדרדרו לעוני והן של אנשים בדרגות שונות המנסים לסייע להם. הסרט לא ממש חשף מידע חדש עבורי, אבל כן הצליח בנתינת במה לאנשים עימם הוא משוחח. הקטעים המעניינים ביותר הם שיחות עם משפחות צעירות ופחות צעירות מתחת לקו העוני – דותן משוחח עימם בכבוד, תוך התמקדות גם באינטליגנציה שלהם וביחסי התמיכה בתוך התא המשפחתי, לא רק בהדגשת העוני ובמחאה על המצב הקיים. כאמור, לא מדובר בחומרים שלא ניתן למצוא דומים להם בסרטים אחרים או בקולנוע פורץ דרך, אבל המבט הזר אך הלא-מנותק של דותן מעניק לסרט את המרקם הייחודי המתאים לו.
(עופר ליברגל)

ילדים אבודים
Lost Boys

אם בכל ארבעת הסרטים האחרים עליהם כתבתי במסגרת פוסט ההמלצות והאזהרות הזה ("איש ומצלמה", "חייה של איוואנה", "טרומן וטנסי" ובהמשך "מישה והזאבים") מצאתי חזקות וחולשות ועמדתי על דברים טובים ושליליים בהם, הפעם אני אהיה נחרץ במיוחד. כי האמת היא שמעט מאוד סרטים הכעיסו אותי אקטיבית כמו "ילדים אבודים" (סרט נוסף שהתאכזבתי ממנו עמוקות היה "מחפשים", עליו עופר יכתוב מיד בחיבה וההערכה שאני לצערי לא חולק עמו).
המסגור של הסרט הפיני של יונאס נויבונן וסדרי סטינקאיה הוא עלילת מתח. נויבונן חוזר לתאילנד וקמבודיה על מנת לברר מה קרה לחברו שנמצא שם ברחוב ללא רוח חיים, ועל הדרך מספק לנו הצצה אל עברם, כאשר הגיעו כתיירים אירופאים שרק רוצים להתמסטל עד איבוד הכרה, לחגוג ולעשות סקס עם המקומיות, בידיעה מוחלטת שהן עובדות מין ולא באמת נשים משוחררות שמתאהבות בהן. בשובו לשם הוא מראיין את הבנות שהכירו את חברו הבר-מינן, ואת הצלע השלישית של חבורת הבנים, שגם הלכה לאיבוד שם לאחר הטיול. זה כאילו לארי קלארק מביים את הסוף של "צייד הצבאים".
מעבר לזה שעלילת החקירה לא באמת קיימת והסרט מתחפש למשהו שהוא איננו, ושהסרט הזה כעור וכולל שוטים מאוד פורנוגרפיים של שימוש בסמים וסקס מלא שוב ושוב גם אחרי שהבנו את הקטע, הדבר שבאמת הטריד אותי זה שמצאתי אותו נצלני ומרתיע. קשה לי להאמין שהבחורות המקומיות, שיוצאות טיפשות וריקניות (אולי חוץ מאחת לקראת סוף הסרט) דרך המצלמה הפטרונית של נויבונן, אישרו את השתתפותן בסרט, וגם אם כן, לא ברור אם הן ידעו מה זה אומר. אותו דבר לגבי החבר המת, שמוצג בסרט הזה כגרסה הפסיכוטית של כל הדמויות ב"טריינספוטינג" ביחד. אף אחד לא שאל אותו אם זה בסדר. כי הוא מת. הוא לא יתנגד.
אסייג שאין ספק שזה עניין של הסתכלות אישית, ושאני יודע די בוודאות שנשות דוקאביב המופלאות שבנו תוכנייה שמתעלה על רוב אירועי הקולנוע בארץ ובעולם, לא היו מביאות סרט שהיו מוצאות כנצלני ופוגעני כלפי אנשים שלא יכולים להגן על עצמם. אולי זה בעצם דיון מעניין שעולה ממנו. אבל גם אם יש נסיבות מקלות או תירוצים, אני חושב שזה סרט על סף הפסול.
(אור סיגולי)

מחפשים
Searchers

עד כה, הבמאי פאצ׳ו ולז (״מאנאקאנאמה״, ״המופע של רייגן״, ״אמריקן סקטור״) יצר סרטים כחלק מצמד יוצרים, כאשר לצידו כמעט בכל סרט שותפה אחרת ליצירה. ב"מחפשים" הוא עוסק בחיפוש אחר בת זוג רומנטית ודרך כך גם יוצר סרט ראשון לבדו. הדבר הולם את הנושא: חיפוש זוגיות דרך אתרי היכרויות ואפליקציות שונות. שאר המאפיינים של היצירה שלו ממשיכים מן הסרטים הקודמים: ויתור על נרטיב מתמשך לטובת סדרה של רגעים קטנים, עם דמויות מתחלפות כמעט בכל סצנה חדשה, ותוך נתינת דגש על האישיות של מי שמתראיין לסרט ולסביבה המקיפה אותו. זהו סרט המורכב לכאורה רק מרגעים קטנים: לא רק שלא רואים את הדייטים עצמם, כמעט ולא שומעים עליהם. דומה כי רוב זמן המסך מוקדש לאנשים שלא רק מתחילים עם אנשים אחרים, אלא גם מתחילים מבחינת השימוש באפליקציה. המטרה של ולז היא לא לתת מבט מקיף, אלא לתת שורה של מבטים חטופים על עולם בו מבט חטוף על תמונה יכול לייצר התאמה, או תשובות על שאלות מוגדרות מראש קובעות את האישיות.
המקום היחיד בו הסרט כן מראה סוג של התפתחות סיפורית נובע מכך שהפעם ולז מכניס את עצמו לסרט: גם כחבר בצוות הצילום וגם כ"מחפש" בעצמו, בעודו בונה לעצמו פרופיל ולאחר מכן עובר על אופציות רלוונטיות ביחד עם אמו. פרט לחיפוש אחר זוגיות, הסרט מאוד מנכיח את העיר ניו יורק בה הוא צולם בעידן הריחוק החברתי, כך ששלטים המצביעים על שמירת מרחק ומסכות פנים מהווים רקע לסרט בו אנשים רוצים לפגוש זרים, אבל גם חוששים מעצם המפגש, ולא מסיבות בריאותיות. ציבור המחפשים בסרט אינו אחיד מבחינת זהות מגדרית או ניסיון באתרי היכרויות וטווח הגילאים נע בין סוף גיל ההתבגרות לגיל הזהב. זהו סרט קטן במתכוון, סוג של חיפוש אחר אתרי חיפוש יותר מאשר אחר האדם האחר. ולז לא מעוניין להראות לנו את התוצאה או אפילו את הכאב שבבדידות, אלא את רגע המפגש מול המסך שאולי יוביל למפגש אחר. התוצאה עלולה להרגיש רדודה או לא מעמיקה, אבל אני מצאתי הומור ואופטימיות כמעט בכל סצנה. כמו כל סרטיו, הבמאי מחפש אחר דרך קולנועית אחרת אבל לא שוכח שהעיקר הוא להעריך ולאהוב את האנשים הזרים הממלאים את המסך.
(עופר ליברגל)

מישה והזאבים
Misha and the Wolves

להפתעתי המוחלטת, הסרט הזה התגלה כמקטב להדהים בין חברי סריטה. אורון, כפי שרמז בסריטה ופירט קצת יותר ב"הארץ", רתח על סרט ה-true crime הזה, בזמן שאני, על אף כמה הסתייגויות, מצאתי אותו מבדר מההתחלה ועד הסוף ואפילו בעל טוויסט חביב שהערכתי.
הסיפור של ניצולת השואה הבלגית ורב המכר שלה כנראה מוכר מאוד, אבל אני באופן אישי לא ידעתי עליו דבר. כששמו הוזכר במסיבת העיתונאים של דוקאביב היה רחש גדול מהקהל שמעיד על כך שמעט מאוד אנשים יופתעו מהגילוי על חייה של האישה במרכזו. עם זאת, לטובת מי שקורא את שורות אלו ולא מודע, לא אחשוף את נקודת המפנה הראשונה של הסרט אז אל תדאגו.
סרטו של הבמאי סם הובקינסון מתנהל כמו סרט חקירה נטפליקסי מובהק. ראשים מדברים, תאורה מסתורית, קטעי ארכיון, חשיפה איטית של האינפורמציה, והמון מוזיקה דרמטית. המון המון מוזיקה דרמטית, מהסוג שלגמרי הופך למוגזם באיזשהו שלב. מבחינת המבנה – שוב, מלבד הפתעה קטנה באמצעו שכמובן לא אסגיר – הוא תבניתי להדהים. ובכל זאת, הסיפור שלו כל כך מעניין והדוברים בו, רובן הגדול נשים מבוגרות שחשות את עצמן גיבורות של הארלן קובן, מחזיקים את המסך. אני הצלחתי לשחרר את הציניות והביקורתיות שלי מול עוד חוליה בגל הז'אנר הזה שדי ממאיס את עצמו (שוב, בעיקר בגלל הסחיטה של נטפליקס), ונתתי לו להוביל אותי במסע המשונה, המצחיק והמטורלל שלו.
(אור סיגולי)

נוטורנו
Notturno

אחד מן האורחים הכי מרשימים בפסטיבל השנה צפוי להיות הבמאי האיטלקי ג'אנפרנקו רוסי, בעל מעמד מיוחד בקולנוע התיעודי בימינו. בעוד סרטים תיעודיים כמעט ואינם מוצגים בתחרות הרשמית בשלושת הפסטיבלים הגדולים של אירופה, רוסי לא רק התחרה אלא גם זכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה עם "כביש קדוש", ואחר כך בדב הזהב בפסטיבל ברלין (ובמועמדת לאוסקר) עבור "אש על המים". הוא יוקרן בפסטיבל כמחווה לבמאי, יחד עם סרטו הראשון "איש הסירות". אולם, סרטו החדש, "נוטורנו", מרתק לא פחות. גם אם צוות השופטים בתחרות הרשמית בוונציה לא חילק לו פרס אשתקד (הוא זכה בשלושה פרסים שניתנו על ידי צוותי שיפוט אחרים).
כמו ברבים מסרטי הבמאי, הדגש הוא לא דמות אחת או נרטיב אחד, אלא  מכלול נקודת מבט סיטואציה מורכבת. במקרה של "נוטורנו" מדובר באזורי מלחמה במזרח התיכון, כאשר ההסבר היחיד מגיע בכותרות הפתיחה ומציין כי הסרט צולם בעיראק, סוריה, כורדיסטן ולבנון, בלי יותר מדי מידע נוסף, למשל ההגדרה החמקמקה של כורדיסטן. הסרט נע בין התמודדות עם נזקי המלחמה באמצעים אמנותיים ושיקום, לבין מראות של מלחמה שלא הסתיימה וממשיכה להשפיע. מבלי לציין מה מצולם בכל פעם, הרגעים החזקים של הסרט נוצרים בין החיבור האקראי לכאורה בין סצנות שונות: ליווי יחידה של לוחמות בפעולה הופך לשיחות עם ילדים על הטראומה שבכיבוש העיר שלהם בידי דאע"ש. משם הסרט עובר למבט מרוחק ומקורב על אסירים בכלא, אשר ברגע מסוים נעים בתור אינסופי. כל אחת מן הסצנות הללו היא הישג תיעודי מרשים ו/או מרגש בפני עצמה, ביחד הם מייצרות כאב אשר מתחבר דרך זוויות שונות ואולי אפילו דרך אויבים אידאולוגיים. היעדר דברי הסבר מכל סוג לא מבטל את הנוכחות של המבט הזר של הבמאי בתוך הסרט, אולם דומה כי המבט שלו תמיד מכיל והוא תמיד מאזין. גם אם הבמאי לרוב מעדיף צילום ממרחק רב החושף לא רק את הסיטואציה, אלא גם את הרקע.
(עופר ליברגל)

קארן דלטון: בזמן שלי
Karen Dalton: In My Own Time

הדיוקן התיעודי של זמרת הפולק האמריקאי קארן דלטון נפתח בצילום וידאו יחסית נדיר שלה מבצעת שיר. זה נותן לאמנות שלה לדבר לפני שנאמר עליה דבר ונותן לקהל לחוות אותה קודם כל דרך היצירה, לפני שהראשים המדברים יתחילו להלל את החשיבות שלה. מיד אחרי הקטע הזה, דברי השבח הקיצוניים מתחילים: ניק קייב טוען כי לא ניתן להאזין למוזיקה שלה ברקע וכי היא הולכת למקומות שעוללים להיות אפלים מדי. קטע מהאוטוביוגרפיה של בוב דילן מגדיר אותה כזמרת הטובה ביותר בבית הקפה "קפה וואה", המקום בו התגלה דילן עצמו. קול השירה של דלטון יכול להיות לנוע על פני מספר אוקטבות ובו בזמן להיות שבור ולשדר סוג של אותנטיות. יחד עם זאת, סיפור חייה כלל שתי מערכות נישואים כושלים (פלוס ילדים) בגיל צעיר מאוד ובטרם יצאה לניו יורק על מנת לזכות בהכרה בסצנת הפולק אך לא להצליח ממש בימי חייה.
דלטון הקליטה רק שני אלבומים במהלך חייה והם יצאו בתקופה בה העניין בסגנון המוזיקלי שלה לא היה בשיאו. הסרט מציע הסברים לחוסר ההצלחה שלה דרך הרס עצמי, התמכרויות לסמים, עיתוי לא נכון, חוסר יכולת להתפשר וגם התעקשות על שירת קאברים בלבד, למרות שדלטון גם עסקה בכתיבת שירה. האופן בו שינתה משהו מן המקור בכל ביצוע חשף גם יכולת מוזיקלית. צמד הבמאים ריצ'רד פיטי ורוברט יאפקוביץ' הולכים בדרך הטיפוסית לסרטים תיעודים אודות מוזיקאים: סיפור חייה הסוערים ולרוב עגומים של דלטון מועבר דרך ראיונות ותוך בניית הכישרון שלה כדבר אידאי שייתכן חוטא בהגזמה מסוימת. אף אמן לא יכול להיות עד כדי כך גדול, גם אם בשנים האחרונות ההכרה בדלטון הולכת וגדלה. היוצרים מוצאים דרך לתת שפע זמן למוזיקה עצמה ולמילותיה של דלטון מתוך שירים ויומנים, המאפשרת הצצה לחיים של אישה ביישנית שמיעטה מאוד בראיונות במהלך חייה. התוצאה מומלצת לחובבי מוזיקת פולק או לכאלו אשר מוכנים לקבל יצירה מוזיקלית כואבת וסיפור חיים לא קל של אישה לא פשוטה, שלמרות ההערצה הבמאים גם לא מפחדים להתעכב עם צדדים בעייתיים באישיות שלה.
(עופר ליברגל)

קול דומם
Silent Voice

בתכנית דוקאביב לא מופיע במאי לסרט זה, ומי שחתום עליו נקרא רקה ווליריק. אולם, להבנתי זהו שם בדוי בסרט שנדרש להסתיר את הזהות של המתועד בו ושל מי שאולי באים עמו במגע. הסרט עוסק בתוכנית הגנה להומוסקסואלים שהיגרו מצ'צניה לבלגיה עקב רדיפה פוליטית ובארצם צפוי להם מוות. הוא עוקב מקרוב אחר צעיר שברח בדרך זו ובמהלך הסרט ייתכן ואנשים קרובים לאתר אותו בנתיב המסתור. שמו של הצעיר הוא חאוואז', אשר אינו מסוגל לדבר עקב הטראומה שחווה כאשר משפחתו גילתה על הנטיות המיניות שלו ואחיו נשבע להרוג אותו. חאוואז' מצוי בארץ אשר אינה מדברת את שפתו והוא אינו מסוגל לדבר, אך הבמאי ועוזרים נוספים מדברים עבורו בסרט שהמילה ״אינטימי״ קטנה מלתאר את מה שמתרחש בו. הצילום לרוב קרוב מאוד לגיבור, לא חושף אותו במלואו, אבל מבטא את תחושת הרדיפה המתמשכת, הנוכחות גם דרך הודעות שהוא מקבל מאמו בתא הקולי: הודעות שמלאות באהבה ובכאב, אך גם בחוסר קבלה של הנטייה המינית.
בנוסף, חאוואז' מתאמן ב-MMA, מה שמקנה לסרט גם גוון של גבריות פיזית קשוחה מאוד. השפה בסרט נעה בין צ'צנית, צרפתית ואנגלית ומייצרת סוג של עולם מחתרתי המתנהל ברחבי בלגיה של ימינו, במנוסה דרך חדרי מסתור בבתי מלון שונים, כמו רשת מרגלים שתכליתה להגן על נרדפים מעצם קיומם. הסרט מצליח להנכיח קול של מי שלא מסוגל לדבר ונוכחות פיזית של אדם שזהותו צריכה להישאר מסתורית גם בגמר היצירה. הוא מורכב לרוב משוטים ארוכים הכוללים לא רק את הדרמה הרגעית, אלא גם את תחושת חוסר היכולת לברוח מן הרגע בתוך נתיב הבריחה. למרות השוטים הארוכים והעובדה כי רוב הזמן הסרט חוזר על סיטואציה דומה, היצירה מרגישה מהודקת למדי והיא נבנית כולה על שילוב בין מצוקה נפשית, חשש בלתי פוסק לחיים, וקשר אנושי חם וחברי שנרקם דרך נתיב המסתור ודרך העברת הסיפור הזה לסרט – מהלך שלפרקים נראה שגם הוא סוג של נס.
(עופר ליברגל)