"בית של חול וערפל", סקירת yes

אפילו עוד לפני שהספיקו מדינות העולם להכריז על נציגותן לאוסקר ה-93, היה די ברור ש"עוד סיבוב" מדנמרק הוא המוביל לקטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. אמנם תמיד יש הפתעות, ושיטת הבחירה די כאוטית אז הכל יכול לקרות, אבל מכיוון ש-2020, ללא פסטיבל קאן וללא בתי קולנוע, הייתה משונה בפני עצמה נראה שאין פה באמת פייט.
רגע של חוסר יציבות היה איפשהו בנובמבר כאשר צץ לפתע סרט שבעיני היה לפייט העיקרי של "עוד סיבוב". אמנם לא ראיתי אותו, אבל הנתונים היבשים דיברו בעד עצמם. הסרט מטעם בלרוס, "שיעורים בפרסית", לחץ על הרבה נקודות שאהודות בקטגוריה הזו: דרמה היסטורית, שואה, שחקנים מוכרים בקהילת הקולנוע העולמית, ובעיקר במאי שכבר פעל בהוליווד – ואדים פרלמן, שבשנת 2003 הגיע מאוקראינה לקליפורניה כדי לצלם את סרט הביכורים שלו בחסות האולפן היוקרתי דרימוורקס, אומץ על ידי הביקורת (אם כי פחות על ידי הצופים) ואפילו ניכס שלוש מועמדויות לאוסקר, שניים מהם לשחקנים.
שמו של הסרט הוא "בית של חול וערפל" (House of Sand and Fog) אותו ראיתי בבתי הקולנוע כשיצא כאן ב-2003, והחזקתי ממנו אחד הסרטים הטובים של אותה השנה, ואחד העוצמתיים של התקופה. עם זאת, נראה שהוא די נשכח במרוצת השנים, ומי שזוכרים אותו הם בעיקר מסקרי אוסקר שחוו את אותה שנה מוזרה.

בסופו של דבר "שיעורים בפרסית" נפסל מהאוסקר מסיבות טכניות מאוד משונות, ולכן כרגע נראה ש"עוד סיבוב" בלתי מנוצח (ושוב, אסייג, תמיד יש הפתעות). אבל לא נורא, הסרט הבלרוסי של פרלמן נרכש להפצה בארץ, אז אולי עוד נראה אותו בהמשך, אבל בינתיים – לא יודע אם במקרה או בכוונה – "בית של חול וערפל" הגיח לספריות ה-VOD של yes אז למה שלא נדבר עליו.

"בית של חול וערפל" מבוסס על ספרו של אנדרה דובוס השלישי, שיצא לאור ב-1999. במרכזו שתי דמויות במסלול התנגשות טרגי, עם לא מעט נזק היקפי. הראשונה היא קת'י (ג'ניפר קונלי, שהסרט הזה הוא השלישי בטרילוגיה המפורסמת "ג'ניפר קונלי עומדת על מזח" שכלל לפני כן את "עיר אפלה" ו"רקוויאם לחלום"), צעירה עם נטייה להתמכרות, שמסתירה ממשפחתה את זה שבעלה עזב אותה לפני כמעט שנה ושהיא מתפרנסת מניקוי בתים. ואם כל זה לא מספיק, בוקר אחד היא מתעוררת לגלות שמדינת קליפורניה הפילה עליה מס חברות, כנראה תוצאה של טעות בירוקרטית, והבית אותו ירשה מאביה, מעוקל ועומד למכירה פומבית.
מול קת'י ניצב מסעוד אמיר בהרני (בן קינגסלי), שהיה קולונל של השאה באירן, ונמלט עם אשתו ושני ילדיו לארה"ב לאחר המהפכה. מופשט מהתארים ומהכבוד, בהרני ממשיך לייצר מיצג שווא של עושר ופאר (אותו הוא מתחזק על ידי שתי עבודות, ביום ובלילה) על מנת שיוכל לסדר לבתו הבכורה חתן ראוי. הסרט נפתח כאשר הוא מצליח בכך, ולכן כאשר שידוך בתו כבר מאחוריו, הוא יכול סוף סוף לחיות באופן שתואם את משכורתו. הדבר הראשון שהוא עושה הוא לצאת מהחוזה של הדירה המוגזמת בה הוא ומשפחתו חיים, ולרכוש בית נאה וצנוע בצפון קליפורניה, כזה שאפשר לשפץ ולמכור במחיר גבוה יותר. נחשו איזה בית הוא רוכש, ונחשו מי מאוד לא מרוצה מזה.

הדבר שהכי העסיק אותי בצפייה השנייה שלי בסרט הוא לא משהו שקשור אליו ישירות, אלא יותר על מצב הקולנוע כיום. כי האמת הלא פשוטה היא שסרטים כמו "בית של חול וערפל" כבר לא נעשים לקולנוע. ואני לא מדבר בקטע של "לא עושים סרטים כאלה" כאילו האיכות נעלמה, ממש לא, אלא שזה סוג עשייה שאין לו מקום באקרנים, וכיום קיים רק בשרתי סטרימינג שיכולים להרשות לעצמם להפסיד כסף.
"בית של חול וערפל" הוא דרמה לקהל בוגר, עם שחקנים מפורסמים ומשובחים אבל בלי כוכבים, עם סקס ואלימות במידה, שנעשתה בתקציב של 16.5 מיליון (משהו כמו 23.5 מיליון בדולרים של 2021). זה לא משהו שכיום האולפנים יסתכנו עליו עם הפצה קולנועית, כי אין לו הרבה הזדמנויות להחזיר השקעה בנוף הקולנועי הנוכחי. כל הדיבורים על מות סרטי ה-midbudget וההקצנה בין הפקות ענק או הפקות עצמאיות קטנטנות לא יכלה להיות יותר צורבת יותר כשנזכרים איך מפת הקולנוע הייתה שונה בתחילת האלף.
סתם כי עניין אותי, חיפשתי אלו דרמות אמריקאיות למבגורים מהעשור האחרון נעשו להפצה קולנועית בתקציב של 24 מיליון דולר. מצאתי רק שתיים: "גדרות" ו"פוקס-קצ'ר". עשור לפני כן, באותו תקציב (בחישובי אינפלציה) נעשו מעל 10. אבל ייתכן וסטיתי מהנושא העיקרי קצת.

כבר מההתחלה, העיבוד של פרלמן לא לוקח צד. או יותר נכון, לוקח את שני הצדדים. גם קת'י וגם בהרני הם לא בהכרח האנשים הקסומים ביותר שהתהלכו על פני האדמה, אבל שניהם באיזשהו מקום מוגדרים על ידי המאבק שלהם. והמאבק הוא אמיתי, בואו נזכור.
הרבה מהפעולות של קת'י ובהרני במהלך הסרט הן בעייתיות. שניהם פועלים לא כראוי, אבל אף אחד מהם לא נבל. לשניהם יש קייס צודק לפעולות שלהם, ובזמן שאפשר להביט עליהם מהצד ולהירתע מעט, סיכוי מאוד סביר שבמקומם היינו פועלים באופן זהה, ולי לפחות היה קשה להחליט בעד מי אני.

המורכבות הזו של שני הגיבורים היא אחד הקלפים החזקים של "בית של חול וערפל", אבל בעיני הוא עומד בעיקר על ארבעה דברים, והם אלו שהופכים אותו לדרמה שכדאי להשלים אם פספסתם אותו בזמן יציאתו: ג'ניפר קונלי, בן קינגסלי, שוהרה אע'דאשלו ורוג'ר דיקינס.
נתחיל עם האחרון כי הוא כמובן יוצא הדופן. ב-2003 רוג'ר דיקינס הבריטי כבר נחשב לאחד הצלמים הטובים שעובדים בהוליווד, והספיק לצבור ארבע מועמדויות לאוסקר ("חומות של תקווה", "פארגו", "קונדון", "האיש שלא היה שם" – זהו רבע מכמות המועמדויות שיש לו כעת). ב"בית של חול וערפל" דיקינס הלך חזק על המוטיב של חול וערפל, מחוף הים שפותח את הסרט ועד הערפילים שסוגרים על הבית, משווים לסרט אווירת אימה לא מעטה. זוהי איננה עבודה מנקרת עיניים כמו שאנחנו מזהים כיום עם דיקינס, אבל היא חכמה, אפקטיבית ומצליחה להעניק לסרט תחושה שפורצת את מגבלות הסיפור.
דיקינס לא הצליח להשתחל לאוסקר באותה שנה, אבל מישהו אחר מצוות מאחורי-המצלמה של "בית של חול וערפל" דווקא כן. המלחין הגדול ג'יימס הורנר קיבל את מועמדותו השביעית לפרס המוזיקה המקורית בזכות הסרט (שהצטרפו לעוד שתי מועמדויות על שירים) לצד "שיבת המלך" שזכה, "סיפורי דגים" שהיה צריך לזכות, "בחזרה לקולד מאונטיין" ו"מוצאים את נמו". אבל דווקא בהקשר שלו, אני לא לגמרי בטוח האם נוכחותו בקטגוריה מוצדקת. הסרט בעיקר מלווה על ידי המון כינורות מבשרים רעה, או נוטים לסנטימנטלי, ובעיקר לא מאוד מסעירים. אני בטוח שהיו דברים ראויים יותר ב-2003.
הורנר יהיה מועמד פעם נוספת, על "אוואטר", ואז ימות בתאונת טיסה ב-2015.

שתי המועמדויות הנוספות של הסרט באוסקר היו בפרסי המשחק, לבן קינגסלי כראשי ולשוהרה אע'דאשלו כמשנה. אלו גם היו האזכורים המרכזיים ביותר של הסרט במהלך עונת הפרסים.
באותה שנה נראה היה שצופי האוסקר נקרעים בין ביל מארי ("אבודים בטוקיו") ג'וני דפ ("שודדי הקאריביים") ושון פן ("מיסטיק ריבר"), כאשר אני הייתי במחנה השלישי. כיום אני יכול לומר ללא היסוס, בן קינגסלי היה צריך לזכות. איזו הופעה מדהימה, אולי הטובה ביותר שלו. בהרני הוא איש קשה וגא, רחוק מלהיות בעל מתחשב וכמובן שיש לו היסטוריה בדיכוי עם. קינגסלי מיישיר מבט אל כל אלו, אבל גם מצליח להוציא ממנו את הדאגה והאנושיות כשצריך. לא בטוח כמה היו עומדים במשימה הזו באופן כזה.
בשונה מקינגסלי הבריטי, שוהרה אע'דאשלו היא איראנית אמיתית, ולאחר שניסתה להצליח בהוליווד במשך כמה שנים עזבה לטובת התיאטרון. פרלמן העניק לה את התפקיד הזה כשהייתה בת חמישים והתניע לה את הקריירה מחדש. הביקורות והפרסים עמדו בשבילה בתור (סביר להניח שהייתה זוכה אילולא המועמדות השלישית ברציפות של רנה זלווגר) ומשם המשיכה לעבוד בקולנוע ובטלוויזיה ("24", "הבית של סדאם" עליו זכתה באמי, ו"המרחב" המד"בית שם היא הפכה למם בזכות היכולת שלה לקלל). התפקיד שלה פחות מורכב מאלו של שני הראשיים, אבל היא זו שמקבלת את משרת המצפן הרגשי של הסרט, וזה בהחלט לזכותו של "בית של חול וערפל".

כמו בן קינגסלי, גם ג'ניפר קונלי ייתכן ונתנה פה את ההופעה הטובה ביותר שלה. אפילו יותר מזו שהחזירה אותה לעניינים ב"רקוויאם לחלום" ויותר מזו שהעניקה לה אוסקר ב"נפלאות התבונה" שנתיים לפני כן. עוד לפני אליזבת' מוס, לא הייתה מישהי שיכלה להיראות כל כך סובלת על המסך כמו קונלי, והיא מסתערת על זה כאן בלי לראות בעיניים. ההופעה שלה כל כך חשופה ומעורערת, שאני בטוח שהיא לקחה איזה שנה חופש אחרי הצילומים.
השילוב בינה ובין קינגסלי כל כך אנרגטי וטעון, שזה מצער שהסיפורים שלהם במשך רוב הסרט מקבילים והשניים לא חולקים יותר מדי זמן מסך. הלוואי ויום אחד ייפגשו שוב לפרויקט משותף.

הצלע הרביעית של צוות השחקנים הוא המקום שבו האיזון מופר, והוא כנראה המהמורה הכי גדולה של העיבוד הקולנועי (לא קראתי את הספר, אז אינני יודע אם זה מופיע אותו דבר גם שם). וזה לא באשמת השחקן רון אלדרד, שכנראה היה קרוב גם הוא לאוסקר באותה שנה, אלא בעיקר בגלל העיצוב והשימוש בדמות שלו כלסטר השוטר.
הדמויות התומכות בעלילה של בהרני הן בנו ורעייתו, שניהם דמויות חיוביות בסופו של דבר, קורבנות של הגירה ושינויי סוציאלי. הם אנושיים, הם מלוכדים, ובשום שלב לא עושים מעשה שאיננו ראוי.
לעומתם, השוטר לסטר, הגיבוי מהצד של קת'י, זה משהו אחר לגמרי. לסטר מתחיל כדמות חיובית מאוד, שוטר שרואה שקת'י במצוקה אמיתית ומגלה אליה אמפתיה. משם משהו קצת מאבד את הדקויות, הוא מתאהב בה במהירות ורוצה לעזוב את אשתו וילדיו בשבילה. ואם נשים בצד את זה שהוא איש משפחה מחריד ושוטר שלא מפחד לכופף את החוק בשביל מה שהוא תופס כצדק, הוא גם עובר כבן אדם מאוד לא חכם. אני לא בטוח אם התסריט התכוון לזה, אבל לסטר היחיד שקשה להבין מה הוא חושב שהוא עושה. לכן במהרה הוא הופך למין אנטגוניסט דמיקולו, והסרט פתאום הולך לכיוונים של דרמה פחות מורכבת ממה שיכלה להיות.

נקודת תורפה נוספת של הסרט היא אורכו, שמגיע לכשעתיים. כמובן שאובייקטיבית זה לא אומר שום דבר, אבל "בית של חול וערפל" לא באמת צריך את כל הזמן הזה, יש לו בטן קלה באמצע, וההרגשה היא שהוא מאבד קצת את המצפן בדקותיו האחרונות. יכול להיות שזה קשור לנוכחות של לסטר כמו שהעליתי למחשבה בפסקה הקודמת, אבל הדברים לא מאוד הסתדרו לי ברגע שהסרט היה אמור להנחית את כל הפאנצ'ים על מנת לרסק אותי לגמרי. חלקו הראשון, בעיני, היה חזק הרבה יותר.

העוצמות של "בית של חול וערפל" לא התקהו בהרבה במרוצת השנים. אני מאמין שמי שצפה בו אז בוודאי לא שכח את החוויה, כי היא באמת אינטנסיבית, אבל מצד שני אני יכול להבין מדוע לא חזרו אליו או השאירו אותו חי בתודעה הקולקטיבית. יכול מאוד להיות גם שהסרט התאדה כי זה היה פחות או יותר תחילת וסוף הקריירה ההוליוודית של ואדים פרלמן.
רק ארבע שנים לאחר הכישלון בקופות של "בית של חול וערפל" הצליח פרלמן להרים סרט נוסף, באופן עצמאי הפעם, "החיים לנגד עיניה" עם אומה תורמן, אבל זה בא ונעלם ללא יותר מדי תשומת לב. בשלב הזה פרלמן החליט שדי לו, וחזר אל רוסיה. "שיעורים בפרסית" יהיה סרטו הרביעי ב-17 שנה (לא כולל שתי סדרות טלוויזיה ברוסיה).
יכול להיות שאם פרלמן היה נשאר בתודעה ויוצר עוד סרטים לקונצנזוס, "בית של חול וערפל" היה גם הוא נהגה ומוזכר, ממש כמו שקרה עם דרמה עוצמתית אחרת מאותה שנה, גם היא של במאי זר שהגיע להוליווד לעשות סרט לראשונה, גם היא עוסקת באישה עם בעיות התמכרות, וגם היא הביאה לשני שחקנים מהצוות מועמדות לאוסקר – "21 גרם" של אלחנדרו גונזלס אינייאריטו.