• מה לראות בפסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים 2021
  • סרטים חדשים: ״יד האלוהים״ של פאולו סורנטינו
  • מבט מחודש על סרטי ג׳יין קמפיון: ״שתי חברות״
  • אימת החודש - נובמבר 2021: אחרון לפני סיכום שנה
  • בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2021: מדריך והמלצות
  • טיק, טיק... בום!
  • ״חוצה את הקו״, סקירת נטפליקס
  • ״משפחה מנצחת״, סקירה
  • כוחו של הכלב

״גרמניה, אם חיוורת״, סקירה בעקבות הקרנות ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה

30 בינואר 2021 מאת עופר ליברגל

מבין התכנים הרבים שהסינמטקים השונים בארץ מעלים בסמוך לציון יום השואה הבינלאומי, בסינמטק הרצליה המקוון שבים ומאפשרים צפייה בסרטה הגדול ושובר הלב של הלמה סנדרס-ברהמס – "גרמניה, אם חיוורת" (Deutschland, bleiche mutter / Germany Pale Mother). הסרט, שיהיה זמין לצפייה מה-30 בינואר בשעה 14:000 ועד ל-3 בפברואר באותה שעה, הינו אחד מן הבולטים והמייצגים ביותר בזרם הקולנועי שכונה "הקולנוע הגרמני החדש". מדובר בדור של יוצרי קולנוע גרמנים שנולדו בזמן מלחמת העולם השנייה ובסמוך לה ויצרו בין אמצע שנות הששים לראשית שנות השבעים קולנוע שהושפע אמנותית מן הגל החדש. לא פחות מכך השפיעה חשיבה פוליטית שמאלנית כריאקציה לדור של הורי הבמאים, אלו שחיו תחת המשטר הנאצי וכנראה שלרוב תמכו בו או שיתפו עמו פעולה במידה זו או אחרת.

"גרמניה, אם חיוורת", כמשתמע משמו, הוא דיון ישיר בנושא המורשת של הדור הקודם, מצד דור הגרמנים שנולדו במלחמה וגדלו עם האשמה של מעשי ההורים. הסרט הוא מצד אחד כתב האשמה כלפי הפשעים של הדור הקודם, אולם גם מבט של אישה על ילדותה בניסיון להבין את הוריה ובעיקר את אמא שלה. כתוצאה מכך, הסרט צובר כוח מסתירה מהותית המצויה בתוכו: מצד אחד הוא סרט פוליטי חריף המציב מראה לתרבות הגרמנית, לא רק בהקשר של הנאצים אלא גם בהקשרים נוספים, ומאידך הוא גם יצירה אנושית ומרגשת על יחסי אם-בת. לפעמים ישנן סצנות המוקדשות רק לפן אחד של הסרט, אולם ברגעים רבים הוא פועל בשני האופנים במקביל. לא מעט מהסצנות החזקות ביותר בו הן כאלו המתמקדות רק בהיבט אחד של האהבה, או מעבירות לפעמים בשוט בודד זוועה שחוללו הנאצים ביחס ליהודים בגרמניה או לאוכלוסייה האזרחית במדינות שהם כבשו במהלך המלחמה.

כותרת הסרט לקוחה משיר מחאה שכתב ברטולד ברכט בסמוך לעליית הנאצים לשלטון. האמא בשיר היא המולדת שאוסרת על האמת, חיה את השקר וזוכה לשבחים בידי החזקים והאכזרים, ולביקורת בידי המדוכאים. השיר מוקרא לפני כותרת הפתיחה של הסרט בידי בתו של ברכט, בחירה שיוצרת הדהוד נוסף ליחסים בין הורים לילדים. ההורים בסרט הם גם ההורים הביולוגיים של הילדה שנולדת (בת דמותה של הבמאית), וגם האומה עצמה, אשר שולחת את אותם הורים למלחמה ואת הילדה לחיות עם שברי המלחמה.

הורה נוסף של סנדרס-ברהמס הוא ברכט עצמו, כסוג של אב אמנותי. אף כי הסרט לכאורה לא משתמש בהרבה אמצעים ברכטיים קלסיים, ההשפעה שלו ניכרת על כתיבת הדיאלוגים שהם לעתים יותר אינפורמטיביים ופואטיים מאשר טבעיים, על המימד הסימבולי שיש לסצנות רבות בסרט, וכן על סגנון המשחק החתום לכאורה של השחקנים בחלק גדול מן הסרט. אף כי הדבר תורם בסופו של דבר לתצוגת משחק גדולה של השחקנית הראשית אווה מאטס. לצד הניכור בפן הפוליטי, סנדרס-ברהמס משתמשת לא מעט במבט ארוך על הפנים האנושיות, בסרט שנוטה לסצנות המצולמות במספר מצומצם של שנים. הדגש על הפנים מוציא את הסצנות מן הסיפור הפוליטי שלהם ומראה את הכאב האנושי הכרוך כל הזמן גם בהקרבה וגם ברגשות אשמה, בעיקר אצל הנשים. הסרט עוסק במורשת והורות בכלל, אך כמו בסרטים אחרים של סנדרס-ברהמס, גם בפוליטיקה מגדרית והדגש בו כבר מן הפתיחה הוא גם על ניצול נשים עם ובלי קשר למלחמה.

הרבדים השונים בסרט באים לידי ביטוי בשוט הפותח אותו, הראשון מבין סדרה של שוטים מופתיים. הדימוי הראשון הוא השתקפות הדגל הנאצי בנהר, מה שגורם למשטר הנאצי לרחף מעל כל הסרט, שמציג חלק מן התולדה של האכזריות שלו, גם כאשר המשטר נראה כחלק מן הנוף הגרמני או כקשור למסורת. קולה של הבמאית עצמה מלווה בקריינות את כל היצירה, אף כי היא מגלמת דמות אשר קרויה בשם אחר ונולדת כחצי שעה לתוך היצירה. המילים הראשונות שסנדרס-ברהמס אומרת בקולה הן: "אין לי זיכרון של זמנים לפני לידתי, אין בי אשמה על דברים שקרו לפני לידתי, לא הייתי קיימת אז". כלומר, הסרט לכאורה מסיר מן הדוברת ומבני דורה של הבמאית את האחריות על חטאי הדור הקודם, אולם ההשתקפות במים מרמזת כי משהו בעבר גם משתקף בהווה. המספרת הופכת למישהי שהמהימנות שלה מוטלת בספק לפרקים. בעיקר כאשר בניגוד לדברים הללו, החלק הראשון של הסרט מספר את האירועים שקרו טרם לידתה בתיווך הקריינות שלה. היא ממשיכה את דבריה עם "תחילתי כאשר אבי ראה את אמי לראשונה", מה שמהווה סוג של הצדקה לסיפור הזה. הגיבורה, ששמה יהיה אנה והיא תגולם במהלך הסרט בידי שלוש ילדות שונות, אחת מהן בתה של הבמאית, מנסה להבין את מקומה בחיים, ואת היחס שלה להוריה דרך התקופה של ראשית אהבתם. הדברים המובאים הם ספק מה שהם סיפרו לה וספק הדמיון שלה.

המפגש הראשון מתואר בשוט אחד. השתקפות הדגל נחתכת בידי משוט של סירה בה חותרים שני גברים. אחד מהם הוא חבר במפלגה הנאצית, השני הוא הנס, אביה של הגיבורה. הנס רואה אישה בה מתעמרים קבוצה של גברים נאצים, כולל שיסוי כלב לעברה אחרי שהיא לא מגיבה להטרדות המילוליות. בין כל האנשים בסצנה הזו, האישה היא זו שנחשפת אחרונה. מה שמרשים את הנס זו העמידות של האישה מול הגברים והעובדה כי לא אמרה מילה בעודה מסרבת לפנות לעברם או חומקת מן הכלב שאיים עליה. חברו של הנס יוצא עם אחותה (למרות שהוא מאורס לאישה אחרת) והוא מארגן ביניהם מפגש. היותו של הנס לא חבר מפלגה גורם לאישה, ששמה הלנה, להיענות לחיזוריו בסופו של דבר ומתוך מחשבה על עתידה.

הסיקוונס הראשון לא מורכב רק מהשוט המתואר. לאחר שהנס מסיים להתרשם מן הקשיחות של האישה, הוא עובר להביט בחתול מת בנהר, חתול אשר מוביל לקאט הראשון בסרט. הקאט השני מוביל לצילום מקרוב יחסית של האישה, ששמה כאמור הלנה אולם רוב הסרט היא מכונה לינה. היא נראית תחילה כהשתקפות בלבד (מה שמקביל בינה לבין השתקפות הדגל בראשית הסיקוונס). המצלמה עולה מן הבבואה ונעה לעבר פניה של לינה, בתקריב הראשון בסרט. לינה בוכה לצד הנהר כאשר אף אחד אינו מביט בה, פרט לקריינות של בתה מזמן אחר. היא מספרת כי למדה לשתוק מול התאכזרות הגברים, בעוד הבת אומרת כי אותה אם היא זו שלימדה אותה לדבר בשפת אם – גם השפה הגרמנית וגם שפת ההתנהגות של האם. מדובר באם שהיא אומנם חיוורת, בכותרת ובסיום השוט הפותח, אך גם רבת תושייה בחלקים אחרים של הסרט. זוהי גם אישה אשר מגלה אמפתיה ליהודים בתקופה המובילה למלחמה ואחריה, אך בו בזמן היא חלק מן התרבות הגרמנית. בשלב מסוים פניה הופכות לחצויות, באופן מילולי. אולי הן חצויות כפי שהסרט מעריץ אותה מצד אחד, אך גם משלב אותה בטראומות הילדות של מי שמספרת את הסיפור.

הסרט מחולק לארבעה חלקים, בעיניי, כל אחד מהם צולל מעט יותר לתוך האפלה. החלק הראשון מציג את סיפור ההתאהבות ותחילת הקשר בין ההורים ויש בו כמה רגעים רומנטיים ואפילו מגע קומי קל. אך המשטר הנאצי, כמו גם הזלזול של חלק מן הגברים בנשים, נוכחים בו. החלק השני מציג את תחילת המלחמה, כאשר הנס נשלח לחזית בה הוא מוצג כעדין יותר מיתר הלוחמים וכמי שזוכה ללעג חברתי בגלל שהוא מסרב לבגוד באשתו. היא מצידה מתמודדות מול מצב כלכלי קשה יותר ודרך עיניה נראה גם היחס ליהודי גרמניה. זוועות המלחמה בחלק זה מוצגות דרך סיקוונסים קצרים בפולין ובצרפת, בכל אחד מהם הנס נתקל באישה שמזכירה לו את הלנה, בדרך לתיאור קצר ומצמרר של אלימות מסודרת.

בין שני החלקים הללו, בביקור בעורף, מוחלט על הבאת ילד לעולם. החלק השלישי הוא סרט מסע של הלנה ובתה הפעוטה, אנה, בין הריסות העיירה בה הן חיות וההריסות ברחבי גרמניה. תחילה הן נוסעת לברלין ומאוחר יותר בורחות עם סיום המלחמה. החלק הרביעי לכאורה אמור להיות קל יותר לעיכול, שכן הוא מתרחש אחרי המלחמה ומציג סוג של חזרה לשגרה. אולם, הצד המעט אלים בזוגיות מתגבר כאשר כל בני הבית חיים ביחד. אחרי מסע הישרדות קשה וטראומה נוספת, לינה הופכת לפרקים לפחות אימהית או בעלת רצון להמשיך לחיות.

החלק השלישי משלב בווירטואוזיות בין צילומים שנעשו עבור הסרט וצילומי ארכיון שצולמו בסוף המלחמה, באופן שמזכיר מעט את "המראה" של אנדריי טרקובסקי אבל הולך רחוק יותר עם הערבוב. החיוורון המוסרי של האומה בחצי הראשון מתחלף במסע בין הריסות של אומה שהופכת לשלל של מנצחים אחרים, עד לרגע בו היא מוכת רגשות אשם. רגשות שברמה הלאומית חולפים עוד לפני תום הסרט, כאשר הנאצים לשעבר שבים למעמדם בחברה. שיאו של החלק הזה הוא סיפור המשכים של האגדה "החתן השודד" שלוקטה בידי האחים גרים. מדובר באגדת עם אלימה במיוחד גם בגרסה המעודנת שלה, ובטח בגרסה אותה לינה מספרת בעודה נעה עם אנה בין כמה הריסות בחיפוש אחר מקלט זמני או מעט מזון.

בכל חלק במסע מסופר רק חלק אחד של הסיפור הקודר, שרובו נשען על האימה. בסופו של דבר משך הסיפור הוא פחות או יותר בין מותו של היטלר לבין הכניעה הסופית. זוהי הדרך העיקרית בה המורשת הגרמנית מוצגת כדבר שהחל גם לפני דור ההורים והאלימות בו מהדהדת את הנעשה בסרט, גם בגלל שהוא מציג אישה הנאצלת להסתתר אחרי שגילתה כי האיש לו נישאה הוא חלק מכנופיה רצחנית אלימה. דרך אחרת בה המורשת הגרמנית מובאת בסרט במובלע הוא חשיפת שם המשפחה של הגיבורה, באך – גם סמל אוטוביוגרפי לבמאית ששמה כשם של מלחין אחר (קרובת משפחה רחוקה של יוהנס ברהמס), וגם מקשר את המשפחה לעולם המוזיקה הגרמני. לכאורה זה הופך את גרמניה לאומה תרבותית מפוארת, אך הרעיון נרמס כמעט בכל שוט בסרט הזה.

המסע שמעביר הסרט את הגיבורות שלו אינו פשוט. וכפי שאמרתי, חלק מן השפה נוטה להיות מרוחקת ומנכרת, כי זה האופי שאימצה לינה עוד לפני תחילת הסרט. אך, סנדרס-ברהמס מאזנת אותו דרך רוך שמגלה המצלמה ברגעים בהם היא מתקרבת לפני הדמויות השונות, ומשתהה מעט. הייצוג הגברי בסרט מתמקד בדמותו של הנס שלפרקים מוצג כפחות אכזרי מן היתר, אך זה נכון בעיקר לחלקים בהם אנה לא הייתה נוכחת. היעדרה מעמיד בסימן שאלה גם את האחריות שלו לפשעים נגדם הוא לכאורה מחה בחלקים אחרים של הסרט, כפי שההחלטה שלו לא להצטרף למפלגה מוצגת כהחלטה שהיא לא בהכרח ערכית.

בלי לפרט יותר מדי על הסיום עוצר הנשימה, אציין את הכיתוב על המסך שמגיע אחריו:  "הסיפור הזה הוא מצד אחד עבור לינה, מצד שני הוא עבור אנה". משמע, יש בו גם מחווה לאם לצד האשמה של הדור שלה וגם סוג של טיפול בחומרים על מנת לצאת מהם למציאות אחרת מצד הבת. יש בסרט קבלה של האימהות, אך גם מבט על החיוורון שהוא אולי לא חלק מן האם עצמה, אבל חלק מן האם הרחבה יותר שהיא המולדת. כל דבר בסרט הזה זועק ספציפית לגרמניה, אך הוא גם מרגיש אוניברסלי. זה נכון לאופן בו הוא מתמודד עם סוגים שונים של אלימות ועם חיי הפרט בצל החלטות של אחרים, גם מסיבות של פוליטיקה מדינית וגם מסיבות של פוליטיקה מגדרית.

תגובות

  1. ליביו כרמלי הגיב:

    סקירה נהדרת עופר..הסרט הגיע לראשונה בתחילת שנות השמונים למכון גטה בתל אביב להקרנה חד פעמית .שם הקרנתי אותו בעצמי היות ובאותו תקופה עבדתי אצלם כמקרין .הסרט השאיר בי רושם עצום ומייד רצתי לספר לדר.מיכל פרידמן(כיום פרופסור אמריטוס)שלימדה בחוג לקולנוע גם קורס על הקולנוע הגרמני החדש.
    התברר לי שהיא הכירה את הסרט אבל היות ולא היה ניתן להסיג אותו לא הכלילה אותו בפילמוגרפיה של הקורס.כששמע שהסרט בתל אביב מייד פנתה למנהל מכון גטה בבקשה לא להחזיר אותו לגרמניה ולהשאיר אותו כאן על מנת לשמש להוראה באוניברסיטה. המנהל אף הגדיל ראש ומימן תרגום עברית לסרט וכך במשך שנים רבות דורות של סטודנטים לקולנוע באוניברסיטה תל אביב נחשפו ליצירת המופת הזו . הסרט בפורמט 16 ממ. נימצא כיום בארכיון הסרטים של החוג לקולנוע.

  2. חיים צינמן הגיב:

    תודה על הסקירה, בזכותה צפיתי בסרט. תמשיכו להמליץ ולסקור סרטים בסינמטקים.

  3. טאי הגיב:

    אני גם צפיתי בסרט בזכות הסקירה, תודה!

  4. סינפיל הגיב:

    Helma Sanders-Brahms הינה מהבמאים שאינם־מוערכים־כראוי ביותר בתולדות המדיום הקולנועי: מעבר ל־Deutschland bleiche Mutter מ־1980, הריני להמליץ, בנוסף, על Die Berührte מ־1981 (סרט על אישה סכיזופרנית שנכתב בהתבסס על התכתבויותיה של הבמאים עם מאושפזת פסיכיאטרית), על Unter dem Pflaster ist der Strand מ־1975 (סרט המבוסס על חוויותיה של הבמאים בתנועת הסטודנטים בגרמניה של שנות השישים), על Mein Herz – niemandem! מ־1997 (סרט אקספרימנטלי ואוונגרדי על המשוררת האקספרסיוניסטית הדגולה Else Lasker-Schüler), על Flügel und Fesseln מ־1984 (מעין סרט אוטוביוגרפי) ועל סרט הטלוויזיה Das Erdbeben in Chili מ־1975.

    1. סינפיל הגיב:

      ואגב, למעוניינים להרחיב, ישנו פרק שלם על הסרט והבמאית (ועל עוד כמה סרטים מופתיים) בספרו של Anton Kaes. “From Hitler to Heimat: The Return of History as Film.” Cambridge, Massachusetts and London: Harvard University Press, 1989 וראיתי שבאתר זה פורסם, לאחרונה, ניתוח של Angst essen Seele auf ל־Rainer Werner Fassbinder מ־1973, אז, אנצל את ההזדמנות כדי להמליץ, גם, על ספרה של Laura Cottingham. “Angst essen Seele auf,” British Film Institute Film Classics, Editor: Robert Hanley Gregor White, Series Consultants: Edward Buscombe, Colin Myles Joseph MacCabe, David Meeker, and Markku Salmi. London: British Film Institute Publishing, 2005.

להגיב על חיים צינמן לבטל

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.