• סרטים חדשים: לאור המצב, נסתפק בצפייה ביתית
  • ״לילה בגן עדן״, סקירת נטפליקס
  • Unhinged ,Honest Thief :סקירה אווירית כפולה
  • לקראת
  • ״התלמיד״, סקירת נטפליקס לסרטו של צ׳טניה טמהאנה
  • ״משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות״, סקירת נטפליקס
  • ״מוגול מוגלי״, סקירה לסרט החדש עם (ושל) ריז אחמד
  • כעבור 10 שנים:
  • אימת החודש - אפריל 2021: בריטי, שני קנדים ואירי
  • הנוסע הסמוי
  • לקראת טקס האוסקר: על ״ארץ נוודים״ של קלואי ז׳או

״אלף חתכים״, סקירה

18 בינואר 2021 מאת אורון שמיר

במהלך השנה החולפת הפך דוקאביב מפסטיבל קולנוע, עם סניפים בכל הארץ ונוכחות קבועה בסינמטקים, לשירות סטרימינג לכל דבר ועניין. מיזם ״דוקוסטרים״ של עמותת דוקאביב היה בעצם פלטפורמת הצפייה הביתית החדשה הראשונה להצטרף אל ההיצע הקיים ממילא של עולמות תוכן, בשלבים מוקדמים יחסית של השפעת המגפה על חיינו. למעלה מחצי שנה עברה מאז נערכה הטבילה הראשונה והמים הווירטואליים כנראה היו מספיק נעימים בשביל להעביר את הפסטיבל המרכזי אל הרשת, כמו גם לקיים מהדורות נוספות. בדוקאביב מקפידים על השמות הקבועים של הפסטיבל ונספחיו ועל אוצרות מתחלפת, אבל מה שאני רואה כאן הוא בעצם VOD חדש לקולנוע דוקומנטרי בישראל. כזה שפועל די ברציפות במהלך שבעת החודשים האחרונים ומספק המון תוכן תיעודי, חדש או פחות, במחירים הוגנים ובנגישות מירבית. את ההיצע של חודש ינואר הזכרתי במדור סרטים חדשים, אבל יש סרט אחד חדש שהצטרף לשירות כעת ומצריך תשומת לב מיוחדת ומיידית.

על ״אלף חתכים״ (A Thousand Cuts) שמעתי מינואר הקודם ועד הנוכחי. מבכורה בפסטיבל סאנדנס 2020 ועד זכייה בפרס גותהאם לסרט התיעודי הטוב ביותר החודש, עם הרבה תחנות בדרך. בכל יום שעובר הוא נעשה רלוונטי יותר במקום פחות, לצערנו, ובאתר דוקוסטרים לבית דוקאביב תוכלו לצפות בו עד סוף החודש. אולם, ממש היום (יום שני ה-18.1) תתקיים שיחה מקוונת עם יוצרת הסרט ועם הגיבורה שלו, בהנחיית הבמאית רייצ'ל לאה ג'ונס. שיחת הזום חינמית בהרשמה מראש, אם במקרה כבר צפיתן או צפיתם בסרט. אם לא, יש לכם ולכן עד 15:00 אחר הצהריים להשלים צפייה ולהצטרף לשיחה. אני מעריך ומקווה שהיא תוקלט לטובת מי שלא יספיקו או יוכלו, כי שתי האורחות ודאי יספקו מידע חשוב ומעודכן על כל מה שקרה מאז תום הצילומים. אלה הן הבמאית רמונה אס. דיאזאמאלנד״) והעיתונאית מריה רסה, אחת ממושאי התיעוד של הסרט המדגים כיצד חופש העיתונות בפיליפינים עומד מזה שנים תחת מתקפה מצד הממשל. בשלב מסויים בסרט שואלת מריה בשם הצופים מדוע שיהיה לנו אכפת ממה שקורה דווקא בפיליפינים, אולם עבור הקהל בישראל אני מקווה שלא יהיה צורך להסביר מה כאן אקטואלי להחריד.

סרטה של דיאז סוקר את הנעשה בפיליפינים בשנים האחרונות, קצת לפני כניסתו לארמון הנשיאות של רודריגו רואה דוטרטה. האיש שאיות יותר הולם לשמו האמצעי יהיה ״רוע״. הנשיא הנבחר הכריז באמצע העשור הקודם מלחמה בנגע הסמים במדינה, מה שנשמע מבטיח על פניו. בפועל מדובר במשטרה שמתנהגת כמו כנופייה, מוציאה להורג אזרחים החשודים בסחר או אפילו בשימוש בסמים ומשאירה את הגופה ברחוב למען יראו וייראו. נשים בצד את השאלה האם מספר המכורים לסמים במדינת האיים ירד, או האם שיעור העוני השתפר, ונתמקד במה שהסרט מתמקד בו – הדיווח על כל אלה. כאן נכנסת לתמונה מריה רסה, מקימת אתר החדשות העצמאי ״ראפלר״. הסיבה לצורך בעיתונות עצמאית מוסברת בקצרה אבל ודאי מוכרת ומובנת לכל מי שכבר צורכים חדשות בדרך זו. אלא שהעניין לא ממש מוצא חן בעיני השליט, שלידו דונלד טראמפ נראה מתורבת ומנומס. כי לא רק שאין לדוטרטה בעיה לדבר בפומבי על איבר מינו ולהתבדח על אונס, הוא גם מבהיר שעיתונאים אינם חסינים מהתנקשות.

הסרט עוקב בעיקר אחר רסה וחלק מצוותה, רובם צעירים שצריכים להתמודד עם מראות קשים של דם ואלימות ברחובות ועם איומים על חייהם מפני הבריונים המשולהבים של הנשיא. יש גם ניסיון ליצור מראית עין של איזון, שכן דמויות משנה שהסרט חוזר אליהן שוב ושוב מגיעות, מלבד דוטרטה מעורר החלחלה, מגיעות מהצד שלו. מבלי להלאות בשמות וביוגרפיות, האחד הוא איש משטרה ופוליטיקאי מתחיל המקווה להיבחר לסנאט ולשרת את הנשיא, והאחרת היא כוכבת פופ שחולמת להיכנס לפוליטיקה ובינתיים שרה ורוקדת בשביל הנשיא ומשדרת מסרים פטריוטיים למעריציה ברשתות החברתיות. אני מקווה שכולנו מכירים את הציטוט לגבי מיהו זה שפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון. אם יש נקודת חולשה מסויימת לסרט היא לא הבאת הצד השני בדיון אלא הצגתו בעליבותו. כיוון שאין לי דרך האם שני הטיפוסים האלה סתומים או רק עושים את עצמם ורוכבים על גב ההמון להצלחה, או האם הבמאית וצוותה בחרו רק את הרגעים שמוציאים אותם כאלה, על כל צופה להחליט בעצמו. שזה כבר יותר ממה שאפשר לומר על חלק משטופי המוח שנראים לפרקים בסרט ומסייעים להפצת פייק ניוז או סתם שנאה.

צורת השלטון של דוטרטה נראית מוכרת, מוכרת מדי. מסרטים עם נבלים קריקטוריים, לא מארבע השנים האחרונות בבית הלבן. מה שמבעית הוא שזה עובד, לא רק בסרט הדוקומנטרי אלא ממש במציאות היומיומית של הפיליפינים. העיתונאים שמרואיינים עושים עבודה טובה בפירוק המנגנונים שפועלים נגדם, לפחות מבחינת הסברים, כפי שההפקה האמריקאית-פיליפינית עושה להם שירות טוב באמצעות עשייה קולנועית בהירה תמיד ומותחת לפרקים. למשל, מודגם האופן בו פרופילים פיקטיביים ברשתות החברתיות משמשים להדהוד מסרים שמגיעים מגבוה, אבל מוצנעים כאילו היו רעיון של משתמש טוויטר עם האשטג ״שנון״.

הצרות הגדולות יותר הן שיש לכך השלכות בעולם האמיתי. למשל חבורת אידיוטים שקוראים לעצמם פטריוטים ומצלמים עצמם בשידור חי צובאים על משרדי העיתונות של ראפלר בעודם מאיימים על חייה של מריה רסה. כלומר, לא זאת בלבד שהם מרגישים בנוח להטיל אימה על מי שלא מסכים איתם מבחינה פוליטית, יש להם גם הרגשה שאפשר לצלם ולשדר הכל לייב בפייסבוק כי יש להם ״גב״ מהנשיא עצמו, שבמקום לגנות מקרים כאלה רק מגביר את הלהבות בנאום הבא. לא לחינם רסה אומרת בשלב מסויים שמה שקורה בפיליפינים משמש חברות כמו קיימברידג׳ אנלטיקה גניסוי עבור מדינות חזקות יותר עם פוליטיקאים מהסוג הזה בשלטון. ממש כפי שלא קשה לחשוב על אירוע חדשותי דומה ומחריד לצפייה מהחודש הנוכחי, במדינה שמחשיבה את עצמה יותר מפותחת אבל אפילו לא השכילה לשמור על בית הנבחרים שלה מפני פורצים ופורעים.

לא הכל קודר בסרט, הרבה בזכות רסה שמתוארת בשלב מסויים בתור מפיצת אור. מי שמכנה אותה כך הוא הכוכב ההווליוודי ג׳ורג׳ קלוני, באחד הכנסים העולמיים הרבים בהם היא משתתפת לאורך הסרט. רסה, שנבחרה להיות אחת מנשות השנה של מגזין טיים ב-2018, מסתובבת לא מעט בעולם במהלך הסרט, והאנגלית שלה מספיק טובה בשביל לגור היכן שתרצה. אבל היא תמיד חוזרת הביתה לפיליפינים. גם אם זה אומר לנחות הישר אל זרועות המשטרה לעוד מעצר שווא, בניסיון להפחיד אותה ולמנוע ממנה לעשות את עבודתה העיתונאית. יש הרבה סוגים של שמאל וימין בסרט, לוחמניים יותר ופחות, אבל רסה היא משהו שלא ראיתי כבר הרבה זמן בדוקו-פוליטי – שמאל מחייך. היא נחושה וחדורת מטרה כשם שהיא נטולת פחד, או כך נדמה לפרקים. היא מדברת ברוגע ובשקט כי המילים שלה מרעישות ומטלטלות מספיק. הבמאית מגבירה בחוכמה את האפקט הזה על ידי מעבר בין סצנות שקטות של רסה לבין כנס פוליטי עם מוזיקה בומבסטית עליה מנסים להתגבר הדוברים (כולל מועמדת מהשמאל, אז בעיניי זה דווקא לא מגמתי). המסר הוא שהעיתונות יכולה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה לא רק בנביחות רמות, אלא גם בחפירות וחקירות שיטתיות בחיפוש אחר המקום בו קבורה האמת.

״אלף חתכים״ קיבל את שמו מנאום של מריה רסה, המתארת את הדמוקרטיה של הפיליפינים כעומדת בפני מתקפה מתמשכת. עוד מטפורה מיני רבות על תהליכים פנימיים ועל כך שניתן להכריע את צורת השלטון האיתנה למראה אם תותקף מספיק פעמים בהרבה מאוד מוקדים. אולם, שם הסרט יכול לתאר גם את האפקט על הצופה, לפחות על הצופה הזה – אין כאן בוקס בבטן אלא משהו כמו אלף פגיעות קטנות ישר ברגשות, שמצטברות לחוויה לא פשוטה. זהו סרט מרתק כשם שהוא מטריד ומדכא, מה שהופך אותו מצפייה כדאית לשיעור חובה. שיעור על דמוקרטיה, עיתונות, או אנושיות בזמנים של מצוקה מתמשכת. לצפייה משלימה אפשר להזכיר את ״קינגמייקר״ ממהדורות מקוונות קודמות של דוקאביב, שיש בכוחו להסביר מעט יותר כיצד הפיליפינים הגיעו למצב של בחירה מרצון ברודן. אולי גם את הסרט המקסיקני ״דממת אלחוט״, על רדיפת עיתונאים בפינה אחרת על הגלובוס, שהיה חלק מפסטיבל סולידריות. כי מה שהכי מפחיד בעיניי בכל הסיפור הוא שהרבה מאוד ממה שקורה בסרט הזה, או יותר נכון בסרטים הללו, רלוונטי כאמור גם לקהל במדינות אחרות. רלוונטי הרבה יותר מדי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.